נאס"א

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מנהל האווירונאוטיקה והחלל הלאומי
National Aeronautics and Space Administration
NASA logo.svg
לוגו נאס"א
מוטו: "לטובת הכלל"

(For the Benefit of All)

מידע כללי
מקור סמכות Flag of the United States.svg  ארצות הברית
הקמה 29 ביולי 1958
סוכנות קודמת הסוכנות הלאומית לאווירונאוטיקה
מנהל/ת צ'ארלס בולדן
מטה מרכזי וושינגטון די. סי.
38°52′59″N 77°0′59″W / 38.88306°N 77.01639°W / 38.88306; -77.01639קואורדינטות: 38°52′59″N 77°0′59″W / 38.88306°N 77.01639°W / 38.88306; -77.01639
עובדים +18,000
תקציב 17.8 מיליארד $ (FY2012)‏[1]
אתר אינטרנט
אתר נאס"א

מנהל האווירונאוטיקה והחלל הלאומיאנגלית: National Aeronautics and Space Administration ובקיצור NASA - נאס"א) היא סוכנות החלל של ארצות הברית האחראית על תוכנית החלל האמריקאית וחקר האווירונאוטיקה והחלל מטעם ממשלת ארצות הברית.

נאס"א נוסדה ב-29 ביולי 1958 מכוח חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי, והחליפה את הסוכנות הלאומית לאווירונאוטיקה (NACA). הסוכנות הפכה למבצעית ב-1 באוקטובר 1958.‏[2][3] מאז הקמתה אחראית נאס"א לכל תוכניות החלל האזרחיות של ארצות הברית. מבין הישיגיה הבולטים ביותר של נאס"א ניתן למנות את שיגור האמריקאי הראשון לחלל במסגרת תוכנית מרקורי, הנחתת האדם הראשון על הירח במסגרת תוכנית אפולו ושיגורם של 135 משימות מעבורות חלל במסגרת תוכנית מעבורות החלל. נאס"א שיגרה גם עשרות גשושיות רובוטיות אל עבר כוכבי הלכת האחרים במערכת השמש ואל השמש עצמה, והיא סוכנות החלל היחידה עד כה ששיגרה גשושיות שיצאו ממערכת השמש.

הקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מ-1946 עסקה NACA בניסויים אווירונאוטיים כדוגמת המטוס העל קולי בל X-1.‏[4] בתחילת שנות ה-50 הועלה אתגר לשיגור לוויין מלאכותי למסלול סביב כדור הארץ במסגרת השנה הגאופיזית הבינלאומית (1957-58). ארצות הברית ניסתה להגיע אל החלל במסגרת תוכנית וונגארד שהפעיל חיל הים האמריקאי, אך ברית המועצות הגיעה לפניה עם שיגור ספוטניק 1 ב-4 באוקטובר 1957. בעקבות הכשלונות האמריקאיים שהצביעו על כך כי לרוסים יש יכולות טכנולוגיות מתקדמות יותר מלארצות הברית (משבר ספוטניק) קרא הקונגרס האמריקאי לטיפול מהיר בסוגיה ונשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר, יחד עם יועציו, החלו לפעול בעניין. בסופו של דבר הגיעו להסכם כי תוקם סוכנות פדרלית חדשה שתבוסס על NACA ותהיה אחראית על פעילות החלל האזרחית של ארצות הברית. באותה תקופה הוקמה גם DARPA האחראית בין היתר על פיתוח טכנולוגיות חלל לשימושים צבאיים.

ב-29 ביולי 1958 חתם אייזנהאואר על חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי ובכך נוסדה נאס"א. כשהפכה נאס"א למבצעית ב-1 באוקטובר 1958 היא קיבלה לידה את NACA בשלמותה, כולל 8,000 עובדיה, תקציבה (שעמד באותה עת על 100 מיליון דולר), שלוש מעבדות מחקר גדולות (מרכז המחקר לנגלי, מרכז המחקר איימס ומרכז המחקר גלן) ושני מתקני ניסויים קטנים.‏[5] סמל נאס"א אושר מאוחר יותר באותה שנה על ידי אייזנהאואר.‏[6] גופים שהיו שייכים לסוכנות הטילים הבליסטיים הצבאית (ABMA) ולמעבדת המחקר של הצי (NRL) צורפו גם הם אל נאס"א. אחד הגורמים המרכזיים שסייעו לארצות הברית להיכנס אל המרוץ לחלל מול ברית המועצות היה השימוש בטכנולוגייה מתוכנית הטילים של גרמניה הנאצית מתקופת מלחמת העולם השנייה שהובלה על ידי וורנר פון בראון שעבד עבור ABMA, שבתורו קיבל השראה מעבודותיו המוקדמות של מדען הטילים האמריקאי רוברט גודרד.‏[7] רבות מתוכניות המחקר של חיל האוויר האמריקאי[5] וחלק מתוכניות החלל המוקדמות של DARPA הועברו גם הם לאחריות נאס"א.‏[8] בדצמבר 1958 קיבלה נאס"א לידיה את המעבדה להנעה סילונית (JPL), סוכנות קבלן המופעלת על ידי המכון הטכנולוגי של קליפורניה והאחראית כיום על מרבית משימות החלל של נאס"א.‏[5]

