הצגת המקור של הדף "הסכם קהיר (1969)"

{{הסכם
|שם= הסכם קהיר
|שם בשפת המקור= اتفاق القاهرة
|נושא=
|מטרה= להסדיר את פעילות אש"ף בתחומי לבנון
|חותמים= [[לבנון]] ([[אמיל בוסתאני]]){{ש}}[[אש"ף]] ([[יאסר ערפאת]])
|מתווכים= [[מצרים]] ([[מוחמד פאוזי]] ו[[מחמוד ריאד]])
|מקום חתימה= [[קהיר]]
|תאריך יצירה= [[2 בנובמבר]] [[1969]]
|מקום יצירה=
|תאריך הצגה= לא נחשף רשמית; פורסם באופן לא רשמי ב-[[20 באפריל]] [[1970]]
|פורשים חלקית= לבנון
|תאריך פרישה= [[21 במאי]] 1987
|שפות= [[ערבית]]
}}
'''הסכם קהיר''' (ב[[ערבית]]: '''اتفاق القاهرة''') הוא הסכם חשאי שנחתם ב[[קהיר]], ב-[[2 בנובמבר]] [[1969]], בין [[אש"ף]] לבין ממשלת לבנון. ההסכם העניק לאש"ף את הזכות לפעול מאדמת לבנון. לבנון יוצגה בהסכם באמצעות משלחת ששלח [[נשיא לבנון]] [[שארל חילו]] ובראשה עמד הגנרל [[אמיל בוסתאני]] {{אנ|Emile Boustany}}. מטעם אש"ף חתם על ההסכם [[יאסר ערפאת]]. שרי ההגנה והחוץ ה[[מצרים|מצריים]] [[מוחמד פאוזי]] ו[[מחמוד ריאד]] שימשו כמשקיפים מטעמו של [[נשיא מצרים]], [[גמאל עבד אל נאצר]].

נוסח ההסכם הסודי הודלף בידי עיתון [[א-נהאר]] ופורסם על ידו באופן לא רשמי ב-20 באפריל 1970, כחמישה חודשים לאחר שנחתם.

== רקע ==
[[קובץ:FatehMilitia.jpg|ממוזער|הפגנה של ה[[פת"ח]] ב[[ביירות]], 1 בינואר 1979.]]
לאחר [[מלחמת העצמאות]] הגיעו ללבנון [[בעיית הפליטים הפלסטינים#הפליטים בלבנון|פליטים פלסטינים רבים]]. בשנות ה-60, ובמיוחד לאחר [[מלחמת ששת הימים]] החלו מיליציות פלסטיניות [[התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון|להתבסס בדרום לבנון]], ולפעול מתוך לבנון נגד [[ישראל]]. פעילות זו היוותה בעיה עבור השלטון בלבנון, בין השאר משום שהיא הביאה לתגובה מצד ישראל, כגון הפשיטה על [[נמל התעופה הבין-לאומי רפיק אל-חרירי|שדה התעופה הבין-לאומי בביירות]] במסגרת [[מבצע תשורה]]. ישראל הזהירה את ממשלת לבנון שהמשך פעילות המיליציות יביא לתגובות ישראליות נוספות, ונוצרו עימותים בין [[צבא לבנון]] לבין המיליציות. בחודשים מאי–אוקטובר 1969 התקיימו שורה של עימותים אלימים בין הצדדים, והכוחות של [[אש"ף]] הצליחו לבסס שליטה רחבה במחנות הפליטים.{{הערה|שם=The961|K. Christie, "[https://www.the961.com/cairo-agreement-explained/ The Cairo Agreement, Explained]", The961, January 9, 2021}}

