אגן הים התיכון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הים התיכון וסביבו מסומן אגן הים התיכון

אגן הים התיכון הוא האזור הגאוגרפי שמסביב לים התיכון. אגן הים התיכון הוא אזור טרנס-יבשתי הכולל בתוכו את הים התיכון, את האיים שבו ואת האזורים הסמוכים לחוף בשלוש יבשות - דרום אירופה, דרום-מערב אסיה וצפון אפריקה. את אגן הים התיכון ניתן לאפיין לפי מאפיינים פיזיים-גאוגרפיים או פוליטיים, אך בעיקר לפי קריטריונים אקלימיים ותרבותיים.

מקובל לראות בתחום תפוצתו הטבעי והפוטנציאלי של עץ הזית כלל אצבע לתיחומו של אגן הים התיכון. הגדרה זו זהה איפוא לתחומו של האקלים הים התיכוני באירופה, בדרום-מערב אסיה ובצפון אפריקה. אלא שהגדרה זו איננה מושלמת, וישנם אזורים בעלי אקלים ים תיכוני שעץ הזית איננו גדל בהם, או שהם רחוקים מהים התיכון מכדי להיכלל באגנו, כדוגמת אזורים סביב הים השחור או רמת זרגוס באיראן.

המדינות שחלק משטחן כלול באגן הים התיכון נקראות ארצות הים התיכון. חלק ממדינות אלה, אף אם הן שוכנות לחופי הים התיכון ממש, כמו טורקיה או צרפת, נכללות באגן הים התיכון רק בחלק קטן משטחן. מדינות אחרות כמו פורטוגל או ירדן נכללות בארצות הים התיכון מבחינה אקלימית ותרבותית אף שאינן שוכנות לחופיו.

העיר אנטיב שלחופי הים התיכון בצרפת. מורשתו התרבותית של הים התיכון והאקלים המאפיין אותו הופכים את אגן הים התיכון ליעד פופולרי לתיירים.
נוף של אזור גבעות באפנינים
העיר פורטו בפורטוגל. אף שהיא שוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי, שייכת פורטו לאגן הים התיכון. המסחר ותעשיית היין עיצבו את תולדותיה כמו את תולדות האזור כולו.
חומת העיר העתיקה בדוברובניק שבקרואטיה, יעד פופולרי לתיירות.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקום גאוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגן הים התיכון משתרע על שטח של כ-1.35 מיליון קמ"ר יבשתיים וכ-2.5 מיליון קמ"ר ימיים. כנקודתו הצפונית ביותר נחשבים מורדות הרי האלפים בוונציה, נקודתו המערבית ביותר קאבו דה רוקה ליד ליסבון. במזרח מסמנים את גבולותיו בפאתי המדבר הסורי ובדרום פאתי מדבר סהרה, אף שגבולו הדרומי של אגן הים התיכון שרירותי למדי, משום ששם, בנקודות מסוימות, משיק האקלים המדברי לאקלים שבחופי הים התיכון, כמו בפורט סעיד.

אגן הים התיכון נחלק לאזורים באירופה, באפריקה ובאסיה. באירופה הוא כולל חלקים מפורטוגל, ספרד, צרפת, איטליה, סלובניה, קרואטיה, בוסניה-הרצגובינה, מונטנגרו, אלבניה, יוון וטורקיה האירופית, וכן את המדינות הקטנות אנדורה, מונקו, סן מרינו, קרית הוותיקן ומלטה. חלקו האסיאתי כולל את טורקיה האסיאתית, את סוריה, לבנון, ישראל, הרשות הפלסטינית, ירדן וקפריסין. באפריקה משתייכים לאגן הים התיכון חלקים ממצרים, לוב, טוניסיה, אלג'יריה ומרוקו.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרשים אקלימי של רומא
תרשים אקלימי של מרסיי

את אגן הים התיכון מאפיין האקלים הים תיכוני, אחד מסוגי האקלים הסוב-טרופיים. אקלים זה הוא הנדיר ביותר בעולם מבחינת תפוצתו - רק בין 1.7 ל-3 אחוזים מפני הקרקע בעולם הם בעלי אקלים זה. באגן הים התיכון כ-50 עד 60 אחוזים מתפוצתו של האקלים הים התיכוני. מחוץ לו מאפיין האקלים הים התיכוני רק אזורים קטנים של מערב קליפורניה, של מרכז צ'ילה, של דרום אפריקה ושל דרום-מערב אוסטרליה.

