עלייה לארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "עלייה" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו עלייה (פירושונים).
בנות מדרשה עורכות קבלת פנים לעולים חדשים.
עליות לארץ ישראל בעת החדשה

ראו גם - עליות קדומות לארץ ישראל


עליות לפני קום המדינה


עליות לאחר קום המדינה:


עליות על פי ארץ מוצא:


ראו גם:
פורטל:היישובP kkl.png

עלייה, או עלייה לארץ ישראל, הוא מונח מרכזי בתרבות היהודית, המציין את הגעתם של יהודים לארץ ישראל. על פי ההלכה המונח כולל תודעה עצמית, אך אינו תלוי בה; ומתאר הגעה לארץ גם כחלק מהגירה. הפעולה ההפוכה של יציאת יהודים מארץ ישראל, נקראת ירידה. ביקור זמני בארץ ישראל הנעשה על רקע דתי מכונה עלייה לרגל ומונח זה משמש גם אצל אומות ודתות אחרות, שמאמיניהן באים לארץ ישראל כצליינים.

לאחר הכרזת הכרזת העצמאות של למדינת ישראל, נטענה המילה במשמעויות פוליטיות וכלכליות חדשות ונוספות.

מקור ומשמעות המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

איזכור מוקדם של המונח "עלייה" מצוי בתנ"ך בספר בראשית בפסוקים על בני יעקב, שבאו ממצרים לארץ, כדי לקבור את אביהם, ונקראו בשם "עולים".‏[1] מאז היציאה של עם ישראל לגלות מארץ ישראל, נעשה שימוש במונח זה בכל הדורות כאשר יהודים חתרו לעלות לארץ האבות. הם עלו כיחידים ובקבוצות קטנות, ברישיון וללא רישיון, וביקשו לחיות ולהיקבר בה. המונח מבוסס גם במשנה: "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין".‏[2] ועל המימרא, מילתא אגב אורחא, בתלמוד בבלי לפיה "וארץ ישראל גבוה מכל הארצות".‏[3]

המונח "שיבת ציון", הנזכר בשיר המעלות, מציין גם הוא עלייה לארץ. הוא נטבע, ככל הנראה, לאחר חורבן הבית הראשון. במונח "עלייה" השתמשו גם הנביאים בנבואיתיהם על שיבת ציון לאחר חורבן בית ראשון, 586 לפנה"ס. שיבת ציון הייתה חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, בשנת 538 לפנה"ס. המונח "שיבת ציון המודרנית" נקבע כהגדרה לעליות ההמוניות לארץ ישראל מאז המאה ה-19; ועד לעליות שלאחר הקמת המדינה.

התנועה הציונית הציבה את העלייה לארץ ישראל כיעד עיקרי בהגותה בפועלה. אחד ממנהיגיה בנימין זאב הרצל סבר, כי תנועת העלייה לארץ תהיה בעיקר מכח הרעיונות והתודעה, וכך כתב בספרו מדינת היהודים:

"אין בעולם אדם חזק או עשיר שיוכל להסיע עם מארץ אל ארץ. רק רעיון יחולל זאת. אכן לרעיון המדינה כח כזה. במשך כל ליל-גלותם הארוך לא חדלו היהודים מלחלום את חלום מלוכתם. "לשנה הבאה בירושלים!"‏[4] קראנו בכל הדורות. עתה הגיעה השעה להראות, כי בידינו להפוך את החלום לרעיון בהיר כצהרים".

– תיאודור הרצל, מדינת היהודים, עמ' 11-10.

בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניית המעפילים "לוחמי הגטאות", מאי 1947
עולים בנמל יפו, פסיפס שיצר נחום גוטמן
עולים מתימן במעברת ראש העין 1949, הצלם: זולטן קלוגר

במאות ה-18 וה-19 היו לא מעט גלי עלייה, בהם לקחו חלק יחידים, משפחות, קבוצות ושיירות מאורגנות, ממגוון ארצות. עשרות ומאות העולים, הצטרפו אל היישוב היהודי בארץ ישראל באותן שנים; בעיקר אל הקהילות היהודיות בירושלים, אשר בשלהי המאה ה-19 כבר היוו רוב באוכלוסיית העיר, ואל הקהילה בעיר יפו. תופעה זו ראויה לציון, על רקע העוינות הרבה של השלטונות העות'מאניים, תנאי המחיה הנחשלים, פגעי הטבע, המגפות והתמותה הרבה שפקדו את תושבי ירושלים, כמו גם את שאר חלקי היישוב בארץ.

