דוקטרינת מונרו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ג'יימס מונרו

דוקטרינת מונרואנגלית: Monroe Doctrine) הייתה מדיניות חוץ אמריקאית שהוכרזה ב־1823 בידי נשיא ארצות הברית ג'יימס מונרו.

כבר בימי ג'ורג' וושינגטון נטתה ארצות הברית לשמור על מדיניות של בדלנות. דוקטרינת מונרו אישרה מחדש את מדיניות הבדלנות האמריקאית ובה נאמר כי ארצות הברית תימנע מהתערבות במלחמות אירופאיות. החלק החדש והחשוב בדוקטרינת מונרו היה כי ארצות הברית לא תסכים לסבול קולוניאליזם אירופי ביבשת אמריקה (כונתה "אמריקה לאמריקאים"). הקמת קולוניות אירופאיות חדשות או פגיעה בעצמאות מדינות באמריקה תיחשב כפעילות עוינת כנגד ארצות הברית. דוקטרינת מונרו הוכרזה בנאום השנתי השביעי של מונרו בפני הקונגרס.

דוקטרינת מונרו נשמרה עד להחלפתה בדוקטרינת טרומן ב־1947, מלבד התערבותה של ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה.

הרקע לדוקטרינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר החוץ ג'ון קווינסי אדמס מנסח הדוקטרינה

עם קץ המלחמות הנפוליאוניות ב־1815 נוצר שבר בין ספרד ומושבותיה באמריקה. בין השנים 1815 ל־1822 הוליכו חוזה דה סן מרטין בארגנטינה, ברנרדו או'היגינס בצ'ילה וסימון בוליבר בוונצואלה את ארצותיהם לשחרור מן הקולוניאליזם הספרדי. הרפובליקות החדשות ציפו להכרה מארצות הברית ואמריקאים רבים צידדו בכך.

הנשיא ג'יימס מונרו ושר החוץ ג'ון קווינסי אדמס (שהיה הנשיא שכיהן לאחר מונרו) לא רצו להסתכן במלחמה עם ספרד בשל מדינות שהישרדותן לא הייתה מובטחת. מבחינתם, כל עוד מדינות אירופאיות אחרות לא מתערבות, ספרד והמורדות יכלו להמשיך בלחימה.

בריטניה התלבטה בין תמיכה בשלטון מונרכי ובין הרצון לשווקים חדשים. מדינות דרום אמריקה היוו שוק גדול יותר מארצות הברית עבור סחורות בריטיות. כאשר צרפת ורוסיה הציעו שבריטניה תסייע לספרד בהשבת מושבותיה, בריטניה שללה את הרעיון.

בנוסף, ארצות הברית ניהלה משא ומתן עם ספרד על רכישתה של פלורידה. לאחר שהחוזה אושר, החלה ארצות הברית בהכרה במדינות אמריקה הלטינית. במהלך 1822 זכו ארגנטינה, צ'ילה, פרו, קולומביה ומקסיקו להכרה.

ב־1823 הזמינה צרפת את ספרד להחזיר את בית בורבון וכן דנו בכך שספרד תתקיף את מושבותיה לשעבר בתמיכה הברית הקדושה (רוסיה, פרוסיה ואוסטריה). תוכניות אלו היו עלולות לפגוע במאמצי בריטניה לאורך המאה השמונה עשרה לדחוק את צרפת מאמריקה.

ג'ורג' קנינג, שר החוץ הבריטי, הציע כי בריטניה וארצות הברית יזהירו במשותף את צרפת וספרד מהמשך תוכניות אלו. תומאס ג'פרסון וג'יימס מדיסון עודדו את מונרו לקבל את ההצעה אך ג'ון קווינסי אדמס היה חשדן יותר. אדמס גם היה מודאג ממאמציה של רוסיה להרחיב את השפעתה דרומה מאלסקה לקליפורניה, שהייתה בשליטה מקסיקנית בשעתו.

