ערבית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערבית (العربية)
מדינות בהן מדוברת: אלג'יריה, בחריין, מצרים, עיראק, ירדן, כווית, לבנון, לוב, מאוריטניה, מרוקו, עומאן, קטאר, ערב הסעודית, סוריה, תוניסיה, איחוד האמירויות, תימן, אריתריאה, ג'יבוטי, סומליה, סודאן, צ'אד, קומורו, סהרה המערבית, ישראל, צרפת ועוד.
אזורים בהם מדוברת: צפון אפריקה והמזרח התיכון. אוכלוסיות ערביות בעולם כולו.
סך כל הדוברים: כ-225,000,000
דוברי שפת אם: 180,000,000
כתב:
סיווג משפחתי: אפרו-אסיאתית
שמית
תיכונה
דרומית
ערבית
מעמד רשמי
שפה רשמית במדינות: Flag of the United Arab Emirates.svg איחוד האמירויות
Flag of Algeria.svg אלג'יריה
Flag of Bahrain.svg בחריין
Flag of Djibouti.svg ג'יבוטי
Flag of Jordan.svg ירדן
Flag of Israel.svg ישראל
Flag of Kuwait.svg כווית
Flag of Lebanon.svg לבנון
Flag of Libya.svg לוב
Flag of Mauritania.svg מאוריטניה
Flag of Egypt.svg מצרים
Flag of Morocco.svg מרוקו
Flag of the Sahrawi Arab Democratic Republic.svg סהרה המערבית
Flag of Sudan.svg סודאן
Flag of Somalia.svg סומליה
Flag of Somaliland.svg סומלילנד
Flag of Syria.svg סוריה
Flag of Oman.svg עומאן
Flag of Iraq.svg עיראק
Flag of Saudi Arabia.svg ערב הסעודית
Flag of Palestine.svg הרשות הפלסטינית
Flag of Chad.svg צ'אד
Flag of the Comoros.svg קומורו
Flag of Qatar.svg קטאר
Flag of Tunisia.svg תוניסיה
Flag of Yemen.svg תימן.
שפה רשמית בארגונים: האומות המאוחדות, הליגה הערבית, ארגון המדינות האסלאמיות
גוף מפקח: مجمع اللغة العربية - האקדמיה ללשון הערבית במצרים
ראו גם: שפהרשימת שפות

ערבית (בערבית: العربية; תעתיק חופשי: אל-עַרַבִּייַה; תעתיק מדויק: אלערביה) היא שפה בענף הדרומי של השפות השמיות המערביות בתוך קבוצת השפות השמיות של משפחת השפות האפרו-אסיאתיות. ככזאת היא קרובה מאוד לעברית ולארמית, ששייכות לענף הצפוני של השפות השמיות המערביות. הערבית הספרותית (اللغة العربية الفصحى, "אללע'ה אלערביה אלפצחא") משמשת בעיקר לכתיבה ולתקשורת בכל רחבי העולם הערבי, והיא בעלת תפקיד מפתח בחיי כל המוסלמים, שכן היא משמרת את שפת הקוראן, אשר נכתב בלהג הערבית של שבט קורייש. לצד הערבית הספרותית קיימת גם ערבית מדוברת (הנקראת בניבים המזרחיים: العامية, "אלעאמיה", ובניבים המערביים: الدارجة‎ "א (ל)-דארג'ה"), ולה ניבים (דיאלקטים) רבים, שמשמשים שפת אם לכ-180 מיליון בני אדם ברחבי אסיה ואפריקה (לדוגמה, ערבית לבנונית, מצרית, מרוקאית ופלסטינית). הערבית היא שפה רשמית (לאו דווקא יחידה) כמעט בכל מדינות המזרח התיכון (כולל את ישראל אך להוציא את איראן ואת טורקיה) ובכל מדינות צפון אפריקה. כמו כן היא אחת מהשפות הרשמיות של ארגון האומות המאוחדות.

לערבית יש ממד דתי: כשפת הקוראן היא נחשבת לשון הקודש של דת האסלאם. לפי דת זו אלוהים נתן את הקוראן לידי הנביא מוחמד במפורש בשפה הערבית. כל גרסה מתורגמת של הקוראן נחשבת משום כך נחותה בערכה. הערבית משמשת כשפת פולחן בדת המוסלמית, שעל פיה - כל מוסלמי נדרש לדעת את השפה.

לערבית יש גם ממד לאומי: השפה הערבית הספרותית הייתה מיסודות הפאן-ערביות ומיסודות הלאומיות הערבית אשר ראתה בדוברי הערבית במזרח התיכון אומה אחת בעלת שפה, תרבות, ומורשת היסטורית משותפת.

