אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רגע הפיצוץ של מעבורת החלל צ'לנג'ר

אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר הוא אסון משמעותי בתולדות נאס"א. ב־28 בינואר 1986 במהלך משימה STS-51-L, התפוצצה באוויר מעבורת החלל צ'לנג'ר 73 שניות אחרי שהמריאה ממרכז החלל קנדי, פלורידה. האסון הביא למותם של שבעה אסטרונאוטים.

האסון הכה בתדהמה את העולם כולו, וסוקר בדרמטיות בכל אמצעי התקשורת.

האסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת המראת המעבורת היו נוכחים באתר השיגור אלפי צופים, שבאו לחזות בעוד פרק בהיסטוריית החלל של ארצות הברית. בתחילה, נראה היה שההמראה הסתיימה כשורה. אולם, רגעים ספורים לאחר השיגור, בגובה 16 ק"מ, אפף את המעבורת כדור אש עצום והיא צללה, מתפרקת, אל תוך האוקיינוס האטלנטי.

הקרנה איטית של סרטי הטלוויזיה מרגע השיגור ועד לשבריר השנייה שבו אירע האסון גילתה שבדיוק 70 שניות לאחר שעת האפס נראו לשונות אש או גזים לוהטים, כנראה מטיל העזר, אופפים את צ'לנג'ר. סיבת האסון, כפי שהתבררה בחקירה שלאחר האירוע, הייתה אטם בטיל ההאצה, שנפגם כתוצאה מהטמפרטורה הנמוכה ששררה ביום השיגור. כתוצאה מכך, גזים לוהטים נפלטו ממנו וחיממו את מכל הדלק הנוזלי הגדול שבגחון המעבורת, עד שהמכל התפוצץ.

הנספים באסון הם ג'ודית רזניק, פרנסיס סקובי, מייקל סמית, רונאלד מקנייר, אליסון אוניזוקה, גרגורי ג'ארוויס וכריסטה מקאוליף. כריסטה מקאוליף הייתה מורה בבית ספר וצירופה לטיסה נועד לעורר עניין תקשורתי בטיסות לחלל שכבר לא נחשבו דרמטיות. צירופה לטיסה היה ניסיון ראשון להטיס לחלל אדם שאינו אסטרונאוט, ושלא עבר את כל מסלול ההכשרה של האסטרונאוטים של נאס"א. היא הייתה אמורה ללמד שיעור מהחלל ולספר אחר כך על רשמיה לבני הנוער באמריקה, כמו גם לכל התלמידים ברחבי העולם.

השפעת האסון על נאס"א[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד אותו יום רשמה ארצות הברית 55 טיסות מאוישות מוצלחות לחלל. האסון היחיד עד אז אירע על הקרקע.

האסון הביא לקרקוע של כל טיסות המעבורות למשך שנה וחצי.

ארצות הברית הקימה ועדת חקירה נשיאותית בראשות ויליאם רוג'רס, לחקר הגורמים לתקלה ולסיבות שמנעו את גילויה המוקדם‏‏‏[1]. ועדת החקירה גילתה כי המעבורת תוכננה במידה רבה מתוך שיקולים פוליטיים, ופחות מתוך שיקולים מדעיים[דרוש מקור]. כאשר ההשפעה המשמעותית ביותר על התרחשות התאונה נגרמה בשל הרצון לקצץ בתקציב שהביא לשימוש בדלק מוצק (שאיננו ניתן לכיבוי לאחר ההדלקה) במקום בדלק נוזלי (שניתן לכיבוי), דבר שמנע למעשה את היכולת לטפל בתקלה.

אחת התוצאות החשובות של האסון היא הצימצום החד (מפעם בשבועיים לפעם בחודשיים) במספר הטיסות המתוכננות של כל המעבורות. בנוסף, מספר המעבורות המתוכנן פחת בצורה חדה, והתקבלה החלטה שלא לתכנן מעבורות נוספות על אלו שהיו על שולחן השרטוט.

הפיזיקאי, זוכה פרס נובל, ריצ'רד פיינמן, שהיה חבר בוועדת החקירה והגיש נספח מטעמו בדוח‏‏‏[2], כתב את רשמיו מעבודת הוועדה בספרו האוטוביוגרפי, "מה אכפת לך מה אחרים חושבים?". המשפט המסכם של פיינמן בדו"ח היה: "עבור טכנולוגיה מוצלחת, המציאות חייבת לגבור על יחסי ציבור - לא ניתן להתל בטבע".

אנשי הצוות שנהרגו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי הצוות
שם תפקיד מס' טיסות בחלל
פרנסיס סקובי מפקד 2
מייקל סמית טייס 1
ג'ודית רזניק מומחית משימה 2
אליסון אוניזוקה מומחה משימה 2
רונלד מקנייר מומחה משימה 2
גרגורי ג'רוויס מומחה משימה 1
כריסטה מקאוליף מומחית מטען 1

אתרי זיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבית הקברות הלאומי ארלינגטון ליד וושינגטון הבירה הוקמה אנדרטה לזכרם בסמוך אל האנדרטה לזכר אסון מעבורת החלל קולומביה ובצמוד אליה נמצאים קברי אסטרונאוטים.

בישראל הוקמה מצבת זיכרון למעבורת בפארק עצמאות ארצות הברית שבהרי ירושלים, בקרבת מערת אבשלום.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]
  2. ^ [2]