אחריות ציבורית

אחריות ציבורית הנה עקרון המתייחס לכך שאדם הנמצא בתפקיד ציבורי צריך לתת דין וחשבון כלפי הציבור ולהפגין אחריות כלפיו באופן מילוי תפקידו. ממלא התפקיד הציבורי אחראי כלפי הציבור על התחומים שבאחריותו. אחריות ציבורית אינה מעוגנת בישראל בחוק או במשפט אך קיים חוזה בין השלטון לציבור על פיו על ממלא התפקיד הציבורי להשתמש בסמכויותיו באופן האחראי השקול והשקוף ביותר לטובת הציבור. הוא אחראי באופן אישי על מה שעשה או לא עשה במילוי תפקידו. על פי עיקרון זה בחברה דמוקרטית נושאים אנשי ציבור, אם כנבחרים ואם כעובדי ציבור, באחריות כלפי הציבור. הרעיון שבבסיסה של האחריות הציבורית הוא של נאמנות ציבורית. נבחר הציבור הוא הנאמן לציבור ואחת מחובותיו היא האחריות הציבורית.

משמעות האחריות הציבורית

האחריות הציבורית היא אמצעי להשגת המטרה שהינה התנהגות נאותה של אנשי ציבור. לחובת האחריות הציבורית שלוש עקרונות - שקיפות, דיווחיות-מסירת דין וחשבון, ונשיאה באחריות. ללא האחריות הציבורית עלול משטר דמוקרטי להתדרדר למשטר אוטוקרטי, להתנהל בצורה שרירותית ומופקרת ולסכן זכויות אדם.

האחריות הציבורית כוללת הן את הצלחת איש הציבור בתפקידו והן התנהגות מכובדת וראויה עליה חייב איש הציבור להקפיד. ההתנהגות נמדדת בשלושה מישורים - ראשית היא צריכה להיות על פי חוק, שנית היא צריכה להיות מתוך שיקול דעת - אסור לאיש הציבור לשרת אינטרס אישי, לפעול במצב של ניגוד עניינים ולהפעיל את סמכותו כדי לשרת אינטרסים של מקורבים לו באופן אישי או אינטרסים של מגזר צר שהוא מקורב אליו. עליו לשקול רק שיקולים ענייניים, לא לחרוג ממתחם הסבירות ולפעול באופן מידתי. ושלישית על איש הציבור לפעול באופן ראוי, כלומר ביושר, הגינות וצדק ומתוך שאיפה שהתנהגותו תוכל לשמש מודל לחיקוי.

אחריות איש הציבור מובילה מדיווח שלו לציבור, אל הביקורת מטעם הציבור וממנה היא עשויה להביא לנקיטת פעולות נגדו. מטרת פעילות אלו להעניש בגין ההתנהגות הפסולה כדי להתריע ממנה וכן לתקן את הדורש תיקון.

המפתח לאחריות ציבורית הוא הציבור. ממשל אחראי הוא תוצר פעילותם ומעורבותם של אזרחים אחראיים אשר לוקחים את חיי הציבור ברצינות, דואגים להתעדכן בסוגיות החשובות לחייהם, דנים בסוגיות אלה בפומבי ומהווים בקר של פעולות הממשל.

אחריות מיניסטריאלית (מוסדית)

הדוגמה המובהקת ביותר של אחריות ציבורית היא אחריות מיניסטריאלית. אחריות מיניסטריאלית היא האחריות של חבר ממשלה (שר או ראש ממשלה) לכל הנעשה בבתחום שתחת אחריותו. אחריות מיניסטריאלית היא נדבך חשוב במשטר דמוקרטי. היא מסמלת את חובת הדיווח והאחריות של החבר הממשלה בפני הפרלמנט ובפני הציבור. במדינות שבהן מוטמעת תרבות של אחריות מיניסטריאלית נהוג שראש הממשלה ו/או השר מתפטרים במקרה של מחדל חמור בתחום לו הם אחראים. זאת אפילו כשהתוצאות אינן חמורות, על מנת לשמור על אמון הציבור בממשלה.

ישנה אחריות מיניסטריאלית אישית (ישירה או עקיפה) ואחריות מיניסטריאלית כוללת.

אחריות מיניסטריאלית אישית

מתייחסת למעשה, משגה או מחדל של השר או של ראש הממשלה. במקרה זה השר/ראש הממשלה אחראי למעשים ולהחלטות שלו באופן אישי. כלומר הוא נושא באחריות אישית לאופן שבו קיבל החלטות, הפעיל שיקול דעת ופעל או הורה לפעול. במקרה של מחדל נבחר הציבור נתפס כנושא באשמה. בדרך כלל, הביטוי של נטילת אחריות מיניסטריאלית אישית היא התפטרות מהתפקיד הציבורי.

האחריות האישית יכולה להיות אחריות אישית ישירה הקשורה למחדל של חבר הממשלה עצמו, או עקיפה כלומר מחדל שנעשה על ידי הכפופים לו. משמעות האחריות האישית העקיפה היא קיום אחריות על תפקוד הכפופים לנבחר הציבור - כחלק מתפקידו עליו לעקוב, לפקח על הכפופים לו ולוודא שהם ממלאים את הוראותיו.

