ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק בבירת מדינת ישראל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ירושלים (פירושונים).

ירושלים (להאזנה (מידע · עזרה). בערבית: אל-קֻדְס القـُدْس או אוּרְשַׁלִם أُورشَلِم; באנגלית, בצרפתית ובגרמנית: Jerusalem; בלטינית: Hierosolyma; ביוונית מודרנית: Ιεροσόλυμα‏ ^[1]) היא בירתה של מדינת ישראל והעיר הגדולה ביותר במדינה. העיר מקודשת לשלוש הדתות המונותאיסטיות: היהדות, האסלאם והנצרות, ומהווה מרכז חיי העם היהודי בימי קדם, ומושא געגועיו בגלות. משום מרכזיותה בעולמם של המאמינים, הייתה העיר מוקד למלחמות וסכסוכים הנמשכים עד עצם היום הזה. מאז סוף המאה ה-19, התפתחו סביב העיר העתיקה, שכונות העיר החדשה, המהוות כיום את רובה המוחלט של העיר.

ירושלים שוכנת בהרי יהודה, על קו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל המערבית, בין הים התיכון לים המלח, ברום של (מוצא)600-(גילה)881 מטרים מעל פני הים. ראש עיריית ירושלים הנוכחי הוא ניר ברקת. מספר החברים במועצת העירייה הוא 31.

ב־1981 הוכרזה העיר העתיקה של ירושלים כאתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו (בעקבות בקשה של ירדן), והיא נמצאת ברשימת האתרים בסיכון.

תוכן עניינים 1 מקור השם 1.1 בעברית 1.2 בשפות אחרות 2 קדושתה של ירושלים 2.1 ביהדות 2.2 בנצרות 2.3 באסלאם 3 היסטוריה 3.1 פרה היסטוריה 3.2 העת העתיקה 3.3 ימי הביניים 3.4 העת החדשה 3.5 ירושלים הישראלית 4 גאוגרפיה 4.1 אקלים 5 דמוגרפיה וסטטיסטיקה 5.1 אוכלוסיה 6 מעמדה החוקי של ירושלים 7 תחבורה 7.1 תשתיות כבישים 7.1.1 פרוייקטים בתכנון והקמה 7.2 תחבורה ציבורית 7.2.1 שירות רכבות 7.3 תחבורה אווירית 8 תקשורת 9 תרבות, חינוך ובילוי 9.1 תרבות 9.2 ספורט 9.2.1 מועדוני הספורט של ירושלים 9.2.1.1 כדורגל 9.2.1.2 כדורסל 9.2.1.3 שחיה 9.2.1.4 כדורגל חופים 10 עיריית ירושלים 11 ערים תאומות 12 ראו גם 13 לקריאה נוספת 14 קישורים חיצוניים 15 הערות שוליים

[עריכה] מקור השם

ערך מורחב – שמות ירושלים

[עריכה] בעברית

התעודות הראשונות בהן נזכר שמה של ירושלים במידה רבה של ביטחון, בצורה הדומה לשם העברי הן כתבי המארות המצריים. שמה של העיר מופיע בכתבי המארות כ"אשאמם" שאותו יש לקרוא ככל הנראה כ"רשלמם". זמנן של תעודות אלה מקביל לתקופה שבה על פי הממצא הארכאולוגי בוצרה לראשונה הגבעה עליה קמה העיר. מאוחר יותר מופיע שמה של העיר כ"אורוסלימה" במכתבי אל עמרנה מן המאה ה-14 לפנה"ס.

נוטים לסבור ש"מלכיצדק מלך שלם" המופיע בספר בראשית, הוא למעשה מלך ירושלים. 'שלם' היה שמו של אל מן הפנתאון המקומי. חוקרים סבורים, אם כן, כי ירושלים נקראה מלכתחילה על-שמו של האל שלם, וכי במקום היה אולי מקדש לפולחן האל הזה. המילה "ירו" לקוחה מן השורש השמי י. ר.ה שפירושו "ייסד" (ואף בעברית: או מי ירה אבן פִּנָּתָהּ - ספר איוב לח, ו), ולפיכך, על פי השערת חוקרי המקרא, משמעות השם המקורית היא "ייסד האל שלם", או העיר שאותה ייסד האל שלם.

על פי המדרש, השם "ירושלים" הנו צירוף של השם שאברהם קרא לה, "הר ה' יראה" עם השם "שלם" וכך נוצר השם המלא של העיר, המופיע בתנ"ך בדרך כלל כ"ירושלם". במקרא מופיע שם העיר (חוץ מחמישה מקומות) בכתיב חסר, ללא יו"ד, מה שמרמז לכאורה על הקריאה הקדומה "ירושלֵם" (בדומה לשמה בארמית). עם זאת, הקרי הוא "ירושלים", וכך הוא גם שמה של העיר אצל חז"ל. על פי המסורת ירושלים היא עיר מוקפת חומה מימות (כלומר לפני)יהושע בן נון.

לירושלים שמות רבים; על פי המדרש, ישנם 70 שמות עבריים לעיר. העיקרים שבהם הם: ירושלים, שלום, יראה, יבוס, ציון, עיר דוד, ויפה נוף.

בדומה לציון ארץ ישראל בשם "הארץ" ובית המקדש בשם "הבית", גם ירושלים נזכרת במקורות בשם "העיר" בה"א הידיעה, ללא ציון שמה (הגמרא, מסכת תענית כו: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... בשבעה עשר בתמוז נשברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר..."

[עריכה] בשפות אחרות

בשנת 131 הקים הקיסר הרומי אדריאנוס על חורבות ירושלים מושבה רומית, וכינה אותה: "קולוניה איליה קפיטולינה" (Colonia Aelia Capitolina). "קולוניה" בלטינית פירושה "מושבה", Aelius היה שם משפחתו של אדריאנוס, ואילו הרכיב השלישי בשם הוקדש לאל הרומי יופיטר, ששמו המלא בלטינית הוא Iuppiter Capitolinus. השם הלטיני היה בשימוש כמה מאות שנים, כפי שמעידים כתבים מוסלמיים בערבית מהתקופה הסמוכה לכיבוש המוסלמי של ירושלים, אולם הוא נשכח זמן מה לאחר מכן.

בתרגום השבעים מופיע שמה של ירושלים: "ירוסלם" (Ιερουσαλήμ). באופן מקרי, פירוש המילה "ירוס" (ιερός) ביוונית הוא "קדוש", וייתכן שכך פורש שמה של ירושלים בפי דוברי יוונית. בתרגומו של הירונימוס לתנ"ך, המכונה "וולגטה", מתורגם השם ירושלים ל"היירוסלם" (Hierusalem), שהוא תעתוק ללטינית של הגרסה היוונית של השם. שמה של ירושלים ברוב לשונות אירופה כיום נגזר מהשם היווני או הלטיני, בשינויים פונטיים כאלה ואחרים (המשתקפים גם בכתיב).

בערבית, השם הנפוץ ביותר לירושלים כיום הוא "אל-קודס" (القـُدْس) שפירושו המילולי הוא "הקודש". בתרגום התנ"ך והברית החדשה לערבית, נקראת ירושלים: "אורשלים" ‎(أورشليم), אולם שם זה אינו נפוץ בשפה היומיומית. בהקשרים דתיים מכונה ירושלים בערבית: القدس الشريف ("אל-קודס א-שריף"), כלומר "ירושלים הנכבדת" או "ירושלים הנעלה". במקורות איסלמיים רבים מוזכרת העיר בשם "בית אלמקדס" (بيت المقدس) המבוסס על הביטוי העברי "בית המקדש". שם זה מצוי כיום בשימוש בשפה הפרסית, אם כי השם השכיח בפרסית לירושלים הוא "אורשלים".

