משתמש:אדם אדום/הדרבי של ירושלים

הדרבי הגדול של ירושלים, בין בית"ר ירושלים לבין הפועל ירושלים על גווניה (יפורט בהמשך), הינו "טוטאלי" ומשמעויותיו נוגעות לתחומים רבים.

הדרבי של הפועל בירושלים

אוהדי הקבוצה, מדגישים בעיקר את היותם אנטיתזה ליריבה העירונית, בית"ר ירושלים. היריבות נובעת בעיקר מזיהוין הפוליטי של הקבוצות: לעומת בית"ר הימנית בה רווחים ביטויי גזענות, הפועל מזוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית ואוהדיה מסתייגים מכל גילויי גזענות. ליריבות היסטוריה עתיקת ימים - מהימים בה הפועל הייתה קבוצה שהייתה מזוהה עם מעמד הפועלים והייתה שייכת להסתדרות, והיריבה העירונית הייתה שייכת לתנועת בית"ר הרוויזיוניסטית. אוהדי הפועל טוענים כנגד בית"ר כי בשנים האחרונות היא איבדה את האופי הירושלמי שלה, שכן רובם המכריע של אוהדיה מגיעים מחוץ לעיר, וכן כי היא הפכה לאימפריה קפיטליסטית המונעת אך ורק מכסף. אך משני צדיה של העיר מחכים לעלייתה של הפועל לליגת העל ולדרבי תוסס.

בנוסף ליריבות הפוליטית, במשך תקופות ארוכות הייתה היריבות אזורית. בעוד שבית"ר שלטה באזור צפון העיר (כיום נחשב למרכז העיר - נחלאות, רחביה, מרכז העיר, מוסררה וכו') הפועל שלטה בשכונות הדרומיות (בראש ובראשונה - קטמון אך גם במושבווה הגרמנית, המושבה היוונית, בקעה וכו') וניתן היה לראות אנשים ממשפחות ימניות הגרות בדרום המעודדים את הפועל וההפך. חלוקה זו נבעה בעיקר ממיקום האצטדיונים: ימק"א בצפון וקטמון בדרום.

להפועל קהל אוהדים גדול יחסית למיקומה בליגה השלישית. על פי ההערכות פוטנציאל האוהדים של הקבוצה מתקרב לכ-15,000 (בגמר גביע המדינה בשנת 1998 הגיעו לאצטדיון רמת גן כ-8000 אוהדי הפועל) אך בשנים האחרונות, בשל מצבה העגום של הקבוצה מבחינה מקצועית וניהולית, מדירים אוהדים רבים את רגליהם ממשחקיה, ומספר הצופים נע במשחקי הבית בין כ-1,000 לכ-3,000

בין בית"ר ובין יריבתה העירונית, הפועל ירושלים, מתקיימת יריבות רבת שנים, הנובעת בעיקר מזיהוין הפוליטי של הקבוצות. בעבר, הייתה שייכת בית"ר לתנועת בית"ר הימנית-רוויזיוניסטית בעוד הפועל הייתה מזוהה עם מעמד הפועלים, והשתייכה להסתדרות. חלוקה פוליטית זו תקפה גם היום, כשבית"ר היא קבוצת הדגל של הימין, בעוד הפועל מזוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית. חלוקה זו בולטת במיוחד ביחס לערביי ישראל: בעוד בקרב אוהדי בית"ר רווחים ביטויי גזענות כנגד ערבים, בהפועל משחקים ערבים-ישראלים רבים, ואוהדיה מסתייגים מכל גילויי גזענות. ליריבות פן נוסף, כשאוהדי הפועל טוענים כי בשנים האחרונות איבדה בית"ר את אופייה הירושלמי, שחקניה ומרבית אוהדיה אינם בני העיר, ובעידן גיידמאק מדובר באימפריה קפיטליסטית המונעת אך ורק מכסף. במשך תקופות ארוכות היריבות לבשה גם אופי אזורי, כשמרבית אוהדי בית"ר התגוררו בצפון העיר דאז(נחלאות, רחביה, מחנה יהודה, מוסררה וכו'), בעוד הפועל שלטה בדרום, בשכונות קטמון, המושבה הגרמנית, בקעה וקרית יובל. חלוקה זו נבעה בעיקר ממיקום האצטדיונים: ימק"א בצפון וקטמון בדרום. אף שגם כיום מעוזי האוהדים הם קטמון לאוהדי הפועל, ומחנה יהודה לאוהדי בית"ר, החלוקה אינה ברורה כבעבר, ולקבוצות אוהדים מכל חלקי העיר ומחוצה לה.

בשנים האחרונות, עם העמקת הפער המקצועי בין הקבוצות וביתר שאת מאז ירידת הפועל לליגה השנייה ב1999, נשארה היריבות תאורטית בלבד ולא התקיים משחק בין הקבוצות. לא פלא שעל אף היריבות, רבים מבני העיר אוהדי בית"ר מייחלים לעלייתה של הפועל לליגת העל, ולחזרתם של משחקי הדרבי התוססים.

• לדרבי של ירושלים, בין בית"ר י-ם להפועל י-ם יש משמעות פוליטית: בעוד שבית"ר היא קבוצה המזוהה עם הימין הפוליטי, מדגישה את הלאום היהודי שבה ואף עולים בה גילויי גזענות, הפועל היא קבוצה המזוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית ותומכת בשוויון בין לאומים ובין מעמדות. גם בדרבי זה יש משמעות לצבעי הקבוצות: צבעיה של בית"ר הם צהוב ושחור, צהוב היה צבע שבמשך תקופות ארוכות בהיסטוריה היה מזוהה עם העם היהודי. וצבעיה של הפועל הם אדום ושחור, אדום הוא צבע הפועלים והסוציאליזם. גם לדרבי הירושלמי יש הסטוריה שכונתית. עם הקמתו של מגרש קטמון הממוקם בקטמון הישנה, הפכה הפועל לקבוצה של קטמון הישנה בפרט ודרום ירושלים בכלל. בעוד ומגרש ימק"א של בית"ר היה ממקום צפונה לו, הפכה ביתר לקבוצה של צפון העיר. זיהוי זה היה בולט בעיקר בשנות ה-60, אך תמיד שררה בין הקבוצות בעיקר היריבות הפוליטית.