הניסיון של לבנון לרסן את הפעילות הפלסטינית נתקל בדעת קהל מעורבת בלבנון עצמה ועוינת ברובה מחוץ ללבנון. בתוך לבנון, צבא לבנון והקולות השמרניים יותר התנגדו לנוכחות ולפעילות הפלסטינית וראו בה איום על ה[[ריבונות]] של לבנון, אך רבים אחרים תמכו במאבק הפלסטיני מתוך לבנון. לאחר מבצע תשורה התפתחה ב[[ביירות]] תנועת מחאה של סטודנטים, שכונתה "מהפכת הסטודנטים" והתנגדה לפעולות של צבא לבנון נגד המיליציות הפלסטיניות.{{הערה|Karol R. Sorby and, "[https://www.proquest.com/docview/1399279147/fulltextPDF/651FBE682357418FPQ Lebanon and the 1969 Cairo Agreement]", ''Oriental Archive'' 80 (2012), p. 72}} במאי 1969, התפטר ראש הממשלה כראמי, שהיה תלוי במידה רבה בקולות ה[[סונים]] שהתנגדו ליד נחרצת כלפי ה[[פלסטינים]], והסכים לעמוד בראש ממשלה זמנית. צבא לבנון ניצל את חוסר הוודאות הפוליטית והחמיר את הפעולות נגד הפלסטינים, למורת רוחם של הפלגים הרדיקליים שהונהגו על ידי [[כמאל ג'ונבלאט]].{{הערה|שם=חלידי_41|Whalid Khalidi, ''Conflict and Violence in Lebanon: Confrontation in the Middle East'' (Center for International Affairs, Harvard University: 1979), p. 41}}

ביולי 1969 החליטה ממשלת מצרים על הסלמת הלחימה בישראל במסגרת [[מלחמת ההתשה]]. כחלק מאסטרטגיה זו העדיפו המצרים להתנגד לניסיון לרסן בכוח את המיליציות הפלסטיניות. במפגש של שרי החוץ של [[הליגה הערבית]] באוגוסט 1969 הציע [[משרד החוץ של מצרים|שר החוץ המצרי]] [[מחמוד ריאד]] להעניק חופש פעולה מלא לפלסטינים. לבנון הייתה המדינה היחידה שהסתייגה ממדיניות זו.{{הערה|Karol R. Sorby and, "[https://www.proquest.com/docview/1399279147/fulltextPDF/651FBE682357418FPQ Lebanon and the 1969 Cairo Agreement]", ''Oriental Archive'' 80 (2012), p. 75}} גם סוריה תמכה בפעילות הפלסטינית בלבנון, על אף שלרוב היא מנעה פעילות של מיליציות פלסטיניות בשטחה. הבידוד של לבנון בזירה הערבית, לצד חילוקי הדעות בתוך לבנון לגבי אופן ההתייחסות למיליציות הפלסטיניות, הובילו את ראש הממשלה [[רשיד כראמי]] לבקש מהמצרים שיסייעו בתיווך פשרה בין לבנון לבין אש"ף.