[עריכה] קדושתה של ירושלים

[עריכה] ביהדות

ירושלים היא העיר הקדושה ביותר ליהדות. קדושתה נובעת מהאמונה הדתית שזהו המקום בו בחר הבורא לשכן את שכינתו ושמו (ועל כן היא נקראת בתהילים עיר האלוהים), כמו כן מהעובדה ההיסטורית של קיום בית המקדש הראשון ששכן בה בתחילת האלף הראשון לפני הספירה ובית המקדש השני שהתקיים בירושלים מן המאה הרביעית לפני הספירה עד המאה הראשונה לספירה. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו קרבנות שהיו מותרים באכילה רק בין חומות העיר. במסורת היהודית נאמר גם שאבן השתיה, שהייתה מתחת לקודש הקודשים, היא הסלע שממנו הושתת כל העולם, ומקום עקידת יצחק.

ירושלים אינה מופיעה בחמשת חומשי תורה בשמה, אלא כ"מָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ". יש השערה כי העיר שָלֵם הנזכרת בספר בראשית (יד, יח) היא ירושלים. ירושלים מופיעה בשמה פעמים רבות בשאר ספרי התנ"ך (653 פעמים), וכן במשנה, בתלמוד, ובתפילות (120 פעמים). כמו כן היא מופיעה בשם "ציון". רבים הם המייחסים את "הר המוריה" מקום עקידת יצחק, להר הבית.

ערך מורחב – ירושלים בהלכה

על פי המקרא וההלכה ישנן כמה מצוות הכרוכות בירושלים, כאשר כולן סובבות סביב ריכוז הפולחן ובניית בית המקדש שם. המצווה המרכזית היא העליה לרגל, שלוש פעמים בשנה, בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות (שמות כג, יז). בבית המקדש יש גם להקריב את כל הקורבנות המוטלים על האדם - עקב נדר או חטא. בנוסף, יש מצווה להביא ביכורים לירושלים (שם כג, יט) וכן מצווה להביא את פירות השנה הרביעית לנטיעת העץ ולאוכלה בירושלים - נטע רבעי. כמו כן, יש מצווה להביא בשנים מסוימות את המעשר השני ולאוכלו בירושלים. כאשר ישנן בעיות משפטיות חמורות, מצווה להגיע לבית הדין הגדול בירושלים, כדי לבררן בפניו (דברים יז, ח).

בנוסף יש מצווה בתפילה להפנות את הפנים לכיוון ירושלים (ובירושלים עצמה - לכיוון הר הבית) על פי הנאמר בתפילת שלמה:

	כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבָיו בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ
– דברי הימים ב' ו, לד

[עריכה] בנצרות

בראשית הנצרות (המאה ה-4) היה בה יחס דו ערכי לירושלים. מחד היא עיר בה, על פי המסורת הנוצרית, נמצאים האתרים בהם חי ומת ישו, כמו ויה דולורוזה או כנסיית הקבר הקדוש. אולם מאידך, חורבנה של ירושלים במרד הגדול נתפס כעונש לעם ישראל על כך שדחו את ישו כמשיח. בתקופה הביזנטית נבנתה ירושלים מחדש כעיר נוצרית, אולם הר הבית הושאר שומם, כסמל לחורבן העיר.

ערך מורחב – תיירות צליינית

חשיבותה של ירושלים בתפיסה הנוצרית עלתה עם כיבושה בידי המוסלמים, ובמיוחד בתקופת מסעי הצלב (המאה ה-11). עם כיבוש הארץ בידי הצלבנים הפכה ירושלים לבירת ממלכת ירושלים הצלבנית. עם זאת, יש גישות בנצרות המתייחסות לירושלים הנזכרת בתנ"ך ובברית החדשה באופן מטאפורי, כסמל למקום קדוש או טהור באשר הוא. לכן מדובר בנצרות על "ירושלים של מעלה" כנגד ירושלים הפיזית. גישה זו התפתחה, כנראה, לאור העובדה שירושלים לא הייתה נגישה לנוצרים ברוב התקופות, ובשל כך שמרכז הנצרות הקתולית נמצא ברומא. כיום נחשבת ירושלים אתר קדוש בעיני כל העדות הנוצריות, וביקור בה (הנקרא צליינות) נחשב לזכות גדולה.

ב-1917, כשנכבשה ירושלים בידי הבריטים מידי העות'מאנים המוסלמים, צלצלו פעמוני הכנסיות ברחבי אירופה לאות שמחה. הפילדמרשל הבריטי אדמונד אלנבי שעמד בראש הכוחות שכבשו את הארץ, ירד מסוסו ונכנס לירושלים ברגל, מפאת קדושת העיר.

[עריכה] באסלאם

ירושלים היא אחת מהערים הקדושות לאסלאם. באסלאם הסוני נחשבת ירושלים למקום השלישי בחשיבותו, לאחר מכה ואל-מדינה, ולפיכך היא מכונה "ת'אלת' אל-חרמיין" (ثالث الحرمين) – השלישי מבין שני המקומות הקדושים.

אחד מתאריה של ירושלים באסלאם הוא "אולא אל-קיבלתיין" (أولى القبلتين) – הראשונה מבין שני כיווני התפילה. מקור הכינוי הוא באמונה המוסלמית שבראשית האסלאם מוחמד הורה להתפלל לכיוון ירושלים, ומאוחר יותר שינה את כיוון התפילה אל הכעבה שבמכה. השינוי בכיוון התפילה משתקף בסורה 2, אל-בקרה / פסוקים 136-144.

הסיבה לשינוי כיוון התפילה אינה ברורה, ובמסורת המוסלמית ניתנים לכך הסברים שונים. מסופר, למשל, כי מוחמד התפלל לכיוון ירושלים כדי לרצות את היהודים, אך הם לעגו לו ולכן פנה לכיוון הכעבה. לפי גרסה אחרת מוחמד התפלל לכיוון ירושלים עד שגילה שזהו כיוון התפילה של היהודים; אז פנה להתפלל לכיוון הכעבה. הסברים אחרים נסבים סביב מעמדה הקדוש של מכה בחצי האי ערב ערב עליית האסלאם, בניגוד לירושלים, שהייתה פחות מוכרת באותה תקופה. לפי הסבר אחר, הכעבה במכה הייתה מוקד של עבודת אלילים ולכן מלכתחילה אי אפשר היה לפנות לעברה בעת התפילה, וכברירת מחדל נבחרה ירושלים. לאחר שמוחמד סילק כל זכר לעבודת אלילים מהכעבה שוב לא הייתה מניעה להתפלל לכיוונה.

זכר לשני כיווני התפילה ניתן למצוא במסגד באל-מדינה המכונה "ד'ו אל-קיבלתיין" (ذو القبلتين), היות שיש בו שתי גומחות תפילה – האחת פונה לכיוון ירושלים, והאחרת לכיוון מכה.

מקור קדושתה של ירושלים באסלאם שנוי במחלוקת בקרב חוקרי האסלאם והמזרחנים. עיקר המחלוקת נסב סביב השאלה האם נחשבה ירושלים לקדושה באסלאם כבר מראשיתו, או שמא קדושתה התפתחה בתקופה מאוחרת יותר. שורש המחלוקת נעוץ בכך שירושלים אינה מוזכרת בקוראן באף אחד משמותיה המקובלים: בית אל-מקדס (بيت المقدس), איליאא' (إيلياء, על שם איליה קפיטולינה), אל-קודס (القدس). הכינוי "אל-מסג'ד אל-אקצא" (المسجد الأقصى), המוזכר בסורה 17, אל-אסראא' / פסוק 1, עורר פרשנויות שונות, הן בקרב המלומדים המוסלמים הקדומים והן בקרב חוקרים מודרניים. היו שזיהו אותו עם ירושלים או עם מסגד אל-אקצא שבירושלים; לפי המסורת המוסלמית, זהו יעדו של המסע הלילי של מוחמד (الإسراء, אלאסראא') ומקום עלייתו השמימה (المعراج, אלמעראג'). אחרים ראו בו כינוי למסגד שנמצא בדרך בין מכה לטאא'ף או למסגד שנמצא בשמים. לאחרונה טען החוקר אורי רובין כי הפרשנות של אל-מסג'ד אל-אקצא כמסגד שמימי היא פרשנות שיעית שמטרתה להפחית ממעמדה של ירושלים בתקופה האומיית, וכי פסוק 1 בסורה 17 מתייחס במקורו לחזון של הנביא מוחמד על מסע לילי לירושלים. לעומת רובין, המזרחן מרדכי קידר סבור שקדושתה של ירושלים באסלאם החלה רק כמה עשרות שנים לאחר מותו של הנביא מוחמד, ושמאחורי קדושת ירושלים עמדו מאז ומתמיד אינטרסים פוליטיים, החל מהמאה ה-7 ועד ימים אלה.

