הספרייה הלאומית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הספרייה הלאומית
National Library IL.png
NLI building2.jpg בניין הספרייה הלאומית בגבעת רם
מיקום קמפוס האוניברסיטה העברית, גבעת רם, ירושלים, ישראל
סוג ספרייה לאומית ואקדמית
ספריית הפקדה פרסומים היוצאים לאור בישראל, פרסומי האו"ם, פרסומי האיחוד האירופי
תאריך יסוד 1892
גודל האוסף למעלה מ-5 מיליון פריטים
תקציב כ-100 מיליון ש"ח
מנהל מנהל כללי: אורן וינברג
מנהל אקדמי: פרופ' חגי בן שמאי
אתר http://nli.org.il

הספרייה הלאומית של ישראל (בעבר "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי") היא הגוף הלאומי מטעם מדינת ישראל המופקד על שמירת אוצרותיה המודפסים של מדינת ישראל, ושל תרבות העם היהודי. הספרייה ממוקמת בירושלים, בירת ישראל, ורשומים בה מעל ל-5 מיליון פריטי דפוס וארכיון. הספרייה שוקדת על שמירת עותקים מכל יצירה המודפסת במדינת ישראל, ובנוסף היא אוספת יצירות הקשורות למדינת ישראל, ליהדות ולמזרח התיכון, הכוללים ספרים, כתבי עת, מפות, כתבי יד, יצירות אודיו וחומרי אפמרה.

ניהול הספרייה, שנוסדה ב-1892 על ידי ארגון בני ברית, היה נתון שנים רבות בידי האוניברסיטה העברית כנאמן, ולא בידי גוף ציבורי לאומי. בעקבות קבלת "חוק הספרייה הלאומית" [1], הוגדרה הספרייה רשמית כ"ספרייה לאומית" (עד קבלת החוק היא הייתה ספרייה לאומית רק דה פקטו). ב-23 ביולי 2008 שינתה הספרייה הלאומית את מעמדה לחברה לתועלת הציבור. בשלב ראשון הייתה חברה-בת של האוניברסיטה העברית והחל מ-1 בינואר 2011 נמצאת בבעלות משותפת של מדינת ישראל והאוניברסיטה העברית.

ייעודה ותפקידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרייה הלאומית אוספת כל מידע כתוב שיצא לאור בישראל וספרים נוספים שהספרייה רוכשת או מקבלת מתרומות. על פי "חוק הספרים" (ה'תשס"א -2000) חייב כל מי שמוציא ספר, כתב עת, עבודה מחקרית, תקליט, סרט או כל פרסום אחר בחמישים עותקים ומעלה, לשלוח שני עותקים לספרייה הלאומית. חובה חוקית זו הייתה בעיקרה בתוקף ע"פ פקודת העיתונות כבר בתקופת המנדט הבריטי.

יעודה העיקרי של הספרייה הלאומית הוא איסוף, שימור, טיפוח והנחלה של אוצרות ידע, מורשת ותרבות בכלל, ובמיוחד כאלו שיש להם זיקה לעם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל. לייעוד זה שלושה מרכיבים:

"קול קורא" להקמת ספרייה לאומית בירושלים, פורסם בעיתון החבצלת, שנה שנייה, גיליון 16, 26 בינואר 1872, עמוד 125, על ידי הרב יהושע העשיל לוין מווילנה
  • לשמש כספרייה הלאומית של העם היהודי, ובמסגרת זאת להיות אחראית, בין היתר, לאיסוף כל החומר המודפס ביודאיקה והבראיקה (ספרים באותיות עבריות), לפרסום מפתח של מאמרים במדעי היהדות ולשימוש כמוקד להנחלת מורשת התרבות היהודית והישראלית.
  • לשמש כספרייה הלאומית של מדינת ישראל על כל מגזרי אוכלוסייתה, ובמסגרת זו להיות אחראית לאיסוף כל החומר הנדפס בישראל, בלי קשר לצורתו או לנושאו.
  • לשמש כספריית המחקר המרכזית של העם היהודי בעולם ובישראל, כולל של האוניברסיטה העברית, מוסדות נוספים להשכלה גבוהה ומוסדות מחקר אחרים. תחומי המחקר הם במדעי הרוח, בדגש על מדעי היהדות, תרבויות המזרח התיכון, אסיה-אפריקה והאסלאם.

תפקידי הספרייה הלאומית לפי החוק כוללים:

  1. איסוף ושימור - לאסוף, לשמר ולטפח את אוצרות הידע, המורשת והתרבות.
  2. נגישות לציבור - לאפשר לציבור, בישראל ומחוצה לה, נגישות הולמת וסבירה לאוספי הספרייה.
  3. ספריית מחקר - לשמש ספריית מחקר מרכזית בישראל בתחומי מומחיותה, ולשמש ספריית המחקר של האוניברסיטה העברית בירושלים.
  4. תצוגה - להציג בפני הציבור תצוגות קבועות ומתחלפות של אוספים, לרבות אוספים מושאלים.
  5. חינוך ותרבות - לקיים פעילות תרבותית, ספרותית וחינוכית המיועדת לציבור לרבות ציבור התלמידים במוסדות החינוך.
  6. ייעוץ – להעניק ייעוץ מקצועי בתחומי מומחיותה למוסדות להשכלה גבוהה, הספריות הציבוריות בישראל וספריות של קהילות יהודיות מחוץ לישראל.
  7. קשרים וחילופי מידע - לקיים קשר מקצועי עם ספריות לאומיות, ספריות ציבוריות, ארכיונים ומוסדות תרבות וחינוך, במדינות אחרות.

לספרייה הלאומית הוענקו ב"חוק הספרייה הלאומית" מספר זכויות שימור הגוברים על כללי זכויות היוצרים הרגילים של המחברים:

  1. עשיית שני עותקים של יצירה, שחוק הספרים חל עליה, ועותקיה לא נמסרו לספרייה הלאומית מכל סיבה שהיא.
  2. החלפת עותק של יצירה, שהיה בידי הספרייה הלאומית לאחר שנמסר לפי חוק הספרים, ואבד, הושמד, או נעשה בלתי ראוי לשימוש.
  3. העתקה לצורכי שימור, בכל דרך שהיא, של יצירה שעותק ממנה נמצא בידי הספרייה הלאומית או שלספרייה יש גישה אליה.
  4. העתקה לצורכי שימור של אתרי אינטרנט או של יצירות המצויות בהם.

חזון ורקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב יהושע העשיל לוין מווילנה (נפטר 1883), קרא לראשונה (בשנת 1872) להקמת ספרייה לאומית בירושלים.

