טרבלינקה
מחנה ההשמדה טְרֶבְּלִינְקָה (בגרמנית: Treblinka) הוא הגדול בשלושת המחנות שהופעלו על ידי האס אס במסגרת מבצע ריינהרד להשמדת יהדות פולין. הרציחות במחנות אלו היו חלק מהשמדת יהודי אירופה הכבושה על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה ("הפתרון הסופי"). אומדן כל הנספים בטרבלינקה נע בין 870,000 ל-880,000 בני אדם, מהם 99.5 אחוזים בקירוב היו יהודים.
תוכן עניינים |
מבנה המחנה [עריכה]
מחנה ההשמדה טרבלינקה שכן כ-85 קילומטרים צפון-מזרחית לוורשה וכ-3.5 קילומטרים דרום-מזרחית לכפר טרבלינקה, לא הרחק ממאלקיניה, שבה תחנת רכבת על קו מסילת הברזל הראשית ורשה-ביאליסטוק. המחנה מוקם באזור דליל אוכלוסין מכוסה יער ומוסתר בחורש סביב.
מחנה ההשמדה הוקם באביב 1942 ליד מחנה העונשין והעבודה טרבלינקה, שהיה קיים לפני כן, ומכאן בא שם המחנה המוקם: טרבלינקה II. לבניית המחנה נוצל כוח עבודה של אסירי מחנה העונשין טרבלינקה I, שייעודו של המחנה החדש הוסתר מהם. המחנה החדש השתרע על שטח של כ-200 דונם והוקף בגדר תיל דוקרני בגובה של יותר משלושה מטרים. האסירים הצטוו לשים ענפי אורן בין חוטי התיל, ומתחתם נטעו עצים כדי להסתיר את המתרחש בתוך המחנה. לאורך הגדר הוקמו מגדלי שמירה ונחפרה תעלה ברוחב שלושה מטרים. פנים המחנה על מתקניו נבנה אך ורק על ידי האסירים היהודים.
בתכנון המחנה הושקע מאמץ רב על-מנת למנוע אפשרות של ניצולים שהיו עדים להשמדה. המחנה חולק בפנים לשני חלקים: באחד מהם הוקמו צריפי המגורים עבור הצוות הנאצי, מחסנים ובתי-מלאכה, ובחלק השני, המבודד משאר המחנה בגדר גבוהה, עמדו תאי הגזים (בתחילה שלושה ובהמשך הוספו אליהם עשרה נוספים). שטח כל תא היה 16 מ"ר. עוד היו צריפי המגורים של האסירים היהודיים אשר נמצאו כשירים להעסקתם בעבודות הנחוצות לניהול המחנה ומשום כך הושארו זמנית בחיים. האסירים היהודים שנצטוו לתכנן את בניית המחנה, בהם יעקב ורניק, תכננו את חלקם של המבנים בצורת התיבה "חי".
ההשמדה במחנה [עריכה]
_II.jpg)
המשלוחים הראשונים [עריכה]
פעולות השמדת ההמונים החלו בטרבלינקה ב-23 ביולי 1942, והמשלוחים הראשונים לטרבלינקה הגיעו מגטו ורשה בו התבצע גירוש המונים כאשר למעלה מ-80 אחוזים מאוכלוסיית הגטו גורשה. למעלה מ-250,000 מבין יהודי ורשה אשר נשלחו לטרבלינקה בתקופה שבין 22 ביולי עד 21 בספטמבר 1942 וכן יהודים ממחנות אחרים, לא ידעו כלל על יעד נסיעתם ועל הצפוי להם שם. המגורשים האמינו למה שנאמר להם, כלומר שהם נשלחים למחנות עבודה.
ההשמדה בפועל החלה עוד בעת שהאנשים היו בתוך הרכבות בדרכם לטרבלינקה. בקרונות המשא נדחסה כמות עצומה של אנשים ללא מזון, מים או אוויר מספיק לנשימה, ועקב תנאים קשים אלו מתו רבבות אנשים בהמתנה לנסיעה ובמהלך הנסיעה.