חשיבותה של ירושלים באסלאם החלה לעלות במאות ה-7 וה-8, עם הקמת המסגדים על הר הבית. התהליך נמשך במאות ה-11 וה-12, והגיע לשיאו בתקופת מסעי הצלב וממלכת ירושלים. על רקע הכיבוש הצלבני של ירושלים, התפתחה ספרות של "שבחי ירושלים" (فضائل بيت المقدس, فضائل القدس, פצ'אאל בית אלמקדס, פצ'אאל אלקדס), שמחזקת את מעמדה של ירושלים באסלאם.

ראו גם: ירושלים בתקופה המוסלמית

אתרי עלייה לרגל באסלאם
מכה · אל-מדינה · ירושלים · קירואן · נג'ף · כרבלא · כופה · כאזמיה · משהד · סאמרא · קום

[עריכה] היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של ירושלים

[עריכה] פרה היסטוריה

הגרעין הקדום של ירושלים הוא מהתקופה הכלכוליתית על הגבעה הנקראת היום עיר דוד. ממצאים מתקופת הברונזה הקדומה נמצאו בסביבות מעיין הגיחון על ידי משלחת החוקר פארקר בשנת 1909, והם כוללים שברי חרס, המהווים עדות למגורים על יד מקור המים. הפיכתה של ירושלים מישוב ארעי לעיר קבע התרחשה, ככל הנראה, במהלך המאה ה-19 לפנה"ס. במאה ה-14 לפנה"ס כבר הייתה ירושלים עיר מדינה כנענית מבוצרת וחשובה. על כך מעידים כתבי המארות בהם מוזכרת ירושלים פעמיים. עם הגעת היבוסים לעיר נפתח פרק חדש בהיסטוריה של ירושלים ושמה התחלף ליבוס.

[עריכה] העת העתיקה

על פי המסופר בתנ"ך הייתה ירושלים עיר יבוסית, עד שדוד המלך כבשה והפכה לבירתו ^[2]. בנו שלמה בנה בה את בית המקדש הראשון. עם זאת, לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות חד משמעיות לקיום הממלכה המאוחדת או לגדולתה של ירושלים בתקופה זו, אלא רק להיותה בירת ממלכת יהודה. ירושלים שכנה בתחילה על הגבעה המזוהה כ'עיר דוד', ומאוחר יותר התפשטה צפונה להר הבית. בשנת 598 לפנה"ס נכבשה ממלכת יהודה על ידי האימפריה הבבלית, ואחרי ניסיון מרד נגד השלטון הבבלי, כבש נבוכדנצר השני מלך בבל, בשנת 586 לפנה"ס, את העיר והחריב את בית המקדש הראשון.

עם עליית האימפריה הפרסית, ופרסום הצהרת כורש הוקמה ירושלים מחדש כבירת הפרובינציה היהודית, ובית המקדש השני נבנה . בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה ללא קרב, וירושלים נכנסה לתקופה ההלניסטית. מרד החשמונאים פרץ ב167 לפנה"ס, ובסופו השתלטה משפחת בית חשמונאי על יהודה ושלטה בירושלים עד הכיבוש הרומי בשנת 63 לפנה"ס. בשנת 37 לפנה"ס מונה הורדוס על ידי הרומאים למלך יהודה. הורדוס הרחיב ופיאר את העיר, ובנה את מקדש הורדוס. בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול נגד הרומאים, ובשנת 69 הגיע הצבא הרומי בראשותו של טיטוס לשערי ירושלים, העיר נכבשה ונשרפה בשנת 70 ובית המקדש חרב.

ירושלים עמדה בחורבנה עד זמן שלטון הקיסר אדריאנוס, שבנה אותה מחדש כעיר רומית בשם איליה קפיטולינה בשנת 130, על חורבות ירושלים, ואסר על כניסת היהודים לתחומה. בשנת 133 כובשים מורדים יהודים בראשות בר כוכבא את ירושלים אך העיר חוזרת לשליטה רומית בשנת 136. מעמדה הרם של איליה קפיטולינה החל לרדת החל מאמצע המאה השלישית לספירה, עם פינויו ההדרגתי של הלגיון העשירי פרטנסיס מבסיסו שבעיר. נראה כי רק בימי הקיסר קונסטנטינוס, בראשית התקופה הביזנטית, עלתה שוב קרנה כעיר קדושה לנצרות, והיא הפכה למרכז דתי חשוב, בזכות הקמת כנסיית הקבר וכנסיות רבות אחרות במהלך המאה הרביעית. כיבוש ירושלים על ידי הפרסים בשנת 614 הביא להפסקה קצרה בשלטון הנוצרי-ביזנטי על העיר ובשנת 629 חזרו הביזנטים לשלוט בירושלים.

[עריכה] ימי הביניים

אחרי המפלה הביזנטית בקרב הירמוך, בשנת 636 הגיעו המוסלמים אל שערי ירושלים שנמסרה לידם לאחר מצור של ששה חודשים. בתנאי הכניעה הובטחו שלומם של הנוצרים ושלמות כנסיותיהם. הח'ליף עומר בנה על הר הבית את מסגד אל-אקצא, וכיפת הסלע שבנייתם הושלמה בשנת 691. ירושלים עוברת לשלטון בית אומיה עד לשנת 750 ולאחר מכן, לחליפות בית עבאס עד לשנת 969, אז עברה ירושלים ידי הפאטמים. המזרח התיכון וארץ ישראל נכנסו לתקופה של אי יציבות אותה ניצלו בשנת 1071 הסלג'וקים, שכבשו את ירושלים והחזיקו בה לתקופה קצרה.

בשנת 1099 כבשו משתתפי מסע הצלב הראשון את ירושלים אחרי מצור בן כמה שבועות וערכו טבח בתושביה המוסלמים והיהודים. עם הכיבוש הצלבני ב- 1099 חזרה ירושלים לשליטת הנוצרים למשך 100 שנים בשני פרקי זמן: 1099-1187, ושוב בשנים 1229-1244. בשנת 1187 צלאח אל דין כבש את ירושלים. באביב 1219 נהרסו חומות ירושלים ^[3]. ולמשך 316 שנה נשארה ירושלים ללא חומות. ^[4]. לאחר מסע הצלב השישי חזרה העיר לידי הצלבנים והם החזיקו בה עד שהעיר נהרסה על ידי פושטים חואריזמים בשנת 1244. לבסוף נפלה העיר בידי הממלוכים בשנת 1260 עם השתלטותם על ארץ ישראל.

ירושלים הייתה תחת שלטון הממלוכים החל משנת 1260 ועד שנת 1516. תקופה זו בתולדות העיר חופפת את שנות שלטונם של הממלוכים בארץ ישראל. בתקופה הממלוכית הייתה ירושלים עיר זניחה בשולי האימפריה הממלוכית, חסרת חשיבות אסטרטגית ומרוחקת מדרך הדואר אוכלוסייתה הייתה ברובה ענייה, וחיה בְּצִלָּם של ארמונות ומבנים מפוארים, ששימשו כמרכזי לימוד לתורת האסלאם. מאידך, עלה והתקבע בתודעה האסלאמית מעמדה כעיר קדושה, השלישית בקדושתה לאסלאם, אחרי מכה ואל-מדינה‏‏ ^[5]. הממלוכים בנו מבנים דתיים רבים בעיר שהעניקו לירושלים מראה מוסלמי מוחלט ללא תקדים בתולדותיה.

