הטיירוי
הטיירוי (מיוונית: έταίροί - רֵעַ; ידועים בעברית גם בשם "רעי המלך") היו נושאי רומח רכובים שהשתייכו לחיל הפרשים הכבדים בצבאות מוקדון והממלכות ההלניסטיות שקמו עם התפרקותה של האימפריה שייסד אלכסנדר הגדול.
במקדוניה המסחר לא היה מפותח יחסית, לכן רק בעלי אדמות היו יכולים להרשות לעצמם לרכוש את שריון הפרש הכבד ואת הסוס אם כי היה נהוג שהחייל היה מקבל חלקת קרקע מסוימת כדי לממן את העלויות האלה[1]. כתוצאה מכך גויסו פרשים אלו מקרב בני אצולה. סיבה נוספת ליחידה שמורכבת על טהרת האריסטוקרטיה נעוצה בחשיבות שייחסו בני מעמד זה לשירות בחיל הפרשים וניסיונם לשמור על החיל היוקרתי לעצמם בלבד. עם הזמן המצב השתנה ובימיו של פיליפוס השני גם אנשים שלא נמנו עם האריסטוקרטיה היו יכולים להתגייס להטיירוי, אם כי במספרים קטנים. פיליפוס הסכים לגייס אפילו יוונים עשירים. בימי בנו, אלכסנדר הגדול, השירות נפתח לבני כל הלאומים, בתנאי שעמדו לרשותם האמצעים הנדרשים לכך.
אחת היחידות של ההטיירוי שנקראת "אגמה" הייתה אחראית, בין היתר, על שלמות גופו של המלך בקרב. מתוך יחידה זו גויסו גם קצינים בכירים הידועים בשם "שומרי ראש". אין פירושו של דבר שהם שימשו כשומרי ראשו של המלך, אלא היו קציניו הנאמנים. הם קיבלו בדרך כלל משימות חשובות ואף פיקוד אד-הוק על חלקים מהצבא. עם מותו של אלכסנדר הגדול, שומרי הראש חילקו את האימפריה שלו ביניהם וקראו לעצמם "דיאדוכים" (יורשים).
ארגון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההטיירוי היו מאורגנים בפלוגות בנות כ-200 פרשים שנקראות "אילה". פלוגה מיוחדת הידועה בשם "אגמה" הייתה גדולה יותר והורכבה ככל הנראה מ-300 פרשים. פולר וטארן סבורים שמקור כל ההטיירוי באילה זו. ככל הנראה היו 14 אילות סדירות ואילה מוגדלת ששימשה בתור שומרת הראש של המלך (האגמה). במסעו מזרחה, לקח אלכסנדר 7 אילות סדירות ואת האילה המלכותית, סך הכול כ-1,800 הטרייוי, היתר נשארו ביוון אצל אנטיפטרוס לשמור על השקט בבית. האילות גויסו על בסיס טריטוריאלי, למעט האגמה שגיוסה, ככל הנראה, לא היה טריטוריאלי. למרות הגיוס הטריטוריאלי, האילות נקראו על שם האיליארך.
הקצין שפיקד על האילה נקרא "איליארך". האילה חולקה לארבע מחלקות הידועות בשם "טטררכיה". כל טטררכיה הייתה בת 50 לוחמים בקירוב. מפקד הטטררכיה קיבל את דרגת הטטרארך. בקרב הטטררכיות הסתדרו בטריז עם טטרארך בראש וחיילים ותיקים או מש"קים בקצוות (ראו איור). הטריזים של הטטרכיות נלחמו בשיתוף פעולה בתוך האילה, אבל לא התכנסו לגוש גדול יותר על מנת לשמור על הגמישות. חצוצרן ליווה את האיליארך בקרב על מנת לאפשר תיאום נאות בין חלקי הפלוגה בעזרת הודעות מוזיקליות.
האילות בתורן כונסו לגדודים שהיו בדרך כלל בני שתי אילות, אבל לעיתים גם בני שלוש וארבע אילות כל אחד. גדוד זה ידוע בשם "היפרכיה" ומפקדו כונה "היפרך".
היה מצופה מהמגויסים החדשים לרכוש את כלי נשקם ואת סוסיהם בכוחות עצמם, אבל ניתנה קצבה מסוימת לרכישה התחלתית. כמו כן, אפשרו התקנות לפרשים להחזיק סייס אחד שטיפל בסוסו. סוסים שנפגעו בקרב או לקו במחלה הוחלפו מעתודת הסוסים המרכזית של הצבא. בדומה לרוב הצבאות בעת העתיקה, הפרשים המקדונים צעדו ברגל במסעות ושמרו על הסוסים לקרבות בלבד.
חימוש ולבוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]
החימוש כלל רומח פרשים הידוע בשם "קסיסטון" וחרב ישרה הנקראת "קסיפוס". להגנתו לבש הפרש שריון גוף וקסדה.