קריאות להקמת ספרייה לאומית בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולות הקוראים להקמתה של ספרייה לאומית יהודית נשמעו לראשונה ב-1872, אז פרסם הרב יהושע העשיל לוין מווילנה‏[2] קול קורא להקמת ספרייה שמטרתה "לאסוף שמה כל ספרי עמנו, אחת מהנה לא נעדרה"‏[3]. אם כי האופי של הספרייה אותו ביקש להקים היה דתי, ובהערה לקול הקורא מובהר כי הספרייה תעמוד "תחת השגחת הרבנים הצדיקים [...] לבל יבואו שמה חלילה ספרים מאלה אשר לבבם פונה היום להטות עקלקלות [...]".

את קול הקורא חתם עורך החבצלת בהצטרפות לקריאה, וכי "כבר העיר על זה אחד מסופרינו הכי נכבדים בגליונות הקודמים"‏[4]. ובגיליון שלאחר מכן, בעמוד הראשון, התפרסמה הודעתו של הראשון לציון, רבה של ארץ ישראל באותה התקופה, אברהם אשכנזי, אשר גיבה את היוזמה, והתנדב לשמש כמשגיח על "הבית הרם הזה לבל יבוא בו ספרי המטים עקלקלותם [...]".‏[5].

בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי

בירושלים פעלה באותה העת חברת "תפארת ירושלים", אגודה יהודית ירושלמית שעסקה בעזרה הדדית, ושמה לה למטרה בין היתר להפיץ תרבות והשכלה בקרב תושבי ירושלים היהודים. החברה נוסדה בשנת 1873 על ידי ישראל דב פרומקין עורך החבצלת, אברהם משה לונץ, חיים פרס, אברהם זוסמן ומיכל הכהן, ובי"ד בטבת תרל"ה (1875), פתחה החברה את שעריו של "בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי". בפתיחת הספרייה צוין ה"קול הקורא" של יהושע לוין שקרא לראשונה לפתיחת ספרייה לאומית בירושלים, וצוינה תמיכתו של הרב הראשי של ארץ ישראל - אברהם אשכנזי.‏[6]

ספרייה זו הייתה למעשה "ספריית חברים", מעין ספרייה ציבורית. והיא עסקה גם בפעולות תרבות, כך הוטל על חבריה למשל להתכנס כל יום לשיעור לימוד בתלמוד, תנ"ך ודקדוק בבית הספרייה. עדכונים בנוגע לספרייה התפרסמו בקביעות בעיתון החבצלת, אשר עורכו היה בין מקימיה.‏[7] הספרייה, שהחזיקה לא רק ספרות תורנית אלא גם ספרות לא תורנית, כמו את ספריו של יוסף בן מתתיהו ואת ספרי הרמח"ל שהיו שנויים במחלוקת בקרב בני היישוב הישן, היוותה סלע מחלוקת עז בפולמוס ההשכלה שנסוב בירושלים של היישוב הישן,‏[8] ולאחר פחות משנתיים נסגרה הספרייה.‏[9][10].

ניסיון משמעותי נוסף נעשה בראשותו של אליעזר בן יהודה, שהקים ב-1884 את "בית אוצר ספרי ישראל" (ולאחר מכן - "בית הספרים לבני ישראל"), שהתקיים למשך עשור עד שמוזג לתוך "מדרש אברבנאל", גם ספרייה זו לא נחלה הצלחה מרובה וסבלה ממחסור כספי ומזיקי הפולמוס שעדיין שרר בירושלים‏[11][12]. בשנת 1894, הועבר אוסף הספרייה, שכלל 1,031 ספרים ל"מדרש אברבנאל"‏[13].

בית הספרים מדרש אברבנאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חותמת של בית מדרש אברבנאל על ספר
בית עמיאל, בסמוך לחצר סרגיי
ספריית בני ברית, בשכונת החבשים בירושלים. בניין זה שימש את הספרייה הלאומית באחד מגלגוליה הראשונים

הספרייה נוסדה ב-15 ביולי 1892 בירושלים על ידי לשכת ירושלים של ארגון בני ברית שקרא את שמה, לפי הצעתו של מרדכי אדלמן "בית הספרים מדרש‏[14] אברבנאל", על שם יצחק אברבנאל, מגדולי היהודים שגורשו מספרד, בדיוק 400 שנה קודם לכן‏[15] בין יוזמי הספרייה נמנו ד"ר זאב וילהלם הרצברג, אפרים כהן-רייס, ר' חיים הירשנזון, ר' אברהם משה לונץ, דוד ילין, יוסף מיוחס וזאב יעבץ. "לספרן מנו את מר אהרן כהן, ששמש בכהונה זו לבדו עד שנת תר"פ".[16]

בשנת ה'תרנ"ג, עם עלייתו לירושלים, התמנה יחיאל מיכל פינס לחבר בהנהלת הספרייה עד לפטירתו ב-1913 שהיה פעיל במיוחד מבחינה רוחנית-ספרותית כשאפרים כהן היה פעיל מבחינה ארגונית-כספית.[17] פינס סבר שהספרייה מיועדת לספרים "ברוח העם ותורתו", ובכלל זה ספרים תורניים וספרי היסטוריה, לשון ומדע, אך אין בה מקום לספרות יפה. מדיניות זאת הביאה עליו ביקורת מצד אליעזר בן יהודה, יעקב רבינוביץ ואחרים אשר דרשו להוציא את הספרייה מידי ארגון בני ברית.[18] ביזמתו של ילין, החלו להיערך הרצאות מזדמנות ושיעורים קבועים לציבור הרחב באולם הקריאה של הספרייה; בין השיעורים שניתנו בשבתות היה שיעור של פינס בספר הכוזרי ושיעור של דוד ילין על תולדות שירת ספרד.‏[19]

בתחילת ימיה של הספרייה, שכנו כל הספרים בשני ארונות קטנים בביתו של לואיס אונגר, אולם עם גידולה של הספרייה, בשנת 1894, נשכר עבור הספרייה מבנה קטן‏[20] ליד שכונת אבן ישראל, שם התאפשרה גם פתיחתו של אולם קריאה. באותה השנה, ביזמתו של יהושע סירקין, הוחלט רשמית על יסודה של ספרייה לאומית, על בסיס מדרש אברבנאל שהייתה רק ספרייה ירושלמית.‏[21] בעקבות זאת, אף אוחדה ספרייתו של בן-יהודה לתוך מדרש אברבנאל, ויצא קול קורא למשלוח ספרים וכסף.

