הפתרון הספרדי
הפתרון הספרדי (נקרא גם פתרון ברצלונה) הוא שיטה לתכנון תחנות רכבת שהוכנסה לשימוש בתחילת המאה העשרים.
שיטת הפתרון הספרדי נועדה לקצר את זמן השהות של רכבות בתחנה. לפי השיטה, נעשה שימוש בשני רציפי תחנה עבור רכבת בודדת, המאפשרים לרדת ולעלות לרכבת בזמן קצר יותר. בדרך כלל משמש אחד הרציפים לעליית נוסעים לרכבת והשני משמש לירידת נוסעים מהרכבת. במרבית התחנות המתוכננות בשיטת הפתרון הספרדי בנויים שלושה רציפים - שניים צדדיים ואחד מרכזי, המשרתים שתי מסילות שעוברות ביניהם.
השימוש הראשון בשיטה באירופה היה ברכבת התחתית של ברצלונה בשנות השלושים ומכאן נגזר שמה. עם זאת, השיטה הייתה קיימת עוד קודם לכן בתחנות רכבת תחתית בבוסטון (1912) ובניו יורק (1913). כיום משמשת השיטה לעיתים תחנות קצה, בהן נפתחות דלתות הרכבת מצד אחד עד לירידתם של כל הנוסעים, ולאחר סגירתן נפתחות הדלתות בצדה השני של הרכבת, לאפשר את עלייתם של הנוסעים בכיוון הנסיעה ההפוך.
