פגז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
פגזי טנק מודרניים, תוצרת תע"ש
ערימת פגזים בלתי נפיצים במאגר תחמושת ליד ריצ'מונד, וירג'יניה, 1865
פגז נורה מתותח מתנייע M-109 של צה"ל

פגז הוא התחמושת של תותח. לפגז שני חלקים עיקריים - תרמיל המכיל חומר נפץ הודף וראש קרבי (קליע), הנורה מהתותח (פעמים רבות השם "פגז" מתייחס לקליע לבדו). כיום מקובל להגדיר תותח ככלי ירייה חם שהקליבר שלו הוא 20 מ"מ ומעלה. קליעים בקוטר קטן יותר משמשים במקלעים ובנשק אישי קל כחלק מ"כדור".

אבק שריפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אבק שרפה
אבק שריפה

אבק השריפה הוא חומר בעירה שהומצא, ככל הנראה, על ידי הסינים במאה ה-9 (למרות שקיימים אזכורים לשימוש בחומר דמוי אבק שריפה כבר במאה ה-3 לפנה"ס על ידי האלכימאי הסיני מה ג'ון).

כבר במאה ה-10 השתמשו הסינים ברומח אש עבור מטרות צבאיות. במאה ה-13 גילו גם האירופים את הפוטנציאל ההרסני הגלום באבקה והשתמשו בה למטרות צבאיות, תותחים ורובים. המקור להגעת הטכנולוגיה לאירופה ולארצות ערב הוא ככל הנראה באימפריה המונגולית, ששיא פריחתה היה באמצע המאה ה-13, ושלטה על חלקים נרחבים מאירופה ומהמזרח התיכון.

ישנם סוגים שונים ומגוונים של אבקות שריפה. במשפחה זו נכללים חומרים דליקים המשחררים בעת בעירתם אור, חום וגזים.

סוגי פגזים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכל הפגזים המודרניים מבנה משותף ובר הבחנה. באופן גס ניתן לומר כי פגז דומה בצורתו לכדור רובה אך גדול ממנו במידותיו. פגז מורכב משני חלקים עיקריים - תרמיל המכיל חומר נפץ הודף וראש קרבי. ישנם פגזים ארטילרים שאינם בגדר תחמושת אחידה. בפגזים אלו, הפגז נפרד מחומר הנפץ ההודף המגיע במספר מטענים. לפני הירי מונחים מספר מטענים הודפים, לפי טווח הירי הנדרש.

מספר סוגי פגזים שיעודם הוא פגיעה בשריון, מעוצבים על פי דרישות אווירודינמיות או תפקודיות שונה המקנה להם צורה אחרת.

נפיץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסוג הנפוץ ביותר של פגזים. פגזים נפיצים מורכבים ממעטה פלדה המכיל חומר נפץ מרסק ומרעום. כאשר המרעום מפעיל את חומר הנפץ שבפגז, מתפוצץ מעטה הפלדה ומתפזר לרסיסים חדים ולוהטים הנעים במהירות גבוהה. מרבית הנזק נוצר עקב פגיעתם של הרסיסים ומיעוטו נגרם מגלי ההדף של הפיצוץ. קביעת הפעלת המרעום יכולה להשתנות על פי הנסיבות כך שהפגז יתפוצץ עם פגיעתו בקרקע, בגובה נמוך מעל הקרקע (ליצירת מעטפת פגיעת רסיסים רחבה יותר) או לאחר שהפגז חדר את הקרקע (ליצירת אפקט הדף הרסני יותר לעמדות מחופרות או להקטנת מעטפת פיזור הרסיסים).

חודר שריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חודרן קינטי
פגז ח"ש-מנעל-מיוצב סנפירים צרפתי
פגז ח"ש-מנעל-מיוצב סנפירים ברגע הפרדות המנעלים. בחלקו האחורי של הפגז בוער נותב.

הצורך בתחמושת חודרת שריון התעורר עוד לפני הופעת הטנק, עקב הצורך לפגוע בכלי רכב משוריינים ובביצורי בטון ופלדה. להשמדת מטרות אלו השתמשו בתחמושת ארטילרית חודרת שריון שהקליע שלה היה מורכב מפלדה מוקשית בעלת חוד קהה ומעוגל.

פגזים חודרי שריון (ח"ש) מבוססים על ליבה דחוסה של חומר הנעה במהירות גבוהה. כושר חדירת השריון שלהם מבוסס על אנרגיה קינטית המוקנית לכדור על ידי מהירותו ומשקלו. גורמים נוספים המשפיעים על כושר החדירה של הקליע הם הצורה הגאומטרית, קשיות המתכת וזווית הפגיעה. עם הפגיעה בשריון, התנע הגדול של הפגז מתרכז בנקודת הפגיעה וחודר את השריון.