למרות הקריאות הנרגשות ליהודי הגולה, התפתחה הספרייה לאיטה, וכללה אלפים בודדים של ספרים, אולם התמונה השתנתה מן הקצה אל הקצה בעקבות פעילותו העניפה של יוסף חזנוביץ, ששלח מן הגולה, החל מ-1895 ועד מותו ב-1919, כעשרים אלף ספרים וכתבי עת להעשרת הספרייה, בלא שזכה לראותה בעצמו. משלוח הספרים הראשון, שהכיל 8,800 ספרי עברית וחמש מאות ספרי לועזית הגיע לירושלים בשלהי 1895 וערר התרגשות רבה.‏[22] קליטתו וקטלוגו של אוסף חזנוביץ היווה בעיני מייסדי בית הספרים נקודת מפנה, ובדו"ח משנת 1910 כתבו: "ובכן נשתכלל ונתיסד הבית הזה, ויפשוט מעליו את תכונת בית מקרא לצעירים אשר הייתה לו בראשונה, וילבש לבוש חכמים כי לא בית מקרא יאמר לו עוד כי אם בית מדרש לדורשי תושיה וחוקרי דעת".‏[23] בעקבות שונה רשמית שמה של הספרייה ל"בית הספרים הכללי לבני ישראל בירושלם מדרש אברבנאל וגנזי יוסף".‏[24]

עם גידולה של הספרייה, החלו מנהליה לתור אחרי בניין רחב ידיים יותר והחסין יותר מפני דליקות, אותו מצאו בבית עמיאל שבסמוך למגרש הרוסים[25], ולשם עברה הספרייה בחודש סיון תרנ"ו.‏[26] אולם מצב זה, בו הם תלויים בחסדי בעל הבית ונאלצים מפעם לפעם לטלטל את כל אוספי הספרייה לבית חדש, ופעלו למען בניין קבע לספרייה. איסוף הכסף התחיל בשנת 1894, ובשנת 1899 קנו מנהלי הספרייה בהקפה מגרש ברחוב החבשים. טקס הנחת אבן הפינה נערך בשנה שלאחר מכן.‏[27] הבניין נועד להיות אדיר-ממדים, אולם הכסף הספיק לבנות רק אגף אחד מתוך התכנון. בשנת 1902 נחנך בניין ספריית בני ברית‏[28] שנודע גם בשם "בית נאמן", ובסיוע קרן משה מונטיפיורי סילקו את חובם לבעל הקרקע.‏[29]

תחת הנהלת ההסתדרות הציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוצר בית הספרים המשיך לגדול, ובדו"ח שהוציא ועד בית הספרים בשנת 1910, נמנו באוספי הספרייה 32,151 ספרים.‏[30] במקביל, נעשו נסיונות להעביר את הבעלות על הספרייה מידי אגודה פרטית לידיים ציבוריות. בשנת 1905, בקונגרס הציוני ה-7, קרא היינריך לווה לטיפוחה של ספרייה לאומית תחת חסות המוסדות הלאומיים[31]. המשא ומתן בין ועד בית הספרים לבין הקרן הקיימת לישראל התמשך, ולאחר שנקטע בעת מלחמת העולם הראשונה, הובא לידי גמר בשנת 1918, כשבית הספרים הועבר למשך שנה לידי ועדה משותפת של המשרד הארצישראלי ואגודת בני ברית. בסוף אותה שנה, הועבר בית הספרים לרשות ההסתדרות הציונית.‏[32]

הספרייה נמסרה להנהלתו של שמואל הוגו ברגמן, שצבר ניסיון עשיר בספריית אוניברסיטת קארל בפראג. ברגמן מצא בבואו ספרייה קטנה הניצבת מול מכלול של בעיות - אלפי ספרים בלתי מקוטלגים, מאות ספרים שהושאלו ולא חזרו, חוסרים אדירים בספרות ליבה, תקציב זעום ומחסור בספרנים מקצועיים. במהלך שנת תרפ"א קוטלגו רוב הספרים "חוץ ממספר לא גדול ביותר של ספרים בלתי חשובים ומחוסרי ערך" וסודרו בכרטסות לפי מחברים ולפי נושאים. כמות העבודה הנדרשת הייתה מעל ליכולתם של עובדי הספרייה, והם נעזרו במתנדבים רבים.‏[33]

מספר הספרים של הספרייה הלך וגדל, וברחבי העולם הוקמו כמה וכמה אגודות של "ידידי בית הספרים" שקיבצו למען הספרייה הן כסף והן ספרים נוספים. מקור נוסף לתרומות היו האגודות למען האוניברסיטה העברית, שבין השאר שלחו ספרים לטובת ספריית האוניברסיטה - ספרים שהועברו לספרייה הלאומית.‏[33] מצידה, הספרייה עשתה כל שביכולתה כדי לעודד עוד ועוד תרומות שכאלה.

בסוף שנת תרפ"א (1921) דיווח ברגמן על 1,300 מנויים לספרייה ומעל מאה מבקרים ביום, שהרבה מהם באו לעיין באוסף העיתונות.‏[33] באוקטובר 1923, נפתחה מחלקה רפואית של הספרייה, ששכנה בבניין מכון פסטור.‏[34] בשנת 1924 עברה הספרייה מסידור של הספרים לפי מקצועות כלליים, לסידור פרטני, ולצורך כך אימצה את שיטת דיואי, אולם עד מהרה התברר ששיטה זו איננה מפורטת דיה כשהדבר מגיע למדעי היהדות, ולכן יצר גרשם שלום, שהיה אחראי על מחלקת ספרי היהדות, מיון מיוחד בשם "סדר המקצועות במדעי היהדות" (שיטת שלום).‏[35]

במקביל לפרסום של הרבעון קרית ספר, בו הופיעו הספרים העבריים החדשים בספרייה, פורסמו סקירות וביקורות עליהם בעיתונות היומית‏[36], מתוך רצון לעודד משלוח של ספרים לספרייה‏[37]. נתונים סטטיסטיים על כמויות הספרים ועל הקוראים התפרסמו גם הם בעיתונות התקופה‏[38].

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (בית וולפסון) באוניברסיטה העברית על הר הצופים לפני מלחמת העצמאות
בול "האוניברסיטה העברית בירושלים" עליו ציור בניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי על הר הצופים

בשנת פתיחתה של האוניברסיטה העברית, ב-1925, נמסרו אוצרות בית הספרים לאוניברסיטה העברית ושמו הוסב רשמית ל"בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי". ב-15 באפריל 1930 נחנך בניין בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (בית דוד וולפסון) בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים‏‏.[39]

בימי מלחמת העצמאות, עם ניתוק הדרך אל הר הצופים, נותק גם קמפוס האוניברסיטה העברית והספרייה הלאומית שבו, מהעיר ירושלים. חלק מאוצר הספרייה אז הושחת עקב פגעי המלחמה. האוניברסיטה העברית הוקמה מחדש בבניינים שונים בירושלים, ובין השאר במתחם טרה סנטה וספריית בית הכנסת ישורון ברחביה, שם היה משכנו של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי לאחר המלחמה. עם חתימת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות עלו שיירות להר הצופים פעם בשבועיים. השיירות נועדו לחילוף של כוחות משטרה ששמרו על ההר המכותר והמבודד שנשאר בריבונות ישראלית. עם ירידת השיירות לירושלים הם הביאו איתם בין היתר את אוצרות בית הספרים הלאומי שנשארו בהר הצופים לירושלים. אפשר להניח שכמה ספרנים גויסו אז למשטרת ישראל. מקור חשוב לשיקומה של הספרייה שימשו גם אוצרות הספרים, שהובאו לארץ מעיזבונה של יהדות אירופה שנשמדה בשואה. הספרים הגיעו בעיקר מאזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה.

בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 הוחל בהקמתו של קמפוס חדש לאוניברסיטה העברית בגבעת-רם, ובשנת 1960 עברה הספרייה למשכנה הנוכחי שם (בניין ליידי דייויס).

במאי 1966 ביקר בירושלים קנצלר גרמניה קונרד אדנאואר, ביקור טעון שלווה בהפגנות רבות. מארחו של אדנאואר מטעם האוניברסיטה העברית, דוד עמירן, ביקש ממנהל הספרייה באותה עת, קורט דוד וורמן, לארח את הקנצלר בספרייה. וורמן הסכים רק בתנאי שהאוניברסיטה תעמיד את כל כספי השילומים מגרמניה לרכישת כתבי יד יהודיים. הכסף איפשר בין השאר מימון רכישת כתבי יד במכירות פומביות.

קשיים כלכליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף המאה ה-20 סבלה הספרייה מקשיים תקציביים משמעותיים, אשר נבעו, בין השאר, מהיותה תחת חסות האוניברסיטה וללא מעמד עצמאי. קשיי מימון אלה, כפי שמדווח מבקר המדינה, גרמו לליקויים בתפקוד הספרייה בתחומי השגת, אחסון וקטלוג הספרים‏‏‏[40]

ב-1997 מונתה "ועדת בדיקה בינלאומית לבחינת מצב בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי"‏[41], ובעקבותיה ב-2002 ועדה בראשות פרופ' יצחק זמיר ("הוועדה לשינוי מעמד הספרייה הלאומית") אשר הגישה את מסקנותיה ב-2004[42]. הוועדה המליצה להפוך את הספרייה לחברה לתועלת הציבור בבעלות של המדינה (50%), האוניברסיטה העברית (25%) וגופים נוספים, להקצות לה תקציב ייחודי ולתכנן מבנה חדש המתאים לצרכים הנוכחיים של הספרייה. בחלק מהוועדות כיהן דוד בלומברג, שלימים התמנה ליו"ר דירקטוריון הספרייה.

"חלונות ארדון" בבניין הספרייה הלאומית בגבעת רם

למרות מסקנותיהן החמורות של הוועדות לא חל שיפור בתפקוד המוסד בנושא העיקרי עליו הוא מופקד: שימור אוצרות הידע, המורשת והתרבות. רק בעקבות תביעה משפטית שהוגשה נגד הספרייה על ידי תורם אוסף בגין כשלים ומחדלים שהתגלו לו הותר לראשונה למומחה חיצוני לבדוק בפועל את מצב שימורו של אוסף ולדווח לבית המשפט על ממצאיו. המומחה קבע כי "סטנדרט השמירה והטיפול באוסף הוא בינוני עד נמוך ומתחייב מכאן שיש לתקן את הטעון תיקון ושיפור הליקויים כמתחייב מארכיון הפועל בסטנדרט מקצועי".

לאחר כשנה בה פעלה הספרייה על פי מתווה בית המשפט בפיקוח המומחה, ציין המומחה כי "...רבה המלאכה בצדה של הנתבעת להשלים ולהעלות את רמת השימור אך נעשתה עבודה טובה ומקצועית וזו מעמידה כיום את הספרייה הלאומית בנתיב חדש שיצעיד אותה בבטחה אל עתיד טוב יותר". בית המשפט ציין כי "...פתרון הסכסוך בתיק זה תרם לשיפור כללי של רמת השרות הניתן בבית הספרים ואיכות תהליכי העבודה במקום, לצד מענה לשימור האוסף".[43] בעקבות המשפט, הושקעו מאמצים רבים בשיפור ארגון, אחזקה ושימור האוספים.

חוק הספרייה הלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 בנובמבר 2007 הועבר בפה אחד במליאת הכנסת "חוק הספרייה הלאומית". לפי החוק הספרייה תוגדר כחברה לתועלת הציבור בבעלות המדינה (50%), האוניברסיטה העברית (25%) וגופים נוספים שייקבעו. לחברה תמונה מועצה בת 14 חברים בראשות נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים ודירקטוריון בן 11-15 חברים. חוק הספרייה הלאומית נכנס לתוקף ב-1 בינואר 2008, המעבר למעמד חברה לתועלת הציבור, לפי החוק, נקבע לחצי שנה לאחר כניסת החוק לתוקף. ב-23 ביולי בשנת 2008, כינס נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' מנחם מגידור, במעמדו כיו"ר האסיפה הכללית של הספרייה הלאומית, את דירקטוריון הספרייה הלאומית והכריז רשמית על הפעלת הספרייה הלאומית כחברה לתועלת הציבור.

בתקופת המעבר נוהלה הספרייה כחברה בת בבעלות מלאה של האוניברסיטה העברית. אנשי הספרייה בשיתוף עם אנשי יד הנדיב חיברו ופירסמו במהלך שנת 2010 תוכנית אב אסטרטגית כבסיס להפעלת הספרייה בעתיד ולהקמת משכן חדש שייבנה באמצעות תרומה של "יד הנדיב", בעלות של כחצי מיליארד ש"ח‏[44] [45]. בתקופה זו בוצעו שינויים רבים בספרייה, ביניהם גיוס כוח אדם נוסף ומעבר

ב-21 בפברואר 2010 התקבלה החלטת ממשלה שבה הוחלט לתמוך ולקדם את "מיזם התחדשות הספרייה הלאומית של ישראל", הוקצה מגרש לבניין הספרייה החדש בקריית הלאום (קריית הממשלה), וניתנה הנחייה לקדם קבלת היתרי בנייה על פי תוכנית בניין עיר נקודתית‏[46]. המשכן החדש צפוי להיחנך ב-26 ביולי 2016.‏[47]

כספרייה לאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בינואר 2011 הסתיים שלב המעבר והבעלות על הספרייה עברה לידי המדינה (50% מהמניות) והאוניברסיטה העברית (25%). שאר המניות לא הוקצו בשלב הראשון. באותו חודש הוקמה "החברה לבניין הספרייה הלאומית בע"מ (חל"צ)" שמטרתה "להקים בעבור חברת הספרייה הלאומית בע"מ (חל"צ), בניין או בניינים חדשים כפי שיוסכם עימה על מערכותיהם וציודם, שיאפשרו לה להגשים את מטרותיה ולמלא את תפקידיה, ולמסרם לחברת הספרייה."‏[48].