הנסיעה מוורשה, שהייתה אמורה להימשך שעות אחדות בלבד, נמשכה לעתים יממה או שתיים. אחת הסיבות להשתהות הארוכה של הרכבות בדרך לטרבלינקה נעוצה בריבוי בלתי מתוכנן של מספר המשלוחים שהופנו למחנה זה בעקבות שינוי בתוכניות הגירוש, ושליחת כל יהודי ורשה וסביבתה למחנה ההשמדה טרבלינקה (במקום פיצולם ושליחתם למחנות ההשמדה סוביבור וטרבלינקה). מצב זה גרם לעומס על מחנה ההשמדה טרבלינקה וגרם למפונים להמתין זמן רב בטרם יישלחו למותם בתאי הגזים.
תהליך ההשמדה [עריכה]
טכניקת ההשמדה בטרבלינקה הועתקה ממחנות בלז'ץ וסוביבור, אשר קדמו לטרבלינקה. רכבת בת 6,000-7,000 נפש הייתה מגיעה לתחנת הרכבת של טרבלינקה, ולאנשים המפונים נאמר שעליהם לפשוט כל בגד ולהסיר כל תכשיט או חפץ ערך מעל גופם.
צוות המחנה כלל כ-40 גרמנים (אשר חלקם הגדול היה "בוגר" תוכנית T4 - אותנסיה שבה הושמדו גרמנים לקויים בגופם או בשכלם) וכ-120 שוטרים אוקראינים. אחד השומרים האוקראיניים שנודע לשמצה באכזריותו ומנהגיו הסאדיסטיים היה "איוואן האיום" (מדינת ישראל הביאה לדין את ג'ון דמיאניוק בחשד שהוא איוואן האיום, אך הוא זוכה מחמת הספק). מספר קטן זה הספיק לביצוע הפעולה באלפים שהובאו יום יום להשמדה, מאחר שננקטו כל האמצעים כדי להטעות את הקורבנות ולהסתיר מהם את מטרת בואם. על רציף הרכבת סודר בית נתיבות כביכול, ונקבעו שם שלטי דמה המורים לרציפים אחרים, לאולם ההמתנה, למזנון, לקופת הכרטיסים וכדומה. כמו כן, היו שם כניסות ויציאות שונות (למרות שדרך דלתות אלו ניתן היה להיכנס רק לתאי הגז).
נוסף לבית הנתיבות המדומה, הוקם צריף אשר נכתב עליו "בית חולים", אליו נשלחו החולים, הנכים, הזקנים והילדים, אשר מיד בהיכנסם נורו בעורפם על ידי איש אס אס והופלו לבור.
כל האחרים הופנו לכיוון תאי הגזים. בשער הכניסה למגרש הופרדו הנשים והגברים באכזריות אחד מן השני, הנשים לשמאל והגברים לימין. פעולה זו נעשתה תוך כדי ריצה, אגב מכות וצעקות השומרים.
הנשים והילדים הוכנסו לצריף בצד שמאל של המגרש, שם היה עליהן להתפשט, ושם גזזו את שערותיהן, ובהיותן ערומות הורצו במסלול שכונה בפי הנאצים "הדרך לשמיים", ("הימלשטראסה"), מסלול אשר לאורכו ניצבו אנשי אס אס ואוקראינים עם כלביהם, כשהם נוגשים בצליפות מגלב ובמקלות את האנשים הערומים ומשסים בהם את הכלבים.
במהלך השנים נשאלה פעמים רבות השאלה מדוע לא היו אנשים שהתנגדו לכניסה לתאי הגזים. תשובה ניתן למצוא בכך שהגילוי הפתאומי של המציאות האיומה בשילוב עם ההשפעה הפסיכולוגית של מערומיהם, היכו אותם בהלם ושללו מהם את היכולת לחשוב, להגיב ולנסות להתנגד.
