לוקוס אמונוס

לוקוס אמונוס (לטינית: locus amœnus, מילולית: "מקום נעים") היא טכניקה ספרותית שבה מתואר מקום אוטופי, מרוחק מהמציאות, כמעט גן עדן שמיימי. כך, למשל, יכול הטקסט לתאר בפרוטרוט את נופו של הגן, החל מהמים, הדשא והעצים המצויים בו; את תחושת השלווה, הביטחון, הרעננות, השלמות ולעיתים אף את התמימות שקיימים בו. אך ככל גן, לוקוס אמונוס על פי רוב אינו מתאר רק גן עדן שמיימי אלא מרמז על מאורע מסוכן או כאוב שעומד ליצור תפנית עלילתית ביצירה.

דוגמאות מהספרות

גן עדן בבראשית

לפני הגירוש מגן עדן מתואר הגן:

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח: כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה. ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. ז וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה. ח וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. ט וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל--וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע. י וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. יא שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן--הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב. יב וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. יג וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן--הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ. יד וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת. טו וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.

— בראשית ב, 5-15

מותו של הקטור

לפני מותו של הקטור באיליאדה, מפסיק הכותב את תיאורי המרדף של אכילס אחר הקטור ומתאר את המקום אליו השנים מגיעים:

עַד שֶׁהִגִּיעוּ עַד-שְׁנֵי הָעֲיָנוֹת הַיָּפִים, וְשָׁמָּה יָצְאוּ הַפְּלָגִים הַשְּׁנַיִם הַשּׁוֹפְכִים לְמֵימֵי סְקַמַּנְדְּרוֹס: אֶחָד שֶׁמֵּימָיו חֲמִימִים, וְקִיטוֹר מִתְנַשֵּׂא וְעוֹלֶה סָבִיב לַפֶּלֶג, כְּעָשָׁן מִתְאַבֵּךְ עַל-אֵשׁ מִתְלַקַּחַת; 150 אוּלָם הַשֵּׁנִי מְצֻנָּן גַּם בְּאֶמְצַע הַקַּיִץ כְּבָרָד, כְּשֶׁלֶג יְמוֹת-סְתָו קְרִירִים וּכְגִלְדֵי הַמַּיִם הַקְּפוּאִים. סָמוּךְ לָהֶם בָּתֵּי-כִבּוּס, גְּדוֹלִים, מְרֻוָּחִים וְנָאוִים, בְּנוּיִים אֶבֶן, שָׁם הָיוּ כוֹבְסוֹת בִּגְדֵיהֶן הַצַּחִים נְשֵׁי-הַטְּרוֹיִים הַנָּאוֹת וְגַם בְּנוֹתֵיהֶם הַצְּנוּעוֹת, 155 וְשָׁלוֹם עוֹד פָּרַח בָּאָרֶץ, עַד שֶׁלֹּא בָאוּ אֲכַיִּים. עָבְרוּ עֲלֵיהֶם הַשְּׁנַיִם; זֶה נִמְלַט וְזֶה רוֹדֵף אַחֲרָיו.

— איליאדה, ספר 22, תרגום שאול טשרניחובסקי 147-157