זכויות האדם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בול ישראלי לכבוד חגיגות העשור להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. על הבול מופיע הציווי "ואהבת לרעך כמוך" בשפות שונות.

זכויות האדם הוא רעיון שפותח במסגרת ההגות הליברלית וההומניסטית. על פי רעיון זה זכויות אדם הן זכויות להן זכאי כל אדם מעצם היותו אדם.

המושג "זכויות אדם" הוכנס לשימוש על ידי הפילוסוף ג'ון לוק, שטען כי לכל אדם "זכויות טבעיות" שעליהן יכול האדם להגן בטבע, כאשר הוא עדיין אינו שותף בחברה, ולחברה אין זכות לפגוע בהן מרגע שהאדם נעשה שותף בחברה. כמו חלקים רבים נוספים מתורתו של לוק, גם מושג הזכויות אומץ על ידי המדינאי האמריקאי תומאס ג'פרסון ומצא את ביטויו בהצהרת העצמאות של ארצות הברית ובעשרת התיקונים הראשונים לחוקת ארצות הברית (הקרויים גם "מגילת הזכויות").

ב-1948 קיבלה עצרת האומות המאוחדות את "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" שמשמשת מאז כמסמך היסוד של הקהילה הבינלאומית בנושא זכויות האדם והאזרח."זכויות האדם״ הוא מונח שגבולותיו אינם ברורים,אך הוא מבטא בבירור את העיקרון ההומניסטי, שמכורח אנושיותו יש לכל אדם באשר הוא זכויות מסוימות, המוסכמות בעיני כל בן תרבות.

זכויות האדם מחייבות את השלטון לנקוט מחד גיסא בפעולות אקטיביות על מנת להגן ולאפשר לציבור האזרחים לנצל וליהנות מזכויותיהם, ומאידך גיסא להימנע מלנקוט כל פעולה שתגביל את הציבור מליהנות מזכויות אלה.

לזכויות האדם שני ענפים עיקריים. הענף הראשון,והמוכר יותר, הוא ענף הזכויות האזרחיות -פוליטיות הכוללות את הזכות לחיים, לחופש מצפון, חופש ביטוי, פרטיות, קניין וכדומה. הענף השני של זכויות האדם הינו ענף הזכויות הכלכליות-חברתיות הכוללות את הזכויות לעבודה, לתנאי עבודה הוגנים, למנוחה ולחופשה, לרמת חיים מינימלית, לבריאות, לביטחון סוציאלי ולחינוך ולתרבות.

מקור התפיסה של הזכויות הטבעיות בעידן ההשכלה ובמשנת הזכויות הטבעיות, אך הביסוס העיקרי לזכויות אלו נעוץ במהפכה האמריקנית ובמהפכה הצרפתית. בהכרזת העצמאות של ארצות הברית ב-1776 נכתב, כי ״מקובלות עלינו אמיתות אלו שמוכחות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, ושהבורא העניק להם זכויות מסוימות שלא ניתן לשלול מהם, ובתוכן הזכות לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר״.

בהכרזת זכויות האדם והאזרח,שנתקבלה באסיפה הלאומית בפריס ב-1879, נכתב כי ״מטרתה של כל התאגדות מדינית היא השמירה על הזכויות הטבעיות של האדם אשר אינן ניתנות לביטול.

זכויות אלו הן החירות, הקניין, הביטחון וההתנגדות לדיכוי״.

מאוחר יותר, עם התגבשות תיאוריה דמוקרטית -ליברלית מפותחת, נוספו לזכויות האדם סדרה של פעולות האסורות על השלטון, ובתוכןפגיעה בחופש הביטוי, פגיעה בחופש ההתאגדות, פגיעה בחופש התנועה, מעצר כפוי, מעצר ללא משפט, ענישה ללא משפט והזכות למשפט הוגן.

