הכיבוש היפני במלאיה
מלאיה הייתה ערב מלחמת העולם השנייה מושבה בריטית. למחרת ההתקפה על פרל הארבור בידי יפן, מ-8 בדצמבר 1941 היא נכבשה בהדרגה עד נפילת סינגפור ב-16 בפברואר 1942. היפנים המשיכו להחזיק במושבה עד הכניעה הכללית ב-1945. הכוח הראשון שהניח את נשקו בחצי האי היה חיל המצב בפנאנג ב-2 בספטמבר 1945, בטקס שהתקיים על סיפון האונייה הבריטית HMS Nelson.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרעיון של איחוד מזרח אסיה תחת שלטון אחד לקוח מהאצ'ירו אריטה, ששימש שר החוץ של יפן בין 1936–1940, ושאב אותו מהצבא היפני. לפי צבא יפן, האימפריה הייתה שקולה לדוקטרינת מונרו האמריקאית (שמתנגדת לקולוניאליזם אירופי ביבשת אמריקה)[1], יחד עם מסקנת רוזוולט, שאפשרה לארצות הברית להתערב בעניינים הפנימיים של מדינות באמריקה, כדי למנוע מכוחות זרים לפעול באמריקה. לפי הנטען, מזרח אסיה היה חיוני ליפן בדומה לחיוניות של אמריקה הלטינית לארצות הברית[2].
שר החוץ היפני בשנים 1940–1941, יוסוקה מצואוקה, הכריז רשמית על מדיניות ספרת השגשוג המשותף ב-1 באוגוסט 1940[3]. עם זאת, מנהיגי יפן התעניינו בתפיסה זו מזה זמן רב. פרוץ הקרבות במלחמת העולם השנייה באירופה, נתנה ליפן את ההזדמנות לדרוש את הפסקת התמיכה בסין במסגרת "אסיה לאסיאתים", ומבלי שמעצמות אירופה יוכלו להתנגד בצורה אפקטיבית. מדינות אחרות במזרח אירופה היו מושבות אירופיות, ותושביהן גילו תמיכה ביפן, לדוגמה באינדונזיה שנכבשה על ידי יפן בתחילת המלחמה ושהוקמה בה ממשלת בובות; או במנצ'וקוו שכבר הייתה תחת שלטון יפני. גורמים אלו סייעו ליפן להקים את הספרה שלה, בלי סיוע של כוח נוסף ומבלי להיתקל בהתנגדות רבה. הספרה היפנית הייתה צפויה ליצור "סדר עולמי חדש", שבו מדינות אסיאתיות ישגשגו יחד בשלום, ללא קולוניאליזם אירופי, בהובלת יפן.
הכנות לפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יחידה 82 של הלשכה לענייני צבא יפניים הוקמה ב-1939 או 1940, בסיסה היה בטאיוואן ומשימתה הייתה להתכונן לפלישה. בשלבי התכנון האחרונים, פיקד על היחידה יושיהידה האיישי. היפנים אספו מודיעין ממלאיה באמצעות רשת סוכנים שכללה את שגרירות יפן; תושבים לא מרוצים ואנשי עסקים יפנים, קוריאנים וטאיוואנים. מרגלים בריטים בשירות יפן כמו פטריק סטנלי וויליאם סמפיל, העבירו מודיעין ליפנים שאפשר להם בהמשך להשמיד חלק גדול מחיל האוויר של בעלות הברית על הקרקע.
בטרם נורתה יריית הפתיחה לפלישה, קציני מודיעין יפנים הקימו משרדים חשאיים שהתחברו לארגונים מלזיים והודיים שתמכו בעצמאות כמו האיחוד המלאי הצעיר והליגה לעצמאות הודית. היפנים סיפקו מימון לתנועות בתמורה למודיעין על תנועות והחוזקות של בעלות הברית במלאיה.
ב-1941 ציינו היפנים את השנה הרביעית למלחמה בסין. הייתה להם תלות רבה בייבוא עבור הצבא שלהם, בעיקר נפט מארצות הברית, אולם ב-1940 הטילה ארצות הברית אמברגו נפט על יפן. מטרת האמברגו הייתה לגרום ליפן לצאת מסין, אולם ביפן היה חשש שיציאה מסין תגרום לאי-יציבות פנימית, והחליטו לפעל נגד השטחים בשליטת ארצות הברית, בריטניה והולנד. כוחות יפן התכנסו באי היינאן ובהודו הצרפתית, לקראת הפלישה למלאיה. בעלות הברית, שהבחינו בהצטברות הכוחות, נענו שמדובר בהכנה לפעולה בסין.