משימות נאס"א[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעילות המרכזית ביותר של נאס"א היא שליחת משימות חלל, מאוישות ורובוטיות. בתחילה מוקדו משימות נאס"א במרוץ לחלל מול ברית המועצות, אשר ניצחה בסיבובים הראשונים במרוץ בכך ששיגרה את הלוויין הראשון לחלל - ספוטניק 1, ואת האדם הראשון לחלל - יורי גאגארין, אך נאס"א ניצחה אותה בסופו של דבר כשהנחיתה את האדם הראשון על הירח. משימות החלל המאוישות המאוחרות יותר נשלחו על מנת לבצע מחקרים שונים בתנאי חוסר המשקל השוררים במסלול סביב כדור הארץ. המשימות הבלתי מאוישות של נאס"א חקרו עד כה את מרבית אזורי וכוכבי הלכת במערכת השמש. כמו כן שוגרו טלסקופי חלל למסלול סביב כדור הארץ המספקים מידע מדעי עצום על מערכת השמש והיקום בו אנו חיים וגם לוויינים וטלסקופים החוקרים את כדור הארץ עצמו.

משימות מאוישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס ה-X-15[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-X-15 בטיסה.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – X-15

לאחר הבל X-1 של NACA נבנו מטוסי ניסוי נוספים, ביניהם ה-X-15 בשיתוף עם חיל האוויר האמריקאי והצי האמריקאי. ה-X-15 היה מטוס רקטי צר שדמה מאוד לטיל ובתוכו ישב טייס אחד. מטוסי ה-X-15 נישאו לאוויר מתחת לכנפו של מפציץ כבד מסוג B-52 ושוחררו בגובה רב אז הפעילו את מנועיהם. ה-X-15 שבר את שיאי המהירות והגובה של אותה תקופה ו-13 מתוך הטיסות מוגדרות על ידי חיל האוויר האמריקאי כטיסות חלל.

תוכנית מרקורי (1959-1963)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ששת השיגורים המאוישים במסגרת תוכנית מרקורי. בשיגורים המאוישים השתמשו בטילי מרקורי-רדסטון ובטילי אטלס LV-3B.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוכנית מרקורי

תוכנית מרקורי החלה ב-1959 והייתה תוכנית החלל המאוישת הראשונה של נאס"א בה היא שלחה אדם למסלול סביב כדור הארץ. ב-5 במאי 1961 האסטרונאוט אלן שפארד היה לאמרקני הראשון בחלל כששוגר על גבי טיל מרקורי-רדסטון למשימת מרקורי-רדסטון 3 בתוך החללית פרידום 7 ושהה 15 דקות בטיסה תת-מסלולית.‏[9] ג'ון גלן היה לאמריקאי הראשון שהקיף את כדור הארץ בתוך החללית פרנדשיפ 7 ב-20 בפברואר 1962.‏[10]

באותה תקופה הובילה ברית המועצות במרוץ לחלל. ב-12 באפריל 1961, חודש לפני שיגורו של אלן שפארד, הקוסמונאוט יורי גאגארין היה לאדם הראשון בחלל ולראשון שהקיף את כדור הארץ בחלליתו ווסטוק 1.‏[11] באוגוסט אותה שנה שיגרו הרוסים את ווסטוק 2 שהקיפה את כדור הארץ במשך יום שלם לפני שחזרה בשלום.‏[12] שיגור רוסי זה גרם לביטול התוכנית האמריקנית לביצוע שיגורים נוספים לטיסות תת-מסלוליות, שלא היוו שום חידוש או התקדמות.‏[13] שלושה שיגורים מאוישים נוספים למסלול בוצעו במסגרת תוכנית מרקורי לאחר משימת "פרנדשיפ 7", והאחרונה שבהם בוצעה ב-1963.‏[14] שלוש משימות נוספות בתוכנית בוטלו מפני שהובן כי חללית המרקורי מיצתה את יכולותיה.‏[13]

התבוסה בסיבוב הראשון במירוץ לחלל גרמה להכרזת התוכנית לכבישת הירח, תוכנית אפולו, על ידי נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי ב-1961, מיד אחרי משימת "פרנדשיפ 7". עם זאת, הוערך כי ההגעה לירח לא תוכל להיעשות בשלב אחד וכי עוד שיגורים למסלול סביב כדור הארץ ידרשו לבחינת טכנולוגיות וטכניקות שונות שידרשו למסע אל הירח.‏[15]

תוכנית ג'מיני (1962-1966)[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפגש הראשון בהיסטוריה בין שתי חלליות מאוישות בחלל, ג'מיני 6 וג'מיני 7 בדצמבר 1965.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוכנית ג'מיני

תוכנית ג'מיני התמקדה בביצוע ניסויים ופיתוח טכניקות שנדרשו לביצוע מסע אל הירח. הטיסה המאוישת הראשונה בתוכנית הייתה משימת ג'מיני 3 ב-23 במרץ 1965 שנשאה את ג'ון יאנג ווירג'יל גריסום.‏[16] תשע משימות נוספות בוצעו לאחר מכן והראו כי שהייה ממושכת של אדם בחלל אפשרית וכי שתי חלליות יכולות להיפגש ולהתחבר בחלל. במשימות אלו נאסף גם מידע מדעי על השפעות השהייה הממושכת בחוסר כבידה על האסטרונאוטים.‏[17][18] בתוכנית ג'מיני בוצעו גם הליכות החלל הראשונות בתוכנית החלל האמריקאית.