בסוף המסלול נמצא בניין בטון, אשר תאיו נראו כתאי מקלחת. במכות נדחפו האנשים דרך דלתות צרות לתוך התאים, כאשר ידיהם מעל לראשיהם, כדי לאפשר יתר דחיסה. מעל המסה האנושית הלחוצה שנוצרה הושלכו הילדים, כדי לנצל את השטח במלואו. לאחר-מכן נסגר התא הרמטית וגז, אשר הופק על ידי מנוע של טנק, הוכנס בצינורות שחוברו אל פתחי הפליטה של המנועים לפתחים מיוחדים בתקרת התא. תהליך זה נמשך כרבע שעה, אך האנשים היו סגורים בתאים 25-45 דקות. לאחר-מכן נפתחו הדלתות מצידם השני של התאים, והרצפה שבהם, שהייתה משופעת, רוקנה את הגוויות החוצה.
את גופות הנרצחים העבירו "פלוגות מיוחדות" (זונדרקומנדו) למקום שבו הותקנו רשתות מיוחדות. על הרשתות הונחו עצים ספוגים בדלק, ביניהם הונחו שכבות של גופות. לאחר ששפכו דלק על ערימות הגופות והעצים, הוצתו העצים. בערה זו נמשכה לעתים יממות שלמות, וגרמה לכך שמעל האזור כולו התאבך אפר וריח שריפת הגופות.
במקביל לפעולת ההשמדה עסקה קבוצה של כ-50 אסירים יהודיים בניקוי הקרונות שברציף מגוויות המתים בדרך, מהחפצים ומהלכלוך שנערמו בפנים. לאחר הניקוי הוצאה הרכבת משטח המחנה, כדי לאפשר ל-20 קרונות אחרים עמוסי אדם, שחיכו בתחנה, להיכנס למחנה.
במקביל הופעלה קבוצת אסירים אחרת, גם היא בת 50 איש, בהוצאת החפצים והבגדים שהשאירו אחריהם הנרצחים בצריף שבו התפשטו, ב"מגרש המשלוחים", והעבירה אותם ל"מגרש המיון", שבו עסקה קבוצת אסירים בת כמאה איש, בחיפוש כסף ודברי ערך שהוטמנו ונותרו במטענים ובבגדים, בהסרת הטלאי הצהוב מבגדי הנרצחים וכן סימני זיהוי אחרים (כגון תעודות הזהות ודרכונים), והחפצים הממוינים הוכנו למשלוח אל מחוץ למחנה.
ב"אזור ההשמדה" הוחזקו 200-300 אסירים יהודיים בנפרד משאר האסירים היהודיים במחנה. הם הועסקו בהוצאת הגוויות ובניקוי תאי הגזים, בעקירת שיני זהב מגוויות הנרצחים ובהטמנת הקורבנות.
כמו ביתר מחנות ההשמדה, התברר שקיבולת תאי הגזים, ששטחם הכולל היה 48 מטרים רבועים, היא גורם המעכב את תהליך ההשמדה וגוזל זמן רב מדי, ולפיכך הוספו 10 תאי גזים חדשים, ששטחם הכולל היה 320 מטרים רבועים.
קורבנות מחנה ההשמדה [עריכה]
קורבנות המחנה הראשונים היו יהודים מן הגטו הגדול בוורשה. המשלוח הראשון שהגיע להשמדה במחנה היה רכבת בקר בת 58 קרונות, לתוכה נדחסו בצפיפות 7,350 יהודי גטו וורשה, במוצאי תשעה באב, 23 ביולי 1942. רבים מן המגורשים לא היו בין החיים כאשר הגיעה הרכבת למחנה כתוצאה מן החום הכבד והצפיפות שהיו בקרונות הבקר. מתאריך זה ואילך יצאה מהגטו במשך חודש, בתדירות יום יומית, רכבת בקר בה דחוסים אלפי יהודים אל מותם במחנה. הגירוש מגטו וורשה נמשך עם הפוגות עד יום כיפור, שחל אותה שנה ב-21 בספטמבר. במהלכו נרצחו בטרבלינקה 254,000 יהודים מהגטו בוורשה. בתקופה זו חוסלו שאר היישובים היהודיים והגטאות במחוז וורשה, ויושביהן נשלחו אל מותם במחנה.