האקלים הים תיכוני באגן הים התיכון נובע מהשפעתם של שני גורמים שנמצאים בסמוך לו: במהלך הקיץ משפיעה הרמה של האיים האזוריים על מזג האוויר בכך שהיא מתרחבת על פני כמעט כל אגן הים התיכון. התוצאה היא קיץ שטוף שמש ובעל רוחות חלשות - בצורה פשטנית ניתן לומר שאקלים המדבר חוצה בקיץ את קווי הרוחב של הסוס לכיוון צפון. בחורף מתרחש תהליך הפוך: הרמה נסוגה דרומה ומותירה את אגן הים התיכון בתחום השפעתן של רוחות המערב. התוצאה היא שרשרת אופיינית של ציקלונים חורפיים שנעים דרומה מעל לצפון אירופה בהשפעת הרמות האקלימיות בסיביר ובסקנדינביה ומגיעים לאגן הים התיכון. שם הם נטענים שוב ושוב באדי מים מן הים התיכון, ומורידים משקעים עד למזרח התיכון.

את האקלים הים תיכוני מאפיינים איפוא חורפים מתונים ועשירים במשקעים וקייצים חמים ושחונים. תחום תפוצתו של עץ הזית מתלכד עם האיזותרמה של חמש מעלות צלזיוס בינואר. באזורים הגבוהים יותר שורר בדרך כלל מזג אוויר קריר יותר. קיימים הבדלים נוספים בתוך האקלים הים תיכוני בין אזורים צפוניים ודרומיים, מערביים ומזרחיים.

במערב אגן הים התיכון יורדת כמות גבוהה יותר של משקעים. הדבר נכון במיוחד למורדותיהם המערביים של רכסי ההרים היבשתיים, שעליהם יכולים הציקלונים החורפיים להוריד את המשקעים שהם נושאים מן הים. כך למשל עוברת כמות המשקעים בחוף הליגורי (בגנואה) ובצפון פורטוגל את קו 1000 המילימטר, וברומא, באלג'יר ובגיברלטר יורדות גם כן כמויות נאות של משקעים. חלקו המזרחי של אגן הים התיכון מושפע יותר מהאקלים היבשתי - כמויות משקעים של יותר מ-500 מילימטר נמדדות רק במורדות המערביים של ההרים (בלוואנט, במונטנגרו ובמערב יוון), בעוד שהמורדות המזרחיים יבשים בהרבה.

חלקו הצפוני של אגן הים התיכון הוא באופן כללי קריר ולח יותר מחלקו הדרומי. פרק הזמן השחון בקיץ מתארך ככל שמרחיקים דרומה ומזרחה. לדוגמה, בעוד שבאביניון יש בממוצע רק 45 ימים שחונים בשנה, הרי שבירושלים יש 200 ימים שחונים בשנה.

את האקלים הים תיכוני מאפיינת שונות גבוהה בכמות המשקעים ובטמפרטורות. במיוחד במזרחו של אגן הים התיכון, יכול החורף לעתים להימשך לתוך חודש מרץ ולהיות מלווה בשלג. מנגד, ייתכנו פרקי זמן ארוכים של טמפרטורות מעל 40 ועצירות גשמים ממושכות. הגשמים החורפיים יכולים להיות עזים ביותר, כך שביום אחד יכולה לרדת כמות משקעים של כמה חודשים ממוצעים. כתוצאה מכך ייתכנו הצפות ושחיקה מוגברת של הקרקע, המזיקות לחקלאות. גם רצף של כמה שנות בצורת מאפיין את האקלים הים תיכוני ויכול להזיק לחקלאות.

בדרומו של הים התיכון גובל האקלים הים תיכוני באקלים של ערבה ובאקלים מדברי. אקלים הערבה אופייני לאזורים בהם כמות המשקעים נמוכה מ-300 מילימטר בשנה ומצוי באזורים נרחבים של החוף המצרי והלובי, אך גם באזורים מסוימים בספרד. ברצועת עזה למשל יורדים רק כ-130 מילימטר גשם בשנה. בקצהו הדרומי של הים התיכון מגיע המדבר עד אל החוף ממש.

בצפונו של הים האדריאתי האקלים מתון יותר. במישור נהר הפו, בוונציה ובחוף הסלובני אין תקופה שחונה מובחנת והטמפרוטורות מתונות. גבולו הצפוני של האקלים הים תיכוני הוא בעמק נהר הרון, שם יש מאפיינים של אקלים זה אף בקו הרוחב 45.