=== מגעים דיפלומטיים ===
בזכרונותיו כתב נשיא לבנון [[שארל חילו]], "הייתי משוכנע שאפילו אם היה זה רצוי, אפילו אם היינו מבקשים זאת, לא היינו יכולים לקבל תמיכה אפקטיבית מאף אחד מידידינו הזרים". עם זאת, חילו ניהל מגעים עם הממשל ב[[ארצות הברית]] בניסיון להפחית את הלחץ על לבנון לקבל את הנוכחות הפלסטינית החמושה במדינה.{{הערה|James R. Stocker, ''Spheres of Intervention: US Foreign Policy and the Collapse of Lebanon, 1967–1976'', (Cornell University Press: 2016), pp. 44-45}} בין השאר, חילו ביקש להקים כוח לשמירה על השלום של האו"ם בגבול עם ישראל, על מנת למנוע פעולות פלסטיניות שהיו עלולות לדרדר את המצב, אך ישראל התנגדה להצעה זו.{{הערה|James R. Stocker, ''Spheres of Intervention: US Foreign Policy and the Collapse of Lebanon, 1967–1976'', (Cornell University Press: 2016), pp. 47}} בנוסף, הוא ביקש מ[[ריצ'רד ניקסון|ממשל ניקסון]] סיוע בריסון הפעולות הישראליות בלבנון וסיוע בגיוס תמיכה ממדינות החברות בליגה הערבית, כגון [[ערב הסעודית]] ו[[איראן]]. ב-26 במאי 1969 העביר שגריר ארצות הברית בלבנון לחילו מסר ברור לפיו גורל המדינה נמצא בידיו ואל לו לצפות לסיוע משמעותי מארצות הברית.{{הערה|James R. Stocker, ''Spheres of Intervention: US Foreign Policy and the Collapse of Lebanon, 1967–1976'', (Cornell University Press: 2016), pp. 53}} חילו פנה גם באמצעים אחרים (כנראה [[קריית הוותיקן|הוותיקן]]) לשר החוץ הישראלי [[אבא אבן]], בבקשה שיופסקו הפעולות הישראליות. פנייה זו הובילה להפחתה בתדירות הפעולות הישראליות בגבול בסוף ספטמבר 1969. עם זאת, גורמים ישראלים טענו בפני [[מזכיר המדינה של ארצות הברית|מחלקת המדינה של ארצות הברית]] שגורמים אחרים מלבנון פנו לישראל וציינו שהם מעוניינים בהתקפות ישראליות נגד בסיסי הפדאיון בלבנון. מחלקת המדינה בארצות הברית הגיעה למסקנה שהדרך היחידה שבה ניתן לעזור ללבנון היא על ידי יצירת הסכמים בין ישראל למדינות ערב במסגרת [[תוכנית רוג'רס]].{{הערה|James R. Stocker, ''Spheres of Intervention: US Foreign Policy and the Collapse of Lebanon, 1967–1976'', (Cornell University Press: 2016), pp. 57-59}}

היכולת של לבנון להיעזר בהשפעתה של [[ברית המועצות]] נפגעה בספטמבר 1969, בעקבות תקרית דיפלומטית בין המדינות. המצרים ביקשו מלבנון שתעביר אליהם את אחד ממטוסי ה[[מיראז' 3]] שצרפת מכרה לה, וזאת במטרה להעבירם לברית המועצות. לבנון סירבה, וה[[ק.ג.ב.]] ניסה לגנוב את המטוסים. המזימה התגלתה והממשלה הלבנונית הזועמת החליטה לפרסם את האירוע ברבים ולעצור שני סוכני ק.ג.ב. כתוצאה מכך נפגעו היחסים של לבנון עם ברית המועצות ועם מצרים, וזאת בשעה שהם היו צריכים את עזרתם בהסדרת היחסים עם הכוחות הפלסטיניים.{{הערה|James R. Stocker, ''Spheres of Intervention: US Foreign Policy and the Collapse of Lebanon, 1967–1976'', (Cornell University Press: 2016), p. 59}}{{הערה|Dario Leone, "[https://theaviationgeekclub.com/the-day-kgb-tried-and-failed-to-steal-a-lebanese-mirage/ The day KGB tried and failed to steal a Lebanese Mirage]", The Aviation Geek Club, June 6 2020}}

המשבר באוקטובר הביא להחמרת המצב הדיפלומטי של לבנון: סוריה סגרה את [[גבול לבנון–סוריה|הגבול עם לבנון]], [[לוב]] ניתקה את היחסים הדיפלומטיים ו[[עיראק]] ביקשה מאזרחיה להתפנות מלבנון. הסיוע העיקרי שארצות הברית יכולה הייתה להעניק לממשלת לבנון הוא קו תקשורת עם ממשלת ישראל, שהבטיחה ב-27 באוקטובר לא לפעול בשטח לבנון, על מנת לאפשר לצבא הלבנוני להסיט כוחות מהגבול לאזורי חיכוך עם הפלסטינים.{{הערה|James R. Stocker, ''Spheres of Intervention: US Foreign Policy and the Collapse of Lebanon, 1967–1976'', (Cornell University Press: 2016), p. 61}} בהיעדר סיוע בין-לאומי פנתה לבנון לנשיא מצרים בבקשה שיסייע בהשגת הסכם עם הכוחות הפלסטיניים. בסוף החודש ארצות הברית החלה לשקול אופציות של התערבות צבאית או אספקה של נשק לפלגים הנוצריים במדינה, ואף הסיטה כוחות של [[הצי השישי של ארצות הברית|הצי השישי]] למרחק 400 מייל מלבנון, בתקווה שהרמז ייקלט במדינות ערב ובברית המועצות. עם זאת, מרגע שהחלו המגעים בקהיר, הן לנשיא לבנון והן לגורמים האמריקאיים הייתה מעט מאוד השפעה על תוצאתם.{{הערה|James R. Stocker, ''Spheres of Intervention: US Foreign Policy and the Collapse of Lebanon, 1967–1976'', (Cornell University Press: 2016), p. 63-65}}