ביום 27 במרץ 2011 נחתמה בירושלים "אמנת הספרייה הלאומית" על ידי נשיא המדינה שמעון פרס, ראש הממשלה בנימין נתניהו ונכבדים אחרים‏[49]. האמנה, שנכתבה בידי ד"ר אביעד הכהן וד"ר ורדית טוקטלי, מתארת את תפקידי הספרייה, חזונה ומטרותיה, ואת תהליך ההתחדשות שלה.

מחלקות ואוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוספי הספרייה העיקריים מתחלקים לארבעה: אוסף יהדות, אוסף ישראל, אוסף אסלאם ומזרח התיכון ואוסף מדעי הרוח הכלליים.

אוסף היהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימיו של אוסף היהדות כימיה של הספרייה, כאשר כבר מראשיתה, מטרה עיקרית של הספרייה הייתה "ליצור בית ספרים לאמי שיכלול כל מה שנוצר בשדה הספרות על ידי יהודים בכל הלשונות, וגם את הספרות על אדות היהודים אף אם נכתבה על ידי לא יהודים".‏[50] האוסף מכיל פרסומים במדעי היהדות, תולדות עם ישראל וספרות יפה בשפות יהודיות.‏[51] אולם הקריאה למדעי היהדות, המשותף גם לאוסף ישראל, מכיל כ-32,000 ספרים, כתבי עת ומיקרופילמים.‏[52] כ-35,000 ספרים נוספים נגישים בספריית גרשם שלום, המבוססת על ספרייתו הפרטית, שנתרמה לספרייה, ומהווה את ספריית הקבלה החשובה בעולם.‏[53]

חלק חשוב באוסף הוא מחלקת הספרים הנדירים, הכוללת את מרבית דפוסי הערש העבריים הידועים כיום, כתבי יד יחידאיים, אוסף דברי דפוס שהודפסו באות עברית בשפות שונות (ערבית, יידיש, לדינו, פרסית, טטרית ועוד) וכן ספרים המכילים הערות בכתב ידם של אישים חשובים, בעלי הספרים בעבר. האוסף כולל גם כתבי עת יהודיים בשפות שונות, החל מהמאה ה-19, הכולל עיתונים וכתבי עת מדעיים ופופולריים. לחלקים מהאוסף מבוצעת דיגיטציה, והוא זמין באתר עיתונות יהודית היסטורית.‏[54]

מחלקה ייחודית של הספרייה היא מדור רמב"י - רשימת מאמרים במדעי יהדות, המחלקה עמלה על הכנת מפתח מוער ומסווג של עשרות אלפי מאמרים בנושאים יהודיים וישראליים. רמב"י ממפתח מאמרים בשפות רבות ושונות שפורסמו בכתבי עת וספרי מאמרים מגוונים. המפתח זמין בחינם באינטרנט.

אוספים מיוחדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבניין הספרייה הלאומית מחלקה לכתבי יד וארכיונים וכן המכון לתצלומי כתבי יד עבריים שבו נאספו צילומים של כתבי יד עבריים מכל העולם. המכון הוקם בראשית ימי מדינת ישראל ביוזמתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון והפרופסורים גרשם שלום ושמחה אסף. המכון שלח שליח (פרופ' נחמיה אלוני) אשר עבר בספריות ברחבי העולם וצילם את אוספי כתבי היד העבריים שלהם.

בין הארכיונים האישיים הנמצאים בספרייה יש לציין את אלה של אייזק ניוטון, אלברט איינשטיין (אשר הוריש את הזכויות על כתביו לאוניברסיטה העברית), חיים גורי, מרטין בובר וש"י עגנון.

בבניין נמצאת גם הפוֹנוֹתֵיקָה הלאומית - ארכיון צליל, "הזיכרון המוזיקלי" של העם היהודי והקהילות הלא-יהודיות בישראל. הפונותיקה היא חלק מהמחלקה למוזיקה של הספרייה הלאומית. המחלקה פועלת במסגרת "המרכז לחקר המוזיקה היהודית".

נגישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספרייה הלאומית כוללת אולמות קריאה ואוספים שונים הפתוחים ברובם הגדול לציבור הרחב ללא צורך בהזדהות או בתשלום, זאת בניגוד למרבית הספריות הלאומיות בעולם, אשר אינן מאפשרות גישה חופשית לאוספיהן. אולמות הקריאה העיקריים הם: אולם קריאה כללי, אולם קריאה מזרח ואולם קריאה יהדות. לצידם שוכנים אוסף אדלשטיין המוקדש להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, אוסף המפות על שם ערן לאור, ואולם הקריאה של המכון לתצלומי כתבי יד.

אוסף הספרייה ברובו איננו נגיש ישירות, ואדם המעוניין בספר מזמין אותו ישירות באמצעות אתר האינטרנט של הספרייה (עד 2011 בוצעה הזמנת הספרים באמצעות מילוי טופס נייר בהגעה לבניין הספרייה או בהכתבתו לספרן באמצעות הטלפון), והוא מובא מהמחסן לאולם הקריאה תוך פרק זמן של כשעה. שיטה זו קרויה שיטת "מדף סגור". באולמות הקריאה עצמם ישנו אוסף מצומצם הניתן לגישה ישירה (שיטת "מדף פתוח"). באולמות הקריאה ניתן גם לקרוא עיתונים ישנים, שצולמו על מיקרופילם, בעמדות קריאה ייעודיות. העיתונות היומית נמצאת כמעט בכללותה באולם הקריאה הכללי, במיקרופילם, במאגרי מידע, או העיתון הפיזי.

בשנת 2000 החלו אנשי הספרייה הלאומית, ב"מפעל הדיגיטציה על שם משפחת שאפל",‏[55] ליצור ספרייה דיגיטלית ולהעלות ספרים מסוימים שזכויות היוצרים שלהם פגו לאינטרנט בתור קבצים סרוקים, רובם בפורמט DjVu. במסגרת זו נסרקו בין השאר אוסף כתובות, מפות עתיקות של ירושלים וארץ ישראל, כתבי יד של חיבורי רש"י והרמב"ם, אוסף הפשקווילים של יואל קרויס[56]. כן יש לציין את מפעל עיתונות יהודית היסטורית, בשיתוף עם אוניברסיטת תל אביב, בו נסרקו והועלו לרשת עיתונים יהודיים רבים ובהם הצבי, חבצלת, הלבנון, המגיד, המליץ והצפירה. פרופסור אלחנן אדלר הוא אחד היוזמים של מפעל הדיגיטציה ומי שניווט את פעולתו מראשיתו במשך שנים רבות.