רבים מהעולים הגיעו לארץ ישראל בשל קשיים שחוו בגולה, כמו עוני, אפליה, גיוס כפוי לצבא ועוד. עולים אלה היו לא פעם עול בצווארם של ראשי הכוללות שהתקשו לפרנס רבים כל כך באמצעות הקופה הציבורית המידלדלת מכספי החלוקה. בשלב מסוים אף נעשה ניסיון לעצור את זרם העולים ולהגביל אותו לתלמידי חכמים בלבד אך ניסיון זה לא צלח, כפי שמעיד מכתבו של ר' נתן נטע, בנו ר' מנחם מנדל משקלוב משנת 1837:

"...אבל ידע נא אדוני כי במדינה זאת, לגדור בזה הוא דבר שאי אפשר. הרבה יגיעות יגעו הראשונים ושקדו על תקנת ארץ הקודש לגדור גדר בפני העולים שלא כל הרוצה לעלות יעלה, כי אם ברשות, ואשר לא יעלה ברשות הרוזנים הגבאים הכוללים לא יקבל חלוקתו. וכן הודיעו בארץ הקודש תוב"ב אבל לא עלתה בידם, כי כל איש אשר שלהבת חיבת הקודש תוקד בקרבו או איזה דבר לוחצו ודוחקו להימלט ההרה מפני חשש לקיחת אנשי חיל וכדו', אינו שואל ודורש עצה כלל, וגם כי לא ישובו ולא יחתו מפני כל, כי ממש עולים במסירות נפשם ונפשות ביתם ולא יחושו לנפשם אם עולים בחוסר כל. ויש אשר הלחם אוזל מכליו באדעס ונפישי אחי ומרחמי לקבץ שמה נדבות על שכר הספינה, ומקבלים על עצמם לחיות חיי צער, פת חריבה פעם אחת ביום."

– אגרת ר' נתן נטע בן ר' מנחם מנדל משקלוב, שבט תקצ"ז, מובא אצל אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, הוצ' שלם, ירושלים תשס"ז, עמ' 253

יחיאל מיכל פינס, שעלה ארצה מפולין במאה ה-19, והיה מורה ומנהיג ציבור, חיבר מעין מורה דרך לעולה, ובו המלצות שונות לעולים לארץ ישראל. החיבור מנוסח בסגנון משנה תורה שחיבר הרמב"ם. בין היתר התייחס פינס לזמן המתאים ביותר לצאת לדרך מאירופה לארץ ישראל:

"מאימתי יוצאים לדרך?
מעצרת עד אב - החמה קודרת ומכה בראש כל אדם; מאב ועד כסלו - החולאים מתרבים, ומי שאיננו רגיל באווירה של הארץ - קדחת אוחזו או עיניו מתקלקלות; מכסלו ועד פורים - ימי גשמים, הצינה מתגברת והבתים דולפים, הים סוער והספינה בסכנה. לפיכך אמרו הסופרים: אין עולים לארץ ישראל, אלא מן הפורים עד העצרת, בזמן שעשבים יוצאים והאילנות מלבלבים ובני אדם מחליפים כוח, וכל מעשי בראשית מתנאים ואומרים שירה".

– יחיאל מיכל פינס, הלכות דרכים, משנת ארץ ישראל, פרק ד'.

העליות הגדולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברבע האחרון של המאה ה-19 התגברה ההגירה של היהודים, בעיקר במזרח אירופה, וזאת בשל משברים כלכליים, התגברותה של אנטישמיות ורדיפות ופוגרומים נגדם. רובם הגרו אל אמריקה ומערב אירופה. הקשר הדתי וההיסטורי לארץ ישראל ועלייתה של התנועה הציונית, הניעו חלק קטן מהם מהם לעלות ארץ ישראל. חלק מהם ביקשו לחיות חיי עבודה ומתוך הכרה לאומית חדשה. עולים אלה הביאו לתוספת ותרומה משמעותית עבור היישוב היהודי בארץ.