מדינות רבות בעולם מקבלות את העיקרון שיש להעניק לכל אזרח חירויות יסוד מסוימות, אך לא תמיד הן נוהגות כך הלכה למעשה. ממשלה רודנית אינה מתירה לאזרחיה לנצל את חירויות היסוד שלהם, גם אם אלה כלולות בחוק או בחוקת המדינה. במדינה שבה רשומות זכויות היסוד בחוקה, העדיפה על פני חוק רגיל, יש לאזרח סיכוי להגן על זכויות האזרח שלו מפני איומים עליהן על ידי פנייה לבית המשפט.

סוגי זכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג להבחין בין שלושה סוגים שונים של זכויות אדם: זכויות טבעיות, זכויות פוליטיות (אזרחיות) וזכויות חברתיות.

אין רשימה אחת ויחידה של זכויות אדם ויש מחלוקות רבות על אופיה של כל זכות. להלן פירוט של מספר זכויות מקובלות.

זכויות טבעיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכויות הטבעיות הן הזכויות המכוונות להבטיח את חירותו הפרטית של כל אדם, ולהגן על האדם מעריצותו של השלטון. ההגות הליברלית, בעקבות הפילוסוף ג'ון לוק, רואה בזכויות הטבעיות זכויות יסוד. זכויות אלה ניתנות לאדם מעצם היותו אינדיבידואל, בעל תבונה ויכולת לנהל את חייו ולקחת אחריות על מעשיו. לכן, לפי גישה זו, זכויות אלה אינן תלויות בשלטון - אין הוא מעניק אותן ואין לו את הסמכות לשלול אותן. הזכויות הן:

זכויות פוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכויות הפוליטיות - אזרחיות - הן היסוד לשיטה הדמוקרטית. זכויות אלו ניתנות על ידי השלטון ועל פי הגישה הדמוקרטית הן אינן תלויות בו. אלו הן הזכויות המאפשרות לכל אדם להשתתף בעיצוב המערכת הפוליטית והחלטותיה. הזכויות העיקריות הכלולות בקבוצה זו הן הזכות לבחור ולהיבחר וחופש ההתאגדות.

זכויות חברתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיווג זה מאוגדות כל הזכויות שהן חירות חיובית וכפועל יוצא לצורך סיפוקן דרושים משאבים ממשלתיים, ובהן: הזכות לחינוך, לבריאות, לדיור, זכויות עובדים, והזכות לקיום בכבוד.

בעוד שבמדינות המערב יש תמימות דעים לגבי הזכות לבחור ולהיבחר וחופש ההתאגדות, קיימת מחלוקת לגבי יישום הזכות לחינוך, הזכות לבריאות, הזכות לדיור, זכויות עובדים ותנאי העסקה והזכות לקיום בכבוד במעמד חוקי שווה לזה של זכויות אדם אחרות. המתנגדים להם, הבאים ברובם מצדה הימני של המפה הפוליטית, טוענים כי יישום זכויות אלה אינו מעשי ויצריך פגיעה קשה מדי בזכויות אחרות, ובעיקר בזכות הקניין, עקב הטלת המסים הנדרשים למימונן - מה שעלול להוביל דווקא לפגיעה במצב הכלכלי של כלל החברה וביניהן השכבות החלשות.

מצד שני, המצדדים בזכויות אלה- סוציאל-דמוקרטים, סוציאליסטים וקומוניסטים - טוענים, כי הזכויות החברתיות הן תנאי הכרחי לכך שאדם יוכל לממש את זכויותיו האחרות ולשוויון אמיתי בחברה. שהרי ללא ביטוח בריאות, תיפגע זכותו של אדם עני לחיות; בלעדי חינוך ממלכתי, לא יהיה למעשה שוויון הזדמנויות בין עשירים לעניים; וכן הלאה.

מינוח סותר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשדנים בזכויות האדם, משתמשים לפעמים גם בביטוי "זכויות האזרח" או "זכויות אזרחיות". עם זאת, התפתחו במשך הדורות השקפות סותרות על משמעות המונח.