השתלטות על מלאיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כוחות יפניים נחתו בחוף קוטה באהרו בחצות ה-8 בדצמבר 1941, ופתחו בקרב קוטו באהרו מול הכוחות הבריטיים. הקרב סימן את תחילת הכיבוש היפני במלאיה, ואת תחילת המלחמה באוקיינוס השקט. נמל התעופה של קוטו באהרו נכבש בבוקר, ולמחרת גם שדות התעופה סונגאי פטאני, באטרוורת' ואלור סטאר. החיילים היפנים התחלקו מכאן לשתי קבוצות: הראשונה נעה לאורך החוף המזרחי לכיוון קואנטן והשנייה נעה דרומה לכיוון נהר פרק. ב-11 בדצמבר החלו הפצצות של פננג. ב-16 בדצמבר נסוגה בריטניה מפננג, ויפן השתלטה עליה ב-19 בדצמבר.
היפנים המשיכו להתקדם דרומה, והשתלטו על איפוה ב-26 בדצמבר. הם המשיכו להיתקל בהתנגדות עזה בקרב קמפר שהחל ב-30 בדצמבר והסתיים ב-2 בינואר בנסיגה בריטית נוספת. ב-7 בינואר 1942, שתי בריגדות מדיוויזיית הרגלים ההודית ה-11 הובסו בקרב נהר סלים, מה שהעניק ליפנים גישה קלה לקואלה לומפור. ב-9 בינואר כבר נפגע מצבם של הבריטים במידה רבה, והוחלט לסגת ולרכז את הכוחות דרומית למלזיה, תוך עזיבת קואלה לומפור, שנכבשה על ידי יפן ב-13 בינואר.
קו ההגנה הבריטי הוקם בצפון ג'והור. בריגדת הרגלים ההודית ה-45 הוצבה לאורך חלקו המערבי, הכוח האימפריאלי האוסטרלי, מוקם במרכזו, משם הוא הצליח להתקדם צפונה ונקלע להתנגשות עם הצבא היפני. ב-15 בינואר, הגעת הדיוויזיה היפנית ה-15 אילצה את האוסטרלים לחזור לעמדות המקוריות. לאחר מכן המשיכו היפנים מערבה והביסו בקלות את הבריגדה ההודית. בתגובה, נפקד על האוסטרלים לנוע מערבה, והם התעמתו עם היפנים.
הלחימה נמשכה עד 18 בינואר, אז קו ההגנה קרס. לאחר מכן נסוגו בעלות הברית לסינגפור, ומלאיה הייתה תחת שלטון יפני מלא.
החיים תחת הכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדיניות יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדיניות יפן ביחס לשטחים כבושים פותחה בפברואר 1941 על ידי קולונל אובטה נובויושי ולויטננט קולונל אוטוג'י טופוקו מהמטה הכללי. המדיניות שלהם כללה חמישה עקרונות: בעלות על משאבים חיוניים לביטחון הלאומי; שמירה על החוק והסדר; ניהול בר קיימא של הכוחות הפועלים בשטח כבוש ללא סיוע חיצוני; מתן כבוד לארגונים ולמנהגים הקיימים; הימנעות מדיון פזיז בשאלת הריבונות העתידית. בהתאם למנהל, שטחי המצרים הושמו תחת שלטון ישיר של צבא יפן, ופדרציית מדינות מלאיה וג'והור נותרו תחת שלטון הסולטאנים. כמו כן, ארבע המדינות הצפוניות הועברו לתאילנד.
לאחר הכיבוש הונהג במלאיה שלטון צבאי. מפקד הארמייה ה-25 פיקח על המצב, וראש מחלקת העניינים הכללים בארמייה, קולונל וואטנבה וואטארו היה הקצין המבצע. לוואטארו הייתה תפיסת עולם קשוחה, שהתייחסה בחומרה לסינים בשל תמיכתם בסין במלחמתה נגד יפן. המלאים וההודים זכו ליחס מתון יותר בשל שיתוף הפעולה שלהם.
וואטארו גם האמין שהשלטון הבריטי הציג בפני המקומיים סגנון חיים נהנתני וחומרני. הוא האמין שיש לחנכם להתמודד עם קשיים באמצעות חינוך גופני ורוחני. עוד הוא האמין שהם צריכים להיות מוכנים למסור את חייהם למען רעיון האקו איצ'יו ("כל העולם תחת קורת גג אחת").
כשהוחלף וואטארו במרץ 1943 בידי מייג'ור ג'נרל מאסוצו פוג'ימורו, עוצמתה של יפן כבר התערערה, וחלחלה ביפנים ההבנה שיש להשיג שיתוף פעולה מכלל האוכלוסייה. בהדרגה, החוקים נגד הסינים רוככו ובוטלו, ומועצות מייעצות הוקמו. במרץ 1944, ייסד קולונל המדה הירושי חדר קריאה ציבורי כדי לדון עם המנהיגים והצעירים הסינים.
