אני לא גנב
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | תמי שם טוב |
| שפת המקור | עברית |
| הוצאה | |
| הוצאה | כנרת זמורה-ביתן, דביר |
| תאריך הוצאה | 2012 |
| מספר עמודים | 203 |
| פרסים | |
| פרס ביאליק, פרס לאה גולדברג, פרס דףדף לספרות ילדים | |
אני לא גנב הוא רומן לצעירים מאת תמי שם טוב, אשר ראה אור בשנת 2012 בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. הספר עוקב אחר סיפורו של יאנק וולף, נער יתום בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, אשר מצטרף לבית היתומים של יאנוש קורצ'אק. זהו ספרה השמיני של שם טוב, אשר הפך לספר מצליח מאוד וזיכה אותה במספר פרסים.[1] בשנת 2014 הופק עיבוד של הספר להצגת תיאטרון על ידי 'חני - העמותה לקידום תיאטרון מובחר' בשיתוף עם הסטודיו למשחק מיסודו של יורם לוינשטיין.[2]
בשנת 2020 ראה אור ספר המשך בשם "אני לא עוזב".[3]
תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הספר "אני לא גנב" מספר את סיפורו של נער יהודי יתום בשם יאנק וולף. הסיפור נכתב מנקודת מבטו של יאנק, ומתרחש בוורשה בשנות ה-30 של המאה ה-20, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.[4]
גיבור הסיפור, יאנק, מגיע לבית היתומים של יאנוש קורצ'אק לאחר שעבר טראומות והתעללויות חמורות בבית המחסה ליתומים בו שכן לפני כן. יאנק היה ידוע ביכולותיו המרשימות בריצה, אשר הקנו לו אפשרויות חוזרות ונשנות לגנבה. יום אחד נתפס יאנק בעת מעשה, והבריונים בבית המחסה ליתומים הכו אותו ברגליו עד שנשברו שתיהן, ויאנק איבד את יכולתו לרוץ. מאז, דבק בו הכינוי "הגנב הצולע", שכל כך שנא.
יאנק מתאר את סיפור חייו החל מכניסתו לבית היתומים של קורצ'אק ועד עלייתו ארצה. הספר מעמיק בקשיי ההסתגלות של יאנק למקום החדש ובתהליך שעבר על מנת להיפטר מהרגליו הישנים. הוא הגיע לבית היתומים כנער מלא טינה כלפי משפחתו וסובביו, אשר פקפק ברצונם הטוב של האנשים עימם נפגש. בעת שהותו בבית היתומים רכש חברים חדשים, ולמד לתת אמון באנשים, אשר רצו בטובתו, והכל בהשראתו של קורצ'אק.[5]
דמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יאנק וולף - נער יהודי יתום המתגורר בוורשה שבפולין. אמו מתה בינוקותו ואביו, שהיה גנב, נפטר בעת שריצה מאסר בכלא. בילדותו היה יאנק אצן מוכשר במיוחד - בשכונת מגוריו האמינו שיום אחד יגיע לאולימפיאדה ויסב לקהילה כבוד גדול. ואולם, קלילות רגליו הקנתה ליאנק את היכולת לגנוב ולבזוז מוצרים שונים בקלות רבה ועם הזמן דבק בו כינוי הגנאי "גנב בן גנב". בעקבות מעשה בריונות בבית המחסה בו שהה, נגרם ליאנק נזק בלתי הפיך והוא היה לנכה וצולע. לאחר הקטטה בבית המחסה, קיבל יאנק את ההזדמנות לעבור לבית היתומים של קורצ'אק, שם יזכה ליחס מכבד ושוויוני מקורצ'אק וישתלב בתוך המערכת החינוכית, המוסרית והחברתית שפיתח קורצ'אק. יאנק וולף הוא דמות בדיונית, אך התנהלות בית היתומים ודמותו של קורצא'ק מבוססים על מחקרים היסטוריים מהימנים.[6]
- יאנוש קורצ'אק - יאנוש קורצ'אק, או הדוקטור הזקן, מתואר כדמות רגועה, מתונה ורודפת צדק. הדוקטור היה לדמות אהודה על ידי חניכי בית היתומים, שהעריכו והעריצו את האכפתיות, היחס האישי והצניעות שאפיינו אותו. במהלך הסיפור מלווה ותומך קורצ'אק בחניכיו בכלל וביאנק בפרט: בהיותו רופא, העניק ליאנק זוג נעליים מוגבהות שסייעו לו בהתמודדות עם הצליעה ובהיותו מחנך סייע לו להיפטר מהרגלי הגנבה שרכש בילדותו הקשה ועורר בו סקרנות ושאיפה להיות עיתונאי חוקר.
