איליאדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אכילס זובח לזאוס, ציור מס' 47 מתוך כתב-יד 'Ambrosian' של האיליאדה

האיליאדה (ביוונית: Ἰλιάς, אִילִיאס) היא הראשונה מבין שתי היצירות האפיות בתרבות היוונית אשר מיוחסות להומרוס (השנייה היא האודיסיאה) ובה נפרשים לאורך 15,693 טורים יצוג נוקב של טרגדיות, חורבן, חברוּת ומשפחה בעת מלחמה. רוב החוקרים מתארכים את חיבור שתי היצירות, אשר השפיעו רבות על תרבות המערב, לסוף המאה ה-9 או המאה ה-8 לפנה"ס. האיליאדה נכתבה ביוונית הומרית, וחולקה בתקופה ההלניסטית לעשרים וארבעה פרקים, בני מאתיים עד תשע מאות טורי שיר כל אחד.

השנה העשירית והאחרונה של מלחמת טרויה, שבה צרו מלכי יוון על העיר טרויה מהווה את הרקע לאפוס. השם איליאדה עצמו נגזר מן השם אִילִיוֹן (ובלטינית איליום) - שמה האחר של העיר טרויה. השירה נפתחת in media res (במהלך ההתרחשות), והעלילה שהיא מגוללת ותקופת הזמן אותה היא מתארת נמדדת בשבועות בודדים. בפרט, האיליאדה אינה מתארת את תחילת מלחמת טרויה ואת הסיבות לה, אם כי היא מזכירה מאורעות אלו פעמים רבות. גם סוף המלחמה, המפורסם אודות הסוס הטרויאני כלל אינו מופיע שם, אלא מוזכר כבדרך אגב בשיר האחד-עשר של האודיסיאה. גם סיפור מותו של אכילס, אחד מגיבורי האיליאדה, על ידי חץ שירה לעברו פאריס, ואשר פגע בעקבו של אכילס, לא מופיע באיליאדה עצמה.

המלה הפותחת את היצירה ביוונית עתיקה היא "Μηνιν", שפירושה "זעם; חרון אף", וזאת משום שהנושא העיקרי של השירה הוא חרון אפו של אֲכִילֵס, גדול הגיבורים היוונים. האפוס טוווה את סיפור זעמו והתפייסותו של אָכִילֵס, ודרך סיפור זה משתקפת חלקית המלחמה עצמה: הסיפור עצמו מתחיל בזעמו של אכילס על המלך אגממנון, המפקד העליון של הצבא היווני, ובנטישתו של המערכה בעקבות כך. העדרו של אכילס מאפשר להֶקְטוֹר, נסיך טרויה ובחיר לוחמיה, להרוג את פטרוקולוס, רעו של אכילס. שטוף תאוות נקם, אכילס שב למלחמה, והעלילה מגיעה לשיאה בדו-קרב שבו הורג אכילס את הקטור. בפרקי הסיום של האפוס, אכילס נעתר לבקשתו של פריאמוס, מלך טרויה, ואביו של הקטור להשיב את גופת בנו. השירה מסתיימת בתיאור הלוויתו של הקטור, והטור האחרון בה הוא "כָּכָה חָגְגוּ קְבוּרָתוֹ שֶׁל-הֶקְטוֹר מַכְנִיעַ-הַסּוּסִים." (בתרגומו של שאול טשרניחובסקי)

האיליאדה אינה מזכירה כלל את תחבולת הסוס הטרויאני, ואת חורבנה של טרויה, שכן ברור שגורלה של טרויה נגזר עם מותו של הקטור.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגממנון נאלץ לשחרר את כריסאיס, שבוית המלחמה שלו (ששימשה כפילגשו) משום שמתברר כי החזקתה הביאה לזעמו של האל אפולו אשר הפיץ מגפה במחנה היווני. כפיצוי נוטל אגממנון את בריסאיס, השבויה יפת-התואר אשר הוענקה לאכילס. אכילס הזועם מודיע בתגובה שהוא וצבא המירמידונים שלו לא ישתתפו עוד במלחמה.

אכילס פונה לאמו, הנמפה תטיס ומבקש ממנה לפנות לאביה, זאוס, ראש האלים היווניים, ולבקש ממנו שינחיל מפלה ליוונים, כדי לגרום לאגממנון להרגיש בחסרונו של אכילס. תטיס עושה כן, וזאוס, על אף התנגדותה של אשתו, האלה הרה האוהדת את היוונים, נעתר לבקשה.