אף על פי שבתוכנית ג'מיני הצליחה ארצות הברית להשיג יתרון של שנה על פני ברית המועצות בביצוע מפגשים בחלל, ההישגים לא היו בבחינת ניצחון על הרוסים. התמרונים שתורגלו במשימות תוכנית ג'מיני יכלו להיות בשימוש בשני דרכים על מנת להגיע אל הירח: או שחללית הייתה יכולה להישלח למסלול סביב כדור הארץ ואז להיפגש עם שלב רקטי שיקח אותה אל הירח, או שחללית ונחתת היו יכולים להישלח אל הירח על גבי משגר יחיד ואז רק הנחתת תנחת על הירח ותמריא חזרה ותיפגש שוב עם חללית האם (טכניקה זו היא שבוצעה בסופו של דבר בתוכנית אפולו). אך הייתה דרך שלישית וישירה יותר להגיע אל הירח בה לא היה שום צורך במפגש בין שני חלליות: הרוסים היו יכולים לבנות רקטה גדולה ולשלוח בראשה חללית אל הירח שתנחת שם ותמתין לקוסמונאוטים הרוסים שינחתו על הירח עם חללית אחרת, ואז ימריאו חזרה לכדור הארץ בחללית שכבר ממתינה להם שם. במקרה כזה תוכנית ג'מיני הייתה נחשבת לבזבוז זמן וכסף.‏[19]

תוכנית אפולו (1961-1972)[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסטרונאוט באז אולדרין צועד על הירח במהלך משימת אפולו 11 ביולי 1969.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוכנית אפולו

תוכנית אפולו היא אחת מתוכניות המחקר היקרות ביותר בתולדות ארצות הברית. עלות התוכנית מוערכת בכ-191 מיליארד דולרים אמריקאיים של ימינו.‏[20][21] לשם השוואה, תוכנית מנהטן לבניית פצצת האטום עלתה כ-24.4 מיליארד דולר.‏[20][22] חלליות התוכנית שוגרו על משגרי סטורן שהיו גדולים וחזקים יותר מכל המשגרים והטילים שפותחו עד אז.‏[23] חללית האפולו שנבנתה עבור התוכנית הייתה גם היא החללית הגדולה ביותר שנבנתה עד אז.

המשימה המאוישת השנייה בתוכנית, אפולו 8, ששוגרה בדצמבר 1968, הייתה הראשונה שהוציאה אסטרונאוטים ממסלול סביב כדור הארץ והביאה אותם למסלול סביב הירח.‏[24] זמן קצר לפני כן שיגרו הרוסים מספר חלליות במסגרת תוכנית זונד שהביאו בעלי חיים קטנים למסלול סביב הירח וחזרו בשלום לכדור הארץ אך לא יותר מכך. בשתי המשימות שבאו לאחר מכן, אפולו 9 ואפולו 10 תורגלו תמרונים עם רכב הנחיתה הירחי ותאי הפיקוד והשירות, תמרונים שנדרשו לביצוע נחיתה מוצלחת על הירח.‏[25][26] ב-20 ביולי 1969 נחתה אפולו 11 על הירח וניל ארמסטרונג היה לאדם הראשון שהניח את כף רגלו על הירח.‏[27] חזונו של הנשיא קנדי מ-1961, שחזה נחיתה מאוישת על הירח עד לסוף אותו עשור, הוגשם.

לאחר אפולו 11, 5 משימות נוספות במסגרת התוכנית נחתו בהצלחה על הירח (אפולו 13 לא נחתה על הירח) והאחרונה שבהם, אפולו 17 נחתה בדצמבר 1972. במהלך התוכנית הציבו 12 בני אדם את רגליהם על הירח, והוחזרו לכדור הארץ 381.7 ק"ג של סלעים, אבנים ואבק מקרקע הירח. הנחיתה על הירח סימנה את סוף המירוץ לחלל, וכמחווה הזכיר ארמסטרונג את האנושות כולה כשהציב את רגליו על הירח.‏[28]

תוכנית אפולו השיגה מספר ציוני דרך חשובים בטיסות חלל מאוישות. תוכנית זו היא היחידה שבמסגרתה נשלחו חלליות מאוישות אל מעבר למסלול לווייני נמוך ונחיתה על גוף שמימי אחר. אפולו 8 הייתה המשימה המאוישת הראשונה שהקיפה גרם שמים אחר ואפולו 17 היא המשימה המאוישת האחרונה ששוגרה אל הירח. התוכנית גרמה לפיתוחם של אמצעים וטכונולוגיות חדשות בתחומים רבים בנוסף לתחום הטילאות והטיסה לחלל כגון טכנולוגיות תעופה, תקשורת ומיחשוב. כמו כן נאסף במהלך התוכנית מידע מדעי רב על הירח ומבנהו ועל השפעות השהייה הממושכת בחלל על בני אדם.

סקיילאב (1973-1979)[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקיילאב במסלול סביב כדור הארץ ב-1974.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סקיילאב

סקיילאב (באנגלית: Skylab) הייתה תחנת החלל הראשונה של ארצות הברית.‏[29] התחנה, במשקל של כ-77,000 ק"ג, שוגרה ב-14 במאי 1973 למסלול לווייני נמוך בגובה 435 ק"מ. התחנה נפגמה בעת השיגור וההגנה התרמית נפגעה יחד עם אחד מהפאנלים הסולאריים שלה. התחנה תוקנה על ידי הצוות הראשון ששוגר אליה במשימת סקיילאב 2. התחנה הייתה מאוישת במצטבר 171 ימים על ידי שלושה צוותים שונים בין 1973 ו-1974.‏[29] בתחנה בוצעו מחקרים מדעיים שונים על ידי הצוותים ששהו בו. נאס"א תכננה לשלוח מעבורת חלל אל התחנה שתעביר אותה למסלול בטוח וגבוה יותר אך בניית המעבורות לא הסתיימה בזמן והתחנה חדרה לאטמוספירת כדור הארץ ב-11 ביולי 1979, נשרפה והתפרקה, וחלקיה התרסקו באוסטרליה המערבית.‏[30]

שלושת צוותי התחנה הגיעו אליה על גבי חלליות אפולו ושהו שם לפרקי זמן של 28, 59 ו-84 ימים. אזור המחיה בתוך ספייסלאב היה בנפח 319.8 מטרים מעוקבים, פי 30.7 יותר גדול מנפח המחייה בתא הפיקוד של החללית אפולו.‏[30]

תג המשימה של משימת אפולו סויוז.