בישיבת קבינט ב־7 בנובמבר 1823 התנגד אדמס להצעת קנינג וטען "יהיה זה יותר גלוי לב, שלא לומר מכובד, להציג בעצמנו את עקרונותינו לרוסיה וצרפת ולא להשתרך כסירה בנתיבה של אוניית המלחמה הבריטית". הקבינט הסכים למדיניות עצמאית.

בנאומו על מצב האומה ב־2 בדצמבר הכריז מונרו על מה שתיקרא דוקטרינת מונרו, אף שנכון יותר היה לכנותה דוקטרינת אדמס. ארצות הברית הודיעה למדינות העולם הישן כי יבשת אמריקה אינה פתוחה יותר לקולוניאליזם אירופאי וכי כל מאמץ אירופאי להרחבת ההשפעה בעולם החדש יחשב "למסוכן לשלומנו ולביטחוננו". ארצות הברית לא תתערב בעניינים הפנימיים באירופה ותצפה ממדינות אירופה לא להתערב בענייני מדינות אמריקה.

הצהרה זו עמדה בסתירה לרצונן של מדינות אירופה להשיב לעצמן טריטוריות שונות באזור האיטי וסנטו דומינגו. צרפת וספרד רצו להשיב את הטריטוריות בהיספניולה ולהרחיב את השפעתן. הדוקטרינה לא הייתה מוחלטת ואינטרסים לטווח קצר של ארצות הברית בקריביים השפיעו על מדיניותה.

אף על פי שהדוקטרינה תתגבש במשך שנים, אדמס תמך באופן כה נחרץ ביישום דוקטרינת מונרו עד כי נשיאים שבאו אחריו לא יכלו להתעלם מכך. יצוין כי ארצות הברית הצליחה לעמוד מאחורי דוקטרינת מונרו בשל התאמתה לבריטניה, שהחזיקה צי חזק (לארצות הברית לא היה כח צבאי משמעותי באותן שנים). האוקיינוס האטלנטי היווה מחסום נוסף, ובעימות אפשרי הוא היה מהווה יתרון חשוב לארצות הברית, שלא הייתה נאלצת לחצותו כדי להגן על אמריקה.

ב־2 בדצמבר 1845 הכריז הנשיא ג'יימס נוקס פולק בנאום לקונגרס כי דוקטרינת מונרו תיאכף בנחישות וכי על ארצות הברית להתפשט מערבה.

דוקטרינת מונרו בתחילת המאה העשרים - תיקון רוזוולט והצהרת קלארק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1904 הכריז תיאודור רוזוולט על תיקון משמעותי לדוקטרינה לפיו לארצות הברית יש זכות להתערב במדינות אמריקה הלטינית במקרה של התנהגות פסולה ברורה וחוזרת על עצמה מצד מדינות שם, ובפרט היה מדובר על מקרים של שמיטת חובות מצד מדינות אלה. ההצדקה הייתה כדי למנוע התערבות צבאית מצד המעצמות האירופאיות במקרים כאלה.

ב־1930 בהצהרת קלארק, נאמר כי דוקטרינת מונרו אינה היתר לארצות הברית להתערב בענייני אמריקה הלטינית כל עוד מדינות אירופאיות אינן מעורבות בהם.

דוקטרינת מונרו במהלך המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה הקרה שימשה דוקטרינת מונרו שוב את מקבלי ההחלטות האמריקאים. לאחר הקמת השלטון הקומוניסטי בקובה וקשריה של זו עם ברית המועצות, נטען כי יש לאכוף את דוקטרינת מונרו כדי לעצור את ברית המועצות מהתפשטות באמריקה הלטינית. ארצות הברית מקיימת אמברגו כנגד קובה מאז 1960.

במהלך שנות המלחמה הקרה סיפקה ארצות הברית סיוע מודיעיני וצבאי לממשלות שאוימו על ידי הקומוניזם. הדבר עורר ויכוח בארצות הברית, בו פעילי שמאל טענו כי האיום הקומוניסטי הוצג באופן מוגזם.

הדוקטרינה כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת האחרונה נקטה ארצות הברית מספר צעדים הנגזרים מדוקטרינת מונרו:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]