== ההסכם ==
[[קובץ:Arafat, Nasser and Abu Jihad at Arab conference.jpg|ממוזער|משמאל לימין: [[יאסר ערפאת]], [[אבו ג'יהאד]] ו[[גמאל עבד אל נאצר]] בספטמבר 1970, כשנה אחרי חתימת ההסכם.]]
המגעים בין נציגי הפלסטינים לנציגים הלבנונים החלו בקהיר ב-24 באוקטובר 1969. בראש המשלחת הצבאית הלבנונית עמד הגנרל אמיל בוסתאני, ובראש המשלחת הפלסטינית עמד [[יאסר ערפאת]], שנבחר בפברואר אותה שנה לעמוד בראש הוועד הפועל של אש"ף. את נשיא מצרים [[גמאל עבד אל נאצר]] ייצגו שר החוץ [[מחמוד ריאד]] ושר ההגנה [[מוחמד פאוזי]].{{הערה|Karol R. Sorby and, "[https://www.proquest.com/docview/1399279147/fulltextPDF/651FBE682357418FPQ Lebanon and the 1969 Cairo Agreement]", ''Oriental Archive'' 80 (2012), p. 78}}{{הערה|שם=ברינן|Rex Brynen, [https://prrn.mcgill.ca/research/papers/brynen2_09.htm Sanctuary and Survival: The PLO in Lebanon], (Westview Press: 1990)}}

ההסכם שנחתם העניק תוקף חוקי לנוכחות הפלסטינית בלבנון ולפעולותיה על אדמתה. כמו כן ניתן ל[[אש"ף]] חופש פעולה מדיני וצבאי, ואישור להוציא לפועל פעולות נגד [[ישראל]] מתוך לבנון. ההסכם העניק לפלסטינים הגנה מפני ניסיונות לפרקם מנשקם. ישראל ראתה בהסכם זה הפרה של הסכם [[הפסקת אש|הפסקת האש]] שלה עם לבנון משנת [[1949]]. למרות זאת זכה ההסכם ל[[אשרור]] של המנהיגות הלבנונית, ולהגברת הפעילות הפלסטינית בלבנון במהלך שנות השבעים.

נוסח ההסכם לא פורסם באופן רשמי, אך העתק שלו הגיע למערכת העיתון הלבנוני [[א-נהאר]], שפרסמה אותו ב-[[20 באפריל]] [[1970]]. על פי הנוסח שפורסם, אלו הם סעיפי ההסכם המרכזיים:{{הערה|שם=ברינן}}{{הערה|Sami Hermez, ''War Is Coming'', [https://www.degruyter.com/document/doi/10.9783/9780812293685-014/pdf Appendix 1]}}{{הערה|Encyclopedia of Modern Ethnic Conflicts, 2nd Edition, [https://books.google.com/books?id=OjkVCwAAQBAJ&lpg=PP1&pg=PA359#v=onepage&q&f=false p. 359]}}{{הערה|שם=The961}}

;הנוכחות הפלסטינית בלבנון:
# יובטחו הזכויות של פלסטינים שחיים בלבנון לעבוד, לגור ולנוע בשטח המדינה;
# יוקמו מועצות מקומיות של פלסטינים במחנות הפליטים, וזאת על מנת להבטיח את האינטרסים של התושבים הפלסטינים ואת שיתוף הפעולה עם הרשויות בלבנון;
# יוקמו בתוך המחנות עמדות של הפיקוד של ההתנגדות החמושה הפלסטינית, וזאת על מנת להבטיח שיתוף פעולה עם הרשויות בלבנון. לרשויות אלה תהיה הסמכות להסדיר את הנוכחות של נשק בתוך המחנות, בתוך המסגרת של האינטרסים הביטחוניים הלבנוניים ואלה של ההתנגדות הפלסטינית;
# פלסטינים החיים בלבנון יורשו להשתתף במהפכה הפלסטינית בדרך של מאבק חמוש, וזאת בהתאם לעקרונות של הריבונות והביטחון בלבנון.