שינויים תרבותיים וגאוגרפיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
היפנים ביקשו לשנות את השפה המדוברת במלאיה ליפנית. לשם כך הם החליפו בתחילה את שלטי החנויות ושמות הרחובות; וכן שינו את השם של מלאיה ופנאנג לשמות יפניים. בנוסף, שונה אזור הזמן במלאיה כך שיתאים לזה שביפן.
המנהג היפני להשתחוות הונהג גם במלאיה, והאוכלוסייה נדרשה להשתחוות בפני חיילים בשמירה. המלאית נחשבה לניב והיפנים רצו להתאים אותה לשפה הסומטרית.
תעמולה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכוחות הפולשים השתמשו בסיסמאות כמו "אסיה לאסיאתים", כדי לזכות בתמיכה מהמקומיים. הקיצוניים במלאיה הונחו לשתף פעולה עם התוכניות ל"אסיה לאסיאתים" ול"אזור שגשוג משותף באסיה", כשמלאיה נועדה להיות בסיס חשוב. היפנים פעלו נמרצות כדי לגרום למלאים להאמין שהם המושיעים שלהם, בעוד בריטניה הוצגה ככוח אימפריאליסטי שניצל אותם. עם זאת, בנובמבר 1943, כשנערכה ועידת מזרח אסיה הגדולה, אינדונזיה ומלאיה לא הוזמנו להשתתף בה מכיוון שיפן תכננה לספח את שני האזורים.
עיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
סוכנות הידיעות היפנית, דואומי טושין, הייתה מונופול בסיקור מלאיה, סינגפור ובורניאו הבריטית. כך, כל הפרסומים באותו אזור עברו דרכה. חריג אחד היה ה-Perak Times, שיצא לאור בג'והור באיפוה, בין 1942 ל-1943.
חיל מצב[עריכת קוד מקור | עריכה]
הארמייה ה-25 שבסיסה היה בסינגפור שימשה כחיל המצב במלאיה עד ינואר 1944; אז הוחלפה בדיוויזיית הרגלים ה-94 של ארמייה 29, ובסיסה היה בטאיפינג, עד סוף המלחמה.
חיל המצב היפני שימש משטרה צבאית ושמר על הסדר הציבורי בדומה לפעילות האס אס בגרמניה הנאצית. יחידות חיל המצב היו בעלות סמכות לעצור ולחקור בעינויים אנשי צבא ואזרחים כאחד.
בסיס הצוללות בפננג[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך הכיבוש, שימשה פננג לבסיס צוללות יפניות, איטלקיות וגרמניות. שייטת 8 של הצי ה-6 של הצוללות היפניות מוקמה בפננג החל מפברואר 1942. הבסיס שימש כנקודת תדלוק לצוללות ששטו לכיוון אירופה ולפעולות באוקיינוס ההודי. בתחילת 1943, החלו צוללות גרמניות ואיטלקיות לפקוד את פננג. באפריל, נשלחה ה-U-178 להקים ולפקד על בסיס הצוללות הגרמני בפננג. זהו הבסיס היחיד ששימש את שלושת מדינות הציר יחד.
צוללות יפניות מפננג השתתפו בקרב על מדגסקר ב-29 במאי 1942, ותקפו את הספינות בנמל דייגו סוארס. מתוך שבע צוללות איטלקיות שפעלו גם הן, מתוכן שתיים הוטבעו, שתיים נתפסו בפננג אחרי כניעת איטליה בספטמבר 1943 ושימשו את גרמניה, ואחת נוספת נתפסה בבורדו על ידי גרמניה, אך לא נעשה בה שימוש.
מתוך 11 הצוללות הראשונות שהוקצו לקבוצת מונסון, רק ארבע הגיעו בין אוקטובר לנובמבר 1943. מהקבוצה השנייה נשלחה בסוף רק צוללת אחת נוספת, שהגיעה באפריל 1944, אז השתנה מיקוד המשימה לעיסוק בתחבורה בין אסיה לאירופה. משימות אלו נועדו להעביר אספקה חיונית מגרמניה ליפן.
במרץ 1944 הייתה חסרה בבסיס אספקה חיונית, והוא היה תחת איום גובר מצד בעלות הברית. היפנים הוציאו את הצוללות שלהם מהבסיס לפני סוף 1944, אחרי שהפצצות בעלות הברית הגיעו אליו. הגרמנים עזבו גם הם בדצמבר, לפני שנסוגו לסינגפור.
עם כניעת גרמניה, הצוללות הועברו ליפן, והמלחים הגרמנים עברו לבאטו פהאט. עם חזרת הבריטים ב-1945, המלחים נכלאו, והאחרון מביניהם הוחזר לגרמניה ב-1947.
שירות ציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
כל השירותים הציבוריים היו באחריות הארמייה ה-25, למעט בצפון מלאיה שהועברו לשלטון תאילנד. בהמשך הועברה האחריות על מלאיה לארמייה ה-29 שבסיסה היה בסינגפור.
