ויל ואן גוך
 | |
| לידה |
16 במרץ 1862 זונדרט, הולנד  |
|---|---|
| פטירה |
17 במאי 1941 (בגיל 79) Ermelo, הולנד |
| שם לידה |
Wil van Gogh |
| מדינה |
ממלכת ארצות השפלה |
| השכלה |
אוניברסיטת ליידן |
  | |
וילמינה (ג'קובה) ואן גוך (בהולנדית: Wil van Gogh; 16 במרץ 1862 – 17 במאי 1941) [1] הייתה אחות, מורה לכתבי הקודש ופמיניסטית הולנדית. היא אחותם הצעירה של האמן וינסנט ואן גוך, שאליו הייתה קרובה, [2] ושל סוחר האמנות תאו ואן גוך.[3]
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]וילמינה ג'קובה ואן גוך נולדה ב-16 במרץ 1862 בזונדרט שבהולנד, בתם של תיאודורוס ואן גוך ואנה קורנליה קרבנטוס. היו לה שלושה אחים וינסנט, תיאו וקור, ושתי אחיות אליזבת (ליס) ואנה. ויל ווינסנט היו קרובים בגיל צעיר. שניהם התקשו בבית הספר, שניהם "דחו את הנורמות הרווחות בחברה" והיו "מעורבים חברתית ויצירתיים מאוד", ושניהם "נאבקו בבריאותם הנפשית, עליה דנו בגלוי אחד עם השנייה".[4] ויל מעולם לא התחתנה או הביאה ילדים לעולם.
במהלך החלק הראשון של חייה ויל ואן גוך עסקה בטיפול במשפחתה ובמשפחות אחרות בסיעוד חולים. כשאמה שברה את רגלה, ויל טיפלה בה עד שהבהריאה, כשוינסנט אמר במכתב, "מה שויל עושה הוא למופת, למופת. אני לא אשכח את זה בקלות." [5] כאשר אחיה תאו התחתן עם ג'ו ואן גוך-בונגר, שלימים מילאה תפקיד מכריע בקידום המוניטין שלאחר המוות של וינסנט, [6] ויל חייתה עם בני הזוג בפריז. לאחר לידת התינוק של תיאו וג'ו, וינסנט ויל בילתה למעלה מחודש בעזרה לאם הטרייה. הרופא העיר על הטיפול שלה בג'ו ואמר שהיא "טובה מדי מכדי להתחתן", אבל תאו כתב לוינסנט ואמר שהוא מקווה שהיא כן תתחתן.[7] תאו לקח אותה לביתו של הצייר אדגר דגה, איתו היה לו קשר טוב כסוחר אמנות. למרות שדגה היה לעיתים קרובות אדם קשה, במהלך הביקור הוא הראה לויל יצירות אמנות רבות. תאו כתב כי "הייתה לה עין טובה לעירום נשי". [8]
בניגוד לשתי אחיותיה האחרות, היא הייתה קרובה לוינסנט והם כתבו זו לזה לעיתים קרובות, על אמנות וספרות, אבל גם על התמודדויות הקשורות לבריאות הנפש שלהם. היא הייתה מודאגת כאשר וינסנט אושפז במתקן פסיכיאטרי.[10] הוא כתב לה ישירות, וסיפר לה על שלושה התקפים שחווה ועל כניסתו לבית החולים בסן-רמי. הוא כתב לויל שהרופא שאחיהם תאו שלח לבדוק אותו, קבע שהוא לא היה לא שפוי, וגם אלכוהול לא גרם למצבי הרוח, אלא שההתקפים שלו היו אפילפטיים, מחלה שסבלה ממנה אחותה של אמו. [11] הוא כתב לה על האמנות שלו, כמה מכתבים שנוסחו במשך כמה ימים, כך שהיא ידעה על ציורי החמניות שלו בארל, הדוור והמרפסת, כמו גם האזור הכפרי סביב ארל. הוא סיפר לה על בהירות האוויר ועל הצבעים החדים והבהירים, במיוחד כחול קובלט. וינסנט גם צייר עבורה ציורי נוף בהתאם להעדפותיה. אחרי שהייתה בפריז היא גרה עם אמם, ווינסנט רצה שלשתיים יהיה אוסף מיצירותיו שיוכלו להציג בביתן.[12] חודש לפני מותו, וינסנט כתב לה שהוא רוצה לצייר את הדיוקן שלה, אבל הוא מת לפני שזה יצא אל הפועל.[13] למרות שמכתבים רבים מוינסנט לוויל נשמרו, ההתכתבות שלה אליו אבדה.
