גן עדן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"אדם וחווה בגן עדן" ציור מעשה ידי לוקאס קראנך האב, מהמאה השש עשרה.
"נפילת האדם" - אדם וחווה אוכלים את פרי עץ הדעת - ציור מעשה ידי לוקאס קראנך האב, מהמאה השש עשרה.
"רזי גן עדן", עבודת קרמיקה של האמנית הארמנית מרי בליאן בירושלים.
גן עדן באיור מתוך ספר השעות העשירות מאוד של דוכס ברי.
אדם וחוה מגורשים מגן עדן. תחריט מאת גוסטב דורה.

גן עדן ביהדות, בנצרות ובאסלאם הוא שמו של מקום מיתולוגי. על פי המסופר בתנ"ך (ולאחריו גם בקוראן), בגן עדן חיו אדם וחוה לפני חטא עץ הדעת.

יש המאמינים כי זה החלק בעולם הבא שאליו מגיעים הצדיקים לאחר מותם, בניגוד לגיהנום, שאליו מגיעים החוטאים.

הסיפור במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

גן עדן מופיע במקרא (בראשית ב') כמקום שבו הוצב האדם על ידי אלוהים לאחר בריאתו, ובו נבראה חוה מצלעו. הגן היה מקום פורה, במקום ששמו "עדן" במזרח (מקדם) ובו נטע אלהים עצים נאים וטעימים. נהר היה משקה אותו, ומתפצל אחרי כן לארבעה ראשים ומשקה את כל שאר העולם. במרכז הגן ניצבו שני עצים: עץ הדעת טוב ורע ועץ החיים. האדם צווה לעבוד בגן ולשמור אותו, וקיבל רשות לאכול מכל פירותיו מלבד מפרי עץ הדעת פן ימות.

חוה שעדיין לא נבראה בזמן הצו ושמעה אותו מהאדם מקול שני, פותתה על ידי הנחש המתואר כערום בכל חיות השדה לאכול מפריו, לאחר שטען באוזניה, כי האוכל אותו מחכים ועיניו נפקחות לדעת טוב ורע, ואכן מתואר כי חוה ראתה כי עץ הדעת הוא מרהיב עין, טעים, ומחכים ולאחר שאכלה ממנו ומשלא מתה במקום, פיתתה גם את אדם, ואכן כפי אמירתו של הנחש לאחר אכילת פרי עץ הדעת נפקחו עיניהם של אדם וחוה, נוכחו אדם וחוה שהם עירומים, ותפרו לעצמם בגד קל וחגורות מעלה תאנה.

כעונש על הפרת הציווי ואכילת פרי עץ הדעת הם גורשו מן הגן וקוללו בקללות שונות. הנחש קולל בכך שיקוצצו רגליו, ושהוא יזחל על גחונו. האדם קולל בכך שפוריותה של האדמה נפגמה והוא יאלץ לעבוד הרבה יותר קשה על מנת להתקיים וחוה קוללה בקושי הריון ולידה ובכך שהאדם ישלוט בה. מלאכים המכונים כרובים וחרב מתהפכת הושמו בשער הגן, על מנת לחסום מאדם וחוה לחזור ולאכול מעץ החיים.

מיקום הגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם "גן עדן" הוא הגן שננטע במקום ששמו עדן.‏[1] לפי הסיפור הושקה הגן על ידי נהר שהתפצל לארבעה נהרות:

"וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן; וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. יא שֵׁם הָאֶחָד, פִּישׁוֹן--הוּא הַסֹּבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ הַחֲוִילָה, אֲשֶׁר-שָׁם, הַזָּהָב. יב וּזְהַב הָאָרֶץ הַהִוא, טוֹב; שָׁם הַבְּדֹלַח, וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם. יג וְשֵׁם-הַנָּהָר הַשֵּׁנִי, גִּיחוֹן--הוּא הַסּוֹבֵב, אֵת כָּל-אֶרֶץ כּוּשׁ. יד וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר; וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי, הוּא פְרָת.