הנתונים בערך זה מתייחסים לשפה הערבית הספרותית (اللغة العربية الفصحى)

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השפה הערבית הוא בחצי האי ערב; שם הייתה עיקר תפוצתה (למעט חלקים מסוימים בדרום חצי האי) עד למאה ה-7 לספירה. בעקבות כיבושי האסלאם התפשט השימוש בשפה לסהר הפורה ולשאר המזרח התיכון וצפון אפריקה. בתקופת האימפריה המוסלמית הייתה הערבית שפת הסחר, התרבות והמדע. במשך כמה מאות שנים דחקה הערבית את השפות שדוברו באזור הסהר הפורה (בעיקר יוונית, ארמית וקופטית); ועד אמצע ימי הביניים דיברו רוב תושבי האזור ערבית כשפת אם. לעומת זאת באיראן, בטורקיה, בכורדיסטן ובשאר החלקים המוסלמיים של מרכז אסיה, נותרו השפות המקומיות על כנן, אף שהושפעו מהערבית במידה רבה. גם בצפון-מערב אפריקה עדיין נפוצות שפות מקומיות (בעיקר ברברית) בצד הערבית. הערבית התפצלה לניבים שונים כבר בחצי-האי ערב. ואולם עם התפשטותה על פני מרחב גאוגרפי גדול התפתחו בה ניבים רבים אחרים, ואלה נבדלים משמעותית זה מזה ומהערבית הספרותית (שמבוססת על שפת הקוראן והשירה הערבית הקלאסית). כבר בתקופה קדומה, ייתכן שעוד לפני כיבושי האסלאם, ואולי זמן קצר לאחריהם, נוצר מצב של דיגלוסיה אצל דוברי הערבית, כיוון שהמשכילים הערביים, בעיקר המוסלמים שביניהם, הקפידו לכתוב בשפת הקוראן, וראו בניבים השונים עגה שאינה ראויה לעלות על הכתב. מצב זה קיים בעולם הערבי עד היום - אמצעי התקשורת הערביים משתמשים בצורה תקנית (סטנדרטית) של הערבית הספרותית, שפה הנלמדת במוסדות החינוך בכל רחבי העולם הערבי. שימוש בניבים מקומיים, בעיקר בערבית של קהיר (ערבית מצרית), לצורכי תקשורת בין-ערבית, נעשה נפוץ עם התפתחות התיאטרון והקולנוע, וכיום ערבית מצרית היא מעין שפה ספרותית שנייה בעולם הערבי.

הערבית כשפה שמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקשר בין הערבית לבין העברית, כשתי שפות קרובות באותה משפחה, הוא רב. עד היום שימרה הערבית הספרותית מבנים וצורות שקיימים להם מקבילים בעברית מקראית וקדומה:

  • מבנה: נשוא - נושא - מושא (השוה לעברית מקראית: "ויקרא האדם שמות").
  • זמני ביניים: צורת זמן "עתיד" של ערבית מייצגת גם זמן הווה (השוה לעברית מקראית: "אל יתן למוט רגלך אל ינום שומרך").
  • יחסות: סיומות מוספיות של מילים, שמטרתן להעיד על תפקידה התחבירי של המילה במשפט (השוה לעברית: "הביתה" - כיחסת לוקאטיב. במקרא נשתמרו יחסות נוספות - כולל שרידי יחסת הנומינאטיב הקיימת בערבית, כגון במונח המקראי "חיתו-ארץ" - וכגון באיזכור המקראי של שמו של העבד הערבי "גשם" שנקרא במקרא פעם נוספת בשם: "גשמוּ").
  • זוגי: הערבית שימרה מספר דקדוקי נפרד לחלוטין מן היחיד והרבים: הזוגי. מין זה קיים (ואף מחייב) לא רק בשמות עצם (בעברית: שעתיים, או "זוגי מופשט": מחניים) אלא אף בפעלים (בעברית כמעט נכחד: "תצילינה שתי אזניו" הוא משפט זוגי).
  • אוצר מילים: חלק מן הדמיון באוצר המילים העברי והערבי אינו קדום: מדובר בחידושי לשון של אליעזר בן-יהודה, ששאל מילים ערביות ושיווה להן צורה עברית ("אדיב" "מברק" ו"מרכז" הן מילים כאלו) אך מילים אחרות בערבית הן מילים כנעניות שלא נשתמרו בלהג העברי של הכנענית: המילים "הֻנַ‏" ו"הֻנַכ" כמצייני מקום (בעברית משתמשים במקרים מעטים במילה דומה: הֵנָּה, אך גם שאלת המקום: 'אַנָּה' וציון המקום: כְּאַן.)
  • הגייה: הערבית הספרותית (פֻצחא) שמרה, בשינויים קלים שנוצרו במשך הזמן, על הגייה הקרובה להגייה העברית המקורית: חא, עין הן אותיות לועיות; טא, צאד וקאף הן אותיות נחציות. גם הגיית הא ואליף מורגשת יותר, וכן קיימות צורות רפות של דאל, תא, חא ועין היוצרות את הצלילים המיוצגים באנגלית על ידי "Th" קולית ו-"Th" אטומה, ואת הצלילים המיוצגים בעברית הטברנית (וכן הבבלית התימנית והצפון-אפריקאית) על ידי כ"ף וגימ"ל רפות. כיוצא בכך, כאף ובא הן תמיד דגושות, בדומה להגייתן בעברית המקורית. הערבית מתגדרת מכל שפה אחרת, חיה או מתה, בצלילים ט'א וצ'אד (דל"ת לועית כבדה וטי"ת לועית, כיום התרופפה למעין זי"ן לועית), אם כי אין בה הבחנה בין סמ"ך ושי"ן שמאלית.

