הצגת המקור של הדף "פרשת ווטרגייט"

{{מפנה|ווטרגייט}}
[[קובץ:WatergateFromAir.JPG|שמאל|ממוזער|250px|[[מתחם ווטרגייט]] ב[[צילום אוויר|מבט אווירי]]]]
'''פרשת ווטרגייט''' (ב[[אנגלית]]: '''Watergate scandal''') הייתה פרשה פוליטית שהתרחשה ב[[ארצות הברית]] בין השנים [[1972]] ל-[[1974]], והובילה בסופו של דבר ל[[התפטרות]]ו של [[נשיא ארצות הברית|נשיאה]] ה-37, [[ריצ'רד ניקסון]]. הפרשה אירעה במהלך [[מלחמת וייטנאם]], בתקופה שבה החל הציבור האמריקאי לאבד את אמונו בצדקת המלחמה, והתמיכה הציבורית בה ירדה מאוד, תהליך שהחל עוד בתקופתו של הנשיא הקודם, [[לינדון ג'ונסון]].

המונח "פרשת ווטרגייט" מתייחס לשרשרת אירועים שהתחוללו במשך כשנתיים. תחילת הפרשה בגילוין של פעולות בלתי חוקיות שנקטו אנשי ממשל ניקסון נגד מחאת ה[[המפלגה הדמוקרטית|דמוקרטים]] על המלחמה ב[[וייטנאם|ווייטנאם]]. באוגוסט 1974 נחשפה [[קלטת שמע|קלטת]] ובה ראיות חותכות לפעולות אלו ולמעורבותו של הנשיא ניקסון בהן. חשיפת הקלטת גרמה לסערה ציבורית ומשפטית, שגררה [[הליך הדחה בארצות הברית|מהלך שנועד להביא להדחת הנשיא]] ניקסון מכס הנשיאות, אך הוא הקדים את המהלך ו[[התפטרות|התפטר]] ארבעה ימים מאוחר יותר, ב-[[9 באוגוסט]] 1974.

== רקע ==
===תסיסה חברתית ופוליטית===
[[קובץ:Nixon 30-0316a.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[ריצ'רד ניקסון]]]]
סוף [[שנות ה-60 של המאה ה-20]] ותחילת [[שנות ה-70 של המאה ה-20|שנות ה-70]] היו שנים של מתח חברתי ופוליטי רב ב[[ארצות הברית]]. [[מלחמת וייטנאם]], שבה הלכה ארצות הברית והסתבכה, הביאה להחלטתו של [[נשיא ארצות הברית|הנשיא]] [[לינדון ג'ונסון]], איש [[המפלגה הדמוקרטית]], שלא לנסות לשוב ולהיבחר ב[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1968|בחירות 1968]]. באותן בחירות זכה מועמד [[המפלגה הרפובליקנית]], [[ריצ'רד ניקסון]]. ניקסון זכה בבחירות ברוב קטן של 500,000 קולות בלבד מול יריבו הדמוקרטי [[יוברט האמפרי]]. הרוב ה[[חבר האלקטורים|אלקטורלי]] היה 301 אלקטורים לניקסון מול 191 להאמפרי (ועוד 46 אלקטורים למועמד העצמאי [[ג'ורג' ואלאס]]){{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://uselectionatlas.org/RESULTS/national.php?year=1968|הכותב=David Leip|כותרת=1968 Presidential General Election Results|אתר=David Leip's Atlas of Presidential Elections}}|כיוון=שמאל}}.

מלחמת וייטנאם גרמה לתסיסה חזקה בדעת הקהל בארצות הברית. מספר אנשי הצבא שנשלחו לווייטנאם בתקופתו של ג'ונסון עלה מ-16,000 ב-[[1963]] ליותר מ-550,000 ב-[[1968]]{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.collegesidekick.com/study-guides/boundless-ushistory/the-johnson-administration|כותרת=The Johnson Administration|אתר=College Sidekick|תאריך_וידוא=2024-02-22}}|כיוון=שמאל}}. מספר האבדות הלך וגדל, והגיע ליותר מ-1,000 בחודש. הוויכוח הציבורי הלך והתלהט, והגיע אף ל[[סירוב פקודה]] ולהתחמקות מגיוס במעגלים הולכים וגדלים. ב[[אוניברסיטה|אוניברסיטאות]] בארצות הברית רבו ההפגנות והמחאות, שהתרחבו גם לרחוב.

תסיסה זו הייתה קשורה לתסיסה חברתית כוללת ורחבה יותר בארצות הברית. הדרישה לשוויון זכויות ל[[אפרו-אמריקאים]] הגיעה לשיאה בשנים אלו, וכללה מחאות והפגנות נרחבות. ארצות הברית השמרנית צפתה בהתעוררות של תרבות אלטרנטיבית החל מ-[[1969]], שכונתה "[[ילדי הפרחים]]"{{הערה|{{הארץ|בן שלו|1969: השנה בה מתו ילדי הפרחים|0000017f-f858-d044-adff-fbf9d3f20000|5 ביוני 2009}}}}. תרבות זו התעוררה כתגובה לשקיעה במלחמת וייטנאם, וערערה על רבים מערכיה המסורתיים של החברה האמריקאית.

===פרשת מסמכי הפנטגון===
ב-[[17 ביוני]] [[1967]]{{הערה|[https://archive.org/details/inretrospecttra00mcna/page/280/mode/2up Robert McNamara, In Retrospect, New York: Vintage Books, 1996, p. 280.]|כיוון=שמאל}}, עוד בזמן ממשלו של הנשיא [[לינדון ג'ונסון]], הטיל מזכיר ההגנה, [[רוברט מקנמארה]], על צוות מיוחד במשרדו לבחון את השתלשלותה של המעורבות האמריקאית בווייטנאם. המסמך שנכתב על פי הנחיה זו נקרא [[פרשת מסמכי הפנטגון|מסמכי הפנטגון]] (The Pentagon Papers). המסמך הושלם ב-[[15 בינואר]] [[1969]], חמישה ימים לפני כניסתו של ניקסון לנשיאות. אף שהמסמכים [[מידע מסווג|סווגו]] ברמת "סודי ביותר", החליט [[דניאל אלסברג]], אחד מהשותפים לצוות שכתב את המסמכים, להדליפם לעיתון [[הניו יורק טיימס]] עקב חשיבותם. המסמכים חשפו שממשל ארצות הברית הטעה את הציבור, שיקר ופעל בסתר בניגוד למדיניותו הרשמית. ב-[[13 ביוני]] [[1971]] פרסם העיתון לראשונה חלקים נרחבים מהמסמכים. הממשל התנגד בחריפות לפרסום וטען כי יש בו סכנה ל[[ביטחון לאומי|ביטחון הלאומי]], ואף האשים את העיתונים ב[[בגידה]]; בית המשפט הוציא בתחילה [[צו מניעה]] שאסר על הניו יורק טיימס לפרסם את הדברים, אך כשבוע לאחר מכן החל גם העיתון [[וושינגטון פוסט]] לפרסם קטעים מהמסמכים. בסוף אותו חודש הקריא הסנאטור [[מייק גראוול]] קטעים שלמים מהמסמכים בישיבת הקונגרס והכניס כ-4,000 עמודים מתוכם לפרוטוקול הישיבה; בדרך זו לא ניתן היה לתבוע את הסנאטור על דבריו, שכן הייתה לו [[חסינות פרלמנטרית]] בדיונים על פי [[פרק 1 לחוקת ארצות הברית|הפרק הראשון לחוקת ארצות הברית]], ומעבר לכך סיכומי דיוני הקונגרס פתוחים לציבור. למחרת, ב-[[30 ביוני]], הכריע [[בית המשפט העליון של ארצות הברית]] שזכותו של הניו יורק טיימס לפרסם את המסמכים.