קיטלוג ושימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוות מיוחד של הספרייה עורך ומנהל את הקטלוג המאוחד לכתבי עת בישראל (ULS), הכולל למעלה ממאה אלף רשומות ביבליוגרפיות של כתבי עת בתחומים רבים ובמגוון שפות. קטלוג זה זמין אף הוא בגרסה מקוונת, הכוללת נתוני מצאי מעודכנים של הספריות האקדמיות וספריות רבות נוספות בישראל. גרסת האינטרנט של הקטלוג מתוחזקת ומנוהלת על ידי מלמ"ד.

הספרייה הלאומית מפיקה את הביבליוגרפיה הלאומית - קרית ספר. הספרייה הלאומית משמשת כספריית הפקדה לפרסומים של האומות המאוחדות והאיחוד האירופי הנשמרים באולמות מיוחדים.

אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין ליידי דייויס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין בית הספרים הלאומי (בניין ליידי דייויס) בעת הקמתו בקמפוס גבעת רם
שלט שהוצב מול בניין הכנסת ומודיע על תחילת הקמת המבנה החדש של הספרייה הלאומית, מרץ 2014

בניין הספרייה בגבעת רם תוכנן בעקבות זכייתם בשנת 1955 של האדריכלים זיוה ארמוני וחנן הברון שסיימו שנה קודם לכן את לימודי האדריכלות בטכניון[57]. שופטי התחרות היו האדריכלים דב כרמי, דוד אנטול ברוצקוס, ריכרד קאופמן ושמואל מיסטצ'קין. בתכנון הסופי של המבנה היו מעורבים גם האדריכלים שמעון פובזנר, אברהם יסקי, מיכאל נדלר ושולמית נדלר, אמנון אלכסנדרוני [58].

הצעתם של ארמוני והברון, הייתה שונה משאר ההצעות שהוגשו לתחרות בכך שהמבנה אותו הציעו היה מבנה רחב ונמוך אל מול ההצעות האחרות שגרסו כי המבנה יהיה צר וגבוה. בהתאם לרוח התקופה, הושפעה ההצעה ממבנים בתכנונם של לה קורבוזיה ולודוויג מיס ון דר רוהה שאופיינו בקווים נקיים, אמת החומר, שקיפות ושחרור המבנה מקירות נושאים באמצעות עמודים הנמצאים בנסיגה מקווי החזית.

בהתאם לדרישות הנהלת הספרייה, לא תוכננו חלונות באולמות הקריאה. בעקבות זאת, הוצב חלון ענק בחלל הביניים בבניין - המקשר לאולמות השונים. מבעד לחלון זה, ניתן היה להשקיף על פטיו גדול שהכניס אור לחלל הביניים. במהלך השנים, חלו שינויים בבניין כשהשינוי המרכזי הנו הצבת חלונות הויטראז' של האמן מרדכי ארדון - אשר אטמו למעשה את הפתח והחשיכו את חלל הביניים.

על אף חשיבותו של הבניין בתולדות הארכיטקטורה הישראלית, סובל הבניין במשך שנים מהזנחה. כיום, מצבו הפיסי של הבניין הנו ירוד והדבר בא לידי ביטוי בשחיקתם של מערכות הבניין השונות (חשמל, מיזוג אוויר וכדומה) וכן איטום ישן המלווה בדליפות הפוגעות באוסף הספרים המצוי בבניין. החל ממעבר הספרייה למעמד עצמאי הוחל בתהליך של שיקום ושיפור תשתיות המבנה.

הבניין נקרא על שמה של הפילנטרופית ליידי דייוויס.

בניין הספרייה הלאומית המתוכנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת מעבר הספרייה הלאומית לשטח חדש שהוקצה לה בקריית הלאום, נפתחה תחרות אדריכלים.‏[59] בספטמבר 2012 הוכרז כי ההצעה שנבחרה היא זו של האדריכל רפי סגל,[60] אך זכייה זו בוטלה והספרייה הכריזה על הליך בחירה חדש,‏[61] בו נבחר משרד האדריכלים הרצוג ודה מרון[62].

רשימת מנהלי הספרייה לדורותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

PiconNL.png

פורטל הספרייה לאומית הוא שער לכל הנושאים הקשורים בספרייה הלאומית שבירושלים. הפורטל מציג את ההיסטוריה של הספרייה, וכן של מוצגים נדירים ומיוחדים המצויים באוספי הספרייה.

  • יוסף חזנוביץ, ‏דברים אחדים בדבר בית הספרים שבירושלים, ס"ט פטרבורג, הוצאת המליץ, תרס"ג 1903, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
  • אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל כרך ב':
    • פרק ע', ראשיתו של בית הספרים הלאומי, יוסף חזנוביץ, 1895
    • פרק ע"א, הספרים הראשונים הגיעו לבית הספרים בירושלים, אפרים כהן-רייס, 1895
  • תולדות בית הספרים הלאמי והאוניברסיטאי עד שנת תר"ף, ירושלים, תר"ץ
  • אברהם יערי, בית הספרים הלאמי והאוניברסיטאי בירושלים: במלאת יובל לקיומו, תל אביב: הוצאת אמנות, תש"ב 1942
  • צבי ברס, מאה שנים של ספרים: בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי תרנ"ב-תשנ"ב: תערוכת היובל, ירושלים, 1992
  • עת-מול, גיליון 230 - הספרייה של עם הספר (גיליון המוקדש כולו לספרייה הלאומית), יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2013

