משתמשת:Sigal Lea Raveh/תרבות האלה

שגיאות פרמטריות בתבנית:לשכתב
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

תרבות האלה צלמיות פולחן

תרבות האלה - פולחן האלוהות הנשית בחברה האנושית הקדומה

ההנחה הרווחת היא שפולחן האלה החל בשלב שבו עבר הקיום האנושי משלב של מאבק על הישרדות לחיים שבטיים מוגנים יחסית. באדם החל להתעורר הצורך למצוא משמעות בתהליכים שהוא עובר, והוא מצא את המענה בפלאי הלידה וביכולתם של הדברים לגדול. שני הנסים האלה – לידה וצמיחה נקשרו עם האישה: היא זו שילדה ונתנה חיים, היא זו ששתלה ודאגה למזון. הנשים יצרו ילדים מתוך גופן שלהן וגרמו ליצירת צמחים מגוף האדמה. שני היבטים אלה בחיי הנשים הביאו לתפיסתו של כוח הטבע ככוח נשי: אמא אדמה או אמא טבע.

דבר אחד שמשותף לכל הגרסאות התרבותיות של האלה הוא שהיא מעולם לא הייתה אשתו של איש. הייתה לה שליטה על המיניות שלה, היו לה הרבה מאהבים, ומכאן באה ההנחה שגם לנשים שחיו באותן תקופות הייתה תפיסה דומה לגבי נשיותן.

כבודם של הגברים, על אף שלא היו בעמדות שליטה באותה תקופה, נשמר. הנשים לא נהגו בגברים כפי שמאוחר יותר הגברים ינהגו בהן. המטריארכיה, שהיא צורה של התארגנות חברתית הרואה באישה את המרכז, הייתה שיוויונית בעיקרה.

החוקרת מאריה גימבלט Marija Gimbutas ארכאולוגית וחוקרת שירי פולקלור תיעדה שירי פולקלור אותם שרים עד ימינו במזרח ומרכז ארופה, שירים המוקדשים לאלה נותנת החיים, בשירים אלו לא מוזכרת כל אלוהות גברית, והשתמרה בהם האמונה הקדומה של פולחן האלה. במחקריה הארכאולוגים מאריה גימבלט חפרה יותר מ 5,000 צלמיות נשיות מהתקופה הכלכוליתית באירופה. המחקרים שלה חשפו שלושה גלים של פלישה מאזור צפון מזרח אירופה וסיביר, גלי פלישה של תרבות פטריאכלית-גברית. הכפרים שנחפרו בתקופה המטריאכלית הקדומה הינם כפרים, חלקם מאוד גדולים של עד 17,000 איש, שבהם כל הבתים הם שווים בגודלם. ולאחר הפלישה יש הבדלים בין הבית הגדול מאוד של ראש הכפר לבין הבתים הקטנים של אנשים אחרים בכפר, והמסקנה העולה מתוך מחקרים אלו היא כנראה שהגברים - הם שהמציאו את העוני.

חוקרת תולדות האמנות מרלין סטון "כשאלוהים היה אשה" (1976), טוענת ומביאה סימוכין רבים מיצירות אמנות לכך שבני האדם בעולם הקדום סגדו לאלה.

בשנת 1987 ד"ר ריאן אייזלר הוציאה לאור את הספר שזכה להכרה עולמית רחבה "הגביע והלהב". בפתיחת הספר היא כותבת: "ההנחה כי התיאור הקדום ביותר של הכוח האלוהי בדמות אדם יהיה תיאור של אשה דווקא, ולא של גבר, היא הגיונית ביותר... אבותינו הקדומים הבחינו מן הסתם שהחיים בוקעים מגופה של האשה. היה זה אך טבעי שידמו את היקום כאם מעניקה כל...". (עמ' 5).

אייזלר שואלת מה קרה לפולחן האלה, מדוע היא נעלמה, והאם יש קשר בין ההיעלמות הזו לדיכוי של נשים בידי הגברים במשך אלפי שנים? היא סורקת את סיפורי המיתולוגיה היוונית, סיפורי התנ"ך וספרות סינית קדומה, ומוצאת נקודת מוצא משותפת לכולם: בכולם יש שרידי עדויות לתקופה, בעבר הרחוק, שבה גבר ואשה חיו בהרמוניה זה עם זה ועם הטבע. לקיומו של עידן ההרמוניה רומז אייסכילוס ב"אורסטיאה" שלו. אורסטס עומד למשפט על רצח אמו. האלים נחלצים להגנתו. אפולו אומר: ילדים אינם קשורים לאמותיהם בקשר דם, ואתנה, אלת החוכמה, (שנולדה מתוך ראשו של זאוס) אומרת: "אין בשום מקום אם אשר ילדה אותי... אני תמיד תומכת בכל לבי בגבר ומצדדת בכל מאודי באבי". המקהלה, המייצגת את געגועי בני האדם לעבר הרחוק, זועקת בזוועה "אלי הדור הצעיר, אתם רומסים את חוקי הזמן הקדום, קורעים אותו מידי". אתנה מכריעה בדין. אורסטס זוכה במחילה על רצח אמו.

