מסילת הרכבת באיקל-אמור – הבדלי גרסאות
דוד55 העביר את הדף משתמש:דוד55/טיוטה ל־לידיה רוסלנובה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''צסילת הרכבת בייקל-אמור'''- (ב[[רוסית]]:'''Байкало-Амурская магистраль''','''БАМ''' ) [[מסילת רכבת]] באורך של כ-4287 ק"מ שמקשרת את [[סיביר]] המרכזי עם חוף [[האוקיינוס השקט]]. בנייתה נמשכה בשנים 1984-1938 עם הפסקות ארוכות. תנופת בנייה גדול הייתה לאחר חידוש בשנת [[1974]]. המנהרה האחרונה בתוואי נכנסה לשימוש קבוע רק בשנת [[2003]]. |
|||
#הפניה [[לידיה רוסלנובה]] |
|||
[[קובץ:Map Trans-Siberian railway.png|שמאל|ממוזער|250px|תוואי המסילה (ירוק)]] |
|||
==תאור התוואי== |
|||
התוואי המרכזי כולל 4287 ק"מ. התוואי עובר צפונית ל[[הרכבת הטרנס-סיבירית]] ומתפצל ממנה בתחנת רכבת "טאישט". המסילה חוצה את הנהר [[אנגרה]] באזור העיר [[ברטסק]], חוצה נהר [[לנה]], חוצה נהר [[אמור]] באזור העיר [[קומסומולסק על אמור]] ומסתיים בחוף [[האוקיינוס השקט]]ב עיר ה[[נמל]] סובטסקאיה גאבאן. מהתוואי הראשי קיימות התצלויות צפונה ודרומה. |
|||
התוואי עובר בשטח הררי. הניקודה הגובהה ביותר נמצאת בגובה של 1323 מ' מעל פני הים. לאורלך התוואי נבנו 11 מנהרות (כוול מנהרה ארוכה במיוחד באורך 15 ק"מ) ו-2230 גשרים. |
|||
חלק מהתוואי מחושמל. |
|||
==תאור מהלך הבנייה== |
|||
הדיונים הראשונים על בניית מסילה בתוואי זה נערכו עוד בשנת [[1888]]. בשנת [[1889]] באזור פעלה משלחת טכנית של הצבא. בסופו של דבר סוכם שניית המסילה בתוואי אינה ריאלית ולא תואמת את היכולות הטכניות. |
|||
בשנת [[1926]] הבדיקות חודשו ובשנת [[1932]] הממשל הסובייטי החליט על בניית המסילה. תוך זמן קצר התברר שלא ניתן לגייס 25 אלף עובדים הנדרשים לבנייה. בעקבות כך הוחלט להעביר אחריות על הבנייה לידי [[גולאג]] ולהמשיך את בנייה באזרת אסירי גולג. |
|||
לקראת בשנת [[1937]] הוחלט על התוויא אך חלק תכנון חלקים גדולים לא היה ניתן לתכנן בהעדר מפות מפורטות. עבודות בחלק המערבי של התוואי החול בשנת [[1938]] ובשנת [[1939]] החלו עבודות מוקדמות בחלק המזרחי. בשנת [[1942]] חלק בציוד שכבר הונח פורק והועבר למערב לבניית מסילת רכבת באוזר ה[[וולגה]]. |
|||
לאחר סיום [[מלחמת העולם השנייה]] הבנייה נמשכה. בקטע טאיישט-נהר לנה הרכבת הראשון עבר בשנת [[1951]] ובשנת [[1958]] החל ניצול סדיר של המסילה. בלשב זה למעשה עבודות הופסקו. |
|||
בשנת [[1967]] החלו עובודת בדיקה מחודשות. בשנת [[1974]] מועצת השרים של ברית המועצות הכריזה על בניית מסילה רכבת בייקל-אמור. העבודות היו צריכים להתבצע לאורך כול התוואי, כאשר בקטע קיים דוב על הכמת מסילות נוספות. |
|||
לאשור הגיעו אלפי צעירים מכול רחבי [[ברית המועצות]]. בשנת [[1977]] החלו להכנס לניצול קטעים ראשונים ובחלק הערי של הבנייה הסתיים בשנת [[1984]]. בשנת [[1989]] החלה תנועת הרכבות לכול אורך התוואי שהיה מתוכנן לבנייה. בניית המנהרה הגדולה באורך של כ-15 ק"מ החלה בשנת [[197]] והסתיימה בשנת [[2001]]. רכבת סדירה ראשונה עברה במנהרה בשנת [[2003]]. |
|||
עלות הנייה הייתה עדירה ועברה פי 4 את האומדן הראשוני. |
|||
==ניצול משאבי טבע לאורך התוואי== |
|||
בניית המסילה הייתה חלק של תוכנית כוללת לניצול משאבי ובע לאורך התוואי. היה מתוכנן להקים 19 אזורי תעשיה חדשים עם מכרות שונות. מעשית, נבנה רק אזור מכרות אחד. |
|||
בהתאם להערכת כלכלנים עד לבניית מכרות לניצול משאבי טבע באזור המסילה תהיה לא כלכלית. לאור העדר מכרות לאורך המסילה היא לא מנוצלת בהיקף המתוכנן. יחד עם זאת, אחד המטרות שלה היה בניית מסילת רכבת בתוואי צפוני לעומת [[הרכבת הטרנס-סיבירית]] הקיימת שעובת בקרבת הגבול עם [[סין]]. |
|||
גרסה מ־22:43, 7 בפברואר 2014
צסילת הרכבת בייקל-אמור- (ברוסית:Байкало-Амурская магистраль,БАМ ) מסילת רכבת באורך של כ-4287 ק"מ שמקשרת את סיביר המרכזי עם חוף האוקיינוס השקט. בנייתה נמשכה בשנים 1984-1938 עם הפסקות ארוכות. תנופת בנייה גדול הייתה לאחר חידוש בשנת 1974. המנהרה האחרונה בתוואי נכנסה לשימוש קבוע רק בשנת 2003.