;סיוע לפעילות צבאית פלסטינית באמצעים הבאים:
# תובטח האפשרות של אנשי קומנדו ויוגדרו נקודות למעבר ולתצפית באזור הגבול;
# תובטח הדרך לאזור ערקוב (שמכונה בישראל [[פתחלנד]]);
# ההתנגדות הפלסטינית תשלוט בפעילות אנשיה ולא תפריע לעניינים הפנימיים בלבנון;
# יוקם פיקוד משותף לצבא לבנון ולהתנגדות הפלסטינית;
# סיום בפרופגנדה משני הצדדים;
# יתקיים מפקד אוכלוסין;
# יוצבו אנשים מההתנגדות הפלסטינית במפקדות של צבא לבנון על מנת לפתור מצבי חירום;
# יילמדו נקודות הריכוז האפשריות באזורי הגבול, ואלה יסוכמו עם הפיקוד של צבא לבנון;
# יתקיימו פיקוח ורגולציה של כניסה ויציאה של אנשי ההתנגדות הפלסטינית;
# סגירה של בסיס ג'ירון (قاعدة جيرون);
# צבא לבנון יסייע בפעילות מרכזים רפואיים, מוקדים לפינוי ומרכזי אספקה לצורך הפעילות;
# ישוחררו אנשים שנעצרו ונשק שהוחרם;
# הכרה בכך שהרשויות האזרחיות והצבאיות בלבנון ימשיכו להיות בעלות הסמכות בכל לבנון ובכל הנסיבות;
# שני הצדדים מכירים בכך שההתנגדות הצבאית הפלסטינית היא האינטרס של לבנון, של המהפכה הפלסטינית ושל כל אומה הערבית;
# ההסכם יישאר סודי ברמה הגבוהה ביותר ויהיה לעיניהם של אנשי הפיקוד בלבד.

== לאחר ההסכם ==
ההסכם איפשר את המשך ההתבססות של [[אש"ף]] בלבנון. השילוב של ההסכם עם אירועי [[ספטמבר השחור]] בשנים 1970–1971 הוביל להעברה של מרכז התנועה הפלסטינית ללבנון, ובהדרגה איבד צבא לבנון את היכולת לשלוט בפעילים הפלסטינים.{{הערה|שם=The961}}{{הערה|שם=חלידי_41}}

מצרים המשיכה את תפקידה כמשקיפה, ולבנון סמכה על השפעתה לצורך אכיפת תנאי ההסכם על הפלסטינים. בטווח הקצר, ההסכם איפשר לממשלה הלבנונית לפתור את המשבר הפוליטי, ובדצמבר 1969 כראמי הופיע בפני הפרלמנט עם ממשלה חדשה.{{הערה|Karol R. Sorby and, "[https://www.proquest.com/docview/1399279147/fulltextPDF/651FBE682357418FPQ Lebanon and the 1969 Cairo Agreement]", ''Oriental Archive'' 80 (2012), p. 80}} עם זאת, מרבית ה[[נוצרים בלבנון]] התנגדו להסכם, שאותו הם ראו ככניעה למוסלמים, ואחריו החלה מגמה של התחזקות המיליציות [[הכנסייה המרונית|הנוצריות-מרוניות]], [[הפלנגות הנוצריות|הפלנגות]]. מגמה זו התחזקה בעקבות הפעילות הישראלית ב[[דרום לבנון]], שהובילה להגירה של מוסלמים פלסטינים צפונה ובכך ליבתה את חששות הנוצרים.{{הערה|Whalid Khalidi, ''Conflict and Violence in Lebanon: Confrontation in the Middle East'' (Center for International Affairs, Harvard University: 1979), p. 41, 69}}

