סוציאליזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שיטות ממשל

אוליגרכיה
אנרכיזם
דיקטטורה
דמוקרטיה
סוציאל-דמוקרטיה
דמוקרטיה ליברלית
דמוקרטיה רפובליקנית
דמוקרטיה מסורתית
ליברליזם
מונרכיה
מונרכיה חוקתית
משטר צבאי
פשיזם
קומוניזם
סוציאליזם
רפובליקה
תאוקרטיה

פורטל מדע המדינה

סוציאליזם הוא שם-אב לקבוצת אידאולוגיות ומערכת כלכלית ושלטונית מדינית ליישומן, שבהן הקניין וחלוקת המשאבים נתונים לפיקוח ממשלתי במטרה לצמצם את הפערים החברתיים, וכך להתקרב, ואף להגיע, לשוויון. כשיטה כלכלית, סוציאליזם מקושר לבעלות משותפת על אמצעי הייצור. שליטה זו על אמצעי הייצור יכולה להיות ישירה - באמצעות בעלות קולקטיבית כגון קואופרטיב - או לא ישירה, בשם "העם", על ידי המדינה.

התנועה הסוציאליסטית החלה את דרכה בעולם המודרני מתוך תנועת מעמד הפועלים בסוף המאה ה-19. בתקופה זו, המונח "סוציאליזם" היה מקושר בראש ובראשונה למבקרים חברתיים אירופיים, אשר מתחו ביקורת על הקפיטליזם ועל מושג הרכוש. לפי קרל מרקס, שהגדיר ועיצב את התנועה הסוציאליסטית בעידן המודרני, סוציאליזם הוא השלב הסוציואקונומי לאחר המהפכה של הפרולטריון, ולאחר שאמצעי הייצור יועברו לבעלות משותפת. לפי מרקס, החברה תתקדם משלב זה לשלב של קומוניזם.

קיים מספר רב של זרמים שונים שניתן לקרוא להם, או שכונו על ידי אחרים, כ"סוציאליסטים". מאז המאה ה-19, לא קיימת הסכמה בתנועה הסוציאליסטית לגבי הדוקטרינה או האסטרטגיה להשגת מטרות התנועה. תומכי התנועות הסוציאליסטיות השונות משתייכים לעתים לזרמים מנוגדים, ובייחוד ניתן להבחין בין רפורמיסטים לבין קומוניסטים. חלק מן הסוציאליסטים מאמינים בהלאמה של אמצעי הייצור, בעוד שאחרים, למשל סוציאל-דמוקרטים, תומכים בהלאמה של מספר מצומצם של תעשיות מפתח, בתוך מערכת כלכלית משולבת. חלק מן המרקסיסטים תומכים בתכנון מרכזי של הכלכלה, שיבוצע על ידי המדינה, בדומה לדגם הסובייטי. אחרים, כולל הקומוניסטים ביוגוסלביה והונגריה (החל משנות ה-70), הרפורמיסטים בסין וחלק מן הכלכלנים המערביים, תומכים בשילוב של סוציאליזם וכלכלת שוק, תוך ניסיון לנצל את יתרונותיה של כלכלת השוק לטובת העקרונות הסוציאליסטיים (ר' סוציאליזם שוק[1]). אנרכו-סינדיקליסטים וחלק מתומכי השמאל החדש תומכים בהקמת "מועצות עובדים" וניהול אמצעי הייצור דרכן. קיימים עוד מספר זרמים אחרים.

זרמים בסוציאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסוציאליזם הוא שם כללי לתנועות שמטרתן היא העקרונות לעיל. תחת שם זה ניתן למצוא תנועות רבות, השונות ביניהן בדרך אותה הן מציעות ליישום מטרה זו, ולעתים אף שינויים משניים במטרה עצמה. מספר התנועות והגישות המשתייכות לסוציאליזם רב מספור, אך ניתן להבחין בשלוש גישות מרכזיות, מבחינת הפופולריות שלהן:

  • קומוניזם (מרקסיזם) - תנועה הדוגלת בביטול כליל של הרכוש הפרטי למען בעלות ציבורית ולמען מילוי צרכיו של האדם ללא קשר לתרומתו הכלכלית. המאמצת את התאוריה של קרל מרקס. על פי גישה זו מעמד הפועלים יעלה לשלטון באמצעות מהפכה, ואז יקים דיקטטורה של הפרולטריון שתבטל את המשטר הקפיטליסטי ותקים חברה סוציאליסטית. דיקטטורת הפרולטריון תהיה רק שלב מעבר, אשר יתפתח אט-אט לעבר מיסוד חברה קומוניסטית אמיתית, על ידי הרגלה הדרגתית של ההמון לפרקסיס חופשי.
  • סוציאל-דמוקרטיה - גישה הדוגלת בשימוש באמצעים דמוקרטיים לרפורמות חברתיות. בעבר סוציאל-דמוקרטיה היה כינוי גם למפלגות סוציאליסטיות. כיום הסוציאל-דמוקרטיה דוגלת בעיקר בחיפוש דרכים לשילוב בין שוק חופשי לבין הבטחת קיום מערכת רווחה מפותחת, והיא קרובה ברוחה למדינת הרווחה. בתוך הסוציאל-דמוקרטיה יש מספר זרמים. אחדים דוגלים בבעלות ציבורית מלאה או חלקית על חלק מהמשאבים הטבעיים והשירותים החיוניים לאזרח, אחרים מחפשים בעיקר איך לרסן את הקפיטליזם ולהבטיח את קיומה של מדינת הרווחה.
  • אנרכיזם - גישה הרואה בביטול יחסי הסמכות את הצעד הראשון בדרך להגשמת האוטופיה הסוציאליסטית.

רקע פילוסופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההנחה העומדת בבסיס הסוציאליזם היא כי האדם הוא יצור חברתי, ושזהו מטבענו להתקיים ולחיות בצורה שיתופית. הסיבה לכך שאנו רואים מקרים כה רבים של התנהגות הנראית כמוכיחה את ההפך, טמונה במוסדות החברתיים הקיימים בחברה הקפיטליסטית. הניצול הכלכלי המובנה בשיטה גורם לניכור (לפי המינוח של קרל מרקס) של האדם מתוצרי עבודתו, וכתוצאה מכך לניכור מהמשפחה, מהקהילה ולמעשה מהחברה כולה. ניכור זה גורם לאדם להיות עצלן, א-סוציאלי ושאר תחלואים, עליהם מצביעים מתנגדי הקפיטליזם ככשל שיגרום לכישלונו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של הסוציאליזם

השאלה מתי החל הסוציאליזם נתונה בוויכוח. יש הרואים בחלק מפסוקי התנ"ך ובמיוחד בדרשות הנביאים גישה סוציאליסטית. אחרים מזהים את כת האיסיים, שחייתה במדבר יהודה בימי בית שני כסוציאליסטים. אולם אין ספק כי פריחת התנועה הסוציאליסטית החלה במאה ה-19.

את המונח עצמו החדיר ככל הנראה הסוציאליסט-רפובליקני הצרפתי פייר לרו במאמר משנת 1933 בו הוא הציב את הסוציאליזם מול האינדיבידואליזם. נראה כי המונח היה קיים קודם באיטליה והגיע דרך גולים איטלקים, אולם לא ברור עדיין עד כמה לרו שינה את משמעות המונח. עבור לרו האינדיבידואליזם היה התנערות של האדם ממחויבויות חברתיות כלפי האחר למען הנאות אישיות, בעוד הסוציאליזם היה בעצם התגייסות למען הזולת. זרם סוציאליסטי אחר ברשות אישים כגון פורייה וקאבט דגלו בהקמת קומונות משותפות שבהם תבוטל החלוקה המעמדית וכל האנשים יעבדו יחד למחייתם ויתחלקו בתפוקתם עם יתר בני הקהילה מתוך מחויבות הדדית.

סוג אחר של סוציאליזם מוקדם התפתח בקרב תלמידי הפילוסוף הצרפתי סן-סימון, שהקימו מסגרות חיים שיתופיות ברמה קיצונית, עד כדי כך שהיו לבושים בצורה כזאת שיכול להוריד בגדים רק בעזרת הזולת. הסנט סימוניסטים האמינו בחיים משותפים אולם גם בכלכלה מתוכננת, במיוחד בגרסה המאוחרת יותר שלהם בניהול של אנפטין. סוציאליזם מסוג אחר היה זה של פרודון. פרודון הוא זה שכבר ב-1838 תבע את הסיסמה "הרכוש הוא הונאה". אולם בהמשך הטיף לכלכלה המבוססת לא על תכנון כי אם על עבודה עצמית וקואפרטיבים של עובדים.