עם זאת, הערבית דומה יותר לשפה הארמית, בייחוד בסגנון שבו דוברה על ידי הנבטים:

  • כתב: הכתב הארמי, המבוסס אף הוא לכתחילה על הכתב הפיניקי, הוא כתב רהוט, מתחבר ומשורבט שיוצר פונמות שונות.
  • מילים: המילה "מי" היא בשתי השפות "מאן"
  • מורפולוגיה: הארמית והערבית נוטות להשמיט מילים אוגדות, מילות זיקה או ניכוס ("למוחמד יש התגלות" הוא "למוחמד התגלות")
  • מבנים: צורת הפנייה הישירה ("יא"). האותיות הערביות והארמיות אל"ף ונו"ן מתחלפות עם הצורות העבריות ה"א ומ"ם: בניין "אפעל" הוא בניין הפעיל (בארמית, לדוגמה, הקדמה היא אקדמה), ואילו צורת הריבוי מסתיימת בנו"ן. (ארמית: 'מאימתי קורין את שמע בערבית?')

למרות היות הערבית שפה שמית, שמשמרת בדייקנות מבנים שמיים קדומים למדי שלא השתמרו בעברית (למשל במבנה הפועל וביחסות), היא נחשבת על ידי הבלשנים לשפה צעירה - יחסית לעברית ולמרבית השפות השמיות, ששימרו תכונות שמיות קדומות אחרות שלא שרדו בערבית. הבולטת שבתכונות הללו היא "ו"ו ההיפוך" (מעתיד לעבר, במבנה דקדוקי כגון "וידבר"), אשר כן השתמרה בשפות השמיות הקדומות יותר, כגון עברית ואכדית.


הגיית השפה וכתיבתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערבית נכתבת באמצעות האלפבית הערבי הכולל 28 אותיות, וסימנים גרפיים נוספים המציינים תנועות, הכפלת עיצור (המקביל לדגש חזק בעברית), היעדר תנועה (שווא) ועוד. 28 האותיות מציינות עיצורים, אולם בשלוש מהן משתמשים גם לציון אמות קריאה.

הערבית נכתבת מצד ימין לשמאל, כמו שפות שמיות רבות, בכתב מחובר. משום כך, קיימות לאותיות מסוימות צורות שונות כאשר הן בתחילת המילה, אמצעה או סופה. אולם, קיימות בערבית שש אותיות שאינן מתחברות לאות העוקבת להן משמאל. שש האותיות אלו הן דאל, ד'אל, ואו, אליף, רא וזאי (או בראשי תיבות: דוד ארז). אותיות מסוימות בערבית הן בעלות אותה צורה בסיסית, כשהמבדיל ביניהן הוא הניקוד המבחין (הניקוד הדיאקריטי).

השפה הערבית מפורסמת בריבוי הסגנונות לכתיבת האותיות, אשר הגיעה לדרגת אומנות בפני עצמה: הקליגרפיה הערבית והערבסקות.

הניבים הערביים נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: "אל-משרק" (المشرق - המזרח) ו"אל-מע'רב" (المغرب - המערב). קו הגבול ("איזוגלוסה") בין קבוצות הניבים האלה הוא העיר קהיר. הניבים של צפון-אפריקה, ממערב לקהיר, נחשבים כ"אל-מע'רב", וכל היתר נחשבים "אל-משרק". בנוסף, קיימות הבחנות בין ניבים של דוברי ערבית ממוצא כפרי ("פלאחים"), ממוצא עירוני, וממוצא בדואי, הבחנות שאפשר לראות בהן סוציולקטים או אתנולקטים (כיוון שאינם תלויים באזור הגאוגרפי, אלא במוצאו החברתי או האתני של הדובר).

אותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערבית הקלאסית (שנהוגה היום בעיקר בכתב) שימרה 28 מתוך 29 העיצורים בשפה הפרוטו-שמית. אופן ההגייה של חלק מהעיצורים השתנה במשך הזמן, אבל ההבחנה בין העיצורים נשמרה, למעט ההבחנה בין שׁ לבין ס (העיצור הערבי ش הוא גלגול של העיצור המיוצג בעברית ב-שׂ שמאלית). בערבית אפשר למצוא הבחנות פונטיות שכבר נעלמו בעברית (גם בעברית המקראית) או בשפות שמיות אחרות. לדוגמה: שמה של העיר עזה מבוטא "ע'זה" (העיצור ע' נשמע דומה להגיית רי"ש בעברית ישראלית). בעברית העיצור הזה התלכד עם העיצור ע כבר בתקופות קדומות.

העיצורים
שם האות הסימון הגראפי תעתיק לעברית מקביל
עברי
IPA הערך הפונטי
בודד תחילי אמצעי סופי מדויק חופשי
אליף ا ـا א - ʔ משמשת כאם קריאה, או כ"כיסא" להמזה ואז נהגית כאל"ף
בּא ب بـ ـبـ ـب בּ b נהגה כהגיית בי"ת
תא ت تـ ـتـ ـت תּ t נהגה כהגיית ת"ו
ת'א ث ثـ ـثـ ـث ת' (תֿ) שׁ θ נהגה כהגיית ת"ו רפה, כצרוף Th במילה האנגלית "Think"
ג'ים ج ﺟـ ـﺠـ ـﺞ ג גּ' ג ʤ (או ɡ או ʒ) נהגה כהגיית גימ"ל גרושה, אך בניב המצרי נהגה כגימ"ל רגילה
חא ح حـ ـحـ ـح ח ħ נהגה כהגיית חי"ת לועית בהגיה העברית המקורית
ח'א خ خـ ـخـ ـخ ח' (חֿ) ח, כ ח χ (או x) נהגה כהגיית כ"ף רפה בעברית
דאל د ـد ד d נהגה כהגיית דל"ת
ד'אל ذ ـذ ד' (דֿ) ז ð נהגה כהגיית דל"ת רפה, כ-Th במילה האנגלית "The"
רא ر ـر ר r נהגה כהגיית רי"ש מתגלגלת (כמו rr בספרדית)
זאי ز ـز ז z נהגה כהגיית זי"ן
סין س سـ ـسـ ـس ס ס או שׁ s נהגה כהגיית סמ"ך
שין ش شـ ـشـ ـش ש שֹ‏[1] ʃ נהגה כהגיית שי"ן ימנית
צאד ص صـ ـصـ ـص צ ס צ נהגה כהגיית צד"י במבטא מזרחי (ההגייה הנכונה הקדומה). הגרסה הנחצית של س
ד֗אד ض ضـ ـضـ ـض צ' (צֿ) ד צ הגרסה הנחצית של د
טא ط طـ ـطـ ـط ט נהגה כהגיית טי"ת במבטא מזרחי (ההגייה הנכונה הקדומה). הגרסה הנחצית של ت
ז֗א ظ ظـ ـظـ ـظ ט' ז, ד' צ ðˤ (או zˤ) הגרסה הנחצית של ذ או ز
עין ع عـ ـعـ ـع ע ʕ נהגה כהגיית עי"ן במבטא מזרחי (ההגייה הנכונה הקדומה)
ע'ין غ غـ ـغـ ـغ ע' ר, ג, גֿ ע ʁ (או ɣ) נהגה כהגיית גימ"ל רפה בעבר (כפי שמבטאים בימינו רי"ש)
פא ف فـ ـفـ ـف פ f נהגה כהגיית פ"א רפה
קאף ق قـ ـقـ ـق ק q נהגה כהגיית קו"ף במבטא מזרחי (ההגייה הנכונה הקדומה)
כאף ك كـ ـكـ ـك כ k נהגה כהגיית כ"ף
לאם ل لـ ـلـ ـل ל l ראו אותיות שמש וירח
מים م مـ ـمـ ـم מ m נהגה כהגיית מ"ם
נון ن نـ ـنـ ـن נ n נהגה כהגיית נו"ן
הא هـ ـهـ ـه ה h נהגה כהגיית ה"א עיצורית
ואו و ـو ו וו‏[2], ו‏[3] ו w או u נהגה כהגיית ו"ו עיצורית מקראית (w), או כאם קריאה (שורוק), או משמשת "כיסא" להמזה
יא ي يـ ـيـ ـي י j או i נהגה כהגיית יו"ד עיצורית, או כאם קריאה (חיריק מלא), או משמשת "כיסא" להמזה
תא מרבוטה[4] ة ـة ה/ת (a, ‏at) נהגה כהגיית ה"א אם קריאה, או כת"ו. באה בסוף מילה ומסמנת בדרך כלל מין נקבה
המזה ء א ʔ נהגית כהגיית אל"ף, ויכולה להופיע על כל אחת מאמות הקריאה או לבדה, כתלות בניקוד שלפניה ועליה