על מנת שפגזי ח"ש יעמדו בעוצמת הפגיעה בשריון, נבנה חלקם הקדמי מחומר רך יחסית הסופג את עוצמת הפגיעה הראשונית מבלי שליבת הפגז תתרסק. בנוסף, מעוצב החלק הקדמי של הפגז להשגת יעילות אווירודינמית; בקצה הקליע קיימת כיפה בליסטית מחודדת עשויה פח פלדה שתפקידה להקנות לקליע צורה אווירודינמית בעת המעוף והיא מתפוררת בעת הפגיעה. לעתים מכילה הליבה מעט חומר נפץ מרסק או חומר מצית לשם הגברת יעילות הפגיעה במטרה.

במרץ 1944 נכנס לשימוש פיתוחו של הצבא הבריטי: פגזי ח"ש מצוידים במנעלים. כדי להגביר את יכולת החדירה של פגזי הח"ש הועלתה מהירות הלוע שלהם, בהתאם הועלתה קשיחות ליבות הפגזים שנבנו מחומרים דוגמת טונגסטן, אלא שמשקלו הרב של הטונגסטן לא איפשר פיתוח פגזים בקליבר מלא שכן הם היו כבדים מדי. את הבעיה פתר פיתוח המנעלים שאיפשרו ירי של פגזים צרי היקף מתותחים בעלי קוטר גדול. מנעלים עוטפים את ליבת הפגז ומשלימים את קוטרה לזה של התותח, עם היציאה מהתותח מתנתקים המנעלים הודות לגרר המוגבר שלהם וסחרור הפגז והפגז ממשיך במסלולו אל המטרה.

מבנה צר וארוך של פגז ח"ש מעלה את יכולת החדירה שלו, אלא שפגז לו יחס אורך לקוטר הגדול מעשר (ואף יחס קטן יותר בחומרים דחוסים) חסר יציבות במהלך מעופו. לשם כך נוספים בחלקם האחורי של פגזי ח"ש-מנעל סנפירים מייצבים המקנים לו צורה של חץ. סנפירים מייצבים נפוצים בפגזים חודרי שריון מודרניים שליבתם בנויה מסגסוגות טונגסטן או סגסוגות אורניום מדולדל.

מטען חלול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מטען חלול

פגזים החמושים בראש קרבי מסוג מטען חלול משמשים כנשק חודר שריון. מטען חלול מורכב מקונוס נחושת שמאחוריו חומר נפץ מרסק. כאשר הפגז פוגע במטרה מתפוצץ חומר הנפץ לכיוון הקונוס, הנחושת מותכת והופכת לזרם מהיר בעל לחץ גבוה וטמפרטורה גבוהה. סילון הנחושת חודר את השריון ופוגע באנשים ובמערכות שמעבר לו.

שלא כמו חודרי שריון, פעולתם של פגזים חלולים אינה תלויה במהירות התנועה שלהם ולכן הם יפעלו ביעילות מכל טווח בהינתן שהם פגעו במטרתם. מטען חלול יעיל אם הוא מופעל במרחק מסוים ממטרתו, מכאן צורתם הייחודית של פגזים אלו, הכוללת חרטום ארוך שבקצהו המרעום (ראו פיאט). התלות במרחק היעיל להפעלתו של המטען הופכת אותו לניתן לעצירה על ידי מיגון "כלוב" או מיגון ריאקטיבי.

פגז נפיץ פלסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פגז נפיץ פלסטי

פגז נפיץ פלסטי (לעתים מכונה בצה"ל בשם "מעיך") הינו פגז נגד טנקים נוסף המבוסס על חומר נפץ. את הפגז המציא הבריטי סר צ'ארלס דניסטון בורני (Sir Charles Dennistoun Burney) במהלך מלחמת העולם השנייה כפגז חודר ביצורים. הפגז מורכב ממעטפת דקה המכילה כמות גדולה של חומר נפץ פלסטי. כאשר הפגז פוגע במטרתו, חומר הנפץ נמעך על השריון מבלי שיתפוצץ. חלקיק שנייה לאחר מכן, מופעל המרעום שבחלקו המרוחק מהשריון של חומר הנפץ וגורם לפיצוץ המשלח גל הדף חזק דרך השריון. בצידו הפנימי של השריון, גורם גל ההדף להתנתקות של חלק מהשריון המכונה מיפצל, הנע במהירות תוך כדי גרימת נזק רב לאנשים ולמערכות הנמצאים מעבר לשריון, למעשה ללא צורך בחדירתו.