אפולו-סויוז (1975)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אפולו-סויוז

בשנות ה-70 החלה המלחמה הקרה להתפוגג וכך נולדה תוכנית אפולו-סויוז (ASTP). תוכנית זו הייתה תוכנית החלל המשותפת הראשונה של ארצות הברית יחד עם תוכנית החלל הסובייטית. חללית אפולו וחללית סויוז שוגרו ביולי 1975 ונפגשו בחלל. עבור ארצות הברית הייתה זו טיסת החלל המאוישת האחרונה (והשיגור האחרון של חללית אפולו) עד לשיגור מעבורת החלל קולומביה באפריל 1981.‏[31]

במשימה בוצעו מספר ניסויים מדעיים, חלקם בנפרד וחלקם בשיתוף שני הצוותים. המשימה סיפקה ניסיון הנדסי למשימות משותפות עתידיות של ארצות הברית ורוסיה כדוגמת תוכנית מיר ומעבורות החלל[32] ותחנת החלל הבינלאומית.

תוכנית מעבורות החלל (1981-2011)[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיגור מעבורת החלל קולומביה למשימתה הראשונה, STS-1, ב-12 באפריל 1981.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוכנית מעבורות החלל

תוכנית מעבורות החלל קיבלה פוקוס מנאס"א החל משנות ה-70 והיוותה את מרכז פעילות נאס"א בתחום הטיסות המאוישות לחלל עד לסיום התוכנית ב-2011. במרכז התוכנית נמצאת מעבורת החלל - חללית מאוישת לשימוש חוזר. 4 מעבורות חלל נבנו עד ל-1985. מעבורת החלל קולומביה שוגרה למשימת המעבורות הראשונה, STS-1, ב-12 באפריל 1981‏[33] - יום השנה ה-20 לטיסתו של יורי גאגארין.‏[34]

מעבורת החלל הייתה חללית בעלת כנפיים דומה מאוד למטוס שחוברה למיכל דלק חיצוני (חד-פעמי) גדול יותר מהמעבורת עצמה ולשתי רקטות האצה עוצמתיים (שהיו ניתנים לשימוש חוזר). המעבורת שוגרה למסלול בגובה 185 - 643 ק"מ‏[35] ויכלה לשאת מטען מקסימלי של עד 24,400 ק"ג למסלול לווייני נמוך.‏[36] משימת מעבורת יכלה להימשך בין 5 ל-17 ימים וצוות המעבורת נע בין 2 ל-8 אסטרונאוטים.‏[35]

ב-20 משימות מעבורות, בין 1983 ל-1998, נשאו המעבורות את מעבדת החלל ספייסלאב, שנבנתה והופעלה יחד עם סוכנות החלל האירופאית. המעבדה הייתה מוכנסת לתא המטען של המעבורת והייתה משוגרת ונוחתת בשלמותה.‏[37] שורת משימות ידועה נוספת היא משימת השיגור של טלסקופ החלל האבל ומספר משימות שירות אל הטלסקופ במהלכם הוחלפו חלקים פגומים ושודרגו חלקים ישנים. 5 משימות שירות שוגרו אל הטלסקופ, האחרונה שבהם במאי 2009.‏[38]

מעבורות החלל שימשו גם בתוכנית מיר ומעבורות החלל, תוכנית משותפת של ארצות הברית וסוכנות החלל הרוסית, במסגרתה שוגרו מעבורות אל תחנת החלל מיר הרוסית ועגנו בה. המעבורות סייעו גם בבניית תחנת החלל הבינלאומית ובתחזוקה ובהחלפת הצוותים שבה עד לסיום תוכנית המעבורות ביולי 2011.

במהלך תוכנית מעבורות החלל אירעו שני אסונות, ושתי מעבורות אבדו וצוותיהם (סך הכל 14 אסטרונאוטים) ניספו. אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר אירע ב-1986 בעת שיגורה של המעבורת צ'לנג'ר למשימת STS-51-L ואסון מעבורת החלל קולומביה אירע בעת חזרת המעבורת קולומביה ממשימת STS-107. לאחר אסון הצ'לנג'ר בנתה נאס"א מעבורת נוספת, אנדוור, שהחליפה את המעבורת צ'לנג'ר שאבדה. למעבורת קולומביה שאבדה ב-2003 לא נבנתה מחליפה. 135 משימות מעבורות שוגרו במסגרת תוכנית המעבורות, והיא הסתיימה עם נחיתתה המוצלחת של מעבורת החלל אטלנטיס ב-21 ביולי 2011 במרכז החלל קנדי. התוכנית נמשכה 30 שנה ובמסגרתה שוגרו למעלה מ-300 אסטרונאוטים לחלל.