הפרשה הביאה לתחושת אי אמון קשה כלפי הממשל, הן בשל מה שהתגלה במסמכים והן בשל ניסיונו לבלום את פרסום המסמכים. מאידך, יום לאחר פסיקת בית המשפט הציעו שניים מאנשי צוותו של הנשיא להקים יחידה שתיקרא "השרברבים", שתהיה אחראית למניעת [[הדלפה|הדלפות]] ולבדיקת הדלפות שכבר אירעו. אחת הפעולות הראשונות שעשו השרברבים הייתה פריצה למשרדו של ה[[פסיכיאטר]] שטיפל באלסברג, בניסיון למצוא את תיקו האישי, ניסיון שנכשל בסופו של דבר{{הערה|[http://watergate.info/chronology/1972.shtml כרונולוגיית הפרשה] באתר Watergate info}}{{הערה|1=טים ויינר (2009 [2007]), '''[[מורשת של אפר]]: היסטוריה של סוכנות הביון האמריקאית CIA''', תל אביב: [[הוצאת רסלינג]], תרגום: דפנה לוי, עמ' 271–272, 279}}.

===מדיניות ובחירות 1972===
ניקסון הבטיח לבוחריו לסיים את המלחמה בווייטנאם, אך בפועל התרחבה המלחמה עוד בעת שלטונו. במקביל פעל ניקסון במרץ בתחום יחסי החוץ: ב-[[1972]] [[ביקור ניקסון בסין|ביקר לראשונה בסין]] וחידש את קשרי החוץ עמה, קשרים שנותקו עוד ב-[[1949]]{{הערה|{{על המשמר||צ'ו אן לאי יקדם פני ניקסון בהגיעו לפקין|19720216|28}}}}. כמו כן פעל רבות יחד עם [[מזכיר המדינה של ארצות הברית|מזכיר המדינה]], ד"ר [[הנרי קיסינג'ר]], וביחד הם יצרו את מדיניות ה[[דטאנט]] עם ברית המועצות, מדיניות שהביאה להחלשת המתח בין שתי המעצמות.

ל[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972|בחירות 1972]] הגיע ניקסון בעמדת כוח משמעותית. הדמוקרטים העמידו מולו את [[ג'ורג' מקגוורן]], שתואר על ידי הרפובליקנים כבעל עמדות רדיקליות. הבחירות התקיימו ב-7 בנובמבר 1972, וניקסון זכה בהן בהפרש ניכר: מספר הקולות עבורו היה גדול ב-23.2% מזה של מתחרהו, אחד ההפרשים הגדולים בתולדות ה[[בחירות בארצות הברית]], וכן זכה ניקסון ב-520 אלקטורים לעומת 17 בלבד למקגוורן{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.archives.gov/electoral-college/1972|כותרת=1972 Electoral College Results|אתר=National Archives|תאריך=|שפה=en|תאריך_וידוא=2024-02-22}}|כיוון=שמאל}}, בזכייתו ב-49 מדינות, מלבד [[מסצ'וסטס]] ו[[וושינגטון די. סי.|מחוז קולומביה]].

== הפריצה ותחילת החקירה והסיקור העיתונאי==
ב-[[17 ביוני]] [[1972]] הבחין פרנק וילס, איש ביטחון שעבד ב[[מתחם ווטרגייט]] השוכן ב[[וושינגטון די. סי.]], מקום מושבו של מטה המפלגה הדמוקרטית, ב[[סרט דביק|סרט הדבקה]] שמנע מהדלת המפרידה בין המרתף לחניון המכוניות להיסגר. וילס הזיז את פיסת הסרט מתוך הנחה כי צוות הניקיון הניח אותה בנקודה זו בכוונה תחילה. מאוחר יותר שב וילס לאזור והבחין כי סרט ההדבקה הושב למקומו. וילס הבין שמשהו אינו כשורה, והזעיק את [[משטרה|משטרת]] וושינגטון. השוטרים, שהגיעו למטה המפלגה הדמוקרטית במתחם, גילו חמישה אנשים שפרצו למקום, ועצרו אותם{{הערה|שם=LTR-הערה1|Sirica, John J.: To set the record straight: the break-in, the tapes, the conspirators, the pardon. Norton, New York (1979). pp. 44.|כיוון=שמאל}}.

אחד מהעצורים היה ג'יימס ו. מקורד ג'וניור{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://web.archive.org/web/20050912163133/https://www.washingtonpost.com/wp-srv/onpolitics/watergate/james.html|כותרת=ג'יימס מקורד|אתר=באתר [[וושינגטון פוסט]]|תאריך=|תאריך_וידוא=2024-02-22}}}}, ששימש בתפקיד אחראי הביטחון בעמותה לבחירתו המחודשת של הנשיא ניקסון (שנקראה Committee to Re-elect the President, בראשי תיבות: CRP; מתנגדי הנשיא קראו לוועדה CREEP, "שרץ"). לחוקרים הסתבר שהחמישה פרצו למקום כשלושה שבועות מוקדם יותר, וכעת חזרו כדי לתקן את [[האזנת סתר|ציוד ההאזנה]] שלא פעל כראוי. לפי מקורות נוספים, הייתה להם משימה נוספת – צילום מסמכים.

חמשת הפורצים נשאו עליהם סכומים גדולים מאוד במזומן, והדבר העלה את החשד שמאחוריהם עומד גורם מצויד וממומן היטב. גם בדיקת [[חשבון בנק|חשבונות הבנק]] שלהם העלתה שהופקדו בהם סכומים גדולים מאוד, הרבה מעבר לרמת החיים האישית של הפורצים. בדיקת המקור לכספים אלה הובילה אל הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא{{הערה|שם, עמוד 56}}. הכורח לפרוץ למטה הדמוקרטי בפעם השנייה היה הטעות הגסה ביותר של הפורצים. טעות נוספת שהתבררה כמשמעותית נחשפה כאשר מספר הטלפון של אחד מבכירי [[הבית הלבן]], [[א. הווארד הנט]], נמצא בפנקסו של מקורד, ואפשר לקשור בין הפורצים לנשיא, או לכל הפחות לאנשיו. למרות זאת הכחיש [[רון זיגלר]], [[דובר הבית הלבן|מזכיר התקשורת]] של הנשיא, את ההאשמות, וטען כי לנשיא אשר מוביל בצורה כה ברורה בסקרים אין סיבה להסתבך בצרות מסוג זה. גם כיום עדיין לא ברור לחלוטין האם ידע הנשיא ניקסון על הפריצה, אם כי ידוע ש[[התובע הכללי של ארצות הברית|התובע הכללי]] בממשלו של ניקסון באותה העת, [[ג'ון ניוטון מיטשל]], אישר את פריצת השרברבים למתחם{{הערה|שם=וושינגטון פוסט|[http://www.washingtonpost.com/wp-srv/politics/special/watergate/part1.html כתבה] באתר ה[[וושינגטון פוסט]]}}.