ההוגים הליברלים הראשונים, דוגמת ג'ון לוק, השתמשו רק במונח "זכויות אזרחיות" (באנגלית: Civil Rights, או Civil Interests), ולא במונח זכויות האדם. זכויות אלה נחשבו בעיניהם כזכויות טבעיות המוקנות לכל אדם. לוק מנה את אותן זכויות כזכות לחיים ולשלמות הגוף, הזכות לחירות, וזכות הקניין[1].

לעומת זאת, יש המשתמשים במונח "זכויות אזרחיות" כדי להבחין בין הזכויות המוענקות בכוח החוק לבין הזכויות הטבעיות שמוקנות לכל אדם. על פי הגדרה זו, הזכויות האזרחיות מכונות לפעמים גם "זכויות חוקיות" (אנגלית: Legal rights). אפשר גם לומר שכל זכות אדם הופכת לזכות אזרחית ברגע שהיא מקבלת הגנה מכוח החוק במדינה. קו מחשבה זה הנחה את השימוש במונח "זכויות האזרח" (צרפתית: droits du citoyen) בכותרת הצהרת זכויות האדם והאזרח, שפורסמה במהלך המהפכה הצרפתית. בהקשר זה נראה שהכוונה הייתה להבחין בין זכויות האדם, שמוקנות לכל אדם באשר הוא, וזכויות המוקנות לאזרחים בלבד, כמו הזכות להשתתף בתהליך החקיקה ולשאת במשרות ציבוריות. זכויות אלה נקראות כיום לעתים "זכויות פוליטיות".

בארצות הברית, משתמשים במונח זכויות אזרחיות בעיקר בהקשר של המאבק לשוויון הזכות של האפריקאים-האמריקאים. לפיכך המונח מתקשר שם בעיקר עם הזכויות לשוויון אזרחי ופוליטי.

ההיסטוריה של זכויות האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגנה כרטה היא אחד המסמכים הראשונים שהכילו התחייבות של השליט לאנשיו לכבד זכויות חוקיות מסוימות.

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכרזה על זכויות אדם שאין לפגוע בהן עתיקה וימיה כימי החברה האנושית. התנ"ך, חוקי אשוקה וחוקת מדינה הן דוגמאות לכתבים הכוללים זכויות אדם מהעת העתיקה. עם המעבר לשלטון אבסוליטי ברבות ממדינות העולם נפגעה ההכרה בכפיפות השלטון לזכויות האדם. מסמך חשוב בהיסטוריה של זכויות האדם בימי הביניים הוא המגנה כרטא.

רעיון שוויון בני האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה המודרנית, הופיעו שלושת הסיווגים השונים של זכויות האדם בזמנים שונים. ראשונות הופיעו הזכויות האזרחיות בעקבות מספר תהליכים מקבילים שאירעו במאה ה-18. במישור הרעיוני, הופעת תנועת הנאורות, שבליבה עמד ההומניזם שגרס כי כל בני האדם נולדו שווים, הביאה למעבר מתפיסה תאורטית של זכויות-יתר לכזו של זכויות אדם. במישור החומרי, החלפת המשטר הפאודלי במשטרים אחרים (ובעיקר במונרכיה אבסולוטית), חלו שני תהליכים מקבילים: מצד אחד, ירדה קרנו של מעמד האצילים, תהליך שאיפשר את הפיכת היתרונות שמהם נהנו לזכויות כלל-עולמיות, ומצד שני - השתרשות השיטה הקפיטליסטית חייבה מתן מספר חירויות שיבטיחו את חופש המסחר, ובהן בעיקר חופש התנועה, זכות הקניין וחופש העיסוק.

עד אמצע המאה ה-19 היו הזכויות האזרחיות לעניין מובן מאליו בארצות מערב אירופה וצפון אמריקה, לפחות בנוגע לגברים לבנים. באותו זמן, קשה היה לדבר על זכויות פוליטיות - ההשתתפות בהליך הפוליטי, גם בארצות שנקראו דמוקרטיות, כמו ארצות הברית או שהתקיימו בהן בחירות לפרלמנט (בריטניה), הייתה מוגבלת לגברים לבנים בעלי רכוש - ולמעשה רק חלק קטן מהאוכלוסייה השתתף בבחירות. זכויות חברתיות לא היו מוכרות כלל.