תחנת החלל הבינלאומית (1998-היום)[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחנת החלל הבינלאומית כפי שצולמה על ידי מעבורת החלל אנדוור במהלך משימת STS-134.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תחנת החלל הבינלאומית

תחנת החלל הבינלאומית היא איחוד של מספר תחנות חלל שתוכננו כמיזמים נפרדים בידי מספר סוכנויות חלל, ובהן: "פרידום" האמריקאית, "מיר-2" הרוסית, "קולומבוס" האירופאית ו"קיבו" היפנית.‏[39] שורשי המיזם נעוצים בתוכנית מיר ומעבורות החלל בשנת 1994, והמיזם עצמו החל עם שיגור היחידה הראשונה ב-1998 על גבי הטיל הרוסי פרוטון, ונמשך עם שיגור והרכבת חלקים נוספים כחלק ממטען מעבורות החלל, טילי פרוטון ומשגרי סויוז רוסיים.‏[39]

תפעול תחנת החלל הבינלאומית נעשה על ידי חמש סוכנויות החלל בו-זמנית באמצעות מרכזי שליטה ובקרה הנמצאים בכדור הארץ. הבעלות וזכויות השימוש בתחנה נקבעו בשורה של הסכמים וחוזים[40] הנותנים לסוכנות החלל הפדרלית של רוסיה בעלות מלאה על היחידות שלה‏[41], בעוד שאר התחנה נמצאת בבעלות משותפת של ארבע הסוכנויות האחרות.‏[40] עלות התחנה כולה מוערכת בכ-100 מיליארד אירו והיא נחשבת למבנה היקר ביותר שנוצר אי פעם.

המימון, יכולת המחקר ותפעול התחנה ביעילות, הם קריטיים עקב העלויות הגבוהות. התחנה מקבלת שירות באמצעות חלליות סויוז, חלליות פרוגרס, מעבורות החלל (לפני הוצאתם משירות), חלליות ATV ו-H-II Transfer Vehicle, ומבקרים בה אסטרונאוטים וקוסמונאוטים מ-15 אומות שונות.‏[42]

התחנה מאוישת כיום בצוותים ומשלחות של אסטרונאוטים וקוסמונאוטים המונים עד ל-6 אנשים בכל משלחת ומחזיקה בשיא הנוכחות האנושית הרציפה הארוכה ביותר בחלל, עם פעילות אנושית רציפה מה-31 באוקטובר 2000. התחנה צפויה להיות פעילה עד לשנת 2020.‏[43]

תוכנית קונסטליישן (בוטלה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדמיית אמן של החללית אוריון.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוכנית קונסטליישן

תוכנית קונסטליישן הייתה תוכנית מאוישת שתוכננה על ידי נאס"א ושמטרותיה העיקריות היו פיתוח חלליות מאוישות חדשות (אוריון ואלטאיר) שיחליפו את מעבורות החלל, פיתוח משגרים חדשים (ארס 1 וארס 5), נחיתה על הירח (בסביבות שנת 2020) והקמת מושבת קבע עליה כל זאת כהכנה למשימות מאוישות למאדים לא לפני שנות ה-30 של המאה הנוכחית.

התוכנית החלה את דרכה עם החזון לחקר החלל של נשיא ארצות הברית ג'ורג' וו. בוש בינואר 2004 שכלל את השלמת בניית תחנת החלל הבינלאומית ופרישת מעבורות החלל עד לסביבות 2010.‏[44]

בהצעת התקציב לשנת 2011 שהגיש נשיא ארצות הברית ברק אובאמה לקונגרס נכלל ביטולה המוחלט של תוכנית קונסטליישן‏[45] וב-1 בפברואר 2010 הוצג התקציב הפדרלי שלא כלל את המשך הפיתוח של התוכנית.‏[46]

למרות ביטול התוכנית הודיעה נאס"א ב-24 במאי 2011 כי פיתוח החללית אוריון יימשך תחת השם Multi-Purpose Crew Vehicle.‏[47] כמו כן הודיעה נאס"א בספטמבר 2011 כי היא החלה בתכנון משגר חדש, ה-SLS, שיחליף את ארס-1 וארס-5 וישא את האסטרונאוטים שלה אל מעבר למסלול סביב כדור הארץ.‏[48]

משימות בלתי מאוישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוויין האמריקאי הראשון - אקספלורר 1.
האסטרונאוט פיט קונארד על יד הגשושית סרוויור 3, שאפולו 12 נחתה בסמוך לה.
הדמיית אמן של אחד הרוברים מתוכנית מארס רובר במאדים.
הדמיית אמן של הגשושית מסנג'ר על יד נוגה.
הדמיית אמן של הגשושית שחר.
טלסקופ החלל האבל.

מיום הקמתה שיגרה נאס"א עשרות משימות חלל בלתי מאוישות. רבות מהמשימות שוגרו במסגרת תוכניות כמו תוכנית פיוניר ותוכנית ויקינג ומשימות נוספות שוגרו כמשימות יחידות ללא תוכנית אם. כיום כל משימות נאס"א לחקר מערכת השמש משויכות לשלוש תוכניות אם: תוכנית דיסקברי למשימות בעלות נמוכה, תוכנית הגבולות החדשים למשימות בעלות של עד כ-700 מיליון דולר ותוכנית פלאגשיפ למשימות בעלות של 2-3 מיליארד דולרים. הרשימה הבאה כוללת את המשימות הבולטות ביותר של נאס"א.