המתיחות בתוך לבנון הגיעה לשיא ב-1973 ולובתה בעקבות [[מבצע אביב נעורים]], שבו הרגו כוחות [[צה"ל]] שלושה בכירי [[פת"ח]] ועשרות פעילים אחרים.{{הערה|[https://www.nli.org.il/he/newspapers/mar/1973/05/14/01/article/37/ הערכה בירושלים: המהלומות של צח"ל גרמו לעימות בין צבא לבנון את והמחבלים], [[מעריב]], 14 במאי 1973|כיוון=ימין}} במאי 1973 פרצו בלבנון עימותים חריפים בין צבא לבנון לפלסטינים, שכללו הפעלה של [[טנק]]ים ושל [[חיל האוויר הלבנוני]], וכן פלישה של בריגדת הירמוך של [[צבא השחרור הפלסטיני]] מסוריה לדרום לבנון. העימותים הובילו למאות הרוגים ולמשבר פוליטי, ובעקבותיהם החל משא ומתן מחודש על תנאי הסכם קהיר.{{הערה|Time Magazine, "[http://content.time.com/time/subscriber/article/0,33009,907221,00.html Middle East: Another Battle of Beirut]", May 14 1973}}{{הערה|[https://www.nli.org.il/he/newspapers/ahr/1973/05/14/01/article/3/ צבא לבנון מבער "בסיסים חשאיים" של המחבלים בדרום], [[על המשמר]], 14 במאי 1973|כיוון=ימין}}{{הערה|[https://www.nli.org.il/he/newspapers/ahr/1973/05/13/01/article/10 לבנון דורשת שינויים בהסכמי קאהיר ופיקוח על מחנות - המחבלים מסרבים], [[על המשמר]], 13 במאי 1973|כיוון=ימין}} ב-17 במאי 1973 נחתם "פרוטוקול מלקרט" (על שם מלון מלקרט בביירות, שבו התקיימו המגעים בין הצדדים). הפרוטוקול אישר מחדש את הסכם קהיר, לצד מספר שינויים והבהרות. בין השאר הוגדרו בו אזורים ספציפיים בדרום לבנון שבהם יותר לכוחות הפלסטיניים להתרכז. בסיכומו של דבר, למרות מפגן הכוח של צבא לבנון, הארגונים הפלסטיניים יצאו מחוזקים מהעימותים ומההבנות בין הצדדים.{{הערה|Rami Siklawi, "[https://www.jstor.org/stable/pdf/10.13169/arabstudquar.39.3.0923.pdf The Palestinian Resistance Movement In Lebanon 1967–82: Survival, Challenges, and Opportunities]", '' Arab Studies Quarterly'' 39(3) (2017), pp. 927-928}}

[[מלחמת יום כיפור]] הובילה לרגיעה זמנית ביחסים בין הפלסטינים ללבנון, אך העימותים בין הצדדים נמשכו והיו סיבה מרכזית לפרוץ [[מלחמת האזרחים בלבנון]] בשנת 1975. לצד זאת, ההסכם שיחק תפקיד חשוב בהשגת הפסקות אש בין פרק לחימה אחד למשנהו. נשיא לבנון [[אליאס סרכיס]] ומרבית מדינות ערב התייחסו להסכם כתקף, ודרישתם המרכזית כלפי הכוחות הפלסטינים הייתה יישום ההסכם כלשונו והסגת אנשיהם למקומות המוסכמים במסגרת הסכם זה ובמסגרת פרוטוקול מלקרט. מנגד, [[החזית הלבנונית]], קואליציית ימין נוצרית, ראתה את ההסכם כבטל וציפתה לפינוי הכוחות החמושים הפלסטיניים בכללם מלבנון.{{הערה|שם=חלידי_63|Whalid Khalidi, ''Conflict and Violence in Lebanon: Confrontation in the Middle East'' (Center for International Affairs, Harvard University: 1979), pp. 63-64, 113}} בינואר 1976 התבטא מנהיג הפלנגות [[פייר ג'ומאייל]] באופן פומבי כנגד ההסכם.{{הערה|Edgar O'Ballance, ''Civil War in Lebanon, 1975-92'' (Palgrave McMillan: 1998), p. 42}} הסורים התערבו באותה שנה במלחמה לצד הנוצרים-מרונים וכנגד אש"ף, והתערבות זו סימנה את סיום התמיכה הסורית בהסכם. בשנת 1977 נחתם [[כוח ההרתעה הערבי#הסכם שתורא|הסכם שתורא]], שבין השאר קבע מסגרת זמנים ליישום הסכם קהיר תוך הטלת מגבלות שונות על הפלסטינים, הרחקתם מ[[גבול ישראל–לבנון|הגבול עם ישראל]] ואיסור על פעולות נגד ישראל.{{הערה|Whalid Khalidi, ''Conflict and Violence in Lebanon: Confrontation in the Middle East'' (Center for International Affairs, Harvard University: 1979), p. 119}}