הדרישה לשיתוף ורווחה מהממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף המאה ה-19 החל תהליך התרחבות הדדי של הזכויות הפוליטיות והחברתיות. במדינות דמוקרטיות, ובעיקר בבריטניה. קבוצות חברתיות שונות, ובעיקר מעמד הפועלים ולאחר מכן נשים ומיעוטים אתניים, החלו לדרוש את הרחבת זכות הבחירה כך שתכלול את כל קבוצות האוכלוסייה, ואכן השיגו מטרה זו. בבריטניה, לדוגמה, הורחבה זכות הבחירה לכלל הגברים בשנת 1918 והורחבה עוד כך שתכלול גם את הנשים בשנת 1948. מרגע שהשיגו המעמדות הנמוכים את היכולת להשפיע על המערכת הפוליטית, החלו ליישם יכולת זו על-מנת להרחיב את זכויותיהם - וכך החלו להיווצר הזכויות החברתיות, שיישומן המעשי היה במסגרת מדינת הרווחה.

התהליך שאירע במונרכיות, בעיקר במרכז אירופה, היה הפוך. דרישות של ליברלים לרפורמות שלטוניות ולדמוקרטיזציה ושל סוציאליסטים למהפכה, היוו איום על המשטר. על מנת להתמודד עם איום זה, הנהיגו מנהיגי מדינות אלו, ובראשם אוטו פון ביסמרק, תוכניות רווחה שהבטיחו את רווחתם של ההמונים - אך באופן שקשר אותם לשלטון, וכך מנעו את הופעתן של הזכויות הפוליטיות, למעשה עד שהובסו במלחמת העולם הראשונה.

שנות החמישים עד שנות השבעים של המאה ה-20 היו תקופת הפריחה של הזכויות החברתיות. הזכויות הקיימות הורחבו וזכויות חדשות נוספו באופן רציף. בשנות השמונים חל שינוי במגמה זו. עלייתם של משטרים קפיטליסטים במדינות רבות, ובעיקר רונלד רייגן בארצות הברית ומרגרט תאצ'ר בבריטניה, הביאו לצמצום מסוים וזמני בהיקף ובכמות הזכויות החברתיות.

מסמכים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכויות האדם נקבעו במספר אמנות שנקבעו כאבני דרך בציון התפתחות הזכויות. בין האמנות החשובות ניתן לציין את:

בישראל מעוגנות זכויות האדם בשני חוקי יסוד: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק.

פגיעה בזכויות האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי רעיון זכויות האדם, כל אדם זכאי ליהנות מהן. בפועל, זכויות אלו מופרות פעמים רבות. ללא הגנה על זכויות אלו בפועל, ולא רק בהצהרות ובחוקים, הזכויות הופכות להיות אות מתה. אף ללא שיפוט ערכי ומוסרי בדבר היותן של זכויות האדם זכויות טבעיות, ניתן למצוא מקרים רבים בהן הזכויות לא נשמרו.

זכויות אדם בזמן מלחמה או מאבק אזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לחיים מופרת בקנה מידה רחב במסגרת מלחמות. לרוב, מוות במסגרת מלחמה אינו נחשב להפרה של זכויות אדם, בשל תפיסה הרואה בפיקוח נפש של ההורג כסיבה מספקת להריגה. סיבה נוספת לכך היא תפיסת זכויות אדם כזכויות אזרח - מחויבות של מדינה לאזרחיה ולא לאזרחי מדינות זרות. פשעי מלחמה נחשבים להפרת זכויות אדם. מדינות רבות פגעו בזכויות האדם של אזרחיהן. להבדיל מהרג זרים במלחמה, הרג אזרחים נתפס פעמים רבות כעניינה הפרטי של המדינה וכך נמנעת התערבות בינלאומית.