[עריכה] העת החדשה

ב-1517 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית. הסולטאן סולימאן המפואר בנה את חומות ירושלים המוכרות היום, ושיפץ את המצודה ואת מגדל דוד. אולם עם שקיעתה הממושכת של האימפריה העות'מאנית התדרדר גם מצבה של ירושלים, וחלקים גדולים בתוך העיר העתיקה היו שוממים. במאות ה-18 וה-19 החל היישוב היהודי להתעצם, במחצית השנייה של המאה ה-18 הוחל בהקמת מבנים שונים מחוץ לחומות. בשנת 1860 הוקמה השכונה משכנות שאננים, שהייתה השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומת ירושלים. עם הקמתה החלו להיבנות שכונות נוספות והעיר החלה להתרחב ולגדול במהירות.

בשנת 1917 עברה ירושלים לידי שלטון המנדט הבריטי שקבעו את ירושלים כבירת ארץ ישראל וריכזו בה את מוסדות השלטון החשובים, ובכללם: מקום מושבו של הנציב העליון, משרדי הממשלה, בית המשפט העליון, בית הסוהר המרכזי. ירושלים גם הייתה המרכז המדיני של היישוב היהודי ובה שוכנו מוסדותיו הלאומיים: ועד הצירים, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הוועד הלאומי, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד.

[עריכה] ירושלים הישראלית

על פי תוכנית החלוקה של האו"ם, הייתה ירושלים אמורה להיות יחד עם בית לחם באזור מיוחד תחת שליטה בינלאומית. אולם עם פרוץ מלחמת העצמאות התעלמו מכך שני הצדדים וניסו לתפוס את השליטה בעיר. הכוחות הערביים חסמו בפני היהודים את הדרך לירושלים והפסיקו את זרם המים אליה. רק שיירות של משוריינים הצליחו לפרוץ לעיר במחיר דמים כבד ולהביא לה אספקה. ב-5 בדצמבר 1949 הכריז דוד בן-גוריון‏‏ ‏‏^[6] על ירושלים כעל בירת מדינת ישראל.

בין השנים 1948 ל-1967 נחצתה העיר ירושלים. הקו העירוני היה קו גבול בינלאומי, קטע של הקו הירוק באורך שבעה קילומטרים. קו זה חילק את העיר בין מזרח ירושלים שהייתה חלק מממלכת ירדן, לבין מערב ירושלים. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים בעיר לאורך הקו שימשו כעמדות צבאיות. ב-5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים, שבמהלכה כבש צה"ל את העיר המזרחית.

מאז מלחמת ששת הימים נבנו שכונות רבות בשטח שנוסף לעיר (חלקן היו יישובים יהודיים שננטשו במלחמת השחרור) וכיום רוב תושביה היהודיים של העיר גרים בשכונות אלו. כיום, ירושלים היא אחת מסוגיות הליבה בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

[עריכה] גאוגרפיה

ירושלים שוכנת על רצועת ההר המרכזית של ארץ ישראל המערבית, ועל קו פרשת המים שלה בין הים התיכון לים המלח, ברום של 570 עד 857 מטר מעל פני הים. העיר שוכנת בהרי ירושלים, חבל הרים השייך להרי יהודה.

שכונות העיר בנויות על הגבעות כאשר ביניהן נמתחים עמקים וואדיות שהמוכרים שבהם הם עמק יהושפט, גיא בן הינום, עמק רפאים, נחל קדרון, נחל שורק ועמק הצבאים.

לאורך ההיסטוריה, מקורות המים שהיו לעיר היו מעיינות הפזורים ברחביה ובסביבותיה ומשמשים אותה עד היום. בשל היותה של ירושלים עיר הררית ותלולה, היה קשה להתיישב בה ולעסוק בחקלאות. זאת למרות שכיום ניתן לראות במערבה טרסות לגידולי חקלאות, דבר המעיד על כך שלמעשה כן היה ניתן לעסוק בחקלאות בימי קדם אך בצורה מצוצמת.

על-פי ממצאים ארכאולוגיים תקופת ההתיישבות בירושלים מתוארכת לתקופה הכלכוליתית (בשנת 2009 נתגלו ממצאים ארכיאולוגים המתוארכים לתקופה הנאוליתית בחלק משכונות הקצה של העיר המעידים על התיישבות באיזור) על הגבעה הנקראת עיר דוד. סיבת ההתיישבות הייתה הקרבה למקור מים, המעיין המוכר בשם "מעיין הגיחון", ובשל היות השטח מישורי. עם הפיכתה של העיר ליישוב קבע, ניצלו תושביה את תלילותה ההרית לצורכי הגנה. עובדה זו הקשתה על ניסיונותיהם של עמים רבים לכבוש אותה, וביניהם עם ישראל בימי כיבוש כנען.

[עריכה] אקלים

ירושלים נמצאת בסְפָר המדבר. הקיץ חם ויבש, והחורף קר וגשום וכמעט בכל שנה יורד בעיר שלג, בעיקר בשכונותיה הגבוהות, כמו גילה(881), רמות(876), בית וגן(865) ועוד. כמות המשקעים הממוצעת בירושלים הנה 554 מ"מ לשנה. הממוצע השנתי של הלחות בירושלים הוא כ-60%.

מזג אוויר בירושלים
חודש	ינו	פבר	מרץ	אפר	מאי	יונ	יול	אוג	ספט	אוק	נוב	דצמ	שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°)	11.8	12.6	15.4	21.5	25.3	27.6	29	29.4	28.2	24.7	18.8	14	21.6
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°)	6.4	6.4	8.4	12.6	15.7	17.8	19.4	19.5	18.6	16.6	12.3	8.4	13.5
משקעים ממוצעים (מ"מ)	133.2	118.3	92.7	24.5	3.2	0	0	0	0.3	15.4	60.8	105.7	554.2
מקור: השירות המטאורולוגי הישראלי

[עריכה] דמוגרפיה וסטטיסטיקה

אוכלוסיית ירושלים בתקופות שונות:

שנה	יהודים	מוסלמים	נוצרים	סה"כ
1525	1,000	3,700	אין מידע	4,700
1538	1,150	6,750	אין מידע	7,900
1553	1,634	11,750	אין מידע	13,384
1562	1,200	11,450	אין מידע	12,650
1844	7,120	5,000	3,390	15,510
1876	12,000	7,560	5,470	25,030
1896	28,110	8,560	8,750	45,420
1922	34,000	13,400	14,700	62,600
1931	51,200	19,900	19,300	90,500
1944	97,000	30,600	29,400	157,000
1948	100,000	40,000	25,000	165,000
1967	195,700	54,963	12,646	263,307
1980	292,300	אין מידע	אין מידע	407,100
1985	327,700	אין מידע	אין מידע	457,700
1987	340,000	121,000	14,000	475,000
1990	378,200	131,800	14,400	524,400
1995	482,000	164,300	16,300	662,600
1996	421,200	אין מידע	אין מידע	602,100
2000	448,800	208,700	אין מידע	657,500
2004	458,000	225,000	15,000	706,000
2007	489,480	אין מידע	אין מידע	746,300 [1]
שנה	יהודים	מוסלמים	נוצרים	סה"כ
הערות: 1. גבולות העיר השתנו מעת לעת, בעיקר מאמצע המאה ה-19 ואילך. השינוי המשמעותי האחרון היה ב-1967, ובו הוכללו בשטח העיר כמה כפרים ועיירות שממזרח לה. 2. תושבים חסרי סיווג דתי בירושלים - שיעורם כ 1% מאוכלוסיית העיר (נכון ל 2004)

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון ליוני 2009, יש בירושלים 769,400 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎1.5%‏.

לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2007, העיר מדורגת 4 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשס"ז (2006/2007) היה 33.3%. השכר הממוצע של השכירים בשנת 2006 היה 5,602 ש"ח (ממוצע ארצי: 7,466 ש"ח).

[עריכה] אוכלוסיה

אוכלוסייתה של ירושלים לאורך השנים השתנתה בהתאם לדתו ולאופיו של הכובש ששלט בה: מעת כיבוש העיר על ידי דוד המלך לפני כ-3000 שנה ועד חורבן בית המקדש הראשון, היה רוב אוכלוסייתה של ירושלים יהודי. לאחר יציאת עם ישראל לגלות בבל התמלאה ירושלים בבני עמים מקומיים, בעיקר שומרונים (או כותים). כשבעים שנה לאחר מכן שבו הגולים לירושלים, והעיר שבה לשמש עיר יהודית מרכזית. למשך מאות שנים נוספות היה רוב יושביה של העיר יהודי, אך עם חדירת השלטון הרומי לעיר בשנת 63 לפנה"ס החל אופייה הדמוגרפי להשתנות, ובני לאומים נוספים, בעיקר רומים, החלו להתיישב בה. עם חורבן בית המקדש הראשון בשנת 70 לספירה עברה העיר גם טלטלה דמוגרפית, כאשר יושביה היהודים נהרגו או גורשו, והעיר הפכה למרכז שלטון רומי. עקב כך אכלסה העיר בעיקר חיילי לגיון, ומעט היהודים שנותרו בה (או חזרו אליה) התגוררו בהר ציון. באותה עת החלה הנצרות להתפשט כדת במרחב ארץ ישראל, וגם בירושלים. לאחר מרד בר כוכבא בין השנים 132-135 רוקנה ירושלים באופן כמעט מוחלט מיושביה היהודיים, ולמעשה למשך תקופה ארוכה של כ-500 שנה לא ידוע על קהילה יהודית סדירה בעיר. במקום זאת, גרו בירושלים בני לאומים שונים, בד בבד עם עליית קרנה של הנצרות.

בשנת 324, עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית (תחילת התקופה הביזנטית), התמלאה העיר בנוצרים, ורוב אוכלוסייתה למשך כ-300 שנה כללה בעיקר אנשי דת ונזירים נוצריים. מהפך דמוגרפי חדש התחולל בירושלים בשנת 640, עם הכיבוש המוסלמי. היישוב הנוצרי בה הצטמצם מאד, ואת העיר מילאו מוסלמים מחצי האי ערב, ויהודים רבים, שהורשו לאחר שנים ארוכות לשוב אליה. עד שנת 1099 היה רוב אוכלוסייתה של העיר מוסלמי, אך במקביל פעלו בה קהילות יהודיות ונוצריות גדולות. היישוב היהודי התמקד גם הפעם בהר ציון בעיקר. עם נפילת העיר בידי הצלבנים ב-1099 נטבחו רוב יושביה היהודים והמוסלמים, והעיר הפכה למשך זמן מה לכמעט "עיר רפאים". הצלבנים התקשו למלא את העיר בנוצרים אירופאים, ולכן עודדו נוצרים מזרחיים (מארמניה בעיקר) לאכלס את העיר העזובה. פעולות פיתוח ענפות של מערך השווקים בעיר על ידי המלכים הצלבניים הביא לפריחתה של העיר, ובמהלך תקופת השלטון הצלבני בעיר הלכה העיר והתמלאה בנוצרים. עם זאת, מוסלמים ויהודים לא הורשו לגור בה, וביקרו בה רק לעתים נדירות.

ירושלים נפלה בידי צלאח א-דין בשנת 1187, דבר שהביא למהפך דמוגרפי חדש: את הנוצרים החליפו שוב מוסלמים, ואף על פי שנותרה בעיר קהילה נוצרית (מזרחית בעיקר), הפכה העיר למוסלמית מובהקת למשך כ-700 שנה. חלק ממשפחות האצולה המוסלמיות בירושלים עד היום (חוסייני, נשאשיבי, ח'אלידי, דג'אני, נוסיבה ואחרות) התיישבו אז בעיר. האוכלוסייה היהודית הורשתה לחזור לירושלים, אך לקח לה הפעם זמן רב להתבסס. תיאור של הרמב"ן שביקר בירושלים בשנת 1267 מלמד כי כלל אוכלוסייתה של ירושלים היה אז כאלפיים תושבים, מתוכם כ-300 נוצרים, ואילו היהודים היו מתי מעט: "ואין ישראל בתוכה, כי אם שני אחים צבעים, קונים צביעה מאת השלטון" (אגרת הרמב"ן, 1267). לרמב"ן, אגב, מיוחס חידוש היישוב היהודי בירושלים בראשית התקופה הממלוכית, ונראה שהחל מאז הלכה האוכלוסייה היהודית וגדלה.

במאה ה-15 החלה העיר להתגבש בארבעת הרובעים המוכרים לנו כיום בעיר העתיקה, ורוב תושביה היו תמיד מוסלמים. מפקדים שנערכו במהלך המאות ה-18 וה-19 (ראו טבלה מצורפת) מלמדים על מגמה ברורה של התרבות האוכלוסייה היהודית בעיר, בעוד שהאוכלוסייה הנוצרית שמרה כמעט תמיד על יחס קטן למדי לאוכלוסייה. עם זאת יש לציין כי בני העדה האשכנזית לא הורשו לגור בעיר, עקב חוב גדול שלהם לבנאי העיר המוסלמים. מצב זה השתנה בראשית המאה ה-19, עם התערבותה של משפחת רוטשילד, שהחזירה את החוב, ואפשרה בכך ליהודים אשכנזים לשוב ולגור בירושלים. במחצית המאה ה-19 התחולל מהפך דמוגרפי חדש, כאשר האוכלוסייה היהודית בעיר הפכה לגדולה ביותר. עובדה זו היא שהביאה את היהודים דווקא "לגלוש" ראשונים אל מחוץ לחומות במחצית השנייה של המאה ה-19, ולייסד את השכונות החלוציות: משכנות שאננים, נחלת שבעה, מאה שערים ואחרות.

החל מתקופת המנדט ועד ימינו האוכלוסייה היהודית היא הגדולה ביותר באופן בולט, ואחריה - האוכלוסייה המוסלמית. הציבור הנוצרי בירושלים מורכב בעיקר מערבים נוצרים, ומכמה מאות אנשי כמורה ודת, השוכנים רובם ככולם ברובע הנוצרי.

במהלך שנות התשעים ניכרה מגמה של התחרדות ירושלים, ומדי שנה החל מאמצע שנות התשעים יורד מספר ילדיה החילוניים של ירושלים ב כ 10% בממוצע, בעוד ילדי האוכלוסייה החרדית עולה בהתמדה במהלך שנים אלה.

בקרב האוכלוסייה הערבית, ניכרת ירידה בחלקם היחסי של התושבים הנוצריים וזאת עקב הגירה לחו"ל, ועליה בחלקם היחסי של התושבים המוסלמיים.

נכון לשנת 2004 גרים בירושלים 706,000 תושבים, מתוכם 458,000 תושבים יהודים, 225,000 תושבים מוסלמים, 15,000 תושבים נוצרים והשאר בני דתות אחרות או חסרי סיווג דתי. בכך מהווה ירושלים את העיר הגדולה בישראל גם כשמביאים בחשבון רק את תושביה היהודיים. אחוז היהודים בעיר ירד מאז שנת 1990, מ-72% מכלל האוכלוסייה בירושלים ל-64%. לעומת זאת, אחוז המוסלמים בעיר עלה מ-24% לקצת יותר מ-30% ונשאר יציב בשנים האחרונות.