הסימון הגראפי בטבלה מתייחס לכל אות כאות סופית שאינה מחוברת.

בכתב יד קיימות צורות כתיב שונות מעט, בייחוד לאותיות האמצעיות הא, שין, סין, חא ו-ג'ים. בשתי צורות הכתב קיימים גם ניואנסים שנוצרים מחיבורים בין אותיות מסוימות, בייחוד האות לאם עם ג'ים, חא, אליף, או האות נון עם יא או תא, כאף עם אליף או לאם וכן הלאה. קיימים גם הבדלי כתב בין קאף לבין פא, או בין תא, לבין נון לבין יא, שבעזרתם היו מבדילים בין האותיות לפני שנוסף הניקוד הדיאקריטי. ניקוד זה מיוצג אף הוא בצורה שונה בכתב יד: שתי נקודות (כמו בקאף) מיוצגות על ידי קו, ואילו שלוש נקודות (ת'א, שין) על ידי "חוד" - בצורה כזו: "^" מעל האות.

לצורך כתיבת עיצורים שאינם קיימים בערבית בעת כתיבת שמות לועזיים, משתמשים דוברי הערבית באותיות ערביות קרובות או באותיות שאולות מן הפרסית. כך למשל, העיצורים בי"ת רפה, פ"א דגושה וגימ"ל, שאינם קיימים בשפה הערבית, ייכתבו כ-ﻑ, ﺏ ו-ﻍ (בהתאמה) או כ-ڤ, پ ו-چ (בהתאמה)

ניקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תשכיל

בערבית הספרותית (הקלאסית - הכתובה) קיימות שלוש התנועות: a,i ו־u, וכל אחת מהן יכולה להיות קצרה או ארוכה (תנועה ארוכה מסומנת על ידי אם קריאה א', ו' או י' בהתאמה). קיים גם מצב של "אפס תנועה" (המקביל לשווא נח בעברית). בערבית הספרותית לא קיים שווא נע ולא תנועות "o" ו-"e", אם כי גם בהגיית הערבית הספרותית הכתובה קיימים צלילים שכאלו (לדוגמה, תנווין כסרה [להלן] מקובל להגות "en" ולא "in")

בערבית המדוברת יש וריאנטים רבים (המשתנים מאזור לאזור), וזו הסיבה לקיומם של שמות ומילים רבים המוכרים לנו שקיימות בהן גם התנועות o (אבו ע'וש) ו־e (כפר קאסם).

התנועות בערבית (בלווית האות באא')
שם התנועה בערבית תעתוק שם התנועה הסימון הגראפי תעתיק מקובל בעברית הערך הפונטי
فَتْحَة פַתְחַה ـَ ַ נהגה כהגיית פתח
كَسْرَة כַּסְרַה ـِ ִ נהגה כהגיית חיריק
ضَمَّة צַ'מַּ‏ה (קרי: ד֗מה) ـُ ֻ נהגה כהגיית שורוק
سُكُون סֻכּוּן ـْ ְ נהגה כהגיית שווא נח
تَنْوِين (فَتْحَةٍ) תַּ‏‏‏‏נְװִין פַתְחַה (פַתְחַתֵאנִ) ـً ַן נהגה כסיומת אַ‏ן‏ למילה
تَنْوِين كَسْرَة (كَسْرَةٍ) תַּ‏‏‏‏נְװִין כַּסְרַה (כַּסְרַתֵאנִ) ـٍ ִן נהגה כסיומת אֵן‏ למילה
تَنْوِين ضَمَّة (ضَمَّةٍ) תַּ‏‏‏‏נְװִין צַ'מַּה (צַ'מַּתַאנִ) ـٌ ֻן נהגה כסיומת וּן‏ למילה
  • בטבלה זו "ם" משמש כ"ממלא מקום" לאות.
  • על מנת לציין דגש חזק משתמשים בסימן ـّ, שַׁדַּה (شَدَّة) או תַּשְׁדִיד (تَشْدِيد = "חיזוק", שמקור מובנו במילה שַׁדִיד شَدِيد = "חזק, עז").