מלחמות הן תקופות מועדות לפורענות, שכן הצורך הביטחוני גורם לירידה במעמד זכויות האדם. טורקיה הייתה אחראית לרצח העם הארמני במלחמת העולם הראשונה. גרמניה הנאצית הייתה אחראית לשואה במהלך מלחמת העולם השנייה (אם כי יש לציין שהשואה לא נבעה מצורך ביטחוני). במהלך אותה מלחמה בוצעה כליאת היפנים בארצות הברית, ואילו הגרמנים שישבו באותה תקופה בארץ ישראל גורשו ממנה על ידי הבריטים.

ניתן לעקוב אחר מרבית זכויות האדם המוצהרות היום ולמצוא את שורשיהן בהפרה בוטה שלהן בעבר. כך הוביל מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות לצמצום האפליה על רקע גזעני. מהומות סטונוול הובילו לצמצום האפליה על רקע נטייה מינית.

הטלת האחריות למימוש הזכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שבאופן תאורטי כל אדם זכאי לכל מגוון הזכויות, העובדה שכל מדינה מיישמת את הזכויות בשטחה גורמת לחריגות מעיקרון זה.

כל מדינה מעניקה לאזרחיה אוסף שונה של זכויות, ומעניקה זכויות ספציפיות באופן שונה. במיוחד בולט הדבר לגבי זכויות חברתיות, הדורשות השקעה כספית - מדינות העולם השלישי מתקשות להעניק זכויות אלה ברמה הנראית מובנת מאליה במדינות המערב. לדוגמה, הזכות לחינוך בישראל כוללת חינוך חובה חינם עד כיתה יב' וחינוך מסובסד בכל מערכת החינוך, כולל החינוך האקדמי, זאת לעומת מדינות רבות במרכז אפריקה, הנאבקות לגייס את המשאבים הנדרשים לאפשר חינוך חובה חינם לילדים עד כיתה ד'.

היבט נוסף המגביל את קבלת הזכויות על ידי אוכלוסיות מסוימות נובע מהעובדה שלא כל מי שנמצא בשטחה של מדינה, ואף לא כל מי ששוהה בה זמן רב, הוא אזרח. ההחלטה של המדינה אילו זכויות להעניק ללא-אזרחים בסטטוסים שונים (לדוגמה: תייר, תושב ארעי או תושב קבע) מגבילה את הזכויות מהן נהנים בעלי סטטוס זה.

פגיעה נוספת באוניברסליות של הזכויות נובעת מהאופן בו הן ניתנות. דרישה לרישום הכולל כתובת לצורך רישום בפנקס הבוחרים תפגע בזכויות הפוליטיות של מחוסרי הבית, והענקת זכויות חברתיות מסוימות למשפחות תפגע במשפחות חד מיניות ותתגמל את מי שחי לפי מודל המשפחה המועדף על ידי המדינה (בדרך-כלל, משפחה הטרוסקסואלית דו-הורית)

התנגשות של זכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבען, זכויות האדם הן יחסיות ולא ניתן ליישמן באופן מוחלט. כאשר שתי זכויות של פרטים שונים מתנגשות אחת עם השנייה, יש להעמיד את הזכויות אחת מול השנייה ולשקול את הפתרון הנאות ביותר, כך שתתאפשר הגנה מרבית על כל אחת מהזכויות תוך פגיעה מועטת כלל האפשר בכל אחת מהם. לדוגמה, חופש הביטוי קובע כי לכל אדם זכות לומר כל דבר שירצה, אלא שאדם יכול לנצל זכות זו באופן שיפגע בזכות לכבוד של אדם אחר, ולכן, חופש הביטוי מוגבל על מנת לא לפגוע בכבוד הזולת.