[[FBI|הבולשת הפדרלית]] החלה בחקירת הפריצה המוזרה; כמה ימים לאחר הפריצה דן הנשיא ניקסון עם [[ראש סגל הבית הלבן|ראש הסגל]] שלו, [[בוב הולדמן]], בדרכים "להוריד" את הבולשת מהחקירה{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=|כותרת=Watergate Explained: A Resource Guide|אתר=Nixon Library Foundation|תאריך=14 ביוני 2022|כתובת=https://www.nixonfoundation.org/watergate-explained/}}|כיוון=שמאל}}, בין השאר באמצעות [[CIA|סוכנות הביון המרכזית]]. העילה לכך, לפי ניקסון, הייתה הטענה כי חקירה מסוג זה עלולה לגרום לפגיעה בביטחונה הלאומי של ארצות הברית.

באותה עת החלו שני [[עיתונאי|כתב]]ים צעירים של העיתון "[[וושינגטון פוסט]]", [[בוב וודוורד]] ו[[קרל ברנסטין]], לסקר ולחקור את הפרשה. וודוורד וברנסטין נשענו על [[מארק פלט]], ששימש כמשנה לראש ה-[[FBI]] וסייע לוודוורד בחשיפת הפרשה. המודיע המסתורי זכה לכינוי "[[גרון עמוק (ווטרגייט)|גרון עמוק]]", וה"טיפ" הראשון שמסר לוודוורד היה הימצאות מספר הטלפון של האנט בפנקס הטלפונים של מקורד{{הערה|שם=וושינגטון פוסט}}. פעילותם של וודוורד וברנסטין, שזכתה לעידוד מעורך העיתון [[בן בראדלי]], מנעה את ירידתה של הפרשה מסדר היום הציבורי.

==הקשר בין הפורצים למפלגה הרפובליקנית==
[[קובץ:Watergate.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אחד ה[[בניין (מבנה)|מבנים]] ב[[מתחם ווטרגייט]]]]
הקשר בין הפורצים למפלגה הרפובליקנית עורר לא מעט תמיהות, שהתגברו מאוד כאשר הסתבר, בתחילת אוגוסט (הפריצה הייתה ביוני), שבחשבון הבנק של אחד מן הפורצים נתגלתה [[המחאה]] על סך 25,000 [[דולר]]{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.washingtonpost.com/wp-srv/national/longterm/watergate/articles/080172-1.htm|הכותב=Carl Bernstein and Bob Woodward|כותרת=Bug Suspect Got Campaign Funds|אתר=[[וושינגטון פוסט]]|תאריך=1 באוגוסט 1972}}|כיוון=שמאל}}, שיועדה במקורה לוועדה לבחירה מחדש של הנשיא. הקשר אל מטהו של הנשיא החל להתבהר מכמה כיוונים; הסתבר שההמחאה נכתבה לפקודתו של מוריס סטאנס, שהיה בעבר שר המסחר בממשלו של ניקסון ובאותו שלב שימש כאחד ממגייסי התרומות העיקריים עבורו. במקביל, דרש [[חבר מושבעים גדול|חבר המושבעים הגדול]] שעסק בחקירת הפורצים עדויות משני אישים, סוכן ה-CIA לשעבר הווארד האנט וסוכן ה-FBI לשעבר, גורדון לידי; שני האנשים הללו היו בצוות [[הבית הלבן]], והיו חלק מצוות ה"שרברבים", אך הדבר לא היה ידוע אז.

הבית הלבן הוסיף להכחיש את החשדות. ב-[[30 באוגוסט]] הודיע הנשיא שאחד מיועציו, [[ג'ון דין (עורך דין אמריקאי)|ג'ון דין]], חקר את הנושא והסתבר שאין קשר בין הפריצה בווטרגייט לבין צוות הבית הלבן. ב-[[15 בספטמבר]] הוגשו כתבי אישום נגד הפורצים. "גרון עמוק" המשיך בהדלפת פרטים מן החקירה לכתבי הוושינגטון פוסט, ואלו פרסמו שורה של "[[סקופ]]ים": ב-[[30 בספטמבר]] פרסם העיתון ידיעה ועל פיה ניהל [[התובע הכללי של ארצות הברית|התובע הכללי]], ג'ון מיטשל, קרן סודית שמימנה פעולות סודיות כנגד המפלגה הדמוקרטית. כשבועיים לאחר מכן פרסם העיתון ידיעה נוספת, ובה נטען שוב כי הפריצות למתחם ווטרגייט היו חלק ממערכה מסיבית של ריגול ופעילות חשאית שניהל צוותו של ניקסון כנגד הדמוקרטים{{הערה|שם=וושינגטון פוסט}}.

למרות פרסומים אלה, לא זכו הכותרות לתשומת לב מצד עיתונים אחרים, ולא יצרו סערה ציבורית. ב-[[7 בנובמבר]] [[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972|זכה]] ניקסון בבחירות ברוב עצום, ונבחר לכהונה שנייה{{הערה|{{דבר||עם ניצחון ניקסון: האנוי מוכנה להשלים ההסכם לשלום בוייטנאם|19721109|1}}}}.

==התרחבות הפרשה==
אף על פי שעד שלב זה לא גרמה הפרשה לסערה משמעותית, הרי שמתחילת [[1973]] החלה הזירה המשפטית והציבורית לסעור. הפרשה נעה בשלושה צירים מקבילים: משפטם של חמשת הפורצים ושל שני אנשי הבית הלבן שנקשרו לפריצה, לידי והאנט; החלטת [[הסנאט של ארצות הברית]] לפתוח בחקירת הפרשה; וחקירה נוספת שנוהלה בידי חוקר מיוחד שמינה התובע הכללי. כל אלה היו מלווים בסיקור עיתונאי שהלך והתרחב. גם משפטו של דניאל אלסברג, שהדליף את "מסמכי הפנטגון", שהתנהל באותה השנה{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=Matt Mullen|כותרת=Pentagon Papers|אתר=|תאריך=2 באוגוסט 2011|כתובת=https://www.history.com/topics/vietnam-war/pentagon-papers}}|כיוון=שמאל}}, הביא לעלייתן של עדויות שהרחיבו את הפרשה.

===המשפט===
חמשת הפורצים הועמדו לדין ב-[[8 בינואר]] [[1973]]. שלושה מתוך החמישה (מקורד סירב להודות) הודו באשמה. מאוחר יותר התברר שהפורצים שהודו קיבלו תשלום מן המועצה לבחירה מחודשת של הנשיא תמורת שתיקתם לגבי כל שאלה מעבר להודאה במעשה. ה[[שופט]] ג'ון סיריקה, שהיה ידוע בקשיחותו ובהחמרתו עם נאשמיו, הרשיע את כל הנאשמים וגזר עליהם עונש של 30 שנות מאסר. בעת מתן [[גזר דין|גזר הדין]] ציין השופט כי ישקול שוב את העונש אם הנאשמים ימסרו את המידע שסירבו לגלות. ב-[[17 במרץ]] חשף השופט סיריקה מכתב שכתב אליו מקורד, ובו הודה כי מסר [[עדות שקר]] במשפט, וזאת בהשפעת אנשי הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא, ג'ון דין, יועץ הנשיא, וג'ון מיטשל, [[התובע הכללי של ארצות הברית|התובע הכללי]]{{הערה|שם=יו פי איי|[http://www.upi.com/Audio/Year_in_Review/Events-of-1973/Watergate-Scandal/12305770297723-4/ כתבה] באתר [[סוכנות ידיעות|סוכנות הידיעות]] [[UPI]]}}.