שיא ההשמדה במחנה היה בחודשים ספטמבר - אוקטובר 1942. בתקופה זו היו מגיעים בממוצע למחנה עד שלושה משלוחים ביום, ומספר הנרצחים ביום כזה יכול להגיע ל-10,000-13,000 ומעלה. היו ימים שבהם פעלו תאי-הגזים אף בלילה, והושמדו עד 20,000 איש ביממה.
מחודש נובמבר 1942 ואילך החלה ירידה משמעותית במספר המשלוחים משטחי הגנרלגוברנמן בו חיו מרבית יהודי פולין, לאחר שלא נותר בו עוד גטו אחד שמרבית תושביו היו עדיין בין החיים. מראשית חודש זה החלו להגיע למחנה רבבות יהודים מגטאות וממחנות איסוף במחוז ביאליסטוק. עד לאחר סגירת המחנה נרצחו כ-107,000 יהודים ממחוז זה במחנה.
כ-18,000 יהודים מגטו טרזינשטט הובאו להשמדה בעשרה משלוחים בחודשים ספטמבר - אוקטובר 1942 בנוסף לכמה מאות מיהודי הגטו שנשלחו לגטו ורשה באביב אותה שנה ומשם נשלחו לטרבלינקה ביחד עם היהודים המקומיים.
על פי דיווחו של קצין בכיר בשם הרמן הופל (שהגיע לסוכנות הביון הבריטית), נספו בטרבלינקה עד סוף שנת 1942 713,555 בני אדם (אולם אי אפשר לדעת האם מספר זה כולל רבבות יהודים שנספו ברכבות, בעיקר בתקופת הקיץ).
מסוף ינואר 1943 ואילך התמעטו המשלוחים למחנה בצורה כה דרסטית עד כדי כך שהיו לעתים שבועות שלמים בהם לא הגיע אף משלוח. מיעוט המשלוחים החמיר את הרעב בין האסירים, שלרוב ניזונו מהמזון שאותו הביאו היהודים שגורשו למחנה. במהלך שנת 1943 הגיעו עוד כמה רבבות יהודים מגטאותיה המחוסלים של פולין (ביניהם גטאות ורשה, ביאליסטוק, צ'נסטוחובה ועוד) וכן קרוב ל-8,000 יהודים ממוצא ספרדי שנשלחו היישר לטרבלינקה מיוון ומבולגריה. מצב האסירים השתפר אז לפרקי זמן קצרים, בסמוך להגעת המשלוחים.
בסך הכל הובאו אל מותם בטרבלינקה 845,000 יהודים מכל שטחי פולין: 366,000 יהודים ממחוז ורשה, כ-337,000 יהודים ממחוז ראדום וכ-34,800 יהודים ממחוז לובלין- סך הכול 738,000 יהודים מאזור הגנרלגוברנמן (הממשל הכללי) בפולין ובתוכם כמה אלפי יהודים שמוצאם מגרמניה, אוסטריה, צ'כיה וסלובקיה שגורשו לגטאות שונים בפולין, ומהם נשלחו יחד עם היהודים המקומיים לטרבלינקה. רובם המכריע של המגורשים משטחי הגנרלגוברנמן הושמדו בפרק הזמן שבין אוגוסט - נובמבר 1942 (בתוכם אלפים רבים של יהודים מגרמניה, אוסטריה, סלובקיה וצ'כיה שגורשו קודם לגטאות פולין ומשם לטרבלינקה). כן הושמדו בטרבלינקה עוד 107,000 יהודי מחוז ביאליסטוק בפולין וכן עוד 26,000 יהודים שנשלחו ישירות מארצות אחרות - מצ'כוסלובקיה, מבולגריה ומיוון.
מלבד היהודים הושמדו בטרבלינקה גם כמה אלפי צוענים וכמה מאות עובדי כפייה פולנים שהובאו ממחנה העונשין טרבלינקה 1, הסמוך למחנה ההשמדה. האומדן המקובל של קורבנות המחנה לאורך כל תקופת פעילותו נע סביב 875,000 בני אדם, כאשר למעלה מ-99% מהם יהודים.