חקר כדור הארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תוכנית אקספלורר החלה עם שיגור אקספלורר 1, השיגור המוצלח הראשון של ארצות הברית, ב-31 בינואר 1958 (1 בפברואר לפי UTC) ונמשכת עד היום. עד היום שוגרו למעלה מ-90 לוויינים שתרמו רבות בחקר כדור הארץ וחקר היקום בו אנו חיים ממסלול סביב כדור הארץ.
  • תוכנית TIROS היא סדרת לווייני מזג אוויר ששוגרו על ידי נאס"א מ-1960 והיו הראשונים מסוגם. הלוויין האחרון בסדרה, NOAA 19 שוגר ב-2009.
  • פקרוייקט אקו הוא פרויקט לווייני התקשורת ההפאסיביים הראשון של ארצות הברית.
  • תוכנית לאנדסאט היא תוכנית במסגרתה שוגרו מספר לוויינים למסלול סביב כדור הארץ ומשם הם מצלמות את כדור הארץ ומספקות מידע מדעי רב על המתרחש על פניו.

חקר הירח[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תוכנית פיוניר המקורית מטרתה הייתה לההשיג טכנולוגיות וידע שנדרש על מנת להימלט משדה הכבידה של כדור הארץ ולהגיע אל הירח. בהמשך התוכנית נשלחו מספר גשושיות למקומות שונים במערכת השמש על מנת לחקור אותה, שתי גשושיות לחקר כוכב הלכת נוגה, ושתי הגשושיות המפורסמות פיוניר 10 ו-11, שהיו הראשונות שחצו את חגורת האסטרואידים ושלחו תמונות ראשונות של צדק ושבתאי.
  • תוכנית ריינג'ר הייתה תוכנית לחקר הירח במסגרתה נשלחו גשושיות שהתרסקו על הירח ושלחו תמונות ראשונות של פני הירח מקרוב.
  • תוכנית לונר אורביטר הייתה תוכנית במסגרתה שוגרו מספר גשושיות שנכנסו למסלול סביב הירח ומיפו את פניו כהכנה לנחיתות המאוישות בתוכנית אפולו.
  • תוכנית סרוויור הייתה תוכנית במסגרתה בוצעו הנחיתות הרכות הראשונות של ארצות הברית על הירח, גם זאת כהכנה לנחיתות שתוכננו בתוכנית אפולו.
  • לאחר הפסקה בחקר הירח לאחר עזיבתו בתום משימת אפולו 17 ב-1972 החלה נאס"א לשלוח משימות נוספות אל הירח ביניהם הגשושיות קלמנטין ב-1994, לונר פרוספקטור ב-1998, LRO ב-2009 ו-GRAIL ב-2011.

חקר מאדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תוכנית מארינר היא תוכנית במסגרתה שוגרו 10 גשושיות לחקור את כוכבי הלכת חמה, נוגה ומאדים, כאשר 6 מתוכם (3, 4, 6, 7, 8 ו-9) נשלחו אל מאדים.
  • תוכנית ויקינג היא תוכנית במסגרתה נשלחו שתי נחתות (ושתי חלליות אם) שנחתו על מאדים ב-1976 ושלחו תמונות ראשונות מפניו.
  • משנות ה-90 שולחת נאס"א משימות רבות אל מאדים. מארס אובזרבר שוגרה ב-1993, מארס גלובל סרוויור שוגרה ב-1996 ומספר שבועות אחריה שוגר המארס פאת'פיינדר, שתי גשושיות (מקפת ונחתת) שוגרו בסוף 1998 ובתחילת 1999 במסגרת תוכנית מארס סרוויור 98, 2001 מארס אודיסיי שוגרה ב-2001 ו-MRO שוגרה ב-2005.
  • תוכנית מארס רובר היא תוכנית במסגרתה נשלחו שני רוברים אל מאדים (ספיריט ואופרטוניטי) שנחתו על פניו ב-2004 ושלחו מידע מדעי עצום על הכוכב האדום. הרוברים שתוכננו לפעול רק 90 יום כל אחד המשיכו ופעלו עוד זמן רב: ספיריט חדל לפעול ב-2010 ואופרטוניטי עדיין פעיל.
  • תוכנית מארס סקאוט היא תוכנית במסגרתה שוגרה הנחתת פיניקס אל מאדים ב-2007 ובמסגרתה שוגרה הגשושית MAVEN ב-2013. התוכנית כללה משימות רבות נוספות אך היא בוטלה ב-2010 ורק MAVEN שוגרה.
  • מארס סיינס לברטורי הוא רובר ששוגר למאדים בנובמבר 2011 הנושא בתוכו מעבדה קטנה ומשוכללת לחקר מאדים. גודלו של הרובר כגודלה של מכונית קטנה והוא ונחת במאדים ב-6 באוגוסט 2012 במכתש גייל (Gale Crater).‏[49][50][51][52][53][54]

חקר נוגה, חמה והשמש[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקר מערכת השמש החיצונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקר אסטרואידים ושביטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • NEAR Shoemaker היא גשושית ששוגרה ב-1996 לחקור את ארוס, גוף קרוב ארץ. הגשושית סיימה את משימתה עם נחיתתה המוצלחת על האסטרואיד ב-12 בפברואר 2001.
  • סטארדאסט היא גשושית ששוגרה ב-1999 ושמטרתה העיקרית הייתה לאסוף אבק מזנבו של השביט ווילד 2. הגשושית השלימה את משימתה בהצלחה וקפסולה עם דוגמיות מהאבק נחתה חזרה בכדור הארץ ב-2006.
  • פגיעה-עמוקה היא גשושית ששוגרה ב-2005 לחקור את הרכבו הפנימי של השביט טמפל 1 על ידי ריסוק גשושית קטנה על פניו.
  • Dawn (שחר) היא גשושית ששוגרה ב-2007 במטרה לחקור את האסטרואידים הגדולים ביותר בחגורת האסטרואידים: וסטה וקרס.