– בראשית, ב'

בעוד שהפרת והחידקל הם נהרות שמיקומם ידוע כיום, ושמתמזגים לנהר אחד בעיראק, אין הסכמה על זהותם של הגיחון והפישון. לגבי הגיחון, יש טענה כי זהו הנילוס הכחול, הזורם באתיופיה, היא כוש, אך קיימות סברות אחרות המזהות את אזור הנהר עם העיר השומרית קיש, שנמצאת במסופוטמיה (עיראק של ימינו).

גם מיקום הפישון שנוי במחלוקת: יוסף בן מתתיהו זיהה אותו עם הגנגס שבהודו, אולם חוקרים מאוחרים נטו לזהותו עם נהרות באזור מסופוטמיה הצפונית (עיראק, איראן וטורקיה של ימינו), ובהם ספיד (Sefid) ואראס (Aras).

תאוריה נוספת המקובלת מאוד כיום, היא שהפישון והגיחון הם שני נהרות שהתייבשו עם השנים והתגלו לא מזמן ונפגשו יחד עם הפרת והחידקל במקום שבו נמצא היום המפרץ הפרסי, מקום שידוע שהיה פורה מאוד עד לפני כמה אלפי שנים.

אגדות מקבילות בתרבויות עתיקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שומר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיתוס שומרי[2]על האלים נִינְחוֹרְסַג ואֶנְכִּי (אנכידו) מספר על דילמֻן, (ארץ שמקומה היום מזוהה על ידי החוקרים באזור המפרץ הפרסי כולל האי בחריין), זוהי ארץ טהורה שאין בה מחלה או מוות
"ב דילמֻן עורב לא יקרא
..
אריה לא יהרוג
זאב לא יחטוף כבשה
לא נודע כלב הבר טורף הגדי
..
לא נודעת האלמנה
..
דווּי העין לא יאמר "דווּי עין אני"
דווּי הראש לא יאמר "דווּי ראש אני"..."

כדי להפוך את דילמֻן לגן פורח מצווה אל המים אֶנְכּי על אל השמש אֻטֻ למלא אותה מים ואז מצמיחה נִינְחוֹרְסַג שמונה מיני צמחים לאחר תהליך בו הועמדו שלושה דורות של אלות שנולדו ללא כאב. אֶנְכִּי טועם מהצמחים ואז מקללת אותו נִינְחוֹרְסַג בקללת המוות. אֶנְכִּי נתקף מחלה בשמונה מאיבריו ונרפא רק לאחר שנִינְחוֹרְסַג בוראת 8 אלות לריפוי כל איבר חולה. למיתוס זה כמה מקבילות לסיפור המקראי:

  • מיקום הגן בארץ הנמצאת ממזרח
  • השקיית דילמֻן שהובאו לארץ בדומה למסופר בספר בראשית, פרק ב', פסוק ו' "ואד יעלה מן הארץ והשקה את פני האדמה"
  • לידת האלות ללא חבלי לידה מול "בעצב תלדי בנים"(ספר בראשית, פרק ג', פסוק ט"ז)
  • קללה כעונש על אכילת פרות אסורים
  • אחד האיברים החולים של אֶנְכִּי הוא צלע. בשומרית המילה צלע "טי" והאלה הנוצרת לריפוי הצלע נקראת נין-טי. למילה "טי" בשומרית משמעות נוספת "לתת חיים" כלומר את שמה של "גברת הצלע" נינט-טי ניתן לקרוא גם כ "הגבירה נותנת החיים" בדומה לחווה שנוצרה מצלעו של אדם ונקראה "אם כל חי" (ספר בראשית, פרק ג', פסוק כ')

בבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלילות גילגמש מופיע מוטיב צמח החיים. מסופר כי בתחתית הים ישנו צמח החיים היכול לרפא את אנכידו. גילגמש צלל לקרקעית הים והשיג את הצמח. בחזרתו לארץ, כאשר התרחץ גילגמש במעיין השאיר את הצמח ללא השגחה. נחש הבחין בו ונטל אותו לעצמו.