[עריכה] מעמדה החוקי של ירושלים

ערך מורחב – מעמדה החוקי של ירושלים

מאז 1948 מעמדה החוקי והבינלאומי של ירושלים סבוך ומעורפל.

תוכנית החלוקה קבעה כי ירושלים תהיה חלק מאזור בשליטה בינלאומית (שאמור היה לכלול גם את בית לחם), באמצעות מושל זר שימונה על ידי האו"ם, ומועצה שתורכב מנציגי התושבים של האזור. אולם במלחמת העצמאות חולקה ירושלים בין ישראל לבין ירדן. מדינת ישראל הכריזה על ירושלים המערבית כעל חלק משטחה רק ב-17 ביולי 1948.

ההכרזה על העיר כעל בירת המדינה התקיימה רק בדצמבר 1949. גורמים רבים בעולם, בייחוד נוצרים-קתוליים, פעלו לבנאום העיר, ושאפו למעמד בה. עצרת או"ם אף קיבלה החלטה בדצמבר 1949 הקוראת לבנאם את ירושלים.

מיד אחרי מלחמת ששת הימים קיבלה הכנסת חוק המסמיך את ממשלת ישראל להחיל בצו את החוק הישראלי על שטחים בתחומי ארץ ישראל (בגבולות המנדט הבריטי). הממשלה החליטה להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, כלומר על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו. הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בהחלת החוק הישראלי ורואה במזרח ירושלים חלק מהשטחים הכבושים, ובשכונות היהודיות שהוקמו בה - התנחלויות. ממשלת ישראל טוענת בפורומים בינלאומיים כי החלת החוק על השטח אינה סיפוח, אולם בית המשפט העליון קבע כי מזרח ירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. ב-1980 קיבלה הכנסת את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל שקובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל".

במהלך השנים מספר מדינות קבעו את מושב שגריריהן בירושלים. כך היו הולנד, מספר מדינות אפריקאיות - אתיופיה, חוף השנהב , זאיר וקניה, ועוד תריסר מדינות מאמריקה הלטינית:בוליביה, צ'ילה, קולומביה, קוסטה ריקה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוודור, אל סלוודור, גואטמלה, האיטי, פנמה, אורוגואי וונצואלה. ארבע המדינות האפריקאיות ניתקו בשנת 1973 את יחסיהן עם ישראל ובחידושן כעבור כמעט שני עשורים השגרירים שלהן לא חזרו לירושלים אלא לגוש דן. המדינות הנותרות העבירו את שגרירויותיהן מירושלים ב-1980 בעקבות קבלת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל בכנסת והחלטה 478 של מועצת הביטחון של האו"ם. שתיים שהחזירו את שגרירויותיהן לעיר, קוסטה ריקה ואל סלוודור, הוציאו אותן שוב בחודש אוגוסט 2006. כעת לאף מדינה בעולם אין שגרירות בירושלים. לפי החלטת הקונגרס על ארצות הברית להכיר בירושלים כבירת ישראל, ולהעביר את השגרירות האמריקאית אליה, אך שירות החוץ של ארצות הברית אינו רואה בעיר חלק ממדינת ישראל, ומאז קבלת ההחלטה ועד שנת 2009, הממשל האמריקאי דוחה את ההעברה של השגרירות מתל אביב לירושלים.

[עריכה] תחבורה

[עריכה] תשתיות כבישים

כיום הגישה לירושלים ממערב נעשית בשני כבישים מרכזיים: כביש 1 וכביש 443. בקיץ 2007, נחנך מחלף הכניסה לעיר החדש אשר אמור להקל משמעותית על עומסי התנועה באזור גינות סחרוב. הגישה לירושלים ממזרח נעשית בכביש 1, מדרום בכביש 60- דרך חברון, ומצפון בדרך האלוף נרקיס - שאף הוא המשכו של כביש 60.

[עריכה] פרוייקטים בתכנון והקמה

• כביש 45- כביש גישה חדש לבירה מכיוון השפלה שימשיך עד לעמאן בירת ירדן (מעבר הגבול "אלנבי").
• כביש 39- כביש שיחבר את ירושלים עם קרית גת דרך בית שמש.
• כביש הטבעת- כביש בבניה ותכנון בחלקו שינקז את התנועה בין כל הצירים הראשיים של העיר ויאפשר גישה לכל שכונות הקצה של העיר בצפון, בדרום, במזרח ובמערב ללא צורך לעבור דרך מרכז העיר או צירי התנועה המרכזיים ובכך יפחית את נפח התנועה בהם. כביש זה מורכב משני כבישים: כביש הטבעת המזרחית וכביש הטבעת המערבית.
• שד' מנחם בגין- כיום הכביש נמתח משכונת עטרות עד לשכונת מלחה. במלחה יבנה מחלף חדש בשם מחלף גולומב ויאפשר את הארכת הכביש עד לשכונת גילה באמצעות הפרדה מפלסית במטרה לאפשר גישה חדשה לשכונה ובמטרה להפחית את נפח התנועה בצירים קיימים המובילים אל השכונה וממנה.
• כביש 1- חידוש הכביש ממחלף שער הגיא עד למחלף מוצא ממערב, חידוש הכביש מצומת הערבה עד למחלף אדומים ושיפוצו עד למחלף הזיתים ממזרח.

ישנם עוד מספר כבישים בתכנון ובניה אשר ישפרו את הגישה לירושלים וממנה ושיפור הגישה בין שכונות העיר באמצעות דרכים ורחובות ראשיים.

[עריכה] תחבורה ציבורית

בסמוך לכניסה לעיר צפוי לקום מרכז תחבורתי גדול שצפוי לכלול את התחנה המרכזית בירושלים, את תחנת הרכבת בנייני האומה של רכבת ישראל ותחנה של הרכבת הקלה. הקו האדום בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים צפוי להיחנך בשנת 2010 כחלק ממכלול של 8 קווים שירשתו את העיר במערכת תחבורתית חדשה ומהירה.

מראשית שנות השלושים, ועד 1967, פעלה בעיר חברת אוטובוסים בשם "המקשר".

התחנה המרכזית בירושלים היא אחת התחנות העמוסות ביותר בישראל, ויוצאים ממנה אוטובוסים לכל חלקי הארץ.

בתוך ירושלים ישנה מערכת ענפה של אוטובוסים המופעלים על ידי חברת אגד, מקצתם קווי מהדרין. מחיר הנסיעה גבוה במקצת משאר חלקי הארץ, על מנת לממן את ריבוי המאבטחים בתחבורה הציבורית. במזרח ירושלים פועלת חברת אוטובוסים בשליטה פלסטינית. בתחילת יולי 2007 החלו לפעול בעיר קווי אוטובוס מיוחדים בשעות הלילה הנוסעים משכונות מרכזיות למרכז העיר ובחזרה.

כמו כן פועלות בעיר מוניות רבות, אך אין בעיר מוניות שירות פנים עירוניות אלא רק מוניות שירות בינעירוניות הפועלות 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע.

[עריכה] שירות רכבות

שירות הרכבות במסילה העות'מאנית מתל אביב, דרך בית שמש לתחנת הרכבת מלחה שבירושלים חודש בשנת 2004 לאחר שהקו שודרג. קודם לכן הופסקה תנועת הרכבות לעיר למשך 6 שנים. זמן הנסיעה מתל אביב, כ-90 דקות, הופך את הרכבת לדרך לא יעילה להגיע לבירה.

בשנת 2014 אמור להיפתח קו הרכבת המהיר לירושלים מתל אביב, אל התחנה ממול לבנייני האומה התחנה תמוקם כ-80 מטר מתחת לאדמה. הרכבת המהירה תעבור את הדרך בכ-28 דקות.