לאחר מותו של וינסנט, ויל כתבה מכתב לאחיה תאו, ובו נאמר בחלקו: "אל לנו להיעצב על שלוותו, אבל כמה קשה יהיה לך." [14] תוך שישה חודשים, אחיה תאו מת גם כן. לאחר מות שני אחיה ב-1890 וב-1891, היא למדה להיות מורה לכתבי הקודש, עברה את בחינת הקבלה לחינוך התאולוגי בספטמבר 1890, והשיגה הסמכה ב-1893. היא לימדה לזמן קצר בניימכן ולאחר מכן עברה להאג, ואמה עברה לשם לגור איתה. ויל הפכה פעילה בארגוני נשים בהאג, והפכה לחברה במוזיאון Dameslees (מוזיאון הספרייה לנשים). חברה ותיקה שלה, מרגרטה מייג'בום, שאיתה שיתפה את מכתביו של וינסנט אליה, הייתה חברה בהנהלה. אוסף הספרייה הכיל ספרים בנושאים סוציו-אקונומיים, החזיק במנויים למגזינים ולעיתונים, והיה מקום מפגש לנשים בהאג. למרות שלא הייתה חברה בהנהלה, ויל מצאה במוסד "את המקום שיוביל אותה לעסוק כחברה פעילה יותר בתנועה לזכויות נשים". [15] [16]
כבת של כומר רפורמי הולנדי ומורה מוסמכת לכתבי הקודש, ויל הייתה קצת יוצאת דופן כפמיניסטית הולנדית. היא הצטרפה לתנועה עם חברים נוספים, כולל מארי יונגיוס ומארי מנסינג, שהיו חלק מהוועדה המארגנת ל"תערוכה הלאומית של אמנות נשית" ב-1898. ויל מילאה תפקיד משמעותי בתערוכה, שנערכה בהאג. לתערוכה, שנמשכה עשרה שבועות, היו כ-90,000 מבקרים והיא התגלתה כאירוע רווחי ביותר; כספים שנאספו מהתערוכה, 20,000 גילדן הולנדי, שימשו להקמת הלשכה הלאומית ההולנדית לעבודת נשים. נשים וגברים נוצרים שמרנים הוזהרו להתרחק מהתערוכה, בגלל "חוסר הצדק הרעיל שלה". [17]
אין מקורות המתעדים מה בדיוק קרה, אבל ב-4 בדצמבר 1902 נכלאה ויל ואן גוך ולאחר מכן הועברה לבית ולדוויק, מוסד פסיכיאטרי בארמלו, הולנד. האבחנה של דמנציה פראקוקס, שעליה התבסס מדד זה, נחשבה בזמנו למחלה קטלנית. רישומי מקלט ציינו מאוחר יותר:
לא חל שינוי משמעותי במצבה של מטופלת ותיקה זו. היא נשארת בודדה ומסוגרת, ממעטת לדבר ובדרך כלל לא מגיבה לשאלות. היא מבלה את כל יומה באותו מקום בטרקלין, יושבת בכיסאה ומתבוננת במבט אטום בסביבתה. היא מסרבת לאוכל במשך שנים ויש להאכיל אותה באופן מלאכותי...
וויל ואן גוך נשארה בארמלו כמעט ארבעה עשורים עד שנפטרה שם ב-17 במאי 1941. היא הייתה האחרונה ששרדה מהאחים ואן גוך. העבודות שהעניק לה וינסנט במתנה היו בשמירה בטוחה אצל גיסתה ג'ו, ובמות ג'ו ב-1925, בנו של ג'ו, וינסנט וילם, מכר כמה מציוריה של דודתו כדי לשלם עבור השהייה שלה בבית החולים בוולדוויק. [18]
האם היא הייתה חולת נפש או לא קשה כיום להוכיח.[19]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יורי ויסר: וילמינה ג'קובה ואן גוך, בהולנדית
- וינסנט ואן גוך: דיוקן וילמינה
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Correct name and dates according to Nederland's Patriciaat 50, 1964, p. 182
- ^ Verlinden, Willem-Jan, The Van Gogh Sisters, London: Thames & Hudson 2021, 11
- ^ "Biographical & historical context: The immediate family circle". Vincent van Gogh: The Letters. Van Gogh Museum.
- ^ Verlinden, The Van Gogh Sisters, p.11
- ^ Verlinden, The Van Gogh Sisters, pp. 101-02
- ^ Luijten, Hans. Jo van Gogh-Bonger, the Woman Who Made Vincent Famous. London: Bloomsbury Visual Arts 2022
- ^ Verlinden, The Van Gogh Sisters, ppp. 151-52
- ^ Verlinden, The Van Gogh Sisters, pp. 150-51
- ^ Verlinden, The Van Gogh Sisters, plates VI and VII
- ^ Verlinden, The Van Gogh Sisters, p. 163
- ^ Verlinden, The Van Gogh Sisters, p. 157.
- ^ Verlinden, The Van Gogh Sisters, pp. 158-60
- ^ Verlinden, The Van Gogh Sisters, p. 162
- ^ quoted in Verlinden, The Van Gogh Sisters, p. 168
- ^ Verlinden, The Van Gogh Sisters, pp. 180-81
- ^ Grever, M. and B. Waaldjik, Feministische Openbaarheid. De nationale tentoonstelling van Vrouwermarbeid in 1898. Amsterdam 1998, pp. 41, 288, n. 111
- ^ Verlinden, The Van Gogh Sisters, pp. 188-89
- ^ Verlinden, The Van Gogh Sisters, p. 254
- ^ Angier, Natalie (21 בדצמבר 1991). "New Explanation Given For van Gogh's Agonies". New York Times.
{{cite web}}: (עזרה)