אבלי ציון

המונח אבלי ציון הוא כינוי לחוגים מבין היהודים הקראים בימי הביניים (בערך בשנים 850-1099), שהתאבלו על החורבן, הרבו במנהגי אבלות ובצומות והתגוררו בירושלים. אבלי ציון מכונים גם בשם עדת השושנים. קבוצה זו מהווה תופעה מיוחדת במינה בתולדות ישראל בימי הביניים, שכן חבריה ניהלו תעמולה "ציונית" פעילה, וקראו לעליה המונית לארץ ישראל, שתזרז את בוא הגאולה. דבקותם בארץ ישראל בולטת על רקע המקום השולי שתפסה ירושלים בפעילות הרבנית באותו זמן, שהתמקדה בבבל. בראשם עמדו "נשיאים", שמוצאם היה מבית ענן בן דוד. מספרם, בדומה לזה של הרבניים, היה קטן, והם מנו כמה מאות בודדות בלבד.

נראה שאבלי ציון התגוררו ברובע מיוחד משלהם, אך מיקומו - בתוך החומות או מחוצה להן - אינו ידוע. "ישיבת בכתוויה" הייתה המקום שבו התכנסה הנהגתם. בית הכנסת הקראי ברובע היהודי נבנה אחרי תום תקופת עדת השושנים, ואינו קשור אליה.

לפי הסברו של סלמון בן ירוחם, הרעיון מאחורי השם "עדת השושנים" נוגע לגאולה המתקרבת. הופעת השושנים מבשרת את תום החורף, ואילו הופעת הצדיקים, המשולים לשושנים, עתידה לסמל את קץ הגלות. במילה "שושנים" יש גם התרסה כנגד הרבניים, שתוארו כ"קוצים".

יהודים שמתאבלים על חרבן בית המקדש בירושלים נזכרים החל מחרבן הבית השני, אולם המונח "אבלי ציון" מופיע לראשונה במחצית הראשונה של המאה התשיעית. דניאל אלקומיסי, מחברו של החיבור הרעיוני המרכזי של התנועה, טען שהחורבן גרם לביטול סדרי עולם:"ויעש את העולם כנעזב ללא שופט ובלא אורים ולא מבקש". הוא קרא "לבוא אל ירושלים ולעמוד בתוכה תמיד לפניו באבל ובצום ובכי ומספד... ולא יאמר איך אלך אל ירושלים מפחד שודדים וגנבים ומאין מחיה בירושלים".

אבלי ציון קיבלו על עצמם חיי עוני, צמו צומות רבים, התנזרו מאכילת בשר ושתיית יין, ועסקו בקינה על החורבן. חכמי העדה התכנו "המשכילים".
סהל בן מצליח הכהן מתאר את חיי אבלי ציון: "ודעו, אחינו, כי ירושלים בזמן הזה מנוס לכל בורח, ומנוחה לכל אבל, ומרגוע לכל עני ודל, ובתוכה עבדי ה' הנקבצים אליה אחד מעיר ושנים ממשפחה. ובתוכה נשים מקוננות וסופדות בלשון הקודש ובלשון פרס ובלשון ישמעאל, ומלמדות לבנותיהן נהי ואשה רעותה קינה, ואומרות: איכה ישבה בדד... ובחודש תמוז ואב יגדל המספד בירושלים... האלוהים יטהר אותה... ויכוננה עד עולם סלה... בחיינו ובחייכם ובחיי כל ישראל אמן."

מטרת ישיבתם בירושלים ומנהגי האבלות שנהגו היו כדי להתאבל על החורבן, לזרז את הגאולה ולהחזיר את העולם למצבו המתוקן. על פי האמור בספר ישעיהו:"על חומותייך ירושלים הפקדתי שומרים. כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו", הקפידו אבלי ציון להתפלל במשמרות, כך שבכל רגע תישמע תחינתם.

השקפתם הייתה שישנו קשר הדוק בין חזרה בתשובה לבין הגאולה. ההשתקעות בחטאים, שהאמונה בהלכה הרבנית היא מהכבדות שבהם, הייתה לדעתם הסיבה להתמשכות הגלות.
יש מהחוקרים המוצאים בקרבם הלכי רוח מעין סוציאליסטיים. דניאל אלקומיסי חוזה שבחברה היהודית שתקום עם הגאולה לא יתקיים מסחר, ואנשיה יתפרנסו מחקלאות.

היחסים בין אבלי ציון לרבניים

יחסים קשים שררו במאה ה-10 בין הרבניים לבין קראי ירושלים, שכונו ע ידם "עדת הצולעים". באגרתו של רב שרירא גאון הוא מאשים את הקראים ברצח רבניים. מדי שנה במהלך סוכות הכריזו הרבניים על החרמת הקראים, בטקס שנערך בהר הזיתים. בסופו של דבר התערבו השלטונות כדי למנוע נוהג זה.

כוחם של הקראים בארץ היה רב ועולה על זה של הרבניים, עד כדי שכאשר חל שיפור מה ביחסיהם עם הרבניים, במאה ה-11 דעתם נשמעה לגבי מינויים בישיבה הרבנית בירושלים. השיפור ביחסים מתבטא גם בהבטחה שניתנה לגבי כתר ארם צובא. הרבניים קיבלו הבטחה מהקראים, שיוכלו לחזות בכתב יד זה כל אימת שיחפצו.

יחסם של בני עדת השושנים לאיסלאם היה מורכב. מצד אחד, היו להם מהלכים בקרב השלטונות, שביכרו אותם על פני הרבניים. הם חשו הכרת הטוב לשליטים המוסלמיים על שפתחו את שערי ירושלים לפניהם. לאיסלאם רכשו אהדה גם מסיבות תיאולוגיות, כמו כותבים רבניים רבים הם ביכרו את אמונת הייחוד המוסלמית על השילוש הנוצרי. מצד שני, הם קיוו למפלתה הקרובה של דת האיסלאם, שתבשר את בואו של המשיח, וידעו להצביע גם על השעבוד והדיכוי שהיא מפעילה כלפי הכופרים בה.

במאה ה-11 ננטשה במידה רבה הסגפנות שאפיינה את קראי ירושלים, נוהג אי אכילת הבשר נפסק, והם, שכנראה במשך הדורות היו עניים יותר מהרבניים, החלו לבקש את ההצלחה בעסקים ובמסחר.

אחרי כמעט מאתיים שנה של פעילות, שהיו "תור הזהב" של הקראות לדורותיה, עזבו הנשיאים הקראים האחרונים את ירושלים לטובת מצרים בסביבות שנת 1050. ב-1073 כבשו הטורקמנים את העיר והחלו גלי נדידה ממנה. ב-1099 הגיעו הצלבנים לירושלים, טבחו, רצחו והשמידו כליל את הישוב היהודי בעיר. הקהילה הקראית במצרים עשתה מאמץ לפדות את אלו מהקראים שנשבו בידי הצלבנים.

ראו גם

על פעילות חכמי הקראים בתקופת תור הזהב של "אבלי ציון" בירושלים ראו בערכים:

• סלמון בן ירוחם
• דניאל אלקומיסי
• סהל בן מצליח
• ישועה בן יהודה

לקריאה נוספת

• Yoram Erder, The Mourners of Zion in Meira Polliack (ed.) ,Karaite Judaism, Brill, 2003

• נתן שור, תולדות הקראים, מוסד ביאליק, תשס"ג