בעוד שהנוצרים בלבנון התנגדו להסכם מאז חתימתו, מוסלמים לבנונים החלו להתנגד לו בהדרגה מאז פרוץ [[מלחמת לבנון הראשונה]] בשנת 1982 וביתר שאת, החל מ-1985, לאחר העימותים בין [[אמל]] לפלסטינים במסגרת [[מלחמת המחנות]]. באפריל 1987, [[המועצה הלאומית הפלסטינית]] שהתכנסה ב[[אלג'יר]] אישרה מחדש את הסכם קהיר, אך כעבור פחות מחודש, ב-21 במאי 1987, [[הפרלמנט הלבנוני]] הצביע פה אחד בעד חוק שביטל את ההסכם.{{הערה|Edgar O'Ballance, ''Civil War in Lebanon, 1975-92'' (Palgrave McMillan: 1998), p. 177}}{{הערה|Nora Boustany, "[https://www.washingtonpost.com/archive/politics/1987/05/22/lebanon-annuls-plo-agreement/20c11566-8919-4f64-9027-69cd3a6fa7b5/ Lebanon Annuls PLO Agreement]", [[וושינגטון פוסט|The Washington Post]], May 21 1987}}{{הערה|Ihsan A. Hijazi, "[https://www.nytimes.com/1987/05/22/world/lebanese-scrap-plo-accord-barring-bases.html Lebanese Scrap P.L.O. Accord, Barring Bases]", [[הניו יורק טיימס|New York Times]], May 21 1987}}{{הערה|שם=ברינן}}

== ראו גם ==
* [[יחסי הרשות הפלסטינית–לבנון]]
* [[התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון]]
* [[מלחמת האזרחים בלבנון]]
* [[הסכם טאיף]]

== לקריאה נוספת ==
{{ltr|1=
* Rex Brynen, ''[https://prrn.mcgill.ca/research/papers/brynen2.htm Sanctuary And Survival: The PLO In Lebanon]'' (Westreview Press: 1990; Routledge: 2019)
* John K. Colley, "The Palestinians", in ''[https://books.google.com/books?id=mdrqhFpLkC8C&newbks=1&newbks_redir=0&dq=cairo+agreement&source=gbs_navlinks_s Lebanon in Crisis: Participants and Issues]'', edited by M. Graeme Bannerman, (Syracuse University Press: 1979), Chapter 2: pp. 21-54
* James R. Stocker, "Chapter 2: Compromise in Cairo, The Nixon Administration", in ''Spheres of Intervention: US Foreign Policy and the Collapse of Lebanon, 1967–1976'', (Cornell University Press: 2016)
}}

== קישורים חיצוניים ==
* [https://prrn.mcgill.ca/research/papers/brynen2_09.htm נוסח ההסכם] {{אנגלית}}

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים|יישור=שמאל}}

[[קטגוריה:ערכים שבהם תבנית בריטניקה אינה מתאימה]]
[[קטגוריה:הסכסוך הישראלי-פלסטיני: הסכמים]]
[[קטגוריה:לבנון: היסטוריה]]
[[קטגוריה:פלסטינים: היסטוריה]]