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נחמיה אלוני, כתב יד של משה רבנו, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1993
  • שלי בנבנשתי, גלגולו של אולם: על אולם הקריאה הכללי בבית-הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, עלון (אגודת הספריות המיוחדות ומרכזי המידע בישראל) יט (1), 1992, עמ' 35-31.
  • יהודה האזרחי, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים: האוניברסיטה העברית, תשכ"ז-1966.
  • יהונתן יואל, מבית הספרים הכללי לבני ישראל עד בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי – מאבק של שם, יד לקורא יז (3), תשל"ח, עמ' 138-131
  • איתמר לוין,‫ העברת ספרים שנגזלו בשואה מאוסטריה לבית הספרים הלאומי בירושלים, יד לקורא לא, תשנ"ח עמ' 19-7.
  • מרדכי נדב, שנות המאבק וההתבססות של ד"ר ק"ד וורמן בתפקיד מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי (1957-1947), יד לקורא כז, תשנ"ג, עמ' 13-7.
  • גיש עמית, "בית הספרים הלאומי אסף במלחמה רבבות ספרים נטושים: אנו מודים לאנשי הצבא על האהבה וההבנה שהם מגלים לעניין", מטעם 8, 2006, עמ' 22-12.
  • שלמה שונמי, "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי" בתוך: הערך "ארץ ישראל: חינוך ומחקר: ספריות", האנציקלופדיה העברית, הדפסת תש"ל 1970), עמודות 1048-1049 (ראו שם גם עמודה 1034).
  • שלמה שונמי, על ספריות וספרנות, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1969, עמ' 78-76.
  • ‫דב שידורסקי, נסיונו של אליעזר בן יהודה להקים ספריה לאומית בירושלים, בתוך: צבי מלאכי (עורך), יד להימן: קובץ מחקרים לזכר א"מ הברמן, לוד: מכון הברמן למחקרי ספרות, 1984, עמ' 342-321.
  • דב שידורסקי, ספריה וספר בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1990.
  • דב שידורסקי, מבית מדרש אברבנאל לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי – שנות המנדט, בתוך: משה סלוחובסקי, יוסף קפלן (עורכים), ספריות ואוספי ספרים., ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשס"ו, עמ' 411-369.
  • דב שידורסקי, גווילים נשרפים ואותיות פורחות: תולדותיהם של אוספי ספריות וספריות בארץ ישראל ונסיונות להצלת שרידיהם לאחר השואה, ירושלים: הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2008,‏ עמ' 59-13, 284-212 ISBN 9789654933353.
  • דב שידורסקי, "לתולדות בית הספרים הלאומי והאוניברסטאי בירושלים", בתוך חגית לבסקי (עורכת), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים - התעצמות אקדמית תוך מאבק לאומי, הוצאת מאגנס, 2009, עמ' 440 - 462
  • חיים באר, "פרק עלום בתולדות הספרייה הלאומית מבית מנולי לבית עמיאל (1902-1896)", אריאל 100, הוצאת ספרים אריאל, 1994, עמ' 15-26 (המאמר המקוון באתר כותר)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלקות, ארכיונים ואוספים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ההודעה על חוק הספרייה הלאומית התשס"ח-2007, ברשומות
  2. ^ נפטר בשנת 1883 בפריז, ב-2008 הועלו עצמותיו לישראל ונקבר בהר הזיתים. הרב לוין נודע בשל שני חיבוריו התורניים, "עליות אליהו" - חיבור על הגאון מווילנה שיצא לאור בתרמ"ה, 1884, ו"ציון יהושע" - חיבור על התלמוד הבבלי והירושלמי. כמו כן כיהן כרב הראשי בפריס. ראו אודותיו: יובל אלבשןבדרכים: הקבורה המחודשת של הרב יהושע השל לוין בירושלים, באתר הארץ, 4.4.2010
  3. ^ יהושע העשיל לוין, קול קורא!, חבצלת, 26 בינואר 1872
  4. ^ אליעזר יצחק שפירא, מכתבים מוורשא - ב, חבצלת, שנה שנייה, גיליון 10, 12 בדצמבר 1871 (לקריאת המאמר כולו יש לדפדף קדימה ואחורה באמצעות החצים שבקצה השמאלי התחתון של הדף)
  5. ^ אברהם אשכנזיכי מירושלים תצא שארית, ופליטה מהר ציון, חבצלת, 2 בפברואר 1872
  6. ^ הודעה על פתיחת הספרייה, עיתון החבצלת, שנה חמישית, גיליון 12. 1.1.1875
  7. ^ הודעה על תרומה של מאה ספרים, וקריאה לרבנים לתמוך בכינוס ספרים עבור הספרייה (החבצלת, שנה חמישית, גיליון 13). עדכון על מספר הספרים: 468 (גיליון 15). היענות לבקשת החבצלת לתמוך בספרייה, הצפירה, 27 בינואר 1875. גיליון 22.
  8. ^ החבצלת, שנה חמישית, גיליון 18. בית אוסף ספרים אשר למשה ויהודית מונטיפיורי הנוסד מאת החברה תפארת ירושלים, חבצלת, 12 במרץ 1875
  9. ^ דב שידורסקי, "ספרי "בית אוסף ספרים אשר למונטיפיורי" ופרשת האיסורים". עלי ספר (1981), ט', עמ' 140-159.
  10. ^ דב שידורסקי, ספרייה וספר בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית, הוצאת מאגנס, 1990, עמ' 113-127
  11. ^ דב שידורסקי, ספרייה וספר בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית, הוצאת מאגנס, 1990, עמ' 127-151
  12. ^ דב שידורסקי, "נסיונו של אליעזר בן-יהודה להקים ספריה לאומית בירושלים", בתוך: צבי מלאכי (עורך), יד להימן - קובץ מחקרים לזכר א"מ הברמן, מכון הברמן למחקרי ספרות, 1984, עמ' 321-342
  13. ^ אפרים כהן-רייס, מזכרונות איש ירושלים, ירושלים, 1967, עמ' 133-136
  14. ^ המילה "מדרש" נוספה לשמו של בית הספרים "מפני פחד השלטון הטורקי... כדי שלא ירגישו השלטונות את החדוש שבמוסד זה, כי כמה "מדרשות" איכא בירושלם" (אברהם יערי, תולדות בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי עד שנת תר"ף, ירושלים, תר"ץ, עמ' ו, בהערה). סיבה נוספת לדבר הייתה שמקום שמוגדר כישיבה, היה פטור מדמי מכס על יבוא ספרים (אפרים כהן-רייס, מזכורונות איש ירושלים, ירושלים, 1967, עמ' 136, בהערה
  15. ^ אברהם יערי, תולדות בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי עד שנת תר"ף, ירושלים, תר"ץ, עמ' ו
  16. ^ תולדות בית הספרים הלאמי והאוניברסיטאי עד שנת תר"פ - אברהם יערי, בית הספרים הלאמי והאוניברסיטאי בירושלים