האסון שהמקהלה בטרגדיה היוונית מקוננת עליו, כותבת אייזלר, משקף את העימות בין התרבות המטריארכלית לתרבות הפטריארכלית, ולמעשה את המעבר מחברה של שוויון בין גבר לאשה לחברה שהגבר בה שולט באשה. האירוע הזה התרחש בין האלף השביעי לאלף החמישי לפנה"ס. שבטים נודדים, שהתגוררו באזורי השוליים של כדור הארץ, נדחקו בגלל תנאי אקלים ומלחמות על שטחי מרעה, ופלשו בכוח לאזורים המיושבים במערב. הפלישה מערבה חוללה את ההתנגשות התרבותית בין שתי מערכות חברתיות שונות, התנגשות שאת מחירה משלמת האנושות עד עצם היום הזה. העימות התרחש בין חברה חקלאית שחייתה על גדות הנהרות הגדולים בתנאי אקלים נוחים ואנשיה סגדו לאלה-האם מצד אחד, לבין חברת הנוודים מגדלי הצאן, שסגדה לאל יחיד ממין זכר, מצד שני. גם הסדר ההייררכי בשתי החברות היה שונה. בראש החברה החקלאית עמדו נשים. בראש שבטי הנוודים עמדו הגברים.

שריד לאמונה הקדומה באלה-האם נמצא בתנ"ך^{[דרוש מקור]} בראשית פרק א 2 " וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" "תהו" הינו שריד מילולי לאלה תיאמת אלת התהום המסופוטמית הקדומה, האם הגדולה שהולידה מרחמה את כל האלים. המופיעה באפוס אנומה אליש. בוהו היא אלת החושך הפיניקית הקדומה.

במיתוס אנומה אליש, מרדוך בן האלים יוצא למלחמה בתיאמת אלת התהום, האם הקדומה שמרחמה עלו האלים כולם. לפני היציאה לקרב על מרדוך לעמוד למבחן, באמרי פיו עליו ליצור שמלה ובאמרי פיו להרוס שמלה. השמלה היא סמל לתרבות, והיצירה באמרי פה, היצירה המקודשת במיתוס של התרבות הגברית עומדת בניגוד ליצירה מהבטן, לידה מתוך הרחם - המקודשת בתרבות הנשית הקדומה. לאחר שמרדוך עומד במשימה הוא יוצא לקרב באם הקדומה תיאמת, הוא מנצח בקרב ומבתר את רחמה של תיאמת לשנים את חציה הוא הופך למים למטה ואת חציה למים אשר בשמים. נהרות הפרת והחידקל לפי מיתוס זה נוצרו מדמעותיה של האם הגדולה.

בסיפור על נוח והמבול נאמר "נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה" (בראשית ז יא) המילה "רבה" נותרה עד ימינו בשימוש בביטוי "סבתא רבה" הסבתא הגדולה . "מעינות תהום רבה" הם כנראה שריד לאמונה הקדומה באם הקדמונית שמימי הרחם שלה במבול, הציפו את העולם.

לאחר מכן, על התיבה של נוח נאמר "וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט" (ספר בראשית, פרק ח', פסוק ד'). אררט הוא שמה של אלת הבריאה הטורקית הקדומה.

אייסכילוס בפתיחת המחזה “נוטות החסד”, הפיתיה, הלא היא האורקל הידועה מדלפי, מתפללת תפילה, המשמשת כפרולוג למחזה כולו. הנביאה מדלפי מתחילה אתתפילתה בחזרה אל העבר, אל המסורת האורקלית, אשר היא לה רק החוליה האחרונה. היאמשרתת את האל אפולו, אבל יודעת שנביאות דלפיות שפעלו לפניה - וכוונתה לכאלף שנים לפניה - קיבלו את רוח הנבואה שלהן מאלים אחרים.

על פי עדותה קדמו לה נביאותיה של פויבה, הלא היא סבתו הטיטנית של אפולו, ולפניה נביאות שהביאו את בשורתה של תמיס, אלת הצדק. אולם הראשונה שניבאה את נביאי דלפי, כך על פי אייסכילוס, הייתה גאיה, הלא היא אלת האדמה, האם האלוהית. המחזה עלה על הבמה בפסטיבל דיוניסוס באתונה, 498 לפני הספירה.

פולחן האלה היה מבוסס על הרמוניה ועל שלום. היישובים בתקופה זו לא היו מבוצרים. יושבי הכפרים בהם היה פולחן האלה השקיעו את כל מרצם במשפחה. מאחר שלא פיתחו אמצעי לחימה, את כל כישוריהם וכוח היצירה שלהם השקיעו בפיסול ובציור. הממצאים הארכיאולוגיים מלמדים על רמה אמנותית ותרבותית גבוהה.

ראו גם

• צלמית ונוס
• תיאמת אלת התהום המסופוטמית שמרחמה עלו האלים כולם
• אררט אלת הבריאה הטורקית הקדומה
• מטריארכיה

לקריאה נוספת

• הגביע והלהב - ד"ר ריאן אייזלר. תרגמה מאנגלית: תמר אורן. הוצאת גל, 386 עמ',

קישורים חיצוניים

• [1], מאריה גימבוטס. – סרט על הארכאולוגית של התקופה הכלכלוליתית הנשית
• [2], הגביע והלהב מאמר באתר הארץ