טופ גאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
התג המוענק למסיימי ההכשרה בבית הספר

טופ גאן הוא השם הפופולרי של תוכנית ההכשרה הטאקטית לטיסה קרבית של צי ארצות הבריתאנגלית (United States Navy Strike Fighter Tactics Instructor program (SFTI)), לשעבר "בית הספר לטיסה קרבית של צי ארצות הברית" הממוקם בבסיס האוירי של הצי, פאלון, במדינת נוואדה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת הפקת לקחים מקצועיים מביצועי הטייסים של הצי האמריקני במלחמת וייטנאם, נערך מחקר רב שנתי אשר מסקנתו העיקרית הייתה הצורך בשיפור הרמה המקצועית של הטייסים, בעיקר בהיבט של קרבות אוויר. בהתאם לכך הוחלט על ידי מפקד הצי של ארצות הברית על הקמת מרכז הכשרה מתאים. בית הספר הוקם בשנת 1969 בבסיס האוירי של הצי במירמר, קליפורניה.

המטרה העיקרית שהוצבה בפני מקימי בית הספר הייתה לפתח ולהנחיל לטייסים טקטיקות של קרב אוויר, בעיקר באמצעות תמרוניים אוויריים בלתי שיגרתיים (Dissimilar Air Combat Training — DACT). שיטת האימון העיקרית שנבחרה הייתה יצירה של צוותי אוויר מדריכים "דמויי אויב" הפועלים באמצעות דגמי מטוסים וטקטיקות אוויריות זרות ואשר על החניכים היה להתמודד איתם וליישם באופן מעשי טקטיקות של קרב אויר שרכשו בקורס.

בתחילת הדרך, מטוסי האויב העיקריים שהתמודדו מולם היו מיג-17 ומיג-21 אשר "גולמו" על ידי מטוסי סקייהוק ו- T-38 שהיו בעלי מאפייני גוף וטיסה דומים למטוסים הסובייטים. בשלב מאוחר יותר נעשה שימוש לביום מטוסי האויב גם בדגמים כגון F-5, A-6 ו-F-106.

בין השנים 1968 - 1970 עברו רבים מבין טייסי הצי האמריקני את ההשתלמות בטופ גאן, והתוצאה נראתה היטב בביצועי הטיסה שלהם. מנתוני הצי עולה כי יחס ההפלות של טייסיו עלה מכ-1:3.7 לכ-1:13 מול טייסי המיג הצפון-וייטנאמים, בעוד שיחס ההפלות של טייסי חיל האוויר, אשר לא יישמו תוכנית הכשרה דומה, דווקא ירד.

החל משנות ה-90 נוסף גם נושא תקיפות הקרקע כחלק מתחומי ההכשרה בטופ גאן. השינוי נבע מן האופי הרב-משימתי של מטוסי הדור החדש של הצי (F-14 ו-F-18), אשר שולבו גם במשימות מסוג זה בנוסף לתפקידם המסורתי במסגרת האוירית של הצי.

תוכנית ההכשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההכשרה בטופ גאן מתבצעת ב-5 מחזורים מרוכזים במשך השנה. כל מחזור לימוד נמשך 6 שבועות ומשתתפים בו 24 צוותי אוויר. על הצוותים המשתתפים להיות בעלי נסיון מבצעי ושליטה בכל המאפיינים של הטיסה הקרבית כתנאי מוקדם. צוותי האוויר שנבחרים לעבור את ההשתלמות המקצועית באים מבין יחידות קדמיות של הצי ולאחר מכן שבים ליחידות האם שלהם במטרה להעביר את הידע המעודכן ביותר לאחרים, או שנשארים בבית הספר כמדריכים. התוכנית כוללת כ-80 שעות של הרצאות תאורטיות ובנוסף לכך אימוני טיסה מול מדריכי בית הספר המדמים אויב. נושאי הלימוד כוללים: סקירות של איומים אפשריים, טקטיקה אווירית, מיומנות תקשורת וקואורדינציה, ירוט אויב וכן סימולציות של קרבות אוויר וקרקע רבי משתתפים.

תוצאות ומסקנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוצאות החד משמעיות של תוכנית ההכשרה לטייסי קרב של הצי האמריקני, ובעיקר הרעיון החדשני שיושם בה לראשונה, של ביום אויב על ידי המדריכים עצמם, התקבל והתקבע גם בקרב זרועות האוויר האחרות של הצבא האמריקני, חיל האוויר והמארינס, אשר פיתחו וישמו תוכנית הכשרה בעלת מאפיינים זהים.

כיום מיושמת שיטת האימון הזו גם בחילות אויר נוספים של מדינות אחרות בעולם, ובשנים האחרונות פותחה גם גרסה נוספת שלה: תרגילים משותפים של מדינות ידידותיות אשר מתמודדים זה מול זה במטרה לשפר את המיומנות המקצועית של הטייסים ואת יכולת התגובה שלהם מול טקטיקות של לוחמה אווירית אשר אינן מוכרות להם, וכפועל יוצא מכך גם את שיתוף הפעולה ביניהם מול אויב משותף.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]