קביעת הגבולות בין הזכויות השונות הוא תפקידה של מערכת המשפט[דרוש מקור], ועליה מוטלת החובה לקבוע איזו זכות גוברת במקרה של התנגשות שכזו.

יש להבחין כי הגדרת הזכויות מובילה פעמים רבות לסתירות. במצבים כאלו אף מערכת משפט לא תוכל להכריע לאור זכויות האדם. למרות זאת ניתן להתייחס לזכויות האדם כאל אידאל שעל שמירתו יש להקפיד.

שמירה על זכויות האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפיכת זכויות האדם השונות לחלק מהאידאולוגיה המקובלת ומספר החוקים במדינה אינה מספיקה - יש צורך גם להבטיח את שמירתן של זכויות אלה.

תפקיד המדינה בהבטחת זכויות האדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

למדינה תפקיד כפול בכל הנוגע להבטחת זכויות האדם:

  • תפקיד סביל: למדינה אסור לפגוע ללא הצדקה בזכויות האדם. בלשונו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.".
  • תפקיד פעיל: המדינה מחויבת לפעול כדי להגן על זכויות האדם, ולספק לתושבי המדינה תנאי מחיה נאותים שיאפשרו מימוש זכויותיהם. הדעות חלוקות בנוגע למידת האקטיביות שעל המדינה לגלות.

שני סעיפים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ממחישים את ההבחנה בין תפקידה הסביל לתפקידה הפעיל של המדינה:

  • בסעיף 2 נאמר: "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". זוהי חובתה הסבילה של המדינה - אסור לה לפגוע בזכויות המנויות בסעיף זה.
  • סעיף 4 מרחיב את חובתה של המדינה ביחס לזכויות אלה וקובע: "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו". בסעיף זה נדרשת המדינה לפעול באופן פעיל להבטחת הזכויות.

אלא שיש לזכור שמטרתן המקורית של זכויות האדם, ובעיקר של הזכויות האזרחיות, הייתה הגנה על הפרט מעריצות המדינה, ולכן הפקדת תפקיד זה בידי המדינה הינה בגדר 'לתת לחתול לשמור על השמנת'.

ארגונים לזכויות אדם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרטין לותר קינג הבן

יש לזכור כי ללא הגנה בפועל על זכויות אלו הן עלולות להפוך לאות מתה. במהלך מלחמת העולם השנייה ארצות הברית כלאה את אזרחיה ממוצא יפני למרות חוקתה ומבנה המשטר בה.

לכן קמו במהלך השנים ארגונים לא ממשלתיים רבים שלקחו על עצמם תפקיד זה. מודל זה התפתח בארצות הברית בשנות החמישים והשישים, אז החל מאבק של אפרו-אמריקנים בדרישה להשוות את זכויותיהם לאלו של הלבנים. הוביל את המאבק הכומר מרטין לותר קינג, שהקים את התנועה לזכויות האזרח שנאבקה ועדיין נאבקת על קיום זכויות אלו.

לאור הצלחתה של התנועה לזכויות האזרח, קמו ארגונים לא ממשלתיים רבים שהציבו לעצמם כמטרה את השמירה על זכויות האזרח, בין אם בארצם הם או בצורה בינלאומית. שניים מהבולטים בארגונים הללו הם אמנסטי ומשמר זכויות האדם.

בשנת 1972 הוקמה האגודה לזכויות האזרח בישראל, שהינה עד היום (2009) ארגון זכויות האדם הגדול בישראל. בעקבות האגודה, שהחלה דרכה כארגון היחיד בישראל לזכויות אדם, צמחו לאורך השנים ארגוני זכויות אדם לנושאים פרטניים (למשל: פלורליזם דתי, זכויות עובדים, הזכות לבריאות) או קבוצות אוכלוסייה מסוימות (למשל: ילדים, נשים, ערביי ישראל, יהודים שגרים ביהודה ושומרון, עובדים זרים, אנשים עם מוגבלות, תושבי השטחים).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא זכויות האדם בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לוק, איגרות על הסובלנות