במקביל התנהל משפטו של [[דניאל אלסברג]], שהואשם בהדלפת "[[מסמכי הפנטגון]]". ב-[[26 באפריל]] התגלה במשפט כי האנט ולידי, שניים מהפורצים, פרצו למשרדו של ה[[פסיכיאטר]] שטיפל באלסברג, בתקווה למצוא חומר שיערער את עדותו. הפורצים לא מצאו דבר ועזבו את המקום. הגילוי חשף את העובדה שהבית הלבן עסק בריגול פנימי נרחב בהרבה ממה שהיה ידוע עד אז. הזעזוע שגרם גילוי זה הביא ב-[[30 באפריל]] להתפטרותם של שניים מהיועצים הבכירים בבית הלבן: ג'ון ארליכמן (John Ehrlichman) והארי רובין הולדמן (H. R. Haldeman); במקביל פרש באותו יום מתפקידו התובע הכללי (שהחליף את ג'ון מיטשל), ריצ'רד קליינדינסט (Richard Kleindienst). ויחד עם שלושה אלה, פוטר גם יועץ הנשיא, ג'ון דין{{הערה|שם=יו פי איי}}.

===חקירות הסנאט והתובע הכללי===
[[קובץ:ArchibaldCox.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ארצ'יבלד קוקס, החוקר המיוחד]]
ב-[[7 בפברואר]] החליט [[הסנאט של ארצות הברית|הסנאט]], שנשלט על ידי [[המפלגה הדמוקרטית]], על הקמת ועדה מיוחדת לחקר פעילות הבחירה מחדש של הנשיא ניקסון. לראשות הוועדה נבחר הסנאטור הדמוקרטי סאם ארווין, והוועדה בראשותו מילאה תפקיד חשוב באיסוף העדויות וגילוי הפרשה בהיקפה המלא. דיוני הוועדה החלו ב-[[17 במאי]]; ה[[שימוע בקונגרס|שימוע]]ים שנערכו על ידי הוועדה סוקרו ברשתות ה[[טלוויזיה]] בין 17 במאי ל-[[7 באוגוסט]]; ההערכה היא כי 85% מן האזרחים האמריקאים שהיו בעלי טלוויזיה צפו בלפחות סיקור אחד של השימועים, ואלו גרמו נזק פוליטי כבד לניקסון{{הערה|[http://www.museum.tv/archives/etv/W/htmlW/watergate/watergate.htm ווטרגייט] באתר המוזיאון לשידורי תקשורת}}.

במקביל, החליט התובע הכללי החדש, [[אליוט ריצ'רדסון]], למנות [[חוקר מיוחד]] לחקירת הפרשה. החוקר שמונה, ארצ'יבלד קוקס (Archibald Cox), החל בחקירתו באמצע חודש מאי{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=|כותרת=The Watergate Scandal: A Timeline|אתר=|תאריך=9 באוקטובר 2018|כתובת=https://www.history.com/news/watergate-scandal-timeline-nixon}}|כיוון=שמאל}}.

הראשון מבין אנשי הבית הלבן שהחל לשתף פעולה עם החוקרים היה ג'ון דין. ב-[[3 ביוני]] חשפו וודוורד וברנסטין כי דין העיד בפני הוועדה, שבניגוד להכחשותיו של הנשיא הוא (דין) אכן שוחח עם הנשיא עשרות פעמים על הפרשה ועל מאמצי ה[[טיוח]] בנושא. דין חשף גם כי לבית הלבן הייתה תוכנית נרחבת לריגול אחרי מתחריו{{הערה|[http://www.washingtonpost.com/wp-srv/politics/special/watergate/part2.html כתבה] באתר הוושינגטון פוסט}}.

==הקלטות==
למרות הגילויים המרעישים של דין, הזעזוע המרכזי חל כאשר הוועדה החלה לשאול ישירות על חלקו של הנשיא ניקסון. התפנית התרחשה כאשר חבר הוועדה, ה[[הסנאט של ארצות הברית|סנאטור]] ה[[המפלגה הרפובליקנית|רפובליקני]] הווארד בייקר, שאל את השאלה המפורסמת: "'''מה ידע הנשיא ומתי ידע זאת?'''"{{הערה|שם=LTR-הערה2|Robert Williams: Political scandals in the USA. Keel University Press, 1998. p. 20|כיוון=שמאל}}. ב-[[13 ביולי]] נשאל עוזרו של הנשיא, אלכסנדר בטרפילד, אם הייתה מערכת הקלטה בבית הלבן. בטרפילד ענה: "הלוואי ולא היית שואל זאת" והודה, באי רצון, שאכן הייתה מערכת שהקליטה את כל מה שנאמר ב[[החדר הסגלגל|חדר הסגלגל]]. תגלית משמעותית זו שינתה לחלוטין את חקירת הפרשה. ב-[[18 ביולי]] הורה ניקסון על ניתוק מערכות ההקלטה, אך צעד זה היה מאוחר מדי; ב-[[23 ביולי]] הוציאו התובע המיוחד וחברי ועדת החקירה של הסנאט צו שהורה על זימון הקלטות ל[[בית משפט|בית המשפט]], בתקווה כי אלו יסייעו בהערכת חלקו של הנשיא בפרשה.

על ידי ניצול [[חסינות (חוק)|חסינותו]] סירב ניקסון לחשוף את הקְלטות השיחות שנערכו בחדר הסגלגל. במהלך החודשים הבאים התנהל קרב משפטי על הסגרת הקלטות; חברי הוועדה, התובע המיוחד והשופט סיקירה תבעו מבית המשפט העליון לחייב את הנשיא להעביר את ההקלטות, אך זה התמיד בסירובו. הערכאות המשפטיות שדנו בסירובו של הנשיא לא קיבלו את עמדותיו, וקבעו כי על הנשיא להעביר את החומר. ניקסון סירב להיכנע, ותבע מן התובע הכללי לבטל את צו הזימון שהוציא התובע המיוחד, קוקס. התובע הכללי, ריצ'רדסון, וקוקס, סירבו לבטל את הצו{{הערה|[http://www.britannica.com/EBchecked/topic/637431/Watergate-Scandal פרשת ווטרגייט] באתר [[אנציקלופדיה בריטניקה]]}}.