דקדוק ערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפועל הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

השורשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערבית, כמרבית השפות השמיות, משתמשת בשורשים עיצוריים ליצירת פעלים ושמות עצם. השורשים הם בדרך כלל תלת-עיצוריים, אם כי קיימים גם שורשים ארבע-עיצוריים. אף שחלק מהם נוצרו משורשים דו עיצוריים קדומים שהורחבו (והשוה לעברית, שגם בה ניתן למצוא תופעה דומה בגזרת הכפולים: חמם, פרר; ובגזרת ע"ו/י: שיר, טוס, שוב).

לרבים מהשורשים הערביים אפשר למצוא מקבילות זהות או קרובות סמנטית בעברית. כך למשל השורשים עמ"ל, כת"ב ושמ"ע מצויים בשתי השפות במשמעויות כמעט זהות. כמו כן, קיימות מילים דומות או זהות רבות בשתי השפות.

הבניינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשפה הערבית ישנם 15 בניינים; עשרת הראשונים הם השימושיים ביותר, ובאופן מעשי, בשפת ימינו, לא משתמשים ביתר הבניינים. את השימוש בחמשת הנותרים ניתן למצוא בספרות ובשירה הערבית מימי הביניים. חמשת הבניינים הללו שוליים ביותר ולכל אחד מהם בין 2-5 פעלים בלבד. לתשעה מתוך עשרת הבניינים השימושיים של הערבית יש: הן צורת בינוני פעיל והן צורת בינוני סביל (יוצא הדופן הוא הבניין إِفْعَلَّ, שאין לו צורת בינוני כלל).

קיים דמיון בין בנייני השפה הערבית לבין בנייני העברית, אם כי קשה להצביע על מקבילה מדויקת לכל בניין ובניין (למשל, בניין "אַפְעַלַ" הערבי הוא דוגמה טובה לבניין מקביל בדיוק לבניין הִפְעִיל העברי, בעוד שלבנין הֻפְעַל העברי אין מקבילה בערבית, ובעוד שלבנין "תפאעל" הערבי אין מקבילה בעברית. מאידך, לבניין "פַאעַלַ" הערבי ישנה מקבילה עברית - במקרים נדירים בלבד, כגון בפועל-העתיד המקראי: "יסוֹעֵר", שהשפיע גם על צורת הכפולים: "יסובֵב" וכדומה).

בנייני הערבית:

עשרת הבניינים הנפוצים

מס' בניין בערבית תעתיק לעברית IPA משמעות/מקביל עברי
1 فَعَلَ פַעַלַ faʕala בניין קל
2 فَعَّلَ פַעַּלַ faʕʕala עשה משהו למשהו או למישהו אחר (כמו הוריד, הלביש, העלה)
3 فَاعَلَ פַאעַלַ faːʕala המקביל העברי נדיר ומופיע במקרא: כמו "יסוֹעֵר".
4 أَفْعَلَ אַפְעַלַ afʕala בניין הִפְעִיל
5 تَفَعَّلَ תַפַעַּלַ tafaʕʕala עשה משהו על עצמו או לעצמו, בדומה לבניין התפעל בעברית
6 تَفَاعَلَ תַפַאעַלַ tafaːʕal
7 إِنْفَعَلَ אִנְפַעַלַ infaʕala
8 إِفْتَعَلَ אִפְתַעַלַ iftaʕala קרוב לבניין התפעל העברי בכך שיש בו תופעות מיוחדות הקשורות בפה״פ
9 إِفْعَلَّ אִפְעַלַּ ifʕalla שינה צבע ל...
10 إِسْتَفْعَلَ אִסְתַפְעַלַ istafʕala

חמשת הבניינים הנוספים

מס' בניין בערבית בתעתיק לעברית IPA
1 إِفْعَالَّ אִפְעַאלַּ ifʕaːlla
2 إِفْعَوْعَلَ אִפְעַוְעַלַ ifʕawʕala
3 إِفْعَوَّلَ אִפְעַוַּלַ ifʕawwala
4 إِفْعَنْلَ אִפְעַנְלַ ifʕanla
5 إِفْعَوْلَا אִפְעַוְלַא ifʕawlaː

הגופים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשפה הערבית קיימים 13 גופים: מדבר, מדברים, נוכח, נוכחת, נוכחים, נוכחים-זוגי, נוכחות, נסתר, נסתרת, נסתרים, נסתרים-זוגי, נסתרות, נסתרות-זוגי. לכל גוף תחילית וסיומת האופיינית לו.