דברי לבוש, נעליים וחפצים אחרים של המושמדים מוינו, תוקנו ונשלחו לגרמניה. בתקופה שמ-2 ועד 21 בספטמבר 1942 לבדה, נשלחו מטרבלינקה 203 קרונות-משא טעונים דברי-לבוש. בערך כל שבועיים נשלחו לגרמניה משאיות טעונות יהלומים, זהב, שעונים, מטבע חוץ ודברי ערך אחרים, שערכם רב מאוד. הנאצים אף שלחו את שיני הזהב של המומתים ואת שערן הגזוז של הנשים.
אחרוני הנספים בטרבלינקה היו 7,600 יהודים שהובאו באוגוסט 1943 בשני משלוחים שהגיעו מגטו ביאליסטוק לאחר שפרצה בו התקוממות. רציחתם התבצעה כאשר רוב המבנים במחנה, למעט תאי הגז, היו שרופים כתוצאה ממרד האסירים היהודים שפרץ בתחילת החודש.
גילוי התנגדות ומרד [עריכה]
על-אף אמצעי ההטעיה של הנאצים ועל-אף האימה שהוטלה על המובאים למחנה, אירעו מקרי התנגדות פעילה. מחודש ספטמבר 1942 ואילך, כאשר בין היהודים שנותרו בגטאות הלכו והתרבו השמועות על השמדה המונית, אירעו יותר ויותר מיקרים של בריחה מרכבות הגירוש.
ב-10 בספטמבר 1942 דקר למוות אחד מעובדי-הכפייה במחנה, מאיר ברלינר, שגורש עם משפחתו מגיטו קיילצה שלושה שבועות קודם לכן, את איש האס אס, מקס בילא. ברלינר נורה למוות במקום ואחריו הוצאו להורג כ-150 אסירים יהודים נוספים. מקרה זה הגביר את חשדות ההנהלה הנאצית של המחנה ממעשי התקוממות נואשים.
מספר יהודים הצליחו להימלט מן המחנה בחודשים הראשונים באמצעות רכבות שהכילו את בגדי הנרצחים. ב-20 באוקטובר 1942 הצליח האסיר יעקובוביץ' לעבור את גדר התיל ולהגיע לוורשה. כתגובה על כל מעשה בריחה הוציאו הנאצים להורג עשרות אסירים.
במשלוח שהגיע מהגטו בגרודנו להשמדה באחד מלילות ינואר 1943 סירבו כמה צעירים להתפשט ולהיכנס ל"מקלחות המוות". במקום פרצה מהומה ויהודים רבים התקוממו וניסו להימלט, אחד היהודים אף הטיל רימון יד לעבר השומרים האוקראינים. מיד נפתחה כנגד יהודי המשלוח אש קטלנית מכל הכיוונים, בבוקר התגלו עשרות רבות של גופות שרועות בשלג כאשר שאר היהודים במשלוח נהדפו בבגדיהם לתאי הגזים.
המרד הגדול בטרבלינקה [עריכה]
ב-2 באוגוסט 1943 פרץ במחנה ההשמדה טרבלינקה מרד מזוין של אסירים. מעטים מהאסירים ששרדו באותה תקופה, רובם מועסקים ב"פלוגות המיוחדות" ובעבודות אחרות במחנה, הצליחו לאחר עיכוב ממושך לחדור למאגר הנשק של המחנה, תוך ניצול חופש התנועה המוגבל שניתן להם לצורך מילוי תפקידם.
המחתרת המורדת כללה אסירים משני חלקי המחנה - המחנה הראשי ו"אזור ההשמדה". בראש המחתרת מ"אזור ההשמדה" עמד ז'יאלו בלוך, שהיה קצין יהודי בצבא צ'כוסלובקיה. המורדים, אשר בראשם עמד ד"ר חורונזיצקי, הוציאו ממחסן הנשק כמה עשרות רובים, תחמושת ורימוני יד.
מטרת המתקוממים הייתה הריסת מתקני ההשמדה ונקמת דם. בצהרי אותו יום גורלי ניתקו המורדים את חוטי הטלפון, הציתו את תאי הגזים ומבנים אחרים, כולל מחסן הנשק שהתפוצץ על תוכנו, ובמעט הנשק שהצליחו לגייס התקיפו את הגרמנים והאוקראינים. המורדים הרגו כמה מאנשי הסגל, תפסו מהשומרים ההרוגים נשק נוסף, וניסו לברוח מן המחנה תוך כדי חילופי ירי.