טלסקופי חלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהלי נאס"א[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהלה הנוכחי של נאס"א - האסטרונאוט לשעבר צ'ארלס בולדן.

מנהל נאס"א הוא העומד בראש סוכנות החלל האמריקאית והוא משמש גם כיועץ הבכיר למדעי החלל של נשיא ארצות הברית. משרדי ההנהלה של נאס"א שוכנים במטה הראשי של נאס"א הממוקם בוושינגטון די. סי. והם האחראים על כל פעילויות הסוכנות.

מנהלה הראשון של נאס"א היה קית' גלנן ותחת אחריותו אוחדו תעשיות החלל האמריקאיות עד להרכבת סוכנות חלל אחת - נאס"א.‏[5] דניאל גולדין היה מנהלה של נאס"א למשך התקופה הארוכה ביותר (9.5 שנים) והוא ידוע בעיקר בטביעת המוטו של תוכנית דיסקברי אותה הוא החל: "זול יותר, מהיר יותר, יעיל יותר".‏[55] האדם היחיד שהחזיק במשרת מנהל נאס"א פעמיים הוא ג'יימס פלטשר שחזר לראשות נאס"א לאחר אסון הצ'לנג'ר.‏[56] חלק ממנהלי נאס"א (כולל הנוכחי) היו בעברם אסטרונאוטים שטסו במשימות חלל של נאס"א.

סגן (או סגנית) מנהל נאס"א הוא השני בשרשרת הפיקוד של נאס"א. סגן המנהל מייצג את נאס"א במשרד ההוצאה לפועל של נשיא ארצות הברית, בקונגרס, בפני סוכנויות חלל אחרות ובפני ארגונים שונים.

ב-24 במאי 2009 הודיע הנשיא ברק אובמה על מינויו של צ'ארלס בולדן למנהל נאס"א ועל לורי גרייבר כעל סגניתו.‏[57] הסנאט האמריקאי אישר את המינויים ב-15 ביולי 2009 ובולדן וגרייבר החלו בתפקידם.‏[58]

מתקני נאס"א[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבט אווירי על מתקני JPL.
מבט אווירי על מרכז ג'ונסון.
מבט אווירי על מרכז איימס.
מרכז המחקר לנגלי.

מתקני נאס"א כוללים מרכזי מחקר, מתקני ניסוי, מתקני הרכבה, אתרי שיגור ומרכזי תקשורת המרכיבים יחד את משימת החלל ומתפעלים אותה. המטה המרכזי של נאס"א שוכן בוושינגטון די. סי. ושם שוכנים משרדי ההנהלה הראשיים של הסוכנות.