==="טבח מוצאי שבת"===
[[קובץ:Nixon E2679c-09A.jpg|שמאל|ממוזער|175px|ה[[נשיא ארצות הברית|נשיא]] ניקסון פונה ב[[נאום|נאום לאומה]] ומפרט לגבי שחרור הקלטות הערוכות]]
ביום שישי, [[19 באוקטובר]] [[1973]], הציע ניקסון פשרה: הוא לא יגיש את הקלטות אלא סיכום ערוך שלהן, שייערך בידי הסנאטור הדמוקרטי [[ג'ון סטניס]], אחד מן הסנאטורים הוותיקים והמוערכים. קוקס סירב לפשרה; המערכת ציפתה לעוד כמה שבועות וחודשים של תמרונים משפטיים, אך ניקסון הקדים במה שכונה מאוחר יותר "[[טבח מוצאי שבת]]" (Saturday Night Massacre). למחרת, בשבת [[20 באוקטובר]] 1973, דרש הנשיא מהתובע הכללי שיפטר את החוקר המיוחד{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=Ron Elving|כותרת=A Brief History Of Nixon's 'Saturday Night Massacre'|אתר=NPR|תאריך=21 באוקטובר 2018|כתובת=https://www.npr.org/2018/10/21/659279158/a-brief-history-of-nixons-saturday-night-massacre}}|כיוון=שמאל}}. זה סירב, ופוטר; ניקסון תבע מסגן התובע הכללי, ויליאם רקלשאוס (William Ruckelshaus), לבצע את הפיטורים, וגם זה האחרון סירב והתפטר במחאה (על אף שאנשי הבית הלבן טענו שרקלשאוס פוטר). הנשיא פנה כעת ל[[רוברט בורק]], האדם השלישי בחשיבותו במשרד המשפטים שהיה כעת התובע הכללי בפועל; בורק שקל גם הוא להתפטר, אך ריצ'רדסון ורקלשאוס ביקשו ממנו שלא יעשה כן, מחשש לנזק הכבד שייגרם למערכת המשפטית עקב התפטרותם של שלושה מראשיה. בשל כך הסכים בורק לפטר את החוקר המיוחד.

הקונגרס רתח מזעם, ורבים מחבריו האשימו את הנשיא בניצול לרעה של סמכויותיו. חברי קונגרס החלו בהגשת הצעות לדיון בהדחת הנשיא. גם התגובה הציבורית הייתה סוערת: מאות מפגינים עמדו מול הבית הלבן עם שלטים בידיהם, בהם נאמר: "צפור כדי להדיח (את הנשיא)" (Honk to Impeach), ומאות נהגים צפרו בתגובה{{הערה|1=[http://news.google.com/newspapers?nid=1298&dat=19731023&id=nlYQAAAAIBAJ&sjid=o4sDAAAAIBAJ&pg=4651,2981283 צילום של עמוד העיתון]}}.

הנשיא הגיב בנאומו המפורסם "[[אינני נוכל]]" {{משמאל לימין|(I'm not a crook!)}}{{הערה|1=לקריאת הנאום [http://www.youtube.com/watch?v=BxeFMHyOx3I אינני נוכל]}}, מול 400 עיתונאים ב[[דיסניוורלד]], [[פלורידה]]. בנאום טען הנשיא כי
{{ציטוט|מקור={{קישור כללי|כתובת=https://www.washingtonpost.com/wp-srv/national/longterm/watergate/articles/111873-1.htm|כותרת=WashingtonPost.com: Nixon Tells Editors, 'I'm Not a Crook|תאריך_וידוא=2020-12-06|אתר=www.washingtonpost.com}}|מירכאות=כן|תוכן=בכל חיי הציבוריים מעולם לא עברתי על החוק. ואני סבור, גם כן, שבכל חיי הציבוריים שמחתי על חקירות מעין אלו, כיוון שזכותם של האזרחים לדעת האם הנשיא שלהם נוכל. ובכן, אינני נוכל! הרווחתי ביושר את כל מה שיש לי.}}
פיטוריו של קוקס לא הועילו רבות לניקסון, שכן הוא לא יכול היה למנוע מינוי תובע מיוחד חדש, וזה המשיך בחקירה. לאחר מספר סירובים, הסכים ניקסון לפרסם תעתיקים ערוכים של ההקלטות מהחדר הסגלגל, ללא מסירת הקלטות המקוריות. הוא ציין שכל מידע המצוי על הקלטות ועלול לסכן את ביטחון המדינה יימחק. מעבר להשמטות אלו, הועלתה הסברה שהשיחות כללו שפה גסה והתבטאויות [[גזענות|גזעניות]], שהיו אף מחמירות את תדמיתו של הנשיא{{הערה|[http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/content/article/2002/05/31/AR2005112200803.html כתבה] באתר הוושינגטון פוסט}}.

[[קובץ:Letter of Resignation of Richard M. Nixon, 1974.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[מכתב התפטרות|מכתב ההתפטרות]] של הנשיא ניקסון]]
בחודשים הראשונים של [[1974]] החל ממשלו של ניקסון לקרוס סביבו. בזה אחר זה הודו בכירי הממשל ומטהו של הנשיא בעבירות של עדות שקר ופעילות לא חוקית. ב-[[28 בינואר]] הודה עוזר התעמולה של ניקסון, הרברט פורטר, בכך ששיקר ל-FBI בשלבים הראשונים של חקירת הפרשה. ב-[[25 בפברואר]] הודה [[עורך דין|עורך דינו]] הפרטי של הנשיא בפעילויות לא חוקיות לקראת ה[[בחירות]]. שאר ההאשמות בוטלו בשל שיתוף הפעולה העתידי של עורך הדין בהליכי המשפט. ב-[[1 במרץ]] הואשמו עוזריו לשעבר של הנשיא, שנודעו כ[[שביעיית ווטרגייט]], בשיבוש הליכי החקירה בפרשה. שבעת העוזרים הודו באשמה, ו[[חבר מושבעים גדול|חבר המושבעים הגדול]] שעסק בחקירה הכריז שגם הנשיא ניקסון היה בין קושרי הקשר לביצוע העבירה. ב-[[7 באפריל]] הואשם [[סגן מושל (ארצות הברית)|סגן מושל]] [[קליפורניה]] הרפובליקני, [[אד ריינק]], בשלוש עבירות של מתן [[עדות שקר]] מול ועדת הסנאט{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=|כותרת=An Open Memo: Comparison of Clinton Impeachment, Nixon Impeachment and Trump Pre-Impeachment|אתר=Just Security|תאריך=14 במאי 2019|כתובת=https://www.justsecurity.org/64057/an-open-memo-comparison-of-clinton-impeachment-nixon-impeachment-and-trump-pre-impeachment/}}|כיוון=שמאל}}. יומיים לפני כן הואשם בכך גם אחד המזכירים לשעבר של ניקסון, ששיקר לחבר המושבעים הגדול.