זאוס מפתה את אגממנון לצאת למלחמה ביוונים באמצעות חלום שווא המבטיח ניצחון ליוונים. אגממנון המעודד רוצה לצאת לקרב, אך טרם לכן, הוא מנסה לחזק את רוח הלחימה של היוונים בהציעו להם לשוב לביתם. התוכנית משתבשת, ורק בהתערבותו של אודיסאוס ההורג את מוביל המרד, נעצרת העריקה.

הצבאות נערכים זה מול זה לקרב. אלא, שהנסיך הטרוייאני פאריס מציע לסיים את המלחמה כולה באמצעות דו-קרב בינו ובין מנלאוס. נכרתת שביתת נשק ונחתם הסכם בו הצדדים מתחייבים לקבל את תוצאת הדו-קרב כמסיימת את הסכסוך. בדו-קרב מנלאוס מביס את פאריס, שניצל ממוות רק בזכותה של האלה אפרודיטה.

בעיצה אחת עם הרה, זאוס מחליט לשבש את ההסכם, ולגרום להמשך המלחמה. הוא שולח את האלה אתנה לפתות את פנדרוס, הקשת הטרוייני המצטיין, לירות חץ אל מנלאוס ובכך ליצור פרובוקציה מהצד הטרויאני. אגממנון מגיב בהתקפה רבתי, ואלי האולימפוס נוטלים חלק בקרב בעצמם. ידם של היוונים גוברת, והטרויאנים נסים על נפשם. הקטור מצליח לכנס מחדש את הכוחות הטרויאנים הממשיכים בקרב.

עם רדת הערב, היוונים שורפים את מתיהם, ובונים חומה סביב למחנה ולאוניות. בד בבד, הטרויאנים לוחצים על פאריס להשיב את הלנה. הוא מסכים לשלם תמורתה כופר, אלא שהיוונים מסרבים לסיים את המלחמה בלא שהלנה תשוב לביתה. הצדדים מכריזים על שביתת נשק בת יום אחד, במשכו היוונים ממשיכים לבצר את מחנם.

למחרת, זאוס אוסר על האלים להשתתף בקרב. יד הטרויאנים על העליונה, לא מעט בזכות העדרו של אכילס. עם רדת הערב, הטרויאנים שהצליחו להדוף את היוונים אל פאתי החומה שבנו, מחליטים ללון בשדה הקרב לצורך קרב ההבקעה שלמחרת. אגממנון מבין את טעותו, ומציע לאכילס מתנות רבות ואת השבתה של בריסאיס תמורת שובו של אכילס לשדה הקרב. אכילס מסרב, ומודיע שהוא ילחם רק עם הטרויאנים יתקרבו לספינותיו וינסו להבעיר אותן.

בקרב שלמחרת, הקטור מנתץ את החומה היוונית, והטרויאנים פורצים אל תוך המחנה היווני. מרבית המנהיגים היוונים נפצעים, ובין הפצועים מצוי אף מכאון, הרופא היווני אשר יודע לטפל בפצעי חיצים. הרה מפתה את זאוס, וכשהוא נרדם לאחר המעשה, היא שולחת את האל פוסיידון לסייע ליוונים אשר מצליחים להדוף את הטרויאנים אל המישור שמחוץ למחנה. זאוס מקיץ משנתו, זועם על התערבותו של פוסיידון ושולח את אפולו לסייע לטרויאנים אשר מצליחים להבקיע את החומה שוב ולהגיע אל האניות.

לנוכח חומרת המצב פַּטרוֹקלוֹס, רעו הטוב של אכילס, מצליח לשכנע את אכילס להשאיל לו את שיריונו ואת צבא המירמדונים, אך מזהיר אותו מלרדוף אחרי הטרויאנים. חיל התגבור הזה משנה את פני המערכה. הטרויאנים נהדפים, ופטרוקולוס שאינו שועה לאזהרתו של אכילס מזנב בטרויאנים עד שערי העיר, שם הוא נעצר על ידי אפולו. פטרוקולוס מוצא את מותו בידיו של הקטור, אשר נוטל את שיריונו של אכילס, ועוטה אותו על עצמו. הקרב בין הצדדים ממשיך סביב גופתו של פטרוקולוס.