[עריכה] תחבורה אווירית

שדה התעופה ירושלים בעטרות שמצפון לעיר הוא שדה תעופה בינלאומי. מאז פרוץ אינתיפאדת אל אקצה לא מתקיימות טיסות אליו וממנו ובמקום שוכן כיום בסיס מג"ב. על-פי טיעונים מצד גורמים שונים צפויות תכניות עתידיות של שיפוץ ופיתוח השדה והפעלתו מחדש או הריסתו ובניית שכונת ענק לאוכלוסייה יהודית. גורמים אחרים בממשלה טוענים שבעקבות הסדר קבע עתידי עם הפלסטינים יוחזר האזור ובמקומו יעבירו את פעילות השדה למעלה אדומים.

[עריכה] תקשורת

ירושלים מהווה כיום את מרכז השידורים הממלכתיים במדינת ישראל. בירושלים שוכנים אולפני הטלוויזיה והרדיו: משרדי רשות השידור, ערוץ 1, אולפני קול ישראל, אולפני החדשות השוכנים בסביבתה, הרשות השניה לטלויזיה ולרדיו, חלק מאולפני הרדיו של צה"ל וכן חלק נוסף של אולפני הרדיו של צה"ל האמורים לעבור ממשכנם ביפו למשכן חדש בירושלים על פי תכנונים של העירייה.
כמו כן גם משרדי דואר ישראל שוכנים בעיר.

בנוסף בירושלים שוכנים אולפני רדיו ירושלים, מקומונטים כגון ידיעות ירושלים מבית ידיעות אחרונות, זמן ירושלים מבית מעריב, וכל העיר מבית רשת שוקן כמו כן גם ישנם מקומונים הנמצאים בשכונות העיר.

[עריכה] תרבות, חינוך ובילוי

בירושלים קיימת אוניברסיטה אחת, האוניברסיטה העברית בירושלים- לאוניברסיטה שלושה קמפוסים בעיר ירושלים‏‏^[7]: הר הצופים, אדמונד י' ספרא גבעת רם, עין כרם. כמו כן קיים בית ספר גבוה לאומנויות - בצלאל-אקדמיה לאומנות ולעיצוב. בעיר פועלות מכללות וישיבות רבות.

[עריכה] תרבות

הפעילות התרבותית של ירושלים מתקיימת במקומות רבים בעיר והיא מגוונת מאוד. בעיר ישנם בתי קולנוע, תיאטראות ואולמי קונצרטים ומופעים. מדי שנה בעיר מתקיימים ירידים, פסטיבלים ותהלוכות. בירושלים שוכן מוזיאון ישראל, המוזיאון החשוב בישראל ואחד מעשרת המוזיאונים הגדולים בעולם. למוזיאון זה מסונפים גם מוזיאון רוקפלר לארכאולוגיה, בית טיכו ומרכז פאלי לאומנות. בירושלים פועל גם יד ושם, מוזיאון השואה הגדול בעולם, הממוקם במערב ירושלים לא הרחק מהר הרצל.

בירושלים מספר מתחמי בילוי בהם מרוכזים בתי הקפה המסעדות והפאבים בעיר. בין מתחמים אלו ניתן למנות את מדרחוב בן יהודה, ורחוב נחלת שבעה במרכז העיר, וכן את קניון מלחה, המושבה הגרמנית, ואזור התעשייה בתלפיות. בקיץ 2007, נוסף מתחם בילויים וקניות חדש ויוקרתי בירושלים במתחם ממילא-שדרות אלרוב, הסמוך לעיר העתיקה. בשנים האחרונות התרחב אזור הבילוי במרכז העיר לכיוון רחוב שלומציון המלכה והרחובות היוצאים ממנו - המהווים את לב אזור הפאבים והברים של ירושלים. חלק מרחובות אלו הפכו למדרחובים - עובדה אשר שידרגה את מעמדם כאזור בילוי מועדף. כלל אזורים אלו שוקקים כל שעות היום וחלקם, בעיקר המושבה הגרמנית ואזור מרכז העיר, עמוסים במבלים עד השעות הקטנות של הלילה.

אתרי תרבות ואירועים עיקריים:

• בתי קולנוע בעיר: "גיל" בקניון מלחה, "רב-חן" בשכונת תלפיות, "לב סמדר" הוותיק והייחודי בשכונת המושבה הגרמנית, תיאטרון ירושלים בשכונת טלביה, בנייני האומה בכניסה לעיר וסינמטק ירושלים ששופץ והורחב בשנת 2007, השוכן בגיא בן הינום.
• תיאטראות ואולמי קונצרטים ומופעים בעיר: תיאטרון ירושלים, תיאטרון החאן, מרכז ג'רר בכר, בית שמואל, בית אגרון, אולם קונצרטים בבנין ימק"א, המרכז למוזיקה במשכנות שאננים, תיאטרון פרגוד, הזירה הבין תחומית ועוד. כמו כן, מתקיימים מופעים של מוזיקה עכשווית במועדונים שונים בעיר וביניהם "הצוללת הצהובה" ו"המעבדה".
• מדי שנה מתקיים בעיר פסטיבל הקולנוע ירושלים שנחשב לאחד הפסטיבלים החשובים בישראל ובנוסף אירועים רבים נוספים כדוגמת יריד חוצות היוצר, פסטיבל הג'אז השנתי, שבוע הספר העברי ומדי שנתיים גם יריד הספרים הבינלאומי-ירושלים. בחודשים ספטמבר ואוקטובר מארגנת עירית ירושלים פסטיבל סתיו בעיר העתיקה, במסגרתו מוצעים לציבור סיורים ומופעים ללא תשלום.
• בחול המועד פסח, חול המועד סוכות וביום ירושלים מתקיימות בעיר תהלוכות לציון מועדים אלה ולאות הזדהות עם העיר ותושביה. ביום ירושלים מתקיים גם הריקוד דגלים. במועדים אלו מגיע מספר המבקרים בעיר לעשרות אלפים ביום.
• העיר נבחרה לשמש בירת התרבות הערבית לשנת 2009.

[עריכה] ספורט

• כדורגל: בירושלים עומד אצטדיון הכדורגל השני בגודלו בישראל (אחרי האצטדיון הלאומי רמת גן), אצטדיון טדי, הקרוי על שמו של ראש העיר בעבר, טדי קולק. באצטדיון טדי משחקות שתי קבוצות כדורגל בעלות היסטוריה מפוארת בכדורגל הישראלי: בית"ר ירושלים והפועל ירושלים. אצטדיון ספורט משמעותי נוסף בעיר הוא אצטדיון האתלטיקה בגבעת רם, אשר אירח תחרויות ספורט הסטוריות משמעותיות וכיום משחקת בו הפועל קטמון ירושלים.
• כדורסל: בירושלים משחקת אחת מקבוצות הכדורסל המובילות בישראל, הפועל ירושלים. הקבוצה זכתה 4 פעמים בגביע המדינה בכדורסל, ובשנת 2004 אף זכתה בגביע יול"ב האירופי. לצד הפועל, פועלות בעיר קבוצות נוספות, המשחקות בליגות נמוכות יותר. לתושבי ירושלים תרבות כדורסל מפותחת ביותר: עשרות מגרשי הכדורסל העירוניים מלאים עד אפס מקום בימי שישי בצהריים. המגרשים המרכזיים נמצאים בגן הפעמון ובגן סאקר. מדי שנה מקיימת עיריית ירושלים בכיכר ספרא אירוע כדורסל מרכזי לנוער, הנקרא "סטריט-בול".

[עריכה] מועדוני הספורט של ירושלים

[עריכה] כדורגל

• בית"ר ירושלים - אחת הקבוצות המובילות והעשירות בליגת העל הישראלית - אלופת המדינה לשנת 2008 ומחזיקת גביע המדינה.
• הפועל ירושלים - קבוצה בעלת מסורת ארוכת שנים, אשר אוהדיה מחולקים כיום בין שתי קבוצות:
  • הפועל ירושלים - המשחקת בליגה לאומית.
  • הפועל קטמון ירושלים - המשחקת בליגה ג' דרום.