אזרחים יפנים וטאיוואנים פנו למשטרה ולשירותים הציבוריים במהלך הכיבוש. מבנה השירותים הציבוריים נותר דומה לזהה שלפני המלחמה, אם כי רבים מהעובדים בו הוחלפו. רבים מהחוקים הבריטיים המשיכו להתקיים גם במהלך הכיבוש היפני. כמו כן, הסולטאנים הורשו להישאר בתפקידם, בשאיפה להדיחם מהשלטון בהמשך.
סיפוח החלק הצפוני של מלאיה בידי תאילנד[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד 1909, קדה, פרליס, קלנטן וטרנגנו היו תחת שלטון תאילנד. באותה שנה, כחלק מהסכם, הן הועברו לשליטת בריטניה.
ביולי 1943, הודיע ראש ממשלת יפן, הידקי טוג'ו, על החזרת ארבע המדינות לתאילנד כחלק מהברית הצבאית שנחתמה בין המדינות ב-21 בדצמבר 1941. תאילנד קיבלה את השליטה במדינות מ-18 באוקטובר עד סוף המלחמה. עם זאת, חיילים יפנים ואנשי הקמפייטאי המשיכו לפעול בשטחים אלו גם במהלך השלטון התאילנדי.
החיים במהלך הכיבוש היפני[עריכת קוד מקור | עריכה]
גיוס לצבא היפני[עריכת קוד מקור | עריכה]
היפנים ניסו לגייס מקומיים, מלאים והודים לפני ובמהלך הכיבוש.
הליגה לעצמאות הודית[עריכת קוד מקור | עריכה]
טרם הפלישה למלאיה, קצין המודיעין היפני מייג'ור איוואיצ'י פוג'יוורה ייסד קשרים עם הליגה לעצמאות הודית. מאמציו, יחד עם גורמים בארגון ההודי, תרמו להקמת הצבא הלאומי ההודי, שהורכב מחיילים הודים לא מרוצים שנשבו במהלך המערכה במלאיה. ככל שהמלחמה התקדמה, נשבו עוד ועוד חיילים הודים ששוכנעו להצטרף לכוח החדש.
אחרי נפילת סינגפור, הוקם הצבא רשמית. עד 1 בספטמבר 1942 הוא מנה 40 אלף מתנדבים שכללו חיילים לשעבר ואזרחים ממלאיה ומסינגפור. מייג'ור מוהאן סינג היה מפקד הצבא, והוא מונה לכך רשמית בוועידת הליגה לעצמאות הודית בבנגקוק ביוני 1942.
למרות שלסינג הייתה מערכת יחסים טובה עם פוג'יוורה, הוא הביע אי נוחות מפקודות מסוימות של יפן. עובדה זו הובילה למעצרו ב-29 בדצמבר 1942. ביוני 1943 שב הצבא ההודי לתחייה, והוא כלל לראשונה באסיה יחידת נשים נפרדת.
האיחוד המלאי הצעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
קשר נוסף שהצליח פוג'יוורה לבסס היה עם איברהים יעקוב, מהאיחוד המלאי הצעיר, שתמך בעצמאות מלאיה. ערב מלחמת העולם השנייה, עודד הארגון סנטימנט אנטי–בריטי מובהק. בסיוע יפני, הצליחו חברי הארגון לרכוש את העיתון המשפיע Warta Malaya. זמן קצר לפני הפלישה, יעקוב וחברי ארגון אחרים נעצרו על ידי הבריטים.
במהלך הקרב על כיבוש מלאיה, אנשי האיחוד המלאי הצעיר סייעו ליפנים באמונה שהם יעניקו למלאיה עצמאות. עם כיבוש סינגפור, יפן שחררה את חברי הארגון שהיו עצורים. מוסטפא חוסיין, סגן נשיא הארגון ואחרים, ביקשו מיפן לתת ערובה לעצמאות מלאיה, אולם סורבו. במקום זאת, יפן פירקה את הארגון והקימה ארגון חדש. איברהים יעקוב מונה ללויטננט גנרל ופיקד על מיליציה של 2,000 איש.
פשעים נגד האנושות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר כיבוש מלאיה, דאגת היפנים הייתה נתונה לאוכלוסייה הסינית, שהייתה ידועה כמי שתומכת כלכלית בלאומנים ובקומוניסטים בסין במלחמתם נגד יפן. בדצמבר 1941 גובשה רשימה של מרכיבים שיש לחסל בקרב האוכלוסייה הסינית. ב-17 בפברואר 1942 הורה מפקד הארמייה ה-25, טומויוקי יאמשיטה לחסל גורמים אנטי–יפנים בקרב הסינים. לאחר מכן הוצאו להורג חשודים ללא משפט. באותו היום, 70 חיילים מהרגימנט המלאי הוצאו לשדה הקרב ונורו, וכמו כן ראשיהם של מספר קצינים נערפו. ההסבר שניתן היה שמדובר בהתמודדות עם סינים "סוררים".