ב-[[24 ביולי]] 1974 פסק [[בית המשפט העליון של ארצות הברית|בית המשפט העליון]], [[פה אחד]], כי טענותיו של ניקסון לחסינות ולצנזור ההֵקלטות חסרות תוקף חוקי. שישה ימים לאחר מכן חויב ניקסון למסור את הקלטות לתובע{{הערה|לקריאת פסק הדין ראו [http://watergate.info/tapes/united-states-v-nixon.shtml כאן]}}. עם מסירת הקלטות התגלה שבאחת מהן חסרות כ-18.5 דקות, שנמחקו מחמישה מקומות שונים לפחות. מזכירתו של ניקסון לקחה על עצמה את האשמה וטענה שמחקה את הקטע בטעות, כאשר לחצה על הכפתור הלא נכון בעת שענתה לטלפון. צילומי עיתונות הפריכו טענות אלו, כשהראו שלא ייתכן שהייתה יכולה לעשות את שתי הפעולות באותו זמן{{הערה|ראו [http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/articles/A30678-2005Jan23.html כאן]. המזכירה טענה לאחריות על חמש דקות בלבד מתוך המחיקה, וטענה שאינה יודעת מה אירע בשאר הזמן. הקלטת הדקות האבודות לא נמצאה מעולם.}}. באוגוסט פורסמה הקְלטה מ-[[23 ביוני]] [[1972]], שבה ניתן היה לשמוע שיחה בין ניקסון לראש צוות הבית הלבן. ההקלטה תיעדה את השניים מתכננים את סיכול החקירות בכך שה-CIA יטען כי ביטחון המדינה יהיה בסכנה אם תיחשף הפרשה. הקלטת נחשבה לראיה החותכת בפרשה. עם חשיפת ראיה אחרונה זו נטשו את ניקסון תומכיו האחרונים. חברי ה[[הקונגרס של ארצות הברית|קונגרס]] שהתנגדו קודם לכן לשלושת הסעיפים של ההאשמות נגדו, הכריזו לאחר החשיפה על תמיכה בהם{{הערה|ראו [http://watergate.info/chronology/1974.shtml כאן], 5 באוגוסט}}. הקלטה זו נקראה בפי העיתונות "[[אקדח מעשן|האקדח המעשן]]" (Smoking Gun){{כ}}{{הערה|לקריאת טקס ההקלטה ראו [http://watergate.info/tapes/72-06-23_smoking-gun.shtml כאן]}}.

מעמדו של ניקסון הלך והידרדר. קודם לכן במאי החלה [[ועדת המשפט של הסנאט של ארצות הברית]] לבדוק את [[הליך הדחה בארצות הברית|הליך הדחתו]] של הנשיא, ובית הנבחרים החל לחקור את האשמת הנשיא בהתנהגות בלתי הולמת. ועדת המשפט של בית הנבחרים החליטה ברוב של 27 מול 11 על הצגת הסעיף הראשון בהאשמות נגד הנשיא – מניעת צדק. הסעיף השני היה ניצול כוחו לרעה והשלישי – זילות הקונגרס. כל שלושת הסעיפים התקבלו על ידי הוועדה ב-[[29 ביולי]] וב-[[30 ביולי]]{{הערה|לקריאת סעיפי האישום נגד הנשיא ראו [http://watergate.info/impeachment/impeachment-articles.shtml כאן]}}.

לאחר שסנאטורים רפובליקנים הודיעו לנשיא כי קיימים די קולות כדי להדיחו החליט הנשיא להתפטר. בנאום ששודר ברחבי המדינה ב-[[8 באוגוסט]] [[1974]] הכריז ניקסון על פרישתו{{הערה|[http://watergate.info/nixon/resignation-speech.shtml נאום ההתפטרות של ניקסון] באתר Watergate info}}. אף על פי שהפרישה פטרה את ניקסון מן ההאשמות הממשלתיות, עדיין עמדו בפניו האשמות פליליות. [[סגן נשיא ארצות הברית|סגן הנשיא]] [[ג'רלד פורד]] מונה לנשיא במקומו. ב-[[8 בספטמבר]] נתן פורד [[חנינה]] לניקסון, משמע, העניק לו חסינות מפני תביעה על כל [[פשע]] שביצע בזמן כהונתו. קבלת החנינה התפרשה על ידי הציבור כהודאה באשמה על אף העובדה כי ניקסון התמיד בטענה לחפותו. לעומת זאת, בתגובתו לחנינה הוא השכיל להודות כי נהג בחוסר יושר והחלטיות בפרשת ווטרגייט, ש"הפכה משערורייה פוליטית לטרגדיה לאומית"{{הערה|[http://watergate.info/ford/pardon.shtml כתבה] על החנינה שנתן הנשיא פורד, Watergate info}}.

שניים מכתבי האישום שקיבלו חברי "שביעיית ווטרגייט" בוטלו, וחמשת האחרים הועמדו למשפט באוקטובר [[1974]], ובינואר [[1975]] הורשעו ארבעה מהם{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://apps.asdk12.org/staff/wheeles_lem/HOMEWORK/73362_Watergate_Reading.pdf|כותרת=Watergate scandal}}|כיוון=שמאל}}. למעשה, רק שלושה מהם נכלאו, והרביעי זכה ב[[משפט חוזר]].

== תוצאות ==
{{ראו גם|נאום ההתפטרות של ריצ'רד ניקסון}}
[[קובץ:Nixon leaving whitehouse.jpg|שמאל|ממוזער|220px|הנשיא ניקסון עוזב את [[הבית הלבן]] לאחר התפטרותו]]
הנשיא החדש, [[ג'רלד פורד]], ערך רה-ארגון מקיף בממשלו, במה שנקרא "[[טבח ליל כל הקדושים]]"{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.fordlibrarymuseum.gov/grf/timeline.asp|כותרת=Timeline of President Ford's Life and Career|אתר=Gerald R. Ford Presidential Library and Museum|תאריך_וידוא=2024-02-22}}|כיוון=שמאל}}. כמה מראשי הממשל של ניקסון הודחו מתפקידם; בין השאר הודח [[הנרי קיסינג'ר]] מתפקידו כ[[היועץ לביטחון לאומי|יועץ לביטחון לאומי]], אם כי המשיך לכהן כ[[מזכיר המדינה של ארצות הברית|מזכיר המדינה]]; הוא הוחלף על ידי [[ברנט סקוקרופט]]; [[דונלד רמספלד]] מונה למזכיר ההגנה, ו[[דיק צ'ייני]], לימים [[סגן נשיא ארצות הברית]], מונה ל[[ראש סגל הבית הלבן]].

ב[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976|בחירות 1976]] הובס פורד על ידי המועמד ה[[המפלגה הדמוקרטית|דמוקרטי]] ומושל [[ג'ורג'יה]] לשעבר, [[ג'ימי קרטר]], ויש שייחסו לפרשה ולחנינתו של ניקסון על ידי פורד תרומה מכרעת לניצחונו של קרטר. הדמוקרטים הגדילו את ייצוגם בבתי הנבחרים, והסנאטורים החדשים כונו "תינוקות ווטרגייט"{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=Ron Elving|כותרת=Congressman's Exit Closes Book On 'Watergate Babies'|אתר=NPR|תאריך=31 בינואר 2014|כתובת=https://www.npr.org/sections/itsallpolitics/2014/01/30/269003155/congressmans-exit-closes-book-on-watergate-babies}}|כיוון=שמאל}}.

מעבר להתפטרות הנשיא וכליאת חלק מעוזריו, לפרשת ווטרגייט היו גם תוצאות עקיפות. הפרשה הובילה לחקיקת חוקים שונים בנושא מימון מפלגות ולשינויים ב[[חוק חופש המידע]] בשנת [[1986]]. בנוסף, בעקבות הפרשה נחקקו חוקים הדורשים [[שקיפות (מנהל)|שקיפות]] בנושאים כספיים של אנשי ציבור ממשלתיים. מאז הפרשה, חשיפת עניינים פרטיים כגון תשלום [[מס]]ים הפכה מקובלת בקרב בכירים. כמו כן, למיטב ידיעת הציבור, נשיאים הפסיקו להקליט את שיחותיהם.