ביגונו על מות חברו הטוב, אכילס נשבע להרוג את הקטור ולנקום בכך את מות פטרוקולוס. אכילס פונה שוב לתטיס אמו ומבקש את עזרתה. תטיס מזהירה אותו שנגזר עליו שאם יהרוג את הקטור הוא ימות במלחמה בעצמו, אלא שאכילס עומד על בקשתו. נטול שריון, אך בגוף שמבהיק בזכות סיועה של האלה אתנה, זועק אכילס זעקות שבר אל נוכח הצדדים. במהומה שנוצרת, מצליחים היוונים להשיב את גופתו של פטרוקולוס.

הטרויאנים חונים שוב במישור בתקווה להכריע את הקרב למחרת. לבקשתה של תטיס, הפייסטוס מחשל במשך הלילה שריון ומגן חדשים עבור אכילס. בבוקר אגממנון משיב לאכילס את בריסאיס יחד עם מתנות רבות, אך אכילס אינו נראה כמעוניין באלו. הוא צם, עוטה את שיריונו החדש, נוטל את חניתו ויוצא לקרב על מרכבתו. סוסו של אכילס מזהיר אותו מפני מותו, אך אכילס אינו שועה לאזהרה, ויוצא לקרב שבו הוא טובח רבים מאוד מהטרויאנים ובני בריתם.

אפולו המתחפש ללוחם טרויאני גורם לאכילס לרדוף אחריו, בזמן שהטרויאנים נמלטים חזרה לתוך העיר המבוצרת. הקטור על אף הפצרות הוריו, חוזר להלחם עם אכילס מחוץ לחומה, אלא שהוא נתקף אימה, ונמלט ממנו. במרדף, מקיפים השניים את העיר שלוש פעמים, בעוד שהטרויאנים צופים בהם מעל החומות. לבסוף אתנה מפתה את הקטור לעצור ולהילחם באכילס. אכילס הורג את הקטור, אשר מילותיו האחרונות לאכילס מזכירות לו שאף הוא ימצא את מותו במלחמה.

אכילס מתעלל בגופתו של הקטור: הוא רוצע את עקביו, קושר את הגופה למרכבתו ומקיף את החומה שהגופה נגררת ופניה למטה. הריטואל חוזר מדי יום, עד שזאוס מחליט להפסיקו. הוא שולח את האל הרמס אל המלך פריאמוס, שיוצא בעגלה אל המחנה היווני בתחפושת של קבצן, ובחסות מסתור הערפל שמספקים לו האלים. הוא מגיע אל אכילס, נושא בפניו נאום המזכיר לו את אביו שלו, ומחלה את פניו במתנות יקרות. אכילס מזמין את פריאמוס לארוחה, משיב לו את הגופה, ופריאמוס חוזר אל העיר שפונה להתאבל על הקטור. לוויית הקטור חותמת את האפוס.

תרגומים לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשורר שאול טשרניחובסקי תרגם את האיליאדה לעברית בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים. הוא הקפיד לשמור על המשקל האפי (הקסאמטר דקטילי), ותרגומו נחשב מופתי ומהטובים שנעשו ללשון כלשהי. עם זאת, הוא תובע מהקורא היכרות מעולה עם השפה העברית לרבדיה השונים, ויש שימצאו אותו קשה לקריאה.

שורות הפתיחה בתרגומים שונים
תרגום טשרניחובסקי אריה סתיו (תרגם מאנגלית ולא מיוונית הומרית)

שִׁירִי, בַּת-הָאֱלֹהִים, חֲרוֹן אַף אֲכִילֵס בֶּן-פֵּלֵס,
אַף הָאֲבַדּוֹן, שֶׁהֵמִיט מַתְּלָאוֹת בְּלִי-קֵץ עַל-אֲכַיִּים,
רַבּוֹת נְפָשׁוֹת עֲצוּמוֹת הִשְׁלִיךְ אֶל-יַרְכְּתֵי הַדֵס,
נַפְשׁוֹת גִּבּוֹרִים, וְאוֹתָם נָתַן טֶרֶף לִכְלָבִים
אַף לְצִפּוֹר כָּל-כָּנָף – עֲצָתוֹ שֶׁל-זֵאוּס הִיא קָמָה –
לְמִן-הַיּוֹם בּוֹ רִאשׁוֹנָה הִתְפָּרְדוּ בַּמְּרִיבָה בֶּן-אַטְרֵס
שַׁלִּיט עוֹצֵר בָּעָם – וַאֲכִילֵס הַגִּבּוֹר הַנֶּהְדָּר.

