אל-מוסתקבל
| מייסד | רפיק חרירי |
|---|---|
| בעלים |
סעד אל-חרירי  |
| תאריכי הופעה |
1995–הווה (כ־29 שנים) |
| שפה | ערבית |
| מערכת |
ביירות |
| Al Mustaqbal | |
  | |
אל מוסתקבל (בערבית: المستقبل; מילולית העתיד) הוא עיתון מקוון בשפה הערבית בלבנון, שבסיסו בביירות ומהווה פרסום רשמי של תנועת זרם העתיד. בשנת 2019 הוכרז כי העיתון יפסיק לפרסם את מהדורת הנייר שלו, אך ימשיך באינטרנט.
היסטוריה ופרופיל
[עריכת קוד מקור | עריכה]אל מוסטקבל הושק ב-1999 על ידי ראש ממשלת לבנון לשעבר מנהיג תנועת זרם העתיד, רפיק אל-חרירי.[1][2] משרדי העיתון נמצאים בעיקר בביירות.[3] Arab United Press הוא המוציא לאור.[4]
בעלי תפקידים בולטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רפיק נקיב - היה מנכ"ל העיתון בשנים 1999–2015.
- חני חממוד - העורכת ראשית.
- ג'ורג' בקאסיני - עורך מנהל
- פואד הוטייט - ראש מחלקת החדשות הבינלאומיות
- הלה סגביני - ראש המחלקה הכלכלית.
- יקזן תקי - ראש אגף תרבות
- מוחמד פוואז - ראש מחלקת ספורט
- נביל איסמעיל - ראש מחלקת צילומים
- מוראד מוראד - כתב ארצות הברית ואירופה
- כותבי טורים: פול שאול, ויסאם סעאדה, אסד היידר, סוראיה שאהין, עלי נון, חאיראללה ח'יראללה, בצ'ארה ח'יראללה, פארס חצ'אן, מוחמד סמאק, סלאח תקידין, רובה קברה, פאטימה חואו ונאסיף חיטי.
- עיתונאים לבנונים מהעבר: נאסיר אלאסאד, רדואן סייד, מישל נופל ופייסל סלמאן.[5]
לעיתון היה מוסף תרבות בשם נאואפיז, שנוהל במשך שנים על ידי יוסף באצי. פרסום המוסף הסתיים באוקטובר 2015 כאשר מספר עמודי היומון הצטמצם מ-24 ל-20 עמודים.[6] משנת 1999 היה ליומון עמוד שבועי העוסק בנושאי איכות הסביבה.[7]
סקר משנת 2009 של Ipsos Stat קבע שאל מוסטקבל היה בין חמשת העיתונים הפופולריים ביותר בביירות.[8] העיתון הפסיק לפרסם עותק קשיח בשנת 2019.[9]
עמדה פוליטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]העיתון מביע את עמדותיה של תנועת זרם העתיד ותומך מחנה 14 במרץ הלבנונית.[8][10] בנוסף, היומון הוא אחד העיתונים האנטי-סוריים הבולטים במזרח התיכון.
הגבלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ליומון היה עיתון מקוון שנאסר על פרסומו בסוריה ביולי 2007.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של אל-מוסתקבל
אל-מוסתקבל, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Rola el Husseini (2012). Pax Syriana: Elite Politics in Postwar Lebanon. Syracuse University Press. p. 153. ISBN 978-0-8156-3304-4.
- ^ "Arab Media Review (January-June 2012)" (PDF). Anti-Defamation League. 2012. אורכב מ-המקור (PDF) ב-25 בספטמבר 2013. נבדק ב-21 בספטמבר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Arab United Press". Zawya. נבדק ב-19 בספטמבר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Media Landscape". Menassat. אורכב מ-המקור ב-20 בפברואר 2019. נבדק ב-22 בספטמבר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Dajani, Nabil (Summer 2013). "The Myth of Media Freedom in Lebanon" (PDF). Arab Media and Society (18). אורכב מ-המקור (PDF) ב-27 בספטמבר 2013. נבדק ב-22 בספטמבר 2013.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Mirene Arsanios (1 בנובמבר 2011). "Comparative Notes on the Cultural Magazine in Lebanon". Ibraaz. נבדק ב-21 בספטמבר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Najib Saab. "The Environment in Arab Media" (PDF). Arab Forum for Environment and Development. אורכב מ-המקור (Report) ב-10 באוקטובר 2014. נבדק ב-7 באוקטובר 2014.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 MAPPING DIGITAL MEDIA: LEBANON
- ^ "Lebanon Crisis Deals Blow to Once-Thriving Press". The Globe Post. 2 באפריל 2020. נבדק ב-29 במאי 2022.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Mona Naggar (ביוני 2010). "A State of Ongoing Crisis and Over-Supply the Media in Lebanon". Fikrun wa Fann. נבדק ב-8 באוקטובר 2014.
{{cite web}}: (עזרה)