בערבית המדוברת צורות הזוגי נטמעו בצורות הרבים וצורות הנוכחות והנסתרות נטמעו בצורת הנוכחים והנסתרים (בהתאמה).

הזמנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערבית יש 7 זמנים: עבר (اَلْمَاضِي), עתיד (اَلْمُضَارَع اَلْمَرْفُوعَ), עתיד מנצוב (اَلْمُضَارَع اَلْمَنْصُوب), עתיד מג'זום (اَلْمُضَارَع اَلْمَجْزُوم), ציווי (اَلْأَمَر), בינוני פועל (إِسْم اَلْفَاعَل) ובינוני פעול (إِسْم اَلْمَفْعُول). צורות הבינוני משמשות בדרך כלל כשמות עצם, אך ניתן להשתמש בהן כדי לבטא את ההווה. צורה מקובלת יותר לביטוי ההווה הוא השימוש ב"זמן ביניים". כלומר: שימוש בלשון עתיד לתיאור פעולה בהווה (כמו שימוש בלשון עתיד בעברית לתיאור העבר וההווה (לדוגמה: וילך משה), או העבר לתיאור העתיד) על מנת להבחין בין צורת העתיד להווה, ניתן להוסיף את המילית سَوْفَ או את התחילית سَ לפני הפועל המדגישות כי מדובר בעתיד.

צורת העבר הבסיסית היא צורתו של הנסתר. לצורך יצירת הגופים מוסיפים לצורה זו את הסיומת המתאימה לגוף. גם בעתיד הצורה הבסיסית היא צורת הנסתר, ויצירת הגופים מתבצעת על ידי החלפת התחילית והוספה, במקרה הצורך, של סיומת.

השימוש בעתיד המנצוב נעשה לאחר מיליות מסוימות כמו أَنْ, המתווספת לפעלים שבהם יש רצון, בקשה, תקווה וכדומה, ו-لَنْ אשר מצטרפת למילים אשר נועדו להביע שלילה מוחלטת. צורת העתיד המנצוב היא החלפת הדמה שעל למ"ד הפועל בפתחה או קיצור הפועל בגופים בעלי סיומת ארוכה.

השימוש בעתיד המג'זום נעשה לאחר מיליות מסוימות כמו لَم, השוללת פעלים בצורת עתיד במשמעות עבר. צורת העתיד המג'זום היא החלפת הדמה של למ"ד הפועל בסכון או קיצור הפועל בגופים שלהם סיומת ארוכה, למעט הגופים נוכחות ונסתרות. בגזרת השורשים שבהם למ"ד הפועל היא ي או و מקוצרת צורת העתיד לרוב.

צורת הציווי נוצרת על ידי השמטת התחילית מצורת העתיד המג'זום בגופים המתאימים. כאשר כתוצאה מההשמטה נוצר מצב שבו ישנו סכון על האות הראשונה, מתווספת אליף לפני הסכון.

מכיוון שצורות הבינוני הן למעשה שמות, נטייתם היא על דרך נטיית השמות.

השם הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחסות בערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערבית קיימות שלוש יחסות המסומנות באמצעות ניקוד סופי של שמות העצם: יחסת הנושא והנשוא השמני (בערבית: رَفْع, רַפְע), המסומנת באמצעות תנועת ד'מה, יחסת המושא הישיר והתיאורים (نَصْب, נַצְב) המסומנת באמצעות תנועת פתחה ויחסת המושא העקיף והסומך בצירוף סמיכות (جَرّ, גַ'ר) המסומנת באמצעות תנועת כסרה. שמות לא מיודעים, למעט מחוסרי תנווין, ינוקדו בתנועות תנווין בהתאמה לתנועה הרגילה של היחסה. למשל, נושא לא מיודע ינוקד בתנווין דמה.

המין הדקדוקי בערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמות העצם בערבית מתפלגים לשני מינים דקדוקיים: זכר ונקבה, ועל שם התואר להתאים במינו לשם העצם המתואר. לרוב מין הנקבה מאופיין באמצעות סיומת תא או תא מרבוטה, אך לכלל זה עשויים להיות יוצאי דופן. בערבית צורת היחיד של הנקבה משמשת גם לציון הרבים של עצמים משני המינים שלא מציינים בני-אדם (ראו הסעיף הבא).