מבחינה עיתונאית הובילה פרשת ווטרגייט לעידן שבו הפכה [[תקשורת המונים|תקשורת ההמונים]] לאגרסיבית וצינית יותר בדיווחיה על פוליטיקאים. עיתונאים אימצו את [[תחקיר עיתונאי|הכתיבה התחקירנית]] בתקווה לחשוף את ה[[שערורייה]] הבאה.

חלק נכבד מן האישים המעורבים בפרשה, בהם ניקסון עצמו, היו [[עורך דין|עורכי דין]], והפרשה הטילה כתם על מקצוע זה בעיני הציבור. בתגובה, הוסיפה [[לשכת עורכי הדין האמריקאית|לשכת עורכי הדין]] של ארצות הברית קורס חובה בנושא אחריות מקצועית אשר שינה את דפוסי ההתנהגות הנדרשים מן המשפטן על פי חוק{{הערה|[http://watergate.info/analysis/values.shtml ווטרגייט וערכים בפוליטיקה האמריקנית] באתר Watergate info}}.

הרושם הלאומי כמו גם הבינלאומי שהשאירה פרשת ווטרגייט היה כה גדול עד שלשערוריות נוספות הוספה הסיומת "גייט", למשל: [[פרשת איראן-קונטראס|איראן-קונטרהגייט]], [[ווייטווטרגייט]], [[טרוולגייט]], [[פיילגייט]], [[פרשת מוניקה לווינסקי|מוניקה-גייט]], [[אובמהגייט]] ו[[פיצהגייט]] בארצות הברית; [[טונהגייט]] ב[[קנדה]]; [[דיאנהגייט]] ו[[תאצ'רגייט]] ב[[הממלכה המאוחדת|ממלכה המאוחדת]]; [[פמקסגייט]] ו[[טואלהגייט]] ב[[מקסיקו]] ועוד.

זהותו של "גרון עמוק" נשמרה בסוד על ידי וודוורד וברנסטין, שיחד עם העורך בראדלי, היו שלושת האנשים היחידים שידעו את שמו, והגנו בעקשנות על הסוד במשך עשרות שנים. רק בשנת [[2005]], לאחר ספקולציות רבות במשך השנים, הזדהה [[מארק פלט]], מי שהיה מס' 2 בשורות הבולשת ב[[שנות ה-70 של המאה ה-20|שנות ה-70]] המוקדמות כ"גרון עמוק". גם לאחר חשיפה זו סירבו וודוורד וברנסטין לאמת את הידיעה; רק עם מותו של פלט ב-[[18 בדצמבר]] [[2008]] הוסר סופית מעטה הסודיות{{הערה|[http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/content/article/2005/05/31/AR2005053100655.html כתבה] באתר הוושינגטון פוסט}}.

==בתרבות פופולרית==
משזכתה הפרשה להד ציבורי נרחב, רבו ההתייחסויות השונות לה ביצירות תרבות. ראשית בספר [[רב-מכר|רב המכר]] של וודוורד וברנסטין - "כל אנשי הנשיא", אשר יצא לאור בשנת [[1974]] ו[[כל אנשי הנשיא|עובד לסרט]] כשנתיים לאחר מכן, כאשר את דמויותיהם מגלמים [[רוברט רדפורד]] ו[[דסטין הופמן]], בהתאמה{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=[[אלי אשד]]|כותרת=המשימה ווטרגייט: כל אנשי הנשיא - הסיפור המפורסם של פרשת ווטרגייט שחיסלה את הנשיא ניקסון מאת קרל ברנסטין ובוב וודוורד|אתר=המולטי יקום של אלי אשד|תאריך=24 במרץ 2023|כתובת=https://www.no-666.com/2023/03/24/כל-אנשי-הנשיא-הסיפור-המפורסם-של-פרשת-ו/}}}}.

ההתייחסות לפרשה כאירוע מכונן על פני יצירות שלא עסקו בה ישירות, אלא בתקופה: בסרט "[[פורסט גאמפ]]"{{הערה|{{Screen Rant|Amanda Bruce|Every Real Historical Event in Forrest Gump & How Accurate They Are|forrest-gump-movie-true-story-history-events-accuracy|May 16, 2021}}|כיוון=שמאל}}, אשר גיבורו מתגלה כגורם לא צפוי במספר אירועים היסטוריים בעלי משמעות ב[[המאה ה-20|מאה ה-20]] בארצות הברית, זה מתלונן על רעשים ואורות הבוקעים מבניין ווטרגייט, ובכך "מפוצץ" את הפרשה.

כך גם במיני סדרה "שנות ה-70", אשר עסקה בתקופה, אחת הדמויות עובדת במטה הרפובליקני. גם עשורים לאחר הפרשה המשיכו יוצרים אמריקאים לעסוק בה, ובין השאר יצא לאקרנים סרטו של [[רון הווארד]] "[[פרוסט/ניקסון]]", המציג סדרת ראיונות עם ניקסון לאחר התפטרותו. בסדרה האמריקאית "Timeless" המתרחשת כמסע בזמן מוקדש פרק לאירועי הפרשה{{הערה|[http://ew.com/recap/timeless-season-1-episode-6/ תמצית פרק 6 - "קלטות ווטרגייט"]}}.

התייחסויות קומיות וסאטיריות לפרשה כמו מ"[[עולם הדיסק]]" של הסופר הבריטי [[טרי פראצ'ט]]{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.lspace.org/books/apf/the-truth.html|כותרת=The Truth - Annotations|אתר=|תאריך_וידוא=2024-02-22}}|כיוון=שמאל}} וכלה ב[[נובלה גרפית|נובלה הגרפית]] "[[השומרים (קומיקס)|השומרים]]" של [[אלן מור]], השתמשו בפרטים המוכרים מהאירוע כדי להמשיל אירועים או לרמוז להתרחשויות ביצירותיהם. כמו כן, הייתה התייחסות לפרשה בתוכנית הקומית הישראלית "[[ייסורי אפרים]]".

סרט הקומדיה "דיק" מציג את סיפורן של שתי נערות ([[קירסטן דנסט]] ו[[מישל ויליאמס (שחקנית)|מישל ויליאמס]]) שבמקרה נקלעו לפרשה וממלאות את תפקידו של "גרון עמוק"{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.washingtonpost.com/wp-srv/style/movies/reviews/dickkempley.htm|הכותב=Rita Kempley|כותרת=Tricky 'Dick': A Bungle of Laughs|אתר=[[וושינגטון פוסט]]|תאריך=4 באוגוסט 1999|תאריך_וידוא=2024-02-22}}|כיוון=שמאל}}.

בשלהי שנת 2017 יצא לאקרנים סרט הדרמה "מארק פלט-האיש שהפיל את הבית הלבן" (The Man Who Brought Down the White House) בכיכובו של השחקן [[ליאם ניסן]]{{הערה|{{ynet|ארז דבורה|ביקורת סרט - "האיש שהפיל את הבית הלבן": עוד מאותו הדבר|5048015|27 בנובמבר 2017}}}}. הסרט מציג את פרשיית ווטרגייט מנקודת מבטו של "גרון עמוק" ומבליט את פועלו המכונן של מארק פלט בשמירה על היסודות הדמוקרטים של האומה האמריקאית ועל שימור עצמאותו של ארגון ה-FBI.