פגזי נפיץ פלסטי אינם מסוגלים לחדור שריון טנקים מודרני אך עדיין משמשים כנגד כלי רכב שמיגונם מועט וכן נחשבים כיעילים בהריסת מבני לבנים ובטון ובפגיעה בחיילים לא רכובים.

פגז מצרר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לפצצת מצרר, פגז ארטילרי (ובמידה מסוימת גם פגז טנק דוגמת רקפת) יכול לשמש להובלה ופיזור של תחמושות קטנות יותר כגון פצצונות נגד אדם, פצצונות נגד טנקים ומוקשים נגד אדם או טנקים. השימוש בפצצונות מעלה את יעילות הפגז שכן הוא מגדיל את אזור ההרג ואת הסיכוי לפגיעה ישירה ברק"ם ההכרחית להשמדתו. מרבית הצבאות המודרניים מחזיקים בפגזי מצרר כחלק מארסנל התחמושת שלהם.

פיזור מוקשים בעזרת ארטילריה מאפשר פיזור מהיר של שדות מוקשים בנתיבי ההתקדמות של האויב, ללא סיכון של כוח אדם. מאידך, שדות מוקשים שפוזרו בצורה זאת אינם מאורגנים בתבנית מסוימת וכן מכילים כמות גדולה יחסית של מוקשים לא תקינים. פירוק שדה מוקשים שכזה הופך למורכב יותר מפירוק שדה מוקשים סטנדרטי.

פגז כימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגזים כימים הם אמצעי להובלה ופיזור חומרי לחימה כימיים (חל"כ). פגז כימי מכיל חל"כ וכמות קטנה של חומר נפץ מרסק שתפקידו לבקע את מעטפת הפגז ולפזר את החל"כ.

את החל"כ עשוי להחליף זרחן לבן. כמו פצצות זרחן גם פגזי זרחן משמשים להבערה, למיסוך ולסימון ופחות לשם פגיעה באויב. למרות שפגזי זרחן תוארו כפגזים כימיים, השימושים הלא קטלניים בפגזים מונעים את הכללתם בקטגורית הנשק הכימי על ידי האו"ם.

פגזים לא קטלניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם פגזים שמטרתם אינה הריגה או השמדה. פגזים לא קטלניים מיועדים להשגת מטרות שונות בשדה קרב אך בכל זאת עשויים לגרום לנזקים אם בפגיעה ישירה (יכולה להיות קטלנית) ואם כתוצאת לוואי של פעולתם כגון שריפות.

פגז עשן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגזי עשן מיועדים ליצירת מסכי עשן המסתירים מהאויב פעולות או כוחות בשדה הקרב. פגזי עשן מכילים חומרים כימיים שונים המייצרים עשן החוסם את קרני האור הנראה ולעתים גם קרינה מתחום התת אדום למניעת זיהוי על ידי מכשירי חישה הרגישים לתחום זה.

פגזי זרחן לבן שלהם תכונות קטלניות מכונים לעתים פגזי עשן מתפוצץ.

פגז תאורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פצצת תאורה

פגזי תאורה משמשים לשטיפת אזורים באור. בפגזים אלו מרעום המפעיל את גוף התאורה (המורכב בדרך כלל ממגנזיום - המפיץ אור רב בזמן בעירתו) בגובה מתוכנן ומצנח המאיט את קצב הנפילה של הפגז ומשהה את מקור התאורה ברום.

פגזי תאורה הבוערים בגובה פני הקרקע יכולים לגרום לשריפות.

פגז נושא[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגזים נושאים הם פגזים חלולים המצוידים במנגנון שפולט את תכולתם ברגע שחושב מראש. פגזים נושאים מכילים לרוב עלוני תעמולה אך יכולים לשאת כל דבר שיעמוד במגבלות משקל המקסימום של הפגז ובכוחות הפועלים על הפגז בעת הירי.

טרמינולוגיה צה"לית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצה"ל פגז מוגדר כתחמושת שבה הראש הקרבי (רש"ק) וחומר הנפץ ההודף (חנ"ה) מגיעים בנפרד. פגזים כאלה נמצאים בשימוש בעיקר בתותחי ארטילריה. לעומת זאת, תחמושת שבה הקליע והחומר נפץ/אבש"ש באים ביחידה אחת ואחודה נקראת "כדור" ללא קשר לקליבר וסוג הקנה שיורה אותה. כך למשל, פגזי טנקים (כגון חצב 120 מ"מ) נקראים בצה"ל כדורי 120 מ"מ (למשל: "כדור חצב 120 מ"מ").‏[1]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אל"מ שלמה נעמן ורס"נ רוני כהן, חימוש טנקים, מערכות 248-247, עמ' 56-22, דצמבר 1975

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]