תאור התוואי
התוואי המרכזי כולל 4287 ק"מ. התוואי עובר צפונית להרכבת הטרנס-סיבירית ומתפצל ממנה בתחנת רכבת "טאישט". המסילה חוצה את הנהר אנגרה באזור העיר ברטסק, חוצה נהר לנה, חוצה נהר אמור באזור העיר קומסומולסק על אמור ומסתיים בחוף האוקיינוס השקטב עיר הנמל סובטסקאיה גאבאן. מהתוואי הראשי קיימות התצלויות צפונה ודרומה.
התוואי עובר בשטח הררי. הניקודה הגובהה ביותר נמצאת בגובה של 1323 מ' מעל פני הים. לאורלך התוואי נבנו 11 מנהרות (כוול מנהרה ארוכה במיוחד באורך 15 ק"מ) ו-2230 גשרים.
חלק מהתוואי מחושמל.
תאור מהלך הבנייה
הדיונים הראשונים על בניית מסילה בתוואי זה נערכו עוד בשנת 1888. בשנת 1889 באזור פעלה משלחת טכנית של הצבא. בסופו של דבר סוכם שניית המסילה בתוואי אינה ריאלית ולא תואמת את היכולות הטכניות.
בשנת 1926 הבדיקות חודשו ובשנת 1932 הממשל הסובייטי החליט על בניית המסילה. תוך זמן קצר התברר שלא ניתן לגייס 25 אלף עובדים הנדרשים לבנייה. בעקבות כך הוחלט להעביר אחריות על הבנייה לידי גולאג ולהמשיך את בנייה באזרת אסירי גולג.
לקראת בשנת 1937 הוחלט על התוויא אך חלק תכנון חלקים גדולים לא היה ניתן לתכנן בהעדר מפות מפורטות. עבודות בחלק המערבי של התוואי החול בשנת 1938 ובשנת 1939 החלו עבודות מוקדמות בחלק המזרחי. בשנת 1942 חלק בציוד שכבר הונח פורק והועבר למערב לבניית מסילת רכבת באוזר הוולגה.
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה הבנייה נמשכה. בקטע טאיישט-נהר לנה הרכבת הראשון עבר בשנת 1951 ובשנת 1958 החל ניצול סדיר של המסילה. בלשב זה למעשה עבודות הופסקו.
בשנת 1967 החלו עובודת בדיקה מחודשות. בשנת 1974 מועצת השרים של ברית המועצות הכריזה על בניית מסילה רכבת בייקל-אמור. העבודות היו צריכים להתבצע לאורך כול התוואי, כאשר בקטע קיים דוב על הכמת מסילות נוספות.
לאשור הגיעו אלפי צעירים מכול רחבי ברית המועצות. בשנת 1977 החלו להכנס לניצול קטעים ראשונים ובחלק הערי של הבנייה הסתיים בשנת 1984. בשנת 1989 החלה תנועת הרכבות לכול אורך התוואי שהיה מתוכנן לבנייה. בניית המנהרה הגדולה באורך של כ-15 ק"מ החלה בשנת 197 והסתיימה בשנת 2001. רכבת סדירה ראשונה עברה במנהרה בשנת 2003.
עלות הנייה הייתה עדירה ועברה פי 4 את האומדן הראשוני.
ניצול משאבי טבע לאורך התוואי
בניית המסילה הייתה חלק של תוכנית כוללת לניצול משאבי ובע לאורך התוואי. היה מתוכנן להקים 19 אזורי תעשיה חדשים עם מכרות שונות. מעשית, נבנה רק אזור מכרות אחד.
בהתאם להערכת כלכלנים עד לבניית מכרות לניצול משאבי טבע באזור המסילה תהיה לא כלכלית. לאור העדר מכרות לאורך המסילה היא לא מנוצלת בהיקף המתוכנן. יחד עם זאת, אחד המטרות שלה היה בניית מסילת רכבת בתוואי צפוני לעומת הרכבת הטרנס-סיבירית הקיימת שעובת בקרבת הגבול עם סין.