בלגרייב אדוארד סאטון ניניס
 | |
| ניניס, במדי חיל הקלעים, לפני המשלחת | |
| לידה |
22 בינואר 1887 סטרטהאם, הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| נהרג |
14 בדצמבר 1912 (בגיל 25) אנטארקטיקה |
| תקופת הפעילות | 1911 – 14 בדצמבר 1912 |
| מספר מסעות | 1 |
| אזורים שחקר | ארץ ויקטוריה |
  | |
בלגרייב אדוארד סאטון ניניס (באנגלית: Belgrave Edward Sutton Ninnis 22 בינואר 1887 - 14 בדצמבר 1912) היה לוטננט בגדוד הקלעים המלכותי וחוקר אנטארקטיקה בריטי. ניניס היה חבר במשלחת אוסטרלאסיה, שיצאה לאנטארקטיקה בהנהגת סר דאגלס מוסון, בשנת 1911.
אנטארקטיקה 1913-1911
[עריכת קוד מקור | עריכה]נישא על גלי התהילה שקצר במשלחת נמרוד של ארנסט שקלטון לאנטארקטיקה, בשנת 1907, נסע דגלאס מוסון לאנגליה בראשית 1910 לעורר עניין ולהשיג תמיכה במשלחת אוסטרלית, שתתמקד במחקר מדעי. במסע זה רכש את הלווייתנית "אורורה" ובלונדון הטעין אותה בכל הפריטים של ציוד מומחים שיכול היה להשיג, לרבות 49 כלבי מזחלות גרנלנדיים. ניניס הצטרף למשלחת בלונדון כממונה על הטיפול בכלבי ההאסקי הגרנלנדי והפליג עם ה"אורורה" במסעה מלונדון לסידני, בפיקודו של רב החובל ג'ון קינג דייוויס. במהלך ההפלגה קשר ניניס ידידות אמיצה עם ד"ר זאוויר מרץ, מטפס הרים שווייצרי, שהצטרף למשלחת בלונדון ומונה גם הוא לטפל בכלבים.[1]
ניניס היה בקבוצת 36 האנשים שהפליגו מהובארט ב-2 בדצמבר 1911. בסיס נבנה באי מאקוארי וקבוצה קטנה של חמישה אנשים הוצבה בו לאיוש תחנת ממסר רדיו ולניהול מחקר. ניניס נחת באנטארקטיקה עם הקבוצה העיקרית במפרץ קומונוולת' ב-8 בינואר 1912 והקים שם את הבסיס העיקרי. הקיץ עבר עליהם בבניית צריף בכף דניסון, שנועד לשמש משכן חורף ל-18 האנשים של קבוצת ארץ אדלי.
ניניס היה אחד משלושה אנשים בצוות מזחלות, קבוצת המזרח הרחוק. שותפיו לקבוצה היו מוסון ומרץ, ויחד יצאו מזרחה ב-10 בנובמבר 1912, לסקור את ארץ המלך ג'ורג' החמישי. בראשית דצמבר נתקלו בסופת שלגים עזה, שאילצה אותם להישאר בשקי השינה שלהם למשך חמישה ימים. ניניס סבל אותו זמן מפצע מודלק בבסיס אחת מציפורניו. בסופו של דבר לא יכול היה לשאת עוד את הכאב המתמשך, שמנע ממנו שינה, ולבקשתו, פתח מוסון את הפצע באזמל מנתחים. ניתוח הזוטא עבר בשלום.[2] הקבוצה המשיכה בדרכה ואז, לאחר התחלה מוצלחת ב-14 בדצמבר, כשהקבוצה חצתה את קרחון ניניס, נפל בלגרייב ניניס אל תוך בתרון מכוסה שלג. מרץ גלש מעל תכסית הבתרון, מוסון היה על מזחלתו בפיזור משקל, אך ניניס רץ לצד המזחלת השנייה, ומשקל גופו כנראה ניפץ את תכסית השלג מעל הבתרון. שישה כלבים, רוב מנות המזון של הקבוצה, האוהל ועוד ציוד חיוני נעלמו בתוך הבתרון העמוק והרחב, במרחק 480 ק"מ מזרחית לבסיס הראשי. מרץ ומוסון ראו כלב אחד מת ואחד פצוע על מדף קרח בעומק 46 מטרים, אך ניניס נעלם ללא עקבות, ולאחר שעות של קריאות אל מעמקי הבתרון, נאלצו מרץ ומוסון להכיר באמת - ניניס לא היה עוד בין החיים.[3][4]
משפחה של חוקרי קטבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ניניס היה בנו של חוקר האזור הארקטי ד"ר בלגרייב ניניס (1922-1837), רופא ראשי בדרגת מפקח של הצי המלכותי וחבר במשלחת הארקטית הבריטית של קפטן ג'ורג' נרס בשנים 1875–1876. דודנו של ניניס, לייטננט אוברי הווארד ניניס היה מהנדס במשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית של ארנסט שקלטון בשנים 1914–1917, בקבוצת ים רוס.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Lincoln Hall (2000) Douglas Mawson, The Life of an Explorer New Holland, Sydney ISBN 1-86436-670-2
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Tom Griffiths, "Slicing the Silence", Harvard University Press, 2007, ISBN 978-0-674-02633-9, pp. 23-25
- ^ בו ריפנבורו, "להתחרות עם המוות", בלומסברי 2008, עמ' 113-112
- ^ ריפנבורו, עמ' 117-115
- ^ Tom Griffiths, "Slicing the Silence", p. p. 25