ראשו של הפרש היה מוגן בקסדת ארד חזקה. נראה שאלכסנדר החליף את הקסדה הפריגית בקסדה בויוטית לפרשיו. כמו כן, היה נהוג להוסיף סמלים שציינו את דרגת הפרש לקסדה. לגופו לבש בדרך כלל הפרש טוניקה עם שרוולים קצרים, אך יש עדויות ללבישת טוניקות עם שרוולים ארוכים. בנוסף לכך, לבשו הפרשים גלימות. הפרשים לא השתמשו באוכפים, אלא רק בכיסוי מבד עבה שנפרס על גב הסוס. צבע הבד סימן את השתייכותו של הפרש לחיל מסוים. סביר להניח על פי הממצאים הארכאולוגיים דוגמת הסרקופג, הפסיפס, קברים ועדויות נוספות שצבע הבד שכיסה את סוסי ההטיירוי היה סגול. לעיתים הוסיפו לבד גם פרוות טורף דוגמת פנתר, אך זה היה נדיר והיה ככל הנראה בשימוש הקצינים בלבד.
כלי הנשק העיקרי של הפרש היה הרומח שלו - הקסיסטון באורך של כ-4 מטרים. בגלל העדר האוכף והארכוף, הפרש לא יכול היה לדקור עם הרומח את היריב כשהוא רוכב על גבי סוס דוהר כי הוא היה נופל ארצה. על מנת למנוע את הנפילה, העץ שנחבר כחומר הגלם לרומח היה נוטה להישבר בהתנגשות חזיתית. על מנת לאפשר לפרש להילחם גם כשהרומח נשבר, הקסיסטון היה מצויד בשני חודים.
בנוסף לרומח הייתה לכל פרש גם חרב. לרוב השתמשו בחרבות ישרות הידועות בשם "קסיפוס" בעלות להב באורך של כ-60 ס"מ. חרב זו הייתה נפוצה מאוד בקרב פרשים יוונים, אף על פי שהיו חרבות טובות יותר בעלות להב מעוקל דוגמת המכיארה והקופיס. החרב הייתה נשק משני בלבד יחסית לרומח.
אף ששריונות מתכת היו מקובלים בעת העתיקה בכלל וביוון העתיקה בפרט, רוב ההטיירוי לא לבשו שריון מתכת, אלא שריון מבד עבה שחוזק, לעיתים, בפיסות מתכת. אף על פי שהשריון לא היה עשוי ממתכת, הוא סיפק הגנה טובה לאיומים שהציבו כלי הנשק הקיימים בזמנו והטיירוי לא השתמשו במגנים בקרב. נמצא גם שריון מלוחות ברזל באחד הקברים, אך סביר להניח שזהו שריון טקסי שלא השתמשו בו בקרב. יחד עם זאת, לעיתים, נדירות יש רמזים לשימוש בשריון ברזל בקרב. הסוס לא היה מוגן בשריון.
טקטיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הטקטיקה העיקרית של ההטיירוי, כמו של רוב סוגי הפרשים הכבדים הייתה הסתערות בגוש צפוף לתוך מערכי האויב. מערך הקרב של הטיירוי היה דמוי טריז עם מפקד בראש ושני מש"קים בקצוות השורה האחרונה (ראו תרשים). בדומה לפלנקס המקדוני, גם ההטיירוי זכו לאימונים טובים ונודעו בזכות אומץ לבם ומשמעת הברזל שהייתה נהוגה בחיל זה.
בקרב עצמו, בניגוד לאבירים מימי הביניים, ההטיירוי לא ניסו למוטט את מערך החי"ר שניצב מולם, אלא תקפו בעיקר פרשים וחי"ר מעורער שהותקף כבר על ידי חילות אחרים. הסיבה לכך נעוצה בהבדל בין שני החילות. בעוד שהאבירים משוריינים מכף רגל ועד ראש, השריון של ההטיירוי היה קל יותר. בנוסף לכך ואף חשוב יותר, ההטיירוי לא השתמשו באוכף וארכוף. כתוצאה מכך השימוש שלהם ברומח היה שונה: במקום להחזיק אותו מתחת לזרוע ולדקור את האויב, הטיירוי נאלצו להניף את הרומח מעל הראש ולדקור מלמעלה למטה. אילו היו מחזיקים את הרומח בסגנון של אבירים מימי הביניים, היו עפים מהסוס בגלל העדר האוכף והארכוף. בשימוש נכון בכלי הנשק והמבנה שלהם היו יכולים ההטיירוי לשבור גם את ההתנגדות של האויב המר ביותר. ידוע מקרב שבו הטיירוי הצליחו למוטט ולהביס את הגדוד הקדוש של תבאי שהיה מורכב מהופליטים בקרב כירונאה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Nich Secunda, Alexander The Great: his Armies and Camaigns, Osprey, 1998, pp. 18-19