שלל ימי (חוק)

שָׁלָל יַמִּי או מַלְקוֹחַ יַמִִּי (באנגלית: prize) הוא מונח מתחום המשפט הימי, המשמש לתיאור כלי שיט ומטענו שנתפסו בים על ידי אוניית מלחמה או פריבטיר במהלך סכסוך מזוין, לרוב במהלך מלחמה. אין המדובר בשוד ימי, אלא בתפיסת כלי שיט מסחריים של מדינה יריבה כדי להסב נזק לכלכלתה ועל ידי כך לחבל במאמציה המלחמתיים.

ראשיתה של לוחמה מסוג זה באירופה של ימי הביניים, אך היא הגיעה לשיאה בעידן אוניות המפרשים, בתקופה שבין אמצע המאה השמונה־עשרה לאמצע המאה התשע־עשרה לערך. הזכות לתפוס שלל בים הייתה מתמיד ועודנה זכותו הבלעדית של הכתר או הריבון. בעבר נהגו שליטים ומדינות להנפיק כתבי הרשאה (letters of marque), המתירים לאנשים פרטיים (פריבטירים) לתפוס אוניות סוחר של האויב בתמורה לנתח משווי השלל. חוקי השלל הימי שחקקו המדינות השונות הסדירו את חלוקת שווי השלל בין הריבון לצוות האונייה הלוכדת, בין אם פריבטיר בין אם אונייה של הצי המלחמתי. נוסף על כך קבעו החוקים אימתי נחשבה אונייה לשלל ימי לגיטימי, וזאת כדי להגן על חופש השיט של כלי שיט אחרים על פי משפט בינלאומי פומבי. משעה שהובאה אוניית השלל אל נמל ידידותי, עברה ההכרעה בעניינה לבית דין ימי לענייני שלל (prize court) מטעם הכתר או הריבון; ההליך המשפטי היה כלפי האונייה והמטען עצמם (in rem) ולא נגד בעליו, ובית הדין החליט מה מעמדו המשפטי של הרכוש שנתפס ומה יש לעשות בו – להחזירו לבעליו, למוכרו, להשמידו ועוד.