לאגן הים התיכון כמה רוחות ייחודיות:

  • מיסטרל, רוח סתיו יבשה מכיוון צפון בעמק הרון
  • חמסין, רוח יבשה וחמה מן המדבר בחוף הלוונט
  • שירוקו, רוח חמה מכיוון דרום-מערב או דרום המנשבת מכיוון הסהרה מעל הים התיכון ונטענת שם בלחות
  • בורה, רוח סתיו קרה מאוד ולעתים קרובות סוערת מאוד בדלמטיה
  • מלטמי, רוח קיץ צפונית בים האגאי

פני השטח[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוף הררי סלעי אופייני בפירנאים
החוף בצפון קורסיקה: הרים נושקים לחוף הם חיזיון נפרץ

אגני מים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטרהורן משמש המחשה לעוצמתם של הכוחות הטקטוניים הפעילים באגן הים התיכון. בתמונה ניתן לראות שלוש שכבות סלעים:
למטה – סלעי משקע חומים שמקורם בלוח האירופי;
באמצע – סלעים מותמרים כהים שמקורם בקרום האוקייני של ים טתיס;
בפסגה המושלגת – סלעים מותמרים אפורים שמקורם בלוח האפריקאי

אגן הים התיכון מצוי באזור מפגש של כמה לוחות טקטוניים: בדרום הלוח האפריקאי הנע צפונה לעבר הלוח האירו-אסיאתי, בצפון-מזרח ניצב ביניהם כטריז לוח אנטוליה הקטן ובמזרח – לוח ערב, שחלקו המערבי, הלוח הלבנטיני, מהווה את גבולו הדרום-מזרחי של האגן.

האגן עוצב באמצעות התנגשות הלוחות, שנבעה מתנועת הלוח האפריקאי-ערבי צפונה לעומת לוח אירואסיה. תנועה זו סגרה את ים טתיסאוקיינוס קדום שהפריד בעבר בין אירואסיה ליבשת-העל גונדוונה. בה בעת – לפני כ-170 מיליון שנה, במהלך היורה – התפתח אגן נאו-טתיס, בטרם סגירת האוקיינוס בצדו המזרחי. התנגשות הלוחות הרימה מערכת רכסי הרים נרחבת הנמשכת מהרי הפירנאים והרי האטלס ועד להרי זגרוס (Zagros Mountains) באיראן. אורוגנזה זו נודעה בשם הקימוט האלפיני – קימוט שיצר את האלפים והתרחש בעיקר במהלך האוליגוקן (לפני 34–23 מיליון שנה) והמיוקן (לפני 23–5.3 מיליון שנה). האגן התרחב במהלך התנגשויות אלה ונוצרו בו קימוטים ואזורי הפחתה. לפני כ-6 מיליון שנה, בסוף המיוקן, נסגר נאו-טתיס במערבו במצר גיברלטר בשל התרוממות חצי האי האיברי מקרקעית הים עקב תנועתו של הלוח האפריקאי צפונה כלפי אירופה, תנועה שתחמה את הים התיכון. תנועה זו גרמה למחזור אירועים הנקרא האירוע המסיני, ובו חלה נסיגת ים והצפה מחודשת 69 פעמים.‏[1]

פעילות גאולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוחות הטקטוניים באזור הרי האטלס: למטה – אפריקה, למעלה – אירואסיה

אגן הים התיכון פעיל מאוד מבחינה טקטונית, והשלכות של פעילות זו ניכרות בפעילות סייסמית וגעשית. התנגשות הלוחות ניכרת גם בגאומורפולוגיה: מרבית האגן וגבולותיו נכללים באזור הקימוט האלפיני, שרכסי ההרים הגבוהים שלו הנמשכים אל תוך היבשות, תוחמים חלקים גדולים מחופיו. קימוט זה יצר את המפה המוכרת של הים התיכון בקרבו את חצי האי הבלקני ואת חצי האי האפניני לאירופה, התקרבות שיצרה את רכסי הרי הבלקן והרי האלפים בהתאמה. גם גבול הלוחות במערב האגן היה פעיל מאוד בעבר: בשלישון התרחשה סידרה של אירועי שבירה וקימוט שניתקה את חצי האי האיברי מאפריקה וחיברה אותו לאירופה תוך בניית רכס הרי הפירנאים, והאיים קורסיקה וסרדיניה התנתקו מאירופה והתקרבו לאיטליה תוך סיבוב של 90 מעלות נגד סיבוב השעון.

בחלקו המזרחי של האגן מתרחשות רעידות אדמה רבות, יותר מאשר בחלקו המערבי. הסיבה לכך היא קיום גבולות טקטוניים פעילים רבים יותר באגף זה של האגן: העתק צפון אנטוליה המפריד בין לוח אנטוליה הנע מערבה בקצב של עד 20 ס"מ בשנה, לבין הלוח האירואסייתי שמצפון לו. דוגמה לתוצאות הרות האסון של פעילות העתק זה היא רעידת האדמה באיזמיט (1999) בעוצמה של 7.4 בסולם ריכטר. העתק פעיל נוסף הוא הבקע הסורי-אפריקני, האחראי לתזוזת לוח ערב למרחק של 105 ק"מ צפונית ללוח האפריקאי. אזור נוסף הנפגע תדיר מפעילות סייסמית הוא חצי האי הבלקני.