הריבוי בערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמות מסוימים בערבית, רבים מהם בצורות הבינוני, מקבלים ריבוי שלם הקבוע בצורתו. הריבוי השלם לזכר מתבטא בתוספת הסיומת ـُونَ (או ـِينَ ביחסות הנצב והג'ר), והריבוי השלם לנקבה מתבטא בתוספת הסיומת ـَات לשם (כאשר יש בצורת היחיד תא מרבוטה, היא נשמטת בצורת הריבוי). שמות לועזיים רבים מקבלים ריבוי שלם נקבה.

מאידך, ריבויים של שמות מסוימים הוא שבור, כלומר, צורת הרבים אינה מורכבת מצורת היחיד בתוספת סיומת. לדוגמה, הריבוי של המילה بَيْت הוא بُيُوت. קיימים משקלים רבים לריבוי השבור, אך ברוב המשקלים צורת הריבוי היא בעלת הברה אחת יותר מצורת היחיד.

כשמופיעה מילה בצורת ריבוי שאינה מתייחסת לבני אדם יותאם לה פועל, תואר, כינוי רמז או כינוי גוף בצורת נקבה יחידה. למשל: هٰذِهِ ٱلْبُيُوت اَلْكَبِيرَة תרגום מילולי: "זאת הבתים הגדולה" (= הבתים הגדולים האלה). לצורך העניין, גם צורות כגון شُعُوب (= עמים), طَوَائِف (= עדות) וכיוצא באלה, נחשבות כריבוי שאינו מציין בני אדם, כיוון שצורת היחיד שלהן אינה מציינת אדם אחד, אלא קבוצה. גם מילים כגון مَلَائِكَة (= מלאכים) ייחשבו לריבוי שאינו מציין בני אדם, על אף פי שמייחסים להם תכונות אנושיות. בדקדוק הערבי מכונה התופעה "جَمَع غَيْر الْعَاقَل" (="ריבוי דברים שאינם בעלי שכל"). מורים לערבית נוהגים לכנות את התופעה בראשי התיבות: רשמב"א (ריבוי שאינו מציין בני אדם).

הזוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשפה הערבית קיימת צורת זוגי (اَلْمُثَنَى) הבאה לתאר שני פרטים. לעומת העברית, ששימרה חלקית את צורת הזוגי בשמות עצם מסוימים (למשל, "שעתיים" או זוגי מופשט: "שמים"), ואפילו מעט בפעלים (כמו "תצלינה שתי אזניו"), הערבית הספרותית שימרה לחלוטין את צורת הזוגי בשם ובפועל. צורת הזוגי בשם נוצרת על ידי הוספת הסיומת ـَانِ (ـَيْنِ ביחסות הנצב והג'ר) לצורת היחיד של השם. הצורה הזוגית בערבית גזורה מצורת היחיד, והיא איננה נחשבת לסוג של רבים אלא לצורה נפרדת בפני עצמה. השימוש בצורת זוגי גורר הטיה של כל המילים במשפט, שמתייחסות לעצם הזוגי, בצורת זוגי (שווה ערך למשפט כגון: "ילדתים הלכתיים" או "ילדתיים הלכתינה"). צורת הזוגי מאפשרת קצרנות רבה בכתב. כך למשל "שני הילדים של שניהם": وَلَدَاهُمَا.

תחביר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב קיומן של היחסות בערבית התחביר הערבי עשוי להיות חופשי יחסית, אך בערבית הספרותית הדפוס הנפוץ ביותר בתחביר המשפט הפעלי הוא נשוא-נושא-מושא בעוד שבערבית המדוברת הדפוס הנפוץ ביותר בתחביר המשפט הפועלי הוא נושא-נשוא-מושא. כאשר הפועל בא לפני מבצע הפעולה הוא יבוא בצורת יחיד (או יחידה, בהתאם למין מבצע הפעולה), ואילו כאשר הפועל בא אחרי מבצע הפעולה, דבר שקורה כאשר מבצע הפעולה מבצע יותר מפעולה אחת או בפסוקיות, הפועל יותאם למבצע הפעולה במספר. המשפט השמני, לרבות השימוש באוגד, קיים אף הוא בערבית.

בערבית כמו בעברית שם התואר (להוציא שמות-מספר מעל 1) עוקב אחר העצם אותו הוא מתאר ומתאים לו במין ובמספר. כמו כן בצורת הסמיכות הנסמך קודם לסומך בדומה לעברית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בערבית התהפכה הגייתן של הפונמות המיוצגות בעברית בשי"ן ימנית ושמאלית
  2. ^ כעיצור
  3. ^ כתנועה
  4. ^ תא קשורה