ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ירושלים
Emblem of Jerusalem.svg
סמל עיריית ירושלים
Flag of Jerusalem realistic colors.png
דגל עיריית ירושלים
David's Tower 1.jpg
חומות העיר העתיקה
Israel Supreme Court.jpg
בית המשפט העליון
Ullman Zion Square 078.JPG
הרכבת הקלה עוברת בכיכר ציון
שם בערבית القـُدْس/أورشليم
מחוז ירושלים
מעמד מוניציפלי עירייה
ראש העירייה ניר ברקת
גובה ממוצע ‎715‏ מטר
תאריך ייסוד האלף ה-2 לפנה"ס
סוג יישוב עיר 500,000 תושבים ומעלה
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף דצמבר 2013:
  - אוכלוסייה 829,863 תושבים
  - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎1.8%‏ בשנה עד דצמבר 2013
  - צפיפות אוכלוסייה 6,631 תושבים לקמ"ר
תחום שיפוט 125,156 דונם
מיקום ירושלים
ירושלים
ירושלים
דירוג חברתי-כלכלי 4 מתוך 10
מדד ג'יני 0.4424
פרופיל ירושלים נכון לשנת 2011 באתר הלמ"ס
http://www.jerusalem.muni.il

יְרוּשָׁלַיִם[1]ערבית: القـُدْس,‏[2] או أُورشَلِم[3]) היא עיר הבירה של מדינת ישראל והעיר הגדולה ביותר בה, עם למעלה מ-800 אלף תושבים. בירושלים שוכנים מוסדות הממשל של ישראל: הכנסת, בית המשפט העליון, משכן הנשיא ובית ראש הממשלה. ירושלים שוכנת בהרי יהודה, על קו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל המערבית, בין הים התיכון לים המלח, ברום של 570‏[4] עד 857‏[5] מטר מעל פני הים.

העיר מקודשת ליהדות, לנצרות ולאסלאם, והיוותה מרכז חיי העם היהודי בימי קדם ומושא געגועיו בזמן שהייתו בגלות. משום מרכזיותה בעולמם של המאמינים, הייתה העיר מוקד למלחמות וסכסוכים הנמשכים עד עצם היום הזה. מאז סוף המאה ה-19 התפתחו סביב העיר העתיקה שכונות העיר החדשה, אשר במאה ה-21, מהוות את רובה המוחלט של העיר. במרכזה של ירושלים השלמה עומד הר הבית, שמפריד בין מערב ירושלים למזרח ירושלים.

בשנת 1981 הוכרזה העיר העתיקה של ירושלים כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו של האומות המאוחדות, והיא נמצאת ברשימת האתרים בסיכון.

תוכן עניינים

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שמות ירושלים
אורושלֵם (ú-ru-sa-lim) במכתבי אל-עמארנה, המאה ה-14 לפני הספירה. (מכתב 287, מאת עַ‏בְּדִ-חֶ‏בָּה מלך ירושלים, שורה 61)

בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעודות הראשונות בהן נזכר שמה של ירושלים במידה רבה של ביטחון, בצורה הדומה לשם העברי הן כתבי המארות המצריים. שמה של העיר מופיע בכתבי המארות כ"אשאמם" שאותו יש לקרוא ככל הנראה כ"רֻשַׁלִמׁם". זמנן של תעודות אלה מקביל לתקופה שבה על פי הממצא הארכאולוגי בוצרה לראשונה הגבעה עליה קמה העיר. מאוחר יותר מופיע שמה של העיר כ"אורוסלימה" במכתבי אל עמרנה מן המאה ה-14 לפנה"ס.

חוקרים סבורים כי ירושלים נקראה מלכתחילה על-שמו של אל השקיעה הכנעני, שלם, שהיה אלם של היבוסים, וכי במקום היה מקדש לפולחנו. הסברה היא ש"מלכיצדק מלך שלם", הנזכר בספר בראשית, הוא למעשה מלך ירושלים. המילה