החל מפברואר בסינגפור ולאחר מכן ברחבי כל מלאיה החל תהליך של הוצאה להורג של סינים שנחשבו לאיום. זו היא ההתחלה של טבח סוק צ'ינג בו נרצחו 50 אלף בני אדם ממוצא סיני על ידי הקמפייטאי.
אירועים אחרים כוללים את קוטה טינגי בג'והור ב-28 בפברואר 1942, עם 2,000 שנרצחו; 4 במרץ בגלנג פתאה בו נרצחו 300; ב-6 במרץ בנוט בג'והור במספר לא ידוע; בין פברואר למרץ נרצחו בג'והור 25 אלף בני אדם.
החדשות על מעשי הטבח הגיעו למערב בפברואר 1943, כשלפי מקורות סיניים ציינו ש-97 אלף סינים שהיו חשודים נכלאו או נרצחו במלאיה ובסינגפור לבדה. בפרסום נכתב גם כי היפנים הקימו יחידות ערבות הדדית שהורכבו מ-30 משפחות סיניות שהבטיחו שאף אחד לא יתנגד ליפנים. במידה ובקבוצות עדיין היו מתנגדים, כולם היו נרצחים[4].
כמו בכלא צ'אנגי בסינגפור, בתי כלא ברחבי מלאיה, הוקמו מחדש על ידי היפנים לשימוש כשטחי מעצר והוצאה להורג. בתי ספר שונים שימשו גם הם כמתקני חקירה[5].
היפנים הואשמו גם בביצוע ניסויים רפואיים, וידוע שלקחו נערות ונשים מלאיות לשמש כנשות ניחומים.
עבודות כפייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
היפנים דרשו מהקהילה הסינית לגייס 50 מיליון דולר כופר על תמיכתה בסין במלחמתה נגד יפן. לאחר שהארגון שנשלט על ידי היפנים הצליח לגייס רק 28 מיליון, הוא נדרש לקחת הלוואה בגובה היתרה.
בתחילה, שתי הקבוצות האתניות הגדולות האחרות במלאיה, ההודים והמלאים, חמקו מההתעללות היפנית. זאת מכיוון שהיפנים ביקשו את תמיכת האוכלוסייה ההודית, ולא ראו במלאים איום. עם זאת, היפנים עודדו את האוכלוסייה לסייע למאמץ המלחמתי על ידי מימון ועבודה. על פי הערכות, כ-73 אלף מלאים נדרשו לעבוד על מסילת הרכבת תאילנד–בורמה, כשלפי ההערכות 25 אלף מתו במהלך העבודות. היפנים גם העבירו פסי רכבת ממסילת מלאקה לשימוש במסילת הרכבת לבורמה.
ככל שהמלחמה התקדמה, שלושת האוכלוסיות החלו לסבול מקיצוב חמור יותר ויותר, מהיפר אינפלציה וממחסור במשאבים. המצור של בעלות הברית על יפן הקשה עליה להעביר אספקה לשטחים שכבשה. בהדרגה, הן ההודים והן המלאים נכנסו לעימות מול היפנים, מה שגרם ליצירת תנועת התנגדות חזקה.
מסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]
כ-150 אלף טון גומי נוצלו על ידי היפנים, אולם מדובר בכמות נמוכה משמעותית מזו שמלאיה ייצאה לפני המלחמה. מכיוון שמלאיה ייצרה יותר גומי ופח ממה שיפן יכולה הייתה לנצל, מלאיה סבלה מהירידה בחשיפה ליתר השווקים בעולם. ב-1944, ההכנסה הריאלית לנפש ירדה למחצית מרמתה ב-1941, וב-1945 פחות ממחצית מהרמה ב-1938. גורם נוסף היה המחסור בספינות סוחר, שבלט מתחילת 1942. כחלופה לספינות הסוחר, ביקשו היפנים לבנות מסילת רכבת בין מלאיה למנצ'וקוו.
לפני המלחמה, ייצרה מלאיה 40% מהגומי בעולם ושיעור גבוה מהפח. היא ייבאה יותר מ-50% מהאורז שנצרך, שהיה מזון בסיסי לאוכלוסייה. המצור של בעלות הברית גרם לצמצום ניכר בייצוא ובייבוא. ביוני 1943 כבר היה ביפן מחסור בפח, למרות שהיא שלטה במלאיה, בגלל קשיי שינוע.
.jpg)
במהלך המלחמה החליפו היפנים את הדולר המלאי בגרסה שלהם. לפני המלחמה היו במלאיה 219 מיליון דולר, ולפי פקידים יפנים, הם הוציאו 7–8 מיליארד דולר לשוק במהלך הכיבוש. כמו כן, לחלק מהיחידות היו מכונות הדפסת שטרות, ולא ידועות כמויות השטרות שהודפסו. עם שחרור מלאיה, היו בידי היפנים 500 מיליון דולר שלא במחזור שהוחזקו בקואלה לומפור. ההדפסה חסרת המעצורים הפכה את הכסף היפני לחסר ערך בסוף המלחמה.
