אנומה אליש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אֶנוּמָה אֶלִישׁבבלית: "כאשר ממעל" או "בעת שממעל" ע"ש מילות הפתיחה) הוא סיפור הבריאה הבבלי. הסיפור נתגלה בין עתיקות העיר נינווה בשנת 1849 על גבי שבעה לוחות חרס שנשתמרו ברובם היטב. אגדת אנומה אליש חוברה בחלקה בתחילת האלף השני לפנה"ס. לאפוס קיימות גרסאות נוספות, שאחת מהן בולטת בנקודות דמיון לסיפור הבריאה המקראי.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נח האדון, בגויתה התבונן
שסע את הפגר למען ברוא נפלאות
ויפלחנה כצדפה לשנים:
חציה כונן ויקרה שמים
נטה יריעה, משמר הציב
לבל תגיר מימיה - צוה עליהם.

אנומה אליש (בתרגום ש. שפרה וי. קליין)

האפוס מתחיל בשתי ישויות קדמוניות: אפסו - המים המתוקים ובת זוגו תיאמת - המים המלוחים. השניים הם המקור לפנתאון אלילי, כשכל דור מתואר כעולה על קודמו, לחמו ולחאמו, אנשר וקישאר, אנו ולבסוף אאה, שהיה החזק והחכם מכל אחיו האלים.

האלים התאספו יחדיו והחלו לחגוג להרעיש, ההמולה הממושכת שנוצרה הטרידה את מנוחתם של אפסו ותיאמת עד שלבסוף מחליט אפסו, למורת רוחה ולמרות התנגדותה של תיאמת, להשמיד את האלים הרעשניים ולהשיב לעצמו את השקט והשלווה. המזימה מתגלה לאלים ואאה מצליח להערים על אפסו, לגבור עליו ועל בעלי בריתו ולהורגו. אאה הופך לראש האלים ויחד עם זוגתו דאמקינה מוליד את מורדוך. האל הצעיר יוצר רוחות וסערות המטרידות את מנוחתה של תיאמת ובני בריתה. האחרונים משכנעים אותה לצאת לקרב על מנת לנקום את מות בעלה תוך השמדת המטרד אחת ולתמיד.

תיאמת אוספת חבורה ססגונית של מפלצות ומכריזה מלחמה על האלים. היא ממנה את בנה קִינְגוּ‏ לשר צבאה ולבן זוגה ומעניקה לו את לוחות הגורל. האלים המפוחדים מכוחה של תיאמת נותרים אובדי עצות, אך מרדוך מתנדב לצאת לקרב בתנאי כי יומלך למלך האלים. האלים מקבלים את התנאי, ממליכים את מרדוך והוא יוצא לקרב הגדול. בקרב בין צבאה של תיאמת לבין צבאו של מרדוך, תיאמת מובסת ונהרגת.

לאחר הקרב נפנה מרדוך לברוא את העולם: הוא מבתר את גופה של תיאמת לשניים, יוצר את השמים והארץ ומתקין יריעה ממעל כדי שהמים העליונים לא ינזלו. הוא יצר את הכוכבים, השמש והירח, את לוח השנה והזמנים, את מזג האוויר, האדמה, הנהרות וההרים וממנה אלים שונים לשליטה בכל אחד מהם. האלים חוגגים, משבחים את מורדוך ונשבעים לו אמונים.

לבסוף מחליט מורדוך להקים את בבל כמושב לאלים ולמקדשיהם, וליצור את בני האדם לשירות האלים כדי שיוכלו אלה האחרונים לנוח. המשימה מוטלת על אאה שמוציא להורג את קינגו ובורא את האנושות מדמו. האפוס מסתיים בבניית מקדש אסגילה שהוא המעשה האחרון של סיפור הבריאה.

פתיחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

e-nu-ma e-liš la na-bu-ú šá-ma-mu
šap-liš am-ma-tum šu-ma la zak-rat
ZU.AB-ma reš-tu-ú za-ru-šu-un
mu-um-mu ti-amat mu-al-li-da-at gim-ri-šú-un
A.MEŠ-šú-nu iš-te-niš i-ḫi-qu-ú-ma
gi-pa-ra la ki-iṣ-ṣu-ru ṣu-ṣa-a la še-'u-ú
e-nu-ma DINGIR DINGIR la šu-pu-u ma-na-ma
כאשר ממעל השמים היו חסרי שם,
ומתחת הארץ טרם נקראה,
היה אפסו הקדמון אביהם,
ותיאמת שהולידה את כולם,
מימיהם התערבבו יחדיו.
שדה עוד לא נמצא וביצה לא נראתה
בזמן שהאלים טרם נוצרו

אנומה אליש ומיתוסים כנענים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים עמדו על כך שהתרבות המסופוטמית הייתה בין שני נהרות ולא ליד ים, ולכן הגיוני שאת היחס שלה לאל ים היא שאבה מתרבות אחרת כדוגמת התרבות הכנענית שהייתה לחוף הים התיכון. בתרבות זו כפי שאנו מכירים מתוך השירה האוגריתית ישנו מאבק איתן על ההגמוניה בין בעל, אל הגשם והסערה - מקבילו הכנעני של מורדוך, לבין זבול ים, אל הים השולט על מפלצות נוראות ואיומות. בסופו של המאבק גובר בעל על ים באמצעות כלי נשק מאגיים שמכין לו כושר וחסיס, אל האומנויות, וזוכה בשלטון על האלים. עם זאת, הבדל מהותי בין שני הסיפורים הוא שבתרבות הכנענית סיפור המלחמה בין האלים לא מופיע כמיתוס בריאה.

אנומה אליש וסיפורי הבריאה במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן נקודות דמיון מסוימות בין "אנומה אליש" לבין סיפורי בריאה מקראיים שונים, בהם לדוגמה איוב ל"ח, ובתיאורים כבתהילים ע"ד, תהילים ק"ד ועוד. בסיפורים אלה, בדומה לאנומה אליש, מוזכר קרב של האל עם מפלצת ימית (שר של ים רהב/לווייתן/תנין) ובכך שהבריאה היא גשמית – האל יוצר את הארץ, שוקל הרים, מבקע מעיינות וכדומה.

מסורת זו מתפרשת ומבוארת בתלמוד:

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שביקש הקב"ה לבראות את העולם, אמר לו, לשר של ים: פתח פיך ובלע כל מֵימות שבעולם. אמר לפניו (=שרו של ים): ריבונו של עולם, די שאעמוד בשלי. מיד בעט בו והרגו, שנאמר "בכוחו רָגַע הים, ובתבונתו מָחַץ רהב.

בבלי, בבא בתרא, ע"ד, ע"ב

בניגוד לסיפורים אלה עומד סיפור הבריאה הקלאסי מבראשית א', שבו אין סימן וזכר למאבק והבריאה היא רוחנית מאוד - בריאה במאמר בלבד. הפרשן משה דוד קאסוטו מסביר הבדלים אלה בכך, שספר בראשית א' מתפלמס עם מסורות הבריאה האחרות, היונקות מהמסורת הבבלית והסותרות את הגישה המסורתית של היהדות. לכן, בבראשית א' הופכת האלה תיאמת ל"תהום". בנוסף, מוזכרים בנפרד "התנינים הגדולים" – רמז למפלצות ימיות מהמיתולוגיה של המזרח הקרוב, אשר בבראשית א' אלוהים אינו נלחם נגדם, אלא להפך - הם מצייתים לו כשאר החיות.

לפיכך, טוען קאסוטו, נכנס סיפור הבריאה המתפלמס הזה לתוך התורה, שהרי הוא מבטא את הגישה הקאנונית; ואילו המסורות האחרות אשר רווחו באותה תקופה נכנסו לספרי הנביאים והכתובים, משום שהן כנראה היו בשימוש באותה תקופה ולכן הועלו על הכתב. עם זאת, היה סיכון מועט יותר שסיפורים אלה יתקבלו כלשונם, שהרי הטקסטים שבנביאים וכתובים משופעים במטאפורות ובדימויים.

לעומתו, סבור ג'ון ד. לוינסון, שהתיאורים שבספרי הנביאים והכתובים מתעדים מסורת ישראלית מקבילה, שהאמינה בסיפור בריאה הדומה למיתוס הבבלי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב
לפורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב
  • ש. שפרה, י. קליין, אנומה אליש, בימים הרחוקים ההם – אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, עם עובד, 1996.
  • Jon D. Levenson, Creation and the Persistence of Evil: The Jewish Drama of Divine Omnipotence. San Francisco: Harper and Row, 1988, pp. 7-13.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]