  17. ^ אברהם יערי, בית הספרים הלאמי והאוניברסיטאי בירושלים [דרוש מקור]
  18. ^ אליעזר רפאל מלאכי, דרשת ר' יחיאל מיכל פינס ז"ל (בשעת הנחת אבן-הפינה לבניין הספרייה הלאומית בירושלים), בתוך " תלפיות", ניסן התש"ד-תשרי התש"ה, עמ' 753-756
  19. ^ אברהם יערי, תולדות בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי עד שנת תר"ף, ירושלים, תר"ץ, עמ' ז
  20. ^ ביתו של היווני מָנוֹלִי, לאחר מכן היה ידוע כביתו של רולה פלויד (חיים באר, "מבית מנולי לבית עמיאל", על ספרים ואנשים 7, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, 1993, עמ' 3-9
  21. ^ קצור זיכרון דברים החמשי לוועד בית הספרים הכללי לספרות ישראל, ירושלים, תרנ"ד
  22. ^ צבי ברס, ‏פרשת משלוח אוסף הספרים של חזנוביץ לירושלים – תעודות ומקורות, קתדרה ניסן תשנ"ו, עמ' 79-94
  23. ^ דברי הימים ומסירת החשבונות המתייחסים לבית הספרים הכללי לבני ישראל מדרש אברבנאל וגנזי יוסף שבירושלים - מיום הוסדו בחדש אדר שנת תרנ"ב עד חדש שבט בשנת עת"ר., ירושלים, 1910, עמ' 4
  24. ^ אברהם יערי, תולדות בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי עד שנת תר"ף, ירושלים, תר"ץ, עמ' יא
  25. ^ חיים באר, "פרק עלום בתולדות הספרייה הלאורמית - מבית מנולי לבית עמיאל (1896-1902)", אריאל 100-101, ירושלים, 1994, עמ' 15-26
  26. ^ דוד יליןמכתבים מירושלים (יח), המליץ, 25 ביוני 1896
  27. ^ ראו את נאומו של פינס במעמד זה: אליעזר רפאל מלאכי, ‏"דרשת ר' יחיאל מיכל פינס ז"ל (בשעת הנחת אבן-הפינה לבניין הספריה הלאומית בירושלים)", תלפיות א, ניו יורק, תש"ד-תש"ה, עמ' 753-764, באתר HebrewBooks
  28. ^ ספריית בני ברית באתר המועצה לשימור אתרים
  29. ^ אברהם יערי, תולדות בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי עד שנת תר"ף, ירושלים, תר"ץ, עמ' טז
  30. ^ דברי הימים ומסירת החשבונות המתייחסים לבית הספרים הכללי לבני ישראל מדרש אברבנאל וגנזי יוסף שבירושלים - מיום הוסדו בחדש אדר שנת תרנ"ב עד חדש שבט בשנת עת"ר., ירושלים, 1910, עמ' 11
  31. ^ Stenographisches Protokoll der Verhandlungen des VII. Zionisten-Kongresses, ברלין, 1905, עמ' 241 והלאה
  32. ^ אברהם יערי, תולדות בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי עד שנת תר"ף, ירושלים, תר"ץ, עמ' כא-כו
  33. ^ 33.0 33.1 33.2 הוגו ברגמן, "בית הספרים הלאומי בשנת תרפ"א", הארץ 02.10.1921 (גיליון תרעד), עמ' 11-12
  34. ^ פתיחת המחלקה הרפואית של ביהס"ל, דואר היום, 23 באוקטובר 1923
  35. ^ הוגו ברגמן, בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי בשנות תר"ף-תרצ"ה, ירושלים, תרצ"ה (1935), עמ' ח-ט
  36. ^ לדוגמה: ספרים חדשים בבית הספרים הלאמי, דואר היום, 23 באוקטובר 1925; ספרים חדשים בבית הספרים הלאמי, דואר היום, 11 ביוני 1926
  37. ^ הוגו ברגמן, בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי בשנות תר"ף-תרצ"ה, ירושלים, תרצ"ה, עמ' יא
  38. ^ כגון ירושלים יום יום, דואר היום, 7 במאי 1924; ירושלים, דבר, 22 בפברואר 1926
  39. ^ ‏ימימה רוזנטל (עורכת), כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל תרע"ח-תרצ"ו/ 1917-1935, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1979, עמ' 206
  40. ^ מבקר המדינהבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, דוחות על הביקורת בשלטון המקומי, באיגודים ובמוסדות להשכלה גבוהה, שנת 2003, עמ' 677–690.
  41. ^ דו"ח ועדת הבדיקה באתר הספרייה הלאומית
  42. ^ דו"ח הוועדה באתר הספרייה הלאומית
  43. ^ פס"ד ת"א 9018-07 יוסף טל (איתן טל) נגד האוניברסיטה העברית בירושלים, הר הצופים ובית הספרים הלאומי האוניברסיטאי, גבעת רם (24 באוקטובר 2010)
  44. ^ הספרייה הלאומית של ישראל : תוכנית ההתחדשות לשנים 2010-2016 באתר תוכנית ההתחדשות.
  45. ^ מקור באתר 02
  46. ^ מיזם התחדשות הספרייה הלאומית של ישראל, החלטה מספר 1414 של ממשלת ישראל ה-32, משנת 2010, באתר של משרד ראש הממשלה
  47. ^ הספרייה החדשה, באתר הארץ, 24/03/11
  48. ^ פרטי החברה באתר רשם החברות
  49. ^ אמנת הספרייה הלאומית באתר תוכנית ההתחדשות
  50. ^ בית דוד וולפסון של בית הספרים הלאמי והאוניברסיטאי, ירושלים, 1930, עמ' 21
  51. ^ אוסף יהדות באתר הספרייה הלאומית
  52. ^ אולם הקריאה למדעי היהדות באתר הספרייה הלאומית
  53. ^ אוסף גרשם שלום באתר הספרייה הלאומית
  54. ^ כתבי עת יהודיים
  55. ^ אתר מפעל הדיגיטציה
  56. ^ נטע סלע, האיש שבקיר: מה הסיפור של יואליש קרויס והפשקווילים?, באתר nrg מעריב, 14 בספטמבר 2010
  57. ^ הודעה לעיתונות על הזכייה, 22.7.55
  58. ^ "בקו נקי", הוצאת מערכת, קיבוץ דליה, 2003 (הספר מציג את עבודותיו של אדריכל חנן הברון).
  59. ^ אתר תחרות האדריכלים
  60. ^ רפי סגל זכה בתחרות על תכנון הספרייה הלאומית, באתר Xnet‏, 12 בספטמבר 2012
  61. ^ קשת רוזנבלום, הספרייה הלאומית מכריזה על הליך בחירה חדש לתכנון המשכן שלה, באתר הארץ, 14 במרץ 2013
  62. ^ נעמה ריבה, יש החלטה: הרצוג ודה מרון יתכננו את הספרייה הלאומית, באתר Xnet‏, 26 באפריל 2013
  63. ^ "זיכרון דברים לישיבת ועד ביה"ס הלאמי בהשתתפות הד"ר י. לוריא וד"ר ה. ברגמן ביום ט"ו סיון תר"ף.", בתוך: צבי ברס, מאה שנים של ספרים, ירושלים, תשנ"ב, עמ' עא
  64. ^ גוטהולד וייל, דין-וחשבון על הנהלת בית-הספרים הלאמי והאוניברסיטאי - לתקופת מיום 3 בספטמבר 1935 עד יום 30 בספטמבר 1946, ירושלים, 1947
  65. ^ בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, דין וחשבון על הפעולות בשנת 2001, ירושלים, 2002, עמ' 3
  66. ^ הודעה לעיתונות מטעם דוברת האוניברסיטה העברית בירושלים: ד"ר דורון אביטל מונה למנהל כללי של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, 23 במרץ 2006‏