  • מרכז החלל קנדי (KSC) הוא ככל הנראה המתקן המוכר והמפורסם ביותר של נאס"א. ממרכז קנדי שוגרו כל משימות החלל המאוישות של ארצות הברית משנת 1968. אף על פי שכיום אין משימות חלל פעילות וגם אין מועד ידוע למשימת החלל המאוישת הבאה של ארצות הברית, מרכז קנדי עדיין אחראי לשיגורם של משימות חלל בלתי מאוישות משלושה כני שיגור פעילים מנמל החלל קייפ קנוורל הצמוד למרכז קנדי. המרכז מוכר בעיקר ממבנה ההרכבה העצום שבו, שהוא המבנה הרביעי בגודלו בעולם בנפחו,‏[59] ואשר היה הראשון בעולם עם סיום בנייתו ב-1965.‏[60] המרכז ממוקם במריט איילנד שבפלורידה, צפונית-מערבית לקייפ קנוורל על חוף האוקיינוס האטלנטי. במרכז ישנה מסילת רכבת המופעלת על ידי המרכז ועל גביה מועברים חלקי משגרים ולוויינים אל מתקן ההרכבה ואל כני השיגור. במרכז עובדים כ-13,000 אנשים, כ-2,100 מתוכם עובדי ממשלה והשאר עובדי קבלן.‏[61]
  • המעבדה להנעה סילונית (JPL) יחד עם ABMA היו האחראים לשיגור הלוויין הראשון של ארצות הברית - אקספלורר 1 - ב-1958, והייתה אחת מסוכנויות הבת הראשונות של נאס"א. JPL ממוקמת בעמק סן גבריאל, מחוז לוס אנג'לס, קליפורניה. המעבדה מנוהלת עבור נאס"א על ידי המכון הטכנולוגי של קליפורניה. המעבדה אחראית בעיקר על בניית ותפעול משימות חלל לחקר מערכת השמש אך היא אחראית גם על מספר משימות הפועלות ממסלול סביב כדור הארץ. JPL מפעילה את רשת חלל עמוק.ועל
  • מרכז טיסות החלל מרשל (MSFC) הוא אחד המרכזים הגדולים של נאס"א. המרכז היה אחראי על פיתוח משגר הסטורן 5 ועל פיתוח מערכות ההנעה של מעבורות החלל. כמו כן הוא היה אחראי על תפעול ספייסלאב, אימון צוותים למשימות מעבורות החלל ותכנון והרכבת תחנת החלל הבינלאומית. המרכז ממוקם ברדסטון ארסנל, אלבאמה.
  • מרכז המחקר איימס (ARC) הוקם ב-1939 כמרכז מחקר עבור NACA והיה המרכז השני שעבר לאחריות נאס"א עם הקמתה. המרכז ממוקם בעמק הסיליקון שבקליפורניה. המרכז אחראי על תפעולם של מספר משימות חלל של נאס"א, מחשבי העל של נאס"א, והיא מובילה במחקר בתחום האסטרוביולוגיה. המרכז מפעיל גם את מנהרות הרוח הגדולות ביותר בעולם.
  • מרכז המחקר לנגלי (LaRC) הוא המרכז הוותיק ביותר בשרות נאס"א. המרכז ממוקם בהמפטון, וירג'יניה. LaRC עוסקת בעיקר במחקר אווירונאוטיקה אך היא הייתה גם אחראית על בחינת רכב הניתה של החללית אפולו ועל מספר משימות חלל נוספות. המרכז הוקם ב-1917 ופעל עבור NACA עד להקמת נאס"א ב-1958. במרכז מצויים יותר מ-40 מנהרות רוח המשמשים לביצוע מחקר אווירונאוטי.
  • מרכז החלל ג'ונסון (JSC) הוא המרכז של נאס"א האחראי על הכשרת אסטרונאוטים, ניהול ובקרה למשימות החלל המאוישות של נאס"א. המרכז ממוקם סמוך ליוסטון, טקסס ויש בו למעלה מ-100 מבנים. המרכז מכונה "מרכז הבקרה" (Mission Control) על שם מרכז הבקרה לטיסות החלל המאוישות הממוקם בו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ A Mixed Bag for NASA's 2012 Budget
  2. ^ The National Aeronautics and Space Act
  3. ^ FROM NACA TO NASA
  4. ^ "The NACA, NASA, and the Supersonic-Hypersonic Frontier"
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 T. KEITH GLENNAN
  6. ^ Executive Order 10849
  7. ^ "Recollections of Childhood: Early Experiences in Rocketry as Told by Werner Von Braun 1963"
  8. ^ 50 years of Bridging the Gap
  9. ^ Shepard's Ride
  10. ^ An American in Orbit
  11. ^ "NASA history, Gagarin"
  12. ^ Vostok 2
  13. ^ 13.0 13.1 Mercury
  14. ^ Mercury Manned Flights Summary
  15. ^ Apollo
  16. ^ "10-1 The Last Hurdle"
  17. ^ Two Weeks in a Spacecraft
  18. ^ An Alternative Target
  19. ^ The Rendezvous That Was Almost Missed:
  20. ^ 20.0 20.1 Consumer Price Index (Estimate) 1800-
  21. ^ "The Joint Confidence Level Paradox: A History of Denial, 2009 NASA Cost Symposium" עמ' 25-26
  22. ^ Kenneth Nichols
  23. ^ Saturn V
  24. ^ Apollo 8: The First Lunar Voyage
  25. ^ Apollo 9: Earth Orbital trials
  26. ^ Apollo 10: The Dress Rehearsal
  27. ^ The First Landing
  28. ^ That's one small step for a man, a giant leap for mankind
  29. ^ 29.0 29.1 Skylab Our First Space Station—NASA report
  30. ^ 30.0 30.1 LIVING AND WORKING IN SPACE: A HISTORY OF SKYLAB
  31. ^ "The Apollo Soyuz Test Project"
  32. ^ NASA, Shuttle-MIR history
  33. ^ Space Odyssey: The First Forty Years of Space Exploration
  34. ^ Vostok 1
  35. ^ 35.0 35.1 Shuttle Basics
  36. ^ Shuttle
  37. ^ Spacelab
  38. ^ HST
  39. ^ 39.0 39.1 John E. Catchpole (17 June 2008). The International Space Station: Building for the Future. Springer-Praxis.
  40. ^ 40.0 40.1 "ISS Intergovernmental Agreement"
  41. ^ NASA-RSA Agreement
  42. ^ Nations Around the World Mark 10th Anniversary of International Space Station
  43. ^ "ESA Formally Agrees to Continue ISS Through 2020"
  44. ^ President Bush Announces New Vision for Space Exploration Program
  45. ^ Obama aims to ax moon mission
  46. ^ Obama cancels Moon return project
  47. ^ NASA Announces Key Decision For Next Deep Space Transportation System
  48. ^ NASA Announces Design for New Deep Space Exploration System
  49. ^ "Geometry Drives Selection Date for 2011 Mars Launch"
  50. ^ "NASA's Next Mars Rover To Land At Gale Crater" 22-7-2011
  51. ^ "NASA's Next Mars Rover to Land at Huge Gale Crater" 22-7-2011
  52. ^ "Mars rover aims for deep crater" 22-7-2011
  53. ^ "NASA's Shuttle and Rocket Launch Schedule" 27-10-2010
  54. ^ "כמה קשה לנחות על מאדים?" מתוך אתר הידען 2-8-2012
  55. ^ Daniel Saul Goldin
  56. ^ JAMES C. FLETCHER
  57. ^ President Obama Announces More Key Administration Posts
  58. ^ Bolden and Garver Confirmed by U.S. Senate
  59. ^ Kristie, K. (11 June 2009). "The Largest Buildings in the World". Quazen. "k-kristie.quazen.com/arts/architecture/the-largest-buildings-in-the-world"
  60. ^ "Senate". Congressional Record: 17598. September 8, 2004.
  61. ^ NASA budget woes leads to layoffs


תוכנית החלל המאוישת של ארצות הברית
תוכנית מרקורי · תוכנית ג'מיני · תוכנית אפולו · סקיילאב · מעבורת החלל · תחנת החלל הבינלאומית · תוכנית קונסטליישן (בוטלה) סמל נאס"א