במהלך המלחמה פיזרו מטוסי בעלות הברית עלונים בהם נכתב כי השטרות של היפנים יהיו חסרי ערך בסוף המלחמה. השימוש בעלונים הוצג כאחד הגורמים לירידה בערך הכסף ככל שיפן הפסידה. למרות הקפאת המחירים מפברואר 1942, עד סוף המלחמה המחירים המלאיה היו גבוהים פי 11 אלף מאשר בתחילתה. באוגוסט 1945 הגיעה האינפלציה החודשית לשיעור של 40%. כמו כן, הבריטים והאמריקאים הפיצו שטרות מזויפים[6].
תנועות התנגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
זמן קצר אחרי פלישת יפן, הסכימו הבריטים לשיתוף פעולה צבאי עם המפלגה הקומוניסטית המלאית, וב-15 בדצמבר שוחררו כל האסירים הפוליטיים שתמכו בשמאל. ב-20 בדצמבר החל הצבא הבריטי לאמן את המקומיים בלוחמת גרילה, בבסיס שמוקם בסינגפור. כ-165 חברי מפלגה הספיקו להתאמן לפני שסינגפור נפלה בידי יפן. חברי המפלגה שבקושי היו מצוידים כראוי, החלו לפעול כדי להפריע לפעילות צבא יפן.
זמן קצר לפני נפילת סינגפור ב-15 בפברואר 1942, החלה המפלגה הקומוניסטית לארגן התנגדות חמושה בג'והור. הוקמו ארבע קבוצות חמושות, שכונו גדודים. במרץ החלו הכוחות להיקרא "הצבא המלאי העממי האנטי–יפני", שערך פעולות חבלה ומארבים נגד היפנים. יפן מצידה הגיבה בפעולות תגמול נגד התושבים הסינים. פעולות אלו, לצד המצב הכלכלי המחמיר, גרמו לסינים רבים לברוח מהערים. הם התרכזו ביערות, שם הפכו למקור המרכזי לגיוס, למזון ולסיוע אחר לצבא האנטי–יפני, שמצידו סיפק הגנה.
בפברואר 1942, לאי טק (אנ'), שהואשם בהיותו סוכן בריטי, נעצר על ידי יפן. הוא הפך לסוכן כפול וסיפק מידע על המפלגה הקומוניסטית והצבא. באמצעות מידע שהוא סיפק, היפנים תקפו כינוס של מעל 100 חברי מפלגה וצבא, והרגו את רובם. המהלומה הקשה גרמה לצבא המלאי העממי לבטל את שיטת הקומיסרים, ובמקום זאת להעניק את מלוא הסמכויות למפקדים. בעקבות החלטה זו והובלתו של לאי טק, הצבא האנטי יפני נמנע ממפגשים נוספים והתמקד בגיבושו, ועד תחילת 1943 הוא כלל 4,500 חיילים. לאי טק לא נחשד כבוגד עד אחרי המלחמה, ובסופו של דבר הוא נרצח בידי פעילי הווייט מין.
החל מחודש מאי החלו הבריטים בפעולות קומנדו, שאפשרו יצירת קשר עם לוחמי הגרילה. ב-1944, הושגה הסכמה שהצבא האנטי יפני ישתף פעולה עם פקודות בעלות הברית, והן מצידן יספקו נשק ותחמושת. עם זאת, רק באביב 1945 החל הארגון לקבל כמויות גדולות של נשק במשלוחים אוויריים.
במקביל לצבא האנטי יפני פעלה קבוצה נוספת, הפהנג ואטניה, שהוקמה על ידי יאופ מאהידין. הקבוצה הוקמה בהסכמת סולטן פהנג. היא כללה 254 חברים ונעזרה בסיוע בריטי. לאחר כניעת יפן ועד חזרת הבריטים, סיפקה הקבוצה הגנה לסולטן מפני הקומוניסטים.
לאחר המלחמה נאסרה פעילות הארגון הקומוניסטי, והפהנג ואטניה אורגנה מחדש כצבא טריטוריאלי.
