ביירנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 74°31′N 19°01′E / 74.517°N 19.017°E / 74.517; 19.017

מפת האי

ביירנייה (נורבגית Bjørnøya - "אי הדובים") הוא אי בצפון האוקיינוס האטלנטי בקצהו המערבי של ים ברנץ, השייך לנורבגיה.

האי הוא הדרומי בין איי סבאלברד ושוכן במחצית הדרך בין בינם לבין נורדקאפ שבצפון סקנדינביה. שטחו של האי הוא 178 קמ"ר וצורתו כשל משולש הניצב על קוקודו. המרחק המקסימלי באי מצפון לדרום מגיע ל-20 ק"מ וממזרח למערב הוא משתרע לרוחב של 15.5 ק"מ לכל היותר. חלקו הדרומי של האי הררי והוא מגיע לשיא גובהו בהר מיסרי (Miseryfjellet) שגובהו 536 מטר. בצפונו של האי משתרע מישור התופס כשני שלישים משטחו, ובו משובצים מספר אגמי מים מתוקים ששטחם הכולל הוא 19 קמ"ר. קו החוף תלול ברובו ובו צוקים גבוהים, אם כי קיימים גם מספר חופים חוליים.

האקלים מתון יחסית לקו הרוחב הצפוני בו שוכן ביירנייה, בשל זרמי המים החמים המגיעים לצידו המערבי של האי מדרום. האקלים הוא ארקטי-ימי והטמפרטורות הממוצעות נעות בין −8.1°C בחורף לבין ל-4.4 °C בחודשי הקיץ. היקף המשקעים השנתי נמוך יחסית ומגיע ל-371 מ"מ בממוצע בחלקו הצפוני של האי. מזג האוויר בקיץ עשוי להיות יציב למדי אך הערפל שכיח ומכסה את האי בחמישית מימי חודש יולי, כאשר אוויר ימי חם בא במגע עם מים קרים. מ-8 בנובמבר ועד 3 בפברואר שרוי ביירנייה באפלת הלילה הארקטי ומ-2 במאי עד 11 באוגוסט שורר בו אור יום.

האי התגלה ב-10 ביוני 1596 על ידי וילם ברנץ ושמו ניתן לו בעקבות דוב קוטב שנראה שוחה בסמוך לו. האי נחשב כ"טרה נוליוס" (לטינית terra nullius, ארץ שאינה שייכת לאיש), עד 1920 עת הושם תחת ריבונות נורבגית.

למרות ריחוקו וצחיחותו, התקיימה באי פעילות אנושית במאות הקודמות, כמו כריית פחם, דייג וציד לווייתנים. עם זאת, שום התיישבות על האי לא נמשכה יותר ממספר שנים, והאי אינו מיושב בהווה למעט סגל התחנה המטראולוגית שבו. בשנת 2002 הוכרז האי יחד עם ממי חופיו כשמורת טבע.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ביירנייה בוויקישיתוף
צוק סטאפן בביירנייה
Magnify-clip.png