- מירה - אחותו הגדולה של יאנק. כשהיו ילדים ואימם נפטרה היא קיבלה את האחריות על אחיה הצעיר. מירה מתוארת כדמות רגישה אשר מאזנת את האדישות והגסות שבדמותו של יאנק. מירה הייתה האחראית להשכלתו ולאורח חייו של יאנק, והיא זו ששלחה אותו לבית המחסה ליתומים ומאוחר יותר לבית היתומים של קורצ'אק.
- יוסק - החונך של יאנק בבית היתומים. יוסק הוא תלמיד מצטיין, חברותי ופעיל בוועדות הניהול בבית היתומים. במשך שלושת החודשים הראשונים לשהותו של יאנק בבית היתומים יוסק מלווה אותו ומסייע לו להתגבר על קשיי ההסתגלות הרבים.
- רוזי - חניכה בבית היתומים, חברתו של יוסק. רוזי מתוארת כדמות דעתנית וחריפה אשר מלווה את יאנק ואת יוסק במהלך השנים בבית היתומים.
- סטפה - סטפה (סטפניה וילצ'ינסקה) היא שותפתו של יאנוש קורצ'אק בניהול והקמת בית היתומים. מתוארת בספר כאישה חביבה, חמה ואוהבת. במהלך הסיפור היא מסייעת ומלווה את כל חניכי בית היתומים, לצידו של הדוקטור.
- הצייר והצלם - שני ילדים שחיו בבית היתומים. הם מתוארים כילדים סקרנים, חכמים, חברותיים ומוכשרים מאוד, כל אחד בתחומו. בניגוד לשאר הדמויות בסיפור, הצייר והצלם מבוססים על אנשים אמיתיים אשר היו חניכים בבית היתומים של קורצ'אק וניצלו מסופם העגום. שמו האמיתי של הצלם היה שלמה נדל (1920–2018). שמו של הצייר הוא יצחק בלפר (1923–2021). שם טוב ראיינה את נדל ואת בלפר כחלק מהמחקר לקראת כתיבת החקר, ואף השתמשה בכמה מסיפוריהם האישיים כחלק מסיפורו של יאנק.[6]
עיבודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2014 הומחזה הצגת נוער מבוססת על הספר "אני לא גנב" על ידי הסטודיו לאומנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין. המחזה נכתב על ידי עינת ברנובסקי, והופק בשיתוף עם 'חני - העמותה לתיאטרון מובחר'. ההצגה זכתה לביקורות חמות מקהל רחב.[2]
בית היתומים של קורצ'אק[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית היתומים של יאנוש קורצ'אק פעל בוורשה במשך שלושים שנה, 1912–1942. בית היתומים של קורצ'אק היה מבוסס על הבנה, הקשבה, כבוד והערכה הדדית בין המורים לתלמידים. בהקמתו, נעזר קורצ'אק בסטפניה וילצ'ינסקה (לימים שותפתו העיקרית בניהול בית היתומים). יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינסקה היו דמויות האב והאם בחיי החניכים בבית היתומים, אך עם זאת, הם הקפידו לשמר את הקשר בין הילדים למשפחותיהם (אם יהיו כאלו).
סופו של בית היתומים היה עליית הצוות והילדים היהודים לרכבת למחנה ההשמדה טרבלינקה. לקורצ'אק הוצעה אפשרות לחנינה, אך הוא דחה אותה והחליט להישאר עם חניכיו עד סופם הטרגי. קורצ'אק וסטפניה לא סיפרו לילדים לאן פניהם מועדות, ויש שאומרים שזהו השקר היחיד שסיפרו להם אי פעם.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ אני לא גנב, באתר כנרת זמורה-ביתן, דביר
- ^ 1 2 אני לא גנב, באתר סל תרבות ארצי
- ^ אני לא עוזב, באתר דף דף
- ^ נירה לוין, אני לא גנב, באתר דףדף, ספרות ילדים ([https://web.archive.org/web/20200516191223/http://www.dafdaf.co.il/Details.asp?MenuID=1&SubMenuID=131&PageID=3394&Ot=� ארכיון])
- ^ יעל דר, סיפור חניכה ברוח קורצ'אק, באתר הארץ, 11.02.13
- ^ 1 2 תמי שם טוב, אני לא גנב, כנרת זמורה-ביתן, דביר, 2012