מפגש הלוחות העיקרי בין הלוח האפריקאי ולוח אירואסיה חוצה את הים התיכון לרוחבו ומצוין בהר געש, רבים מהם באיטליה:

פעילות געשית זו היא תוצאה של אזור הפחתה בו חודר הלוח האפריקאי אל מתחת ללוח אירואסיה, ואחת הנקודות העמוקות ביותר בו היא שקע קליפסו (Calypso Deep) שעומקו 5,267 מ' מתחת לפני הים.

מסלע[עריכת קוד מקור | עריכה]

התצורות העתיקות ביותר נמצאו בצפון מזרח אפריקה, בחלק מן השילד האפריקאי – שריד לאורוגנזה הכל-אפריקאית מן הנאופרוטרוזואיקון, לפני כ-900 מיליון שנה. כמו כן, חצי האי האיברי מורכב ברובו מסלעים מותמרים מן הקרבון ואף עתיקים יותר. שאר אגן הים התיכון מורכב ברובו מסלעי השלישון, כאשר התנגשות הלוחות העלתה את קרקעית הים לגובה של כמה קילומטרים. אבן הגיר הדומיננטית עברה תהליכי בליה ויצרה טופוגרפיה תלולה מאוד. סלעי האגן הנוכחי מתוארים כצעירים מאוד ומורכבים מסחף נהרות ומסלעים געשיים (בעיקר בזלת) שנוצרו בפעילות געשית ערה לאורך הגבולות שבין הלוחות.

סוג הקרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגן הים התיכון היה מיושב בצפיפות יחסית עוד מהתקופה הפרה-היסטורית. בשל מבנהו הטרנס-יבשתי היה באגן הים התיכון וישנו עד היום מגוון גדול של עמים, שפות, דתות ותרבויות. מספר האוכלוסין הכולל תלוי בבחירת הגבולות המדויקים של האזור, אבל ניתן להעריכו בכ-250 מיליון תושבים בשנת 2005.

קבוצות אוכלוסין ושפותיהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההרכב האתני של אגן הים התיכון הוא מגוון: בצפון אפריקה ובלוואנט, עד לגבול טורקיה, יש רוב לקבוצות אתניות ערביות, אך גם באזורים אלה יש קבוצות מיעוט בולטות. במיוחד במרוקו ובאלג'יריה מהווים התושבים הברברים המקומיים מיעוט חשוב. בישראל היהודים, על ארצות מוצאיהם ועדותיהם השונות, הם קבוצת הרוב. בחלקה שנושק לים התיכון, טורקיה היא הומוגנית יחסית מבחינה אתנית. בנוסף לטורקים חיים בה מיעוטים קטנים מאוד של יוונים וארמנים, לאחר שרובם גורשו משם בשנים שלפני הקמת טורקיה המודרנית. הכורדים, המיעוט האתני הגדול בטורקיה, חיים לחופי הים התיכון בעיקר באזור אדנה.

מאז הקמת מדינות הלאום באירופה, יש חפיפה גבוהה בין שטחי המדינות לפיזור הקבוצות האתניות באירופה. עם פירוק המדינה הרב-לאומית הרשמית האחרונה באירופה, יוגוסלביה, שלווה בטיהורים אתניים ובמלחמות אזרחים, יש כיום רק בבוסניה-הרצגובינה כמה קבוצות אוכלוסין שוות משקל. במדינות אחרות באיחוד האירופי, כדוגמת ספרד, צרפת, איטליה, סלובניה ויוון יש רק מיעוטים אתניים קטנים יחסית. הקטלנים בספרד והקורסיקאים בצרפת מחשיבים את עצמם כקבוצות אתניות נפרדות. במקומות רבים חיות קבוצות מיעוט של המדינות השכנות באזורי הגבול עם מדינות אלה, כך למשל באיסטריה שבה חיים איטלקים, סלובנים וקרואטים. ביוון ישנם מיעוטים אלבנים ומקדונים שאינם זוכים להכרה רשמית מן הממסד. במדינות אחרות ישנן קבוצות מהגרים, בעיקר של עובדים זרים מצפון אפריקה, שחיים על פי רוב באזורי ריכוז מצומצמים ובתנאים קשים.

הצוענים הם קבוצה אתנית שחיה בכל ארצות אירופה, ושיעורם באוכלוסייה נע בין 0.5% ליותר מ-5%.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]