באפריל 2022 עלתה לאוויר ברשת [[Starz]] האמריקאית הסדרה "[[גזלייט (סדרת טלוויזיה)|גזלייט]]", בכיכובם של [[ג'וליה רוברטס]] ו[[שון פן]]{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.starz.com/us/en/series/gaslit/64077|כותרת=Gaslit|אתר=Starz|שפה=en|תאריך_וידוא=2022-03-26}}|כיוון=שמאל}}. הסדרה מספרת את סיפור הפרשה מנקודת המבט של [[מרתה מיטשל]] (אשת חברה מ[[ארקנסו]] שהייתה אשתו של התובע הכללי, ג'ון מיטשל), הנחשבת לראשונה שהאשימה את ניקסון בפומבי על מעורבותו בפרשה{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.washingtonpost.com/history/2019/03/21/im-political-prisoner-how-martha-mitchell-became-george-conway-nixon-era/|הכותב=Gillian Brockell|כותרת=‘I’m a political prisoner’: Mouthy Martha Mitchell was the George Conway of the Nixon era|אתר=The Washington Post|תאריך=4 בפברואר 2019}}|כיוון=שמאל}}, ומספר דמויות אחרות בשולי הפרשה.

ב-2023 עלתה לשידור דראמה סאטירית מבית HBO בכיכובו של וודי הארלסון שמביאה נקודת מבט חדשה על הפרשה בשם "שרברבי הבית הלבן"{{הערה|{{mako|רועי אבן|"שרברבי הבית הלבן": כשהאמריקאים התנהגו כמו בשכונה הכי ישראלית|cceebb1eb21d781027|tvbee-tv-review|3 במאי 2023}}}}.

==ראו גם==
* [[עקוב אחר הכסף]]
* [[השיחה]]
* [[כל אנשי הנשיא]]

== לקריאה נוספת ==
<div style="direction: ltr;">
* James Doyle, '''Not Above the Law: the Battles of Watergate Prosecutors Cox and Jaworski''', William Morrow and Company, 1977. {{ULI|005067663}}
* [[מייקל שדסון|Michael Schudson]], '''Watergate in American memory: How We Remember, Forget, and Reconstruct the Past'''. BasicBooks, 1992. {{ULI|001385625}}
*Theodore Harold White, '''Breach of Faith: the Fall of Richard Nixon''', Atheneum Publishers, 1975. {{ULI|010121144}}
* [[בוב וודוורד|Bob Woodward]], [[קארל ברנסטין|Carl Bernstein]], '''All the President's Men''', [[סיימון אנד שוסטר|Simon & Schuster]], 1974. {{ULI|009536105}}
* Lewis Chester, '''Watergate: The Full Inside Story''', [[ספרי בלנטיין|Ballantine Books]], 1973. {{ULI|003706526}}
* David Hosansky (ed.), '''Eyewitness to Watergate: a Documentary History for Students''', CQ Press, 2007. {{ULI|011601782}}
* Andrew Rudalevige, '''The New Imperial Presidency: Renewing Presidential Power After Watergate''', University of Michigan Press, 2006. {{ULI|011559665}}
* Ken Hughes, '''Chasing Shadows: the Nixon Tapes, the Chennault Affair, and the Origins of Watergate''', University of Virginia Press, 2014. {{ULI|052521562}}
* Bob Woodward, '''Shadow: Five Presidents and the Legacy of Watergate''', Simon & Schuster, 1999. {{ULI|014837756}}
* Bob Woodward, '''The Secret Man: the Story of Watergate's Deep Throat''', Simon & Schuster, 2005. {{ULI|009828172}}
* Keith W. Olson, '''Watergate: the Presidential Scandal that Shook America''', University Press of Kansas, 2003. {{ULI|006180914}}
* Andreas Killen, '''1973 Nervous Breakdown: Watergate, Warhol, and the Birth of Post-Sixties America''', Bloomsbury, 2006. {{ULI|007323308}}
* Fred Emery, '''Watergate: the Corruption and Fall of Richard Nixon''', Times Books, 1994. {{ULI|001442579}}
* Louis Liebovitch, '''Richard Nixon, Watergate, and the Press: a Historical Retrospective''', Praeger, 2003. {{ULI|006967261}}
* Elizabeth Drew, '''Washington Journal: Reporting Watergate and Richard Nixon's Downfall''', Overlook Duckworth Press, 2014. {{ULI|017567591}}
</div>

==קישורים חיצוניים==
{{ויקישיתוף בשורה}}
* {{הארץ|טל לוי ולין|17.6.1972 הפריצה שהציתה את פרשת ווטרגייט|0000017f-e3ba-d38f-a57f-e7facd240000|17 ביוני 2009}}
* {{חדשות 13|עדי נוי|"הטרגדיה של הפוליטיקה האמריקנית": 50 שנה לפרשת ווטרגייט|item/news/abroad/watergate-scandal-903113796|18 ביוני 2022}}
* {{ישראל היום|דודי כספי|50 שנה לפרשת ווטרגייט: סדרות עם ג'וליה רוברטס, וודי הרלסון ושון פן|culture/tv/article/10536940|2 במאי 2022}}
* {{iCast|[[ערן סבאג]]|"חיים של אחרים" על {{שם הערך}}|385404|409396|8 בינואר 2012}}
* [http://www.washingtonpost.com/wp-srv/politics/special/watergate/ תיאור הפרשה באתר הוושינגטון פוסט]
* [http://watergate.info/ אתר מקיף על הפרשה]
* [http://www.whitehousetapes.net/transcript/nixon קלטות ניקסון], האזנה ופרוטוקולים
* {{סרטונים}} [[ניקסון]] בנאום לאומה | [http://www.aparchive.com/metadata/USA-WATERGATE-SCANDAL/3b49f8be3abb833b672eb75ad86d9ff1 מכחיש מעורבות בפרשה, אוגוסט 1973] | [http://www.aparchive.com/metadata/Instant-Library-1974-Part-1/53412a28a486481c85eeec1cdbbb2767 מודיע על התפטרות, דצמבר 1974] | ארכיון [[AP]]
* {{בריטניקה}}
* {{דף שער בספרייה הלאומית|987007553509405171|פרשת ווטרגייט, 1972-1974}}

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

{{ערך מומלץ}}

{{ריצ'רד ניקסון}}
{{בקרת זהויות}}

[[קטגוריה:פרשת ווטרגייט|*]]
[[קטגוריה:ארצות הברית: היסטוריה פוליטית|ווטרגייט]]
[[קטגוריה:שערוריות פוליטיות בארצות הברית|ווטרגייט]]
[[קטגוריה:פוליטיקה ותקשורת]]
[[קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו]]
[[קטגוריה:1972 בארצות הברית]]
[[קטגוריה:1973 בארצות הברית]]
[[קטגוריה:1974 בארצות הברית]]
[[קטגוריה:1972 בפוליטיקה]]
[[קטגוריה:1973 בפוליטיקה]]
[[קטגוריה:1974 בפוליטיקה]]