פעילות בעלות הברית במהלך הכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
דוקטרינת בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
עקרונות ניהול המלחמה של בעלות הברית נקבעו בוועידה חשאית שהתקיימה בין 29 בינואר ל-27 במרץ 1941. בוועידה זו נקבע העיקרון של אירופה תחילה, כשבמזרח הרחוק תתנהל בינתיים מלחמה הגנתית. אחרי המתקפה על פרל הארבור, נפגשו צ'רצ'יל ורוזוולט בוועידת ארקדיה (ועידת וושינגטון הראשונה), בה אושרר העיקרון שהוסכם מראש. בוועידת וושינגטון השלישית ב-1943 נדונה האפשרות להגביר את הלחץ בחזית סין, על ידי פעילות בבורמה. באוגוסט, בוועידת קוויבק הוחלט על עליית מדרגה במלחמה נגד יפן, ואורגן מחדש פיקוד דרום מזרח אסיה. בוועידת קוויבק השנייה ב-1944 נערכו דיונים בנוגע לפעילות אפשרית של הצי הבריטי נגד יפן.
הפצצות אסטרטגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההפצצה האסטרטגית הראשונה במלאיה התרחשה ב-2 בפברואר 1942 נגד נמלי התעופה של קואנטן וקואלה לומפור[7].
לא התרחשו פעולות נוספות במלאיה עד 27 באוקטובר 1944, אז מפציץ B-24 הטיל מוקשים במצר פננג, מה שגרם לנטישת היפנים את בסיס הצוללות[8]. מוקשים נוספים הוצבו במצר ב-26 בנובמבר וב-23 בינואר 1945.
ב-11 בינואר וב-24 בפברואר 1945, מפציצי B-29 תקפו את פננג[9]. לאחר מכן התרחשה הפצצת קואלה לומפור ושדה התעופה אלור סטאר ב-15 במרץ. תקיפות נוספות יועדו נגד רכבות, סירות חוף ומטרות נוספות.
פעילות במלאיה ובמצר מלאקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי שהיפנים השתלטו על מלאיה, מספר אנשי בעלות הברית ואזרחים אירופאים נמלטו לאזורי היערות[10]. חלקם, כמו האזרחית הבריטית נונה בייקר, הצטרפו לצבא הקומוניסטי[11][12]. אחרים, כמו פרדי ספנסר צ'פמן, פעלו במסגרת כוח 136 כדי לחבל בפעולות היפנים. באוגוסט 1943 הקימו בעלות הברית את פיקוד דרום מזרח אסיה, כדי לפקח על הנעשה באזור, לרבות במלאיה. ככל שהמלחמה התקדמה הצטרפו עוד ועוד אנשי בעלות הברית כדי לסייע לתנועות ההתנגדות.
חילות הים של בעלות הברית תקפו ספינות יפניות לאורך כל המלחמה, ולעיתים אף הנחיתו אנשי כוח 136 במלאיה. הפעילות האווירית לעומת זאת הייתה מוגבלת והתגברה רק מסוף 1944.
איברהים איסמעיל נחת במלאיה באוקטובר 1944 כחלק מכוח 136 כדי להטעות את היפנים שבעלות הברית מתכננות נחיתה באיסתמוס קרא, מרחק 1,000 ק"מ צפונה, כדי לאפשר הקמת ראש גשר במלאיה במסגרת מבצע ציפר. לאחר מכן תוכננה תנועה דרומה במבצע מיילפיסט לשחרור סינגפור, ומבצע להשתלטות על צפון מלאיה. כלי טיס של בריטניה וארצות הברית תקפו מטרות בחוף המזרחי כהקדמה למבצע, אולם בטרם התחיל המלחמה הסתיימה.
כניעת היפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-15 באוגוסט 1945, נשא קיסר יפן הירוהיטו הצהרה מוקלטת לעם היפני, בה הכריז על כוונת יפן לקבל את תנאי הצהרת פוטסדאם. לאחר הכרזת הכניעה, מטוסים בריטים פיזרו עלונים מעל ערי מלאיה. מפציץ מוסקיטו אחד נאלץ לבצע נחיתת חירום בשדה תעופה סמוך לקואלה לומפור, שעדיין הוחזק על ידי היפנים. היפנים סייעו לאנשי צוות האוויר, בטרם אלה נאספו על ידי מפציץ אחר.
בתקופה שבין כניעת יפן להגעת כוחות בעלות הברית, פרצו עימותים בין הסינים למלאים, בעיקר באזור פרק. הצבא הקומוניסטי החל לבצע פעולות תגמול נגד משתפי פעולה במשטרת מלאיה ובאוכלוסייה, וכפה גיוס כספים. רבים בשורות הצבא דגלו במהפכה, אולם הגישה הזהירה בה נקטו לאי טק ויתר מנהיגי הצבא, סיכלה רצון זה ונחשבה בהמשך להחמצה. חיילים יפנים גם הם הותקפו על ידי אזרחים, בשעה שנסוגו מאזורים מרוחקים.
פננג הייתה המדינה הראשונה במלאיה שהשתחררה מהשלטון היפני. חיל המצב היפני נכנע ב-2 בספטמבר 1945 על סיפון האונייה הבריטית נלסון. ב-12 בספטמבר נכנע חיל המצב בסינגפור. לאחר סינגפור הגיעו כוחות בריטיים לקואלה לומפור, שם נכנע מפקד הארמייה ה-29 ב-13 בספטמבר.