אחריות מיניסטריאלית כוללת

מתייחסת לאחריותו של ראש הממשלה/השר לכל מעשה או מחדל הקשור לתחום עליו הוא ממונה, גם אם נעשו שלא בידיעתו ושלא בהסכמתו. במסגרתה על חבר הממשלה לתת דין וחשבון על התנהלות הגוף או המוסד עליו הוא ממונה.

אחריות ממשלתית משותפת

משמעותה של אחריות זו היא שראש הממשלה והשרים אחראים על כל ההחלטות והפעולות שמבצעת הממשלה כגוף אחד וכן לפעולותיו של כל אחד מהשרים בה. השרים מקבלים עליהם את החלטות הממשלה ואין באפשרותם לחלוק עליה במידה ואושרו על ידי הממשלה בהצבעה. חבר ממשלה שאינו מסכים עם דרכה יכול להתנגד להחלטה בתוך הישיבות אך לא בפומבי או לפרוש עם סיעתו מהממשלה

אחריות ציבורית של ראש ממשלה

ראש הממשלה אחראי למעשיה של הממשלה ולמחדליה הרבה מעבר לאחריות המשותפת המוטלת על כל אחד מחברי הממשלה. הוא מרכיב את הממשלה, קובע את סדר יומה ויוזם את החלטותיה העיקריות. המידע הנמסר לו רחב מפורט ויסודי יותר מהמידע הנמסר לשרים, לכן אחריותו רחבה וחלה גם על מעשי ממשל שלא היו לרצונו ואף על מעשים שנעשו שלא בידיעתו.

אחריות ציבורית בישראל

בישראל אין תרבות של לקיחת אחריות ציבורית על מחדל ואין בדרך כלל התפטרות בעקבותיו. נטילת האחריות הפוליטית מצומצמת לשאלת האחריות החוקית ואפילו הפלילית בניגוד להתייחסות רחבה יותר של מה הדבר האחראי והראוי לעשותו. קיימת נסיגה לאחור בנוגע ללקיחת אחריות ציבורית בישראל, כאשר בעבר נבחרי הציבור כיבדו את זכותם של מנגנוני הפיקוח הדמוקרטיים (רשויות החוק, מבקר המדינה, ועדות חקירה ועוד) לתבוע מהם לשלם במשֹרתם על כישלון. שחיקת האחריות הציבורית בישראל באה לידי ביטוי גם בהתכחשות לה ובהתחמקות ממנה ובניסיון לכפור בעצם חשיבותה. ההתכחשות לאחריות הציבורית הפכה בעת האחרונה מנקודתית לעקרונית. הציפייה ללקיחת אחריות ציבורית מוצגת על ידי שוחרי טובתו של מי שכשל כטהרנות וצדקנות

בישראל האחריות המיניסטריאלית אינה מעוגנת בחוק. חוק יסוד: הממשלה אינו קובע במפורש את קיומה של אחריות מיניסטריאלית של השר בפני הכנסת. החוק מציין את קיומה של אחריות משותפת של הממשלה בפני הכנסת, ואת אחריותו של השר בפני ראש הממשלה לתפקידים שעליהם הוא ממונה. ועדות החקירה בישראל תרמו לעיצוב הנורמה של אחריות מיניסטריאלית. תרומתן גם בהליך הפומבי שהן מקיימות. במהלכן נדרשים נבחרי הציבור להסביר באופן פומבי את שיקול הדעת שלהם ואת הפעולות שהם עשו או לא עשו. ועדות החקירה בישראל לא התייחסו בדרך כלל במסקנותיהן לאחריות מיניסטריאלית כוללת אלא לאחריות מיניסטריאלית אישית. המלצותיהן מתחלקות להמלצות אישיות ולהמלצות מערכתיות. קיימת בישראל מסורת על פיה מסקנות ועדות החקירה, ובעיקר מסקנותיה האישיות מיושמות על ידי הממשלה, עם זאת בשנים האחרונות החל תקדים מסוכן בו ההמלצות אינן מיושמות.

אחריות ציבורית על פי ההלכה

על פי היהדות יש ציפייה מאדם המתמנה לתפקיד ציבורי לראות את אחריותו כחלק בלתי נפרד מחובתו הדתית. נביאי היהדות וחכמיה התבטאו פעמים רבות בחומרה כנגד מנהיגים שלא מילאו את תפקידם, וגרסו כי תנאי הכרחי לאחריות הציבורית הוא תפיסת התפקיד כשרות ציבורי ולא כשררה. על פי התורה קיימת סכנה כי מנהיג הציבור ישכח שנועד להיות משרת ציבור, וכי יראה את עצמו במרכז, ואת הציבור כנועד למלא את צרכיו במקום להפך. התורה קובעת למלך ולשלטון קוד אתי קפדני, המונע סכנת התדרדרות לשחיתות. על פי העקרונות היהודיים על מנהיג שנכשל להודות פומבית בכישלונו, לקחת אחריות על תוצאות מעשיו ולשלם את המחיר עליהן, להתרחק ממוקדי הכוח וההשפעה ולהתנהג בענווה. אם לא יעשה כן לא יוכל לחזור לתפקידו. מוטלת עליו אף האחריות ליצור מערכות שלא יאפשרו לו ליפול שוב, לספק הוכחה מוחלטת של עזיבת תחומי הכישלון ולהטות את המדיניות לכיוון נגדי כדי לשקם את הנפילה.