בין חברי הקבוצות הללו היו חילוקי דעות מהותיים, בעיקר לגבי היחס למשטר המלוכני. חלקם, כגון פרודון ולרו, הוו רפובליקנים פעילים, שהאמינו גם בהרחבת זכות הבחירה וביטול המלוכה. אחרים תמכו במשטר המלוכני המתון יחסית.

לצד הוגי הדעות הללו קמו גם שורה של אנשי רפורמה שניסו לשפר את גורלם של העובדים שנפגעו מהמהפכה התעשייתית. החברה באירופה לאחר המהפכה התעשייתית הייתה מאופיינת במצוקה של מעמד הפועלים. מעמד הפועלים היה רוב החברה באירופה המערבית והמרכזית. הפועלים עבדו בתנאי ניצול, והועסקו בתנאים, שנחשבו לבלתי נסבלים, על ידי הבורגנות, ושרידי האצולה. על רקע זה של ניצול פועלים וכתגובה לו קמה תנועת הסוציאליזם, אשר ברובה שויכה לסוציאליזם הלא-אלים, בביטויו כהתאגדות מקצועית וכמפלגות סוציאליסטיות. ידוע בעל המפעל רוברט אואן שבנה בית ספר לילדי פועלים, גרם לפועלים להשכיל ושילם להם שכר גבוה יותר.

ארגוני פועלים (איגודים מקצועיים) קמו על מנת להילחם למען זכויות הפועל, כשנשקם העיקרי מבחינה היסטורית היה נשק השביתה, והשיגו מספר הישגים משמעותיים. קשרים שנוצרו בין איגודים מקצועיים ומפלגות פוליטיות, שהתחייבו לייצג את האינטרסים של הפועלים הביאו להקמת התנועות הסוציאליסטיות.

ב-1848 נכתב 'המניפסט הקומוניסטי' על ידי קרל מרקס וידידו פרידריך אנגלס, מסמך שחשיבותו רבה בעיצוב הסוציאליזם. במניפסט מוצג ניתוח היחסים בין המעמדות – שלטון הבורגנות המנצלת את הפרולטריון. מרקס כתב מתוך ביקורת על סוציאליסטים צרפתיים כגון פוריה, פרודון ובושז ששמו דגש על התארגנות וולנטריות ורפורמות פוליטיות תוך אמונה בהתפתחות הטבעית של האדם. מרקס יצא כנגד הסוציאליסטים שקדמו לו וטען כי מדובר בעצם בסוציאליזם אוטופי, חסר סיכוי להצלחה.

מרקס טען שכדי לממש את עקרונות הסוציאליזם ולהביא לחברה על-מעמדית יש להיאבק נגד הבורגנות, לאחר שזו דחקה את המעמדות הפאודלייםאצולה, הכמורה וכו'), במטרה ליצור שיטה כלכלית-מדינית חדשה, בה לא ייתכן ניצול בני האדם. הוא האמין כי ההיסטוריה היא התפתחות של מלחמת מעמדות וכי מעמדו הכלכלי של האדם קובע במידה רבה את תפיסתו הפוליטית והחברתית. רק נדירים לדעתו יכולים להשתחרר לדעתו מהמגבלות שנכפו עליהם מוצאם. בתחילה קרא מרקס למהפכה נגד המעמדות השליטים, אולם בהמשך כשראה שניתן להשיג רפורמות חברתיות באמצעים דמוקרטיים דעתו השתנתה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: סוציאליזם
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Market socialism," Dictionary of the Social Sciences. Craig Calhoun, ed. Oxford University Press 2002; and "Market socialism" The Concise Oxford Dictionary of Politics. Ed. Iain McLean and Alistair McMillan. Oxford University Press, 2003. See also Joseph Stiglitz, "Whither Socialism?" Cambridge, MA: MIT Press, 1995 for a recent analysis of the market socialism model of mid-20th century economists Oskar R. Lange, Abba P. Lerner, and Fred M. Taylor.