מאוחר יותר באותה שנה, הסכים הצבא הקומוניסטי להתפרק מנשקו, והנשקים הוגשו בטקסים שנערכו.
אחרי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חזרת היפנים ליפן[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאוקטובר 1945, החיילים היפנים במלאיה, ג'אווה, סומטרה ובורמה הועברו לרמפנג ולאיי גלאנג בהמתנה להחזרתם ליפן. בעלות הברית מינו את לויטננט גנרל אישיגורו לפקד על האי, בפיקוח חמישה אנשי צבא בריטיים. יותר מ-200 אלף יפנים עברו דרך איים אלו במסגרת מבצע אקסודוס.
בנוסף לחיילים היפנים, כ-7,000 אזרחים יפנים שחיו במלאיה הוחזרו גם הם ליפן[13].
פשעי מלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנשי הקמפייטאי ושומרים במחנות טופלו כאסירי מלחמה, בשל היחס שלהם לאזרחים ולחיילים. לאחר מכן נערכו מספר משפטים בנושא פשעי מלחמה. הראשון נערך ב-1947, אז נמצאו 7 אשמים, מתוכם שניים הוצאו להורג, ועל אחד נגזר מאסר עולם, אולם בהמשך הוא נמצא אשם בטבח פריט סולונג, והוצא להורג בידי האוסטרלים.
קפטן היגאשיקאווה, מפקד הקמפייטאי בפננג, הוצא להורג, אחרי שפעולותיו היו כה אכזריות עד שקפטן הידקה, ראש המטה בפננג דן בנושא עם לויטננט גנרל אישיגורו, שהעביר את היגאשיקאווה מתפקידו. סמל איקו יושימורה, ראש הקמפייטאי באיפוה, נידון למוות בגין עינויים והתעללות באזרחים.
נוספים הוצאו להורג, כמו קולונל ווטנבה צונאהיקו, מפקד הגדוד ה-11 בשל פעולותיו בטבח קואלה פילה, וקפטן איוואטה מיצוגי.
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתי קברות לאנשי בעלות הברית ומלאים הוקמו בסינגפור ובפרק. משלחת מיוחדת הוקמה באוקטובר 1946 כדי לאתר ולקבור מחדש את אנשי בעלות הברית.
אתר ההנצחה המרכזי הוא הפסל הלאומי בקואלה לומפור, שמוקדש למי ששירתו במלחמת העולם השנייה ובמצב החירום המלאי שהתרחש בין 1948 ל-1960.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Paul H. Kratoska, THE JAPANESE OCCUPATION: MALAYAN ECONOMY BEFORE, DURING AND AFTER, EHM
- Invasion of Malaya, www.awm.gov.au
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Anthony Rhodes, Propaganda: The art of persuasion: World War II, Chelsea House, 1976, עמ' 252–253, ISBN 9780877540298
- ^ William L. O'Neill, A Democracy at War: America's Fight at Home and Abroad in World War II, עמ' 53, ISBN 0-02-923678-9
- ^ James L. McClain, Japan: A Modern History, W.W. Norton & Company, 2002, עמ' 470, ISBN 9780393041569
- ^ Wholesale massacre of Chinese told by traveller from Malaya, Santa Cruz Sentinel, 15 בפברואר 1943
- ^ Joshua Eliot, Malaysia & Singapore Handbook, Footprint Handbooks, 1996, ISBN 9780900751790
- ^ "WW II Allied Propaganda Banknotes". www.psywarrior.com. נבדק ב-4 באוגוסט 2023.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ The Second World War just one year ago today, The News-Herald, Franklin, Pennsylvania, Tuesday, 2 February 1943, p. 5
- ^ Form 540 (אורכב 24.03.2016 בארכיון Wayback Machine), October 1944, retrieved 8 August 2016
- ^ Thursday, 11 January 1945 – HQ AAF, retrieved 8 August 2016
- ^ Kennedy, Joseph (1987-06-18). British Civilians and the Japanese War in Malaya and Singapore, 1941-45 (באנגלית). Springer. ISBN 978-1-349-08691-7.
- ^ Lee, Y. S. (2015-06-03). "The History Girls: Nona Baker, by Y S Lee". The History Girls. נבדק ב-2022-06-01.
- ^ Thatcher, Dorothy; Cross, Robert (2018-02-07). Pai Naa: The True Story of Englishwoman Nona Baker's Survival in the Malayan Jungle During WWII (באנגלית). Monsoon Books Private, Limited. ISBN 978-1-912049-06-6.
- ^ Denker, Mehmet Sami (1998), "Ties That Bind: Japan-Malaysian Economic Relations in Historical Perspective" (PDF), İktisadi ve idari bilimler fakültesi dergisi, 8 (1): 1–15
