מפרש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפרש

מִפְרַשׂ הוא יריעה גמישה, המשמשת להנעה על ידי המרת אנרגיית הרוח לתנועה (בדרך כלל של כלי שיט כגון: סירות, ספינות ויאכטות). כלי שיט המונעים בכוח הרוח נקראים מפרשיות.

הכוחות האווירודינמיים הפועלים על הפרופיל בזרימה

מפרש הוא למעשה כנף. הרוח הנושבת על המפרש מפעילה עליו כוחות עילוי וגרר. ככול שיחס כח העילוי לכח הגרר גדול יותר, כך המפרש יעיל יותר. הכח המניע הנוצר על ידי המפרש, הוא למעשה הרכיב של שקול כוחות העילוי והגרר הפונה לכיוון ההתקדמות. ככול שהרוח מגיעה בזווית חדה יותר לכיוון ההתקדמות, רכיב הכח הניצב לכיוון ההתקדמות גדל יחסית לרכיב הכח בכיוון ההתקדמות. הכח הניצב לכיוון ההתקדמות גורם להטיה וטרידה (התקדמות לא רצויה בניצב לקו השדרית). היכולת של מפרש ליצור כח מניע בזויות חדות של רוח פנים נקראת "יכולת לחדד".

שני מרכיבים עיקריים משפיעים על היעילות האווירודינמית של מפרשים:

  1. היחס בין גובה המפרש לרוחבו.
  2. קוער המפרש ("הבטן" של המפרש).

ככול שהיחס בין גובה המפרש לרוחבו גדל, יכולת החידוד של המפרש עולה, על חשבון יעילות המפרש ברוח גבית. ככול שקוער המפרש גדלה, המפרש מספק כח עילוי גדול יותר, אבל גם כח הגרר גדל. מסיבה זו תכנון המפרש הוא פשרה בין הגורמים השונים תוך התחשבות בתנאי העבודה הצפויים: כיוון הרוח, עוצמת הרוח, ומומנט ההתישרות של כלי השיט.

קיים מגוון גדול של סוגי מפרשים, שהוא תוצר של מגוון תנאי השיט השונים והחומרים הזמינים לאורך ההיסטוריה ובמקומות שונים בעולם. לדוגמה: אניות סוחר, שסחרו בין העולם החדש והישן, שניצלו את רוחות הסחר היו מצוידות במפרשים מרובעים בעלי יחס גובה לרוחב נמוך, כדי לנצל את הרוחות הגביות (מסלול ותקופת השיט נקבעו בהתאם למשטר הרוחות הידוע). כלי שיט באגן הים התיכון היו מצוידים במפרשים בעלי יחס גובה לרוחב גדול יותר, כדי לנצל את הרוחות שלא נושבות דווקא בכיוונים נוחים. כלי שיט תחרותיים מצוידים במפרשים בעלי יחס גובה לרוחב קרוב לשש, כדי לאפשר שיט מהיר בניגוד לכיוון הרוח, שהכרחי בתחרויות.

סוגי מפרשים[עריכת קוד מקור | עריכה]