[עריכה] כדורסל

• הפועל ירושלים - ליגת העל
• אס"א ירושלים - ליגת העל נשים
• הפועל פסגת זאב ירושלים - ליגה א' דרום
• אס"א ירושלים - ליגה ב' אזור ירושלים
• אליצור ירושלים - ליגה ב' אזור ירושלים
• הפועל גימנסיה ירושלים - ליגה ב' אזור ירושלים

[עריכה] שחיה

• הפועל ירושלים - המועדון המוביל בישראל.
• ירושלים רבתי

[עריכה] כדורגל חופים

• שווה שווה ירושלים - קבוצת הכדורגל חופים של ירושלים סגנית אלופת המדינה

[עריכה] עיריית ירושלים

ערך מורחב – עיריית ירושלים

עיריית ירושלים היא גוף השלטון המקומי, במעמד של עירייה, האחראי לניהולה השוטף של העיר ירושלים. ככל רשות מקומית, עוסקת עיריית ירושלים בעניינים מוניציפאליים מסוג הסדרת שרותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון, תברואה וכדומה. עם זאת, מעמדה המיוחד של ירושלים ומאפייניה כבירת מדינת ישראל ומושב מוסדות השלטון, כעיר מקודשת בדתות אחדות, כמוקד של סכסוך בינלאומי ומתיחויות מדיניות, וככרך בעל הרכב דמוגרפי סבוך ומפולג במיוחד - מציבים בפני עיריית ירושלים אתגרים נוספים שאין דומה להם בערים אחרות.

עיריית ירושלים הוקמה ב-1867 כחלק מיוזמת השלטון העות'מאני להקים מערכת שלטונית ארצית מודרנית על פי הדגם הצרפתי, עם חלוקה אדמיניסטרטיבית ברורה של היררכיית שלטון מקומי. שלטון המנדט הבריטי פיזר את מועצת העיר העות'מאנית והקים מועצה משלו, תוך הנחלת סטנדרטים אירופיים של ניהול מערכות השלטון בעיר, אחזקתה ופיתוחה. עם הקמת מדינת ישראל חולקה העיר לשתיים, וכך נתפצלה גם עירייתה לשתי רשויות מונציפליות נפרדות לחלוטין - ירדנית וישראלית. עם איחוד העיר בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) חזרה ירושלים להיות רשות מוניציפלית אחת, שהייתה המשך ישיר של עיריית ירושלים המערבית (הישראלית).

[עריכה] ערים תאומות

• ניו יורק, מדינת ניו יורק, ארצות הברית (מאז 1993)

[עריכה] ראו גם

עיינו גם בפורטל פורטל ירושלים הוא שער לכל הנושאים הקשורים בעיר ירושלים, העיר הקדושה לשלוש הדתות ובעלת ההיסטוריה הארוכה והמורכבת. הפורטל מציג את ההיסטוריה של העיר, אתרים קדושים ומבנים חשובים בעיר, אישים, רחובות, שכונות ואנקדוטות מעניינות אודותיה.

• הרי ירושלים
• חוק ירושלים
• יום ירושלים
• פרוזדור ירושלים
• אספקת המים לירושלים
• ירושלים בהלכה

[עריכה] לקריאה נוספת

• דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, הוצאת כרטא, 1989.
• מאיר בן דב, אדם ואבן בירושלים, מודן הוצאה לאור, 1989.
• אייל מרון (עורך), ירושלים וכל נתיבותיה - לסייר עם יד בן צבי, בהוצאת יד בן צבי.
• מרדכי נאור (עורך), ירושלים עיר ועם - מדוד המלך עד ימינו, בהוצאת ידיעות אחרונות.
• דוד קרויאנקר, ירושלים - מבט ארכיטקטוני, כתר הוצאה לאור, 1996.
• אמנון רמון (עורך), עיר בסבך - לקסיקון ירושלים בת זמננו, בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל.
• הלל כהן, כיכר השוק ריקה - עלייתה ונפילתה של ירושלים הערבית 1967 - 2007, הוצאת עברית, 2007.
• Busse, Heribert. "Jerusalem". Encyclopaedia of the Qurʾān.
• Rubin, Uri. "MUHAMMAD'S NIGHT JOURNEY (ISRA) TO AL-MASJID AL-AQSA. ASPECTS OF THE EARLIEST ORIGINS OF THE ISLAMIC SANCTITY OF JERUSALEM". AL-QANTARA, 2008. לקריאת המאמר לחצו כאן.
• מרדכי קידר, פשר שבחי ירושלים בפי הפלסטינים.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: ירושלים
ציטוטים בוויקיציטוט: ירושלים
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ירושלים

• עיריית ירושלים
• מפות של ירושלים באתר עיר עמים
• מפות עתיקות של ירושלים באתר בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי
• מפות עתיקות של ירושלים, באתר עיריית ירושלים
• תולדות ירושלים באתר עידן התנ"ך
• ירושלים מאבדת 6,000 תושבים מדי שנה, 14.5.2007, באתר ynet
• ירושלים, באנציקלופדיית המקרא של "גשר"
• שרידי ירושלים על ציר הזמן, אתר ynet

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ שם העיר בספרדית: Jerusalén; באיטלקית: Gerusalemme; ברוסית: Иерусалим הגייה: יֶרוּסַלִים
2. ^ כיבוש יבוס בידי דוד מסופר בשמואל ב', פרק ה', ו-י, ובגרסה נוספת בדברי הימים א, יא, 4-9.
3. ^ המקור: נתן שור, מדוע בנה סולימאן המפואר את חומות ירושלים, מתוך ספר זאב וילנאי, המחבר אלי שילר, הוצאת ספרים אריאל 1987
4. ^ ראו: חדשות ארכאולוגיות נ"ז, נ"ח, ירושלים ניסן תשל"ו ונתן שור, קרדום 21-23, (יוני 1982) עמ' 40
5. ^ ‏קביעה זו היא הנפוצה והמקובלת ביותר במחקר. ראו למשל יוסף דרורי, "ירושלים בתקופה הממלוכית", אריאל 83-84.‏
6. ^ ‏אתר הכנסת‏
7. ^ ‏לאוניברסיטה גם קמפוסים ומעבדות מחוץ לירושלים‏

מחוז ירושלים
ערים	בית שמש · ירושלים
מועצות מקומיות	אבו גוש · מבשרת ציון · קריית יערים
מועצות אזוריות	מטה יהודה

ראשי עיריית ירושלים
בתקופה העות'מאנית (1517 - 1917)	יוסף אל-ח'אלידי • פאדי אל-עלמי • חוסיין סלים אל-חוסייני
בתקופה המנדטורית (1917 - 1948)	עארף א-דייני • מוסא קאסם באשה אל-חוסייני • ראע'ב נשאשיבי • חוסיין אל-ח'אלידי • דניאל אוסטר • מוסטפא אל-ח'אלידי
ירושלים המזרחית (1948 - 1967)	אנוור אל-ח'טיב • עארף אל-עארף • חנא עטאללה • עומר וואעארי • רוחי אל-ח'טיב • אמין אל-מג'ג'
ירושלים המערבית (1948 - 1967)	דניאל אוסטר • שלמה זלמן שרגאי • יצחק קריב • גרשון אגרון • מרדכי איש שלום • טדי קולק
ירושלים המאוחדת (1967-)	טדי קולק • אהוד אולמרט • אורי לופוליאנסקי • ניר ברקת

בירות המזרח התיכון
אבו דאבי · טהראן · מנאמה · אנקרה · עמאן · ירושלים · כווית סיטי · ביירות · קהיר · דמשק · מאסקט · בגדאד · ריאד · דוחה · צנעא