מקובל לחלק את העליות ההמוניות משלהי המאה ה-19, אשר בנו את היישוב החדש, לחמש בשל הבדלים במאפייניהן או בגורמים להן:

"הבוקר בשעה חמש התקרבנו ליפו. כמו כל ערי החוף כמעט, גם יפו יפה מאוד במבט מן הים. ... אין מעגנים; יש רק מזח-אבן קטן לסירות. האוניות נעצרות ממרחק. ... לא הספיקה האונייה לעצור, וכבר צבאו עליה סירות מכל הצדדים בדומה לארבה. הקאיוצ'קים (ספנים) התרוצצו על הסיפון, מחפשים נוסעים, אבל מן היהודים שרצו לשכור אותם דרשו "תזכרה". ... שלחנו פתק לנציג חברתנו ביפו וחיכנו לו באונייה".

– חיים חיסין, מרשומות אחד החלוצים, עמ' 59.

בשנות ה-40 באו עולים רבים בתנועת ההעפלה, שנבלמה על ידי שלטונות המנדט הבריטי. מתקופת "העלייה הראשונה" מ-1881 ועד ליום הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 גדלה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מכ-28,000 נפש ל-650,000 נפש. לאחר הקמת מדינת ישראל באו גלי עלייה רבים מתפוצות ישראל. לכל אחת מהעליות היו מאפיינים ייחודיים משלה, לפי ארצות המוצא ותרומת העולים. כל עלייה הביאה מנהגים, הרגלים ותרבות חדשה ושונה לארץ ישראל.

חשיבותה של העלייה למדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליטת העלייה היא אחד היעדים המרכזיים של מדינת ישראל מיום הקמתה והיא ניצבת בראש סולם העדיפויות של ממשלת ישראל. עלייה גדולה וקליטתה הטובה אינן רק מטרות על לעם ולמדינה, אלא בה בעת - מנוף אדיר לקידומה של מדינת ישראל.

מיליון עולים שהגיעו לישראל בשנות התשעים (בעיקר מברית המועצות לשעבר) שינו את פניה של החברה הישראלית, הביאו לצמיחה כלכלית חסרת תקדים, לעושר תרבותי ולפריחה בתחום הטכנולוגי. רבבות מהנדסים, אקדמאים, אלפי מדענים ואמנים הם "הון אנושי" משכיל מקצועי ויקר ערך לקידום המשק, המדע הטכנולוגיה והתרבות בישראל.

כל קבוצת אוכלוסייה נתקלת באתגרים הייחודיים לה, הדורשים מענה ייחודי שיענה על אותן דרישות מיוחדות של אותה קבוצה. אצל העולה קיים רצון להשתלב בחברה הישראלית ועם זאת גם לשמר את ייחודו האתני ואת המנטליות שהוא הביא עמו. הגבול כאן מאוד דק וזהו תהליך מאוד לא פשוט עבור העולה. תהליך קליטה מוצלח הוא המפתח להשתלבות העולה בחברה. תרומתו לחברה תהיה גדולה יותר ותוסיף גוון נוסף לרב-גוניות הישראלית. יחד עם זאת, גם בעליות טרום הקמת מדינת ישראל וגם בעליות שלאחריה, ניתן להבחין במגמה של עולים הרואים בישראל רק תחנה שבדרך ומהגרים מישראל בעיקר למדינות המערב לאחר חניה בישראל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות

מחקרים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר בראשית, פרק נ', פסוק י"ד. הביטויים עלייה וירידה מוזכרים גם קודם אצל אברהם כשירד למצרים ועלה ממנה בחזרה. בראשית פרקים יב-יג.
  2. ^ משנה, מסכת כתובות, פרק י"ג, משנה י"א.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ס"ט, עמוד א'.
  4. ^ הפסוק האחרון בהגדה של פסח.