תרבויות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושג מקביל ניתן למצוא בתרבויות נוספות, בהן: יארו שנשלט על ידי אוזיריס בתרבות המצרית, שדות אליסיום היווניים, "שדות הציד הנצחיים" בצפון אמריקה ו-Tlalocan בדרומה, Mag Mell אצל האירים, Land of the Ever-Young שמצא אזכור בפיטר פן, אבלון הקלטי, ואלהלה הנורדי.

גן עדן כגמול לצדיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על בסיס סיפור זה התפתחו מסורות שונות בדתות המונותיאסטיות. ביהדות הופיע המושג גן עדן כמקום אליו מגיעים צדיקים לאחר מותם לראשונה במאה ה-3, בכתביהם של חכמי בבל, והוא המקום שבו הם מקבלים את גמולם. גמול זה מתואר במקורות שונים באופנים שונים בהתאם לתפיסות השונות של המחברים. בנצרות וביהדות מודגשים תענוגות רוחניים, ואילו באסלאם מודגשים תענוגות גשמיים כמו מזון ואפילו מין. בדרך כלל מתואר כי נשמות הצדיקים שוכנות במקום זה, ולעתים מתוארים גם המלאכים, או לפחות חלקם, כשוכנים במקום זה.

גן עדן כמקום ארצי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן מסורות (המבוססות ברובן על הסיפור המקראי), לפיהן גן עדן הוא מקום ארצי שמצוי אי שם במזרח (בדרך כלל), שכיום לא ניתן להגיע אליו, אולם סביבותיו פוריות עד היום. כך ממקם ריש לקיש את פתחו של גן עדן בבית שאן ולחלופין באתרים פוריים בארצות שונות

גן עדן אמר ריש לקיש אם בארץ ישראל הוא בית שאן פתחו ואם בערביא בית גרם פתחו ואם בין הנהרות הוא דומסקנין פתחו

תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ט, עמוד א'

בחלק מהמסורות האלה גן עדן נקשר במסורות אודות ארצות אגדתיות אחרות כמו קוקניה או ארצו של פרסטר ג'ון. לאורך ימי הביניים היו ניסיונות רבים לזהות את מיקומו של גן עדן הארצי ולהגיע אליו, וישנם אפילו אנשים שטענו שראו אותו. חשוב לציין כי ניתן להתייחס אל המסורות אודות גן עדן הארצי כמשתלבות עם המסורות אודות גן עדן השמימי, ולעתים אף מתוארים קשרי מעבר בין שני המקומות.

מסורות אחרות טוענות שסיפור גן עדן אינו אלא אלגוריה או משל למצב של תום ושל אושר ושלמות, שהאדם איבד בשל נטייתו לחטא, שמפורש בדרך כלל כחטא של גאווה. לחטא הקדמון ולמצב השלמות של האדם בגן עדן נודעה חשיבות רבה בקבלה מחד, ובמסורת הנוצרית מאידך, שם הוקדשו לו יצירות אומנות וספרות רבות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • לאה מזור, "הקשר הדו-כיווני בין גן עדן והמקדש", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום יג (תשסב 2002), עמ' 42-5.
  • רחל אליאור (עורכת), גן בעדן מקדם: מסורות גן עדן בישראל ובעמים, סכוליון והוצאת מאגנס, 2010.
  • יאיר זקוביץ, מקראות בארץ המראות. ישראל: הקיבוץ המאוחד, 2001, עמ' 99-98.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי רש"י ורמב"ן הגן היה קיים במזרחו של עדן.
  2. ^ שמואל נח קרמר, ההיסטוריה מתחילה בשומר, פרק 17