רובם המכריע של המורדים נהרגו ביריות השומרים, אך חלק מן הבורחים הצליחו להימלט מן הרודפים, ביניהם יעקב ויירניק (אנ'), אשר ברח לוורשה, שם מסר את עדותו, שפורסמה לראשונה על ידי המחתרת בפולין. ניצול נוסף, שמואל ווילנברג, היה בין מארגני המרד ופרסם את זכרונותיו בספר המרד בטרבלינקה.
במרידה נשרף רוב המחנה, שהיה ברובו בנוי עץ, פרט לתאי הגזים. כ-200 אסירים הצליחו לברוח מטרבלינקה הבוערת. ממספר זה שרדו עם השחרור רק 70 אסירים - היתר נהרגו מיריות השומרים ותגבורות כוחות הביטחון שהוזעקו לאזור ופתחו במרדף ובסריקות.
מבין האסירים שנותרו במקום, חלקם הוצאו להורג וחלקם הועסקו בפירוק המבנים והגדרות של המחנה ובטשטוש עקבות הפשעים שנעשו במקום. לאחר סיום עבודתם נורו כולם. שטח המחנה נחרש, נזרע וניטעו בו עצים, הוקמה במקום חווה חקלאית ויושבו בה איכרים אוקראינים, וזאת על-מנת להסתיר את ההשמדה.
לאחר המלחמה [עריכה]
טרבלינקה כאתר הנצחה [עריכה]
לאחר ההתקוממות לא ניתן היה להחזיר את מחנה ההשמדה טרבלינקה למהלך של תפקוד כפי שהיה לפני כן. המחנה חוסל באוקטובר 1943.
שטחי המחנה הונצחו על ידי "המועצה להגנת אתרי-זיכרון של המאבק, הסבל והעינויים". ב-10 במאי 1964 התקיים בטרבלינקה טקס הסרת לוט ממצבת הזיכרון לזכר קורבנות הנאצים. בטקס זה נכחו כ-30,000 אנשים מחוץ לפולין, ביניהם אסירים שנותרו ממחנה זה.
ב-31 במאי 1978 התקיים על שטח המחנה לשעבר, טקס הסרת הלוט מאבן לזכר המחנך, הרופא והסופר, יאנוש קורצ'אק, שנשלח מגטו ורשה לטרבלינקה ב-5 באוגוסט 1942, לאחר שדחה כל אפשרות הצלה אישית, ולא נטש את חניכיו מבית היתומים שלו בדרכם האחרונה.
בשטח המחנה הוקם אתר הנצחה לאומי של פולין, בצורת בית עלמין. על 17,000 אבנים חרוטים שמות הקהילות שמהן הובאו לטרבלינקה הקורבנות להשמדה. עשר אבנים מציינות את שמות המדינות מהם גורשו היהודים לטרבלינקה.
משפטים שנערכו לאנשי אס אס [עריכה]
המשפט הראשון נפתח ב-12 באוקטובר והסתיים ב-24 באוגוסט 1965. במשפט זה הובאו לדין עשרה אנשי אס אס, בראשם סגן מפקד המחנה קורט פרנץ. ארבעה נאשמים נידונו למאסר עולם, חמישה נידונו למאסר שבין 3-12 שנים ואחד זוכה.
משפט טרבלינקה שני, שבו הועמד לדין מפקד המחנה פרנץ שטנגל שנתפס בברזיל והוסגר לגרמניה, נערך בין 13 במאי ל-22 בדצמבר 1970. שטנגל נידון למאסר עולם.
המשפט המפורסם ביותר הקשור למחנה נערך בישראל, והוא משפטו של ג'ון דמיאניוק, שהואשם כי היה שומר במחנה שנודע כאיוואן האיום. דמיאניוק הורשע במשפט, אולם זוכה מחמת הספק בערעור לבית המשפט העליון. במהלך המשפט המתוקשר ניגבו עדויות מניצולי מחנה ההשמדה, וסיפוריהם על זוועות המחנה קיבלו הד רב.
ב-11 במרץ 2009 הודיעו שלטונות גרמניה כי בית משפט השלום במינכן הוציא צו מעצר נגד דמיאניוק בגין יותר מ-29 אלף עבירות של סיוע לרצח במחנה אחד סוביבור. ב-1 במאי 2009 דחה בית משפט פדרלי לעתירות במדינת אוהיו באופן סופי את עתירתו של דמיאניוק נגד הסגרתו לגרמניה. ב-12 במאי, לאחר מאבק משפטי ארוך, הועלה דמיאניוק למטוס והוסגר לגרמניה, שם מת בגיל 91 בעודו מחכה לריצוי עונש המאסר שנגזר עליו.
ניצולי טרבלינקה [עריכה]
מבין מאות היהודים שניסו להימלט מן המחנה בעת פרוץ המרד נותרו בסיום המלחמה 70 יהודים. חלק מניצולי טרבלינקה, היו עובדי כפייה באזור ההשמדה במחנה, ולאחר המלחמה נתנו עדויות ממקור ראשון על רצח ההמונים בתאי הגז ושריפת הגוויות במחנה. מלבד ניצולים אלו ידוע על שני ניצולים שנמלטו מטרבלינקה, זמן רב לפני פרוץ המרד, באמצעות רכבת שהכילה את בגדי הניספים, בתקופת השיא של פעילותו בסתיו 1942. אחד מהם, מרטין גריי, כיום תושב צרפת, זכה להעלות את סיפור חייו האישי, כאשר חלק חשוב ממנו היא תקופת מאסרו כעובד כפייה בטרבלינקה, בספר רב המכר "בשם כל בני ביתי" שהומחז לסרט שיצא לאקרנים ב-1985. במשפט אייכמן שנערך בירושלים בשנים 1960-1962 העידו אליהו רוזנברג (נפטר ב-2010) ואברהם לינדווסר (נפטר ב-1975) על רצח ההמונים במחנה. שניהם היו עובדי כפייה באזור ההשמדה. במשפט דמיאניוק שנערך בירושלים בשנים 1987-1988 העידו רובם של שאר ניצולי המחנה שעוד נותרו בחיים והתגוררו בישראל.
באפריל 2011 יצאו לביקור מצולם בשטח המחנה, שני ניצולי טרבלינקה האחרונים בישראל, שעוד נותרו בחיים: שמואל וילנברג אשר נשלח למחנה מגטו אפטא בסוף באוקטובר 1942 וקלמן טייגמן שנשלח למחנה מגטו ורשה בתחילת ספטמבר 1942. איתם נכחו בביקור קבוצה של חיילים וקצינים מצה"ל. קלמן טייגמן נפטר מספר חודשים לאחר ביקורו היחיד בשטח המחנה. שמואל וילנברג, תושב תל אביב, הוא כיום (2012) ניצול טרבלינקה היחיד שנותר בחיים בישראל.
קישורים חיצוניים [עריכה]
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- טרבלינקה במרכז המידע אודות השואה באתר יד ושם
- מאמר של יצחק ארד, "מבצע ריינהרד: מחנות ההשמדה בלז'ץ, סוביבור, טרבלינקה, באתר יד ושם
- גיליון מקיף על מחנה ההשמדה טרבלינקה, בהוצאת המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ
- Treblinka Death Camp History (באנגלית)
- בבית לוחמי הגטאות נחנך מחדש אולם 'טרבלינקה' המשחזר את מחנה ההשמדה, אתר סרוגים.
- יצחק ארד, מרד בגיהנום, עת-מול 113, 1994, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- עד לא נותר זכר, באתר גלובס, 8 באפריל 2002
- רשימת עשרת המשלוחים שנשלחו מגטו טרזינשטט לטרבלינקה בסתיו 1942 (באנגלית)
- יובל גורן וניסן צור, פולין, "אנחנו ניצולי מחנה טרבלינקה האחרונים", באתר nrg מעריב, 27 באוקטובר 2010