עַל זַעַם אָכִילֶס בְּנוֹ שֶׁל פֶּלֶאוּס שִׁירִי, בַּת הָאֵלִים,
וְעַל הָחֻרְבָּן שֶׁהוֹרִיד חֲרוֹנוֹ עַל רָאשֵׁי הָאָכָאִים,
עֵת אֶל הָדֶס הִשְׁלִיךְ לוֹחֲמִים עַזֵּי לֵב לְאֵין סְפֹר,
נָתַן אֶת בְּשָׂרָם מַאֲכָל לִכְלָבִים וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם.
כָּךְ חֶפְצוֹ שֶׁל זֶאוּס נִשְׁלַם. הֵחֵל הַדָּבָר כַּאֲשֶׁר
רִיב הִתְלַקֵּחַ אַכְזָר בֵּין אָגָמֶמְנוֹן בֶּן אַטְרֶוְס,
הַמוֹלֵךְ עַל אָדָם, וְאָכִילֶס בֶּן דְּמוּת הָאֵלִים.

שני התרגומים גם יחד משבשים משהו מכוונת המשורר הקדמון, שפתח את האיליאדה במילה מנין - זעם, חרון אף.

הנה אותן שורות פתיחה בתרגום הפרוזה החדש של אברהם ארואטי, השומר על נאמנות רבה ללשונו המקורית של האפּוֹס:

זעם אַכִילֵּס בן־פֵּלֶאוּס, שירי אלה, הזעם הנורא אשר המיט
אין ספור מכאובים על האַכַיִים, והשליך נפשות גיבורים רבות
ואיתנות אל הָאדֵס; עשה את גופותיהם טרף לכלבים ולכל בעלי
הכנף, ותוכניתו של זֶאוּס נתממשה — למן היום בו לראשונה
נחלקו במריבה בן־אַטְרֶאוּס, מלך בני האדם, ואַכִילֵּס הנהדר.

תולדות היצירה והפולמוס בשאלת המחבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועד המדויק שבו חוברה האיליאדה אינו ידוע. בעקבות הרודוטוס, שמציין שהומרוס והסיודוס חיו "רק ארבע מאות שנה לפנַי"[1], כלומר במהלך המאה התשיעית לפנה"ס, מרבית החוקרים מאחרים את חיבור היצירה מעט, וגורסים שהאיליאדה חוברה במהלך המאה השמינית לפנה"ס. האירועים המתוארים ביצירה מתאימים מבחינת פרטים חומריים למציאות בשלהי תקופת הברונזה המאוחרת, דהיינו שקיעת יוון המיקנית, לקראת סוף המאה השלוש-עשרה לפני הספירה. היצירה, אפוא, מאוחרת בכארבע מאות לתקופה שבה היא עוסקת, ובמהלך המאות הללו שקעה התרבות ביוון ובמערב אסיה עד מאוד, לרבות אובדן ידיעת הכתב, ולכן מעט מאוד ידוע עליה. אף על פי כן, דומה שהאיליאדה מכילה שקיעים אותנטיים של התרבות המיקנית, שעברו בעל-פה מדור לדור עד ששובצו באיליאדה. דוגמה בולטת היא הקטע הארוך המכונה "קטלוג האניות", בשיר השני של האיליאדה, שהינו עשיר בשמות מקומות ועמים, אשר משקפים את המציאות בשלהי התקופה המיקנית, לפני הפלישה הדורית, ולא את המציאות של המאה השמינית לפנה"ס.

כתב היד השלם המוקדם ביותר של האיליאדה הוא Venetus A, אשר מצוי בספריית מארקוס הקדוש בונציה, והוא מתוארך למאה העשירית לספירה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגומים לעברית

על תרגומו של סתיו נמתחה ביקורת, בין השאר משום שהלה תרגם מאנגלית, ומשום שהוא בחר לשקול תרגומו במשקל הקסמטר דקטילי (משקל הגיבורים), ולא לציין את שמו של הומרוס על כריכת הספר. כנגד ביקורת זו נאמר כי העדר ציון שם המחבר על הכריכה והשימוש במשקל זה הם המנהג הרווח בתרגומי הומרוס.

על היצירה
  • נתן שפיגל, הומרוס, הוצאת י"ל מאגנס, ירושלים, תשמ"ט. הספר מביא תקציר של עלילת האיליאדה, דן בדמויות המרכזיות בה, ומרחיב על השפעתה על תרבות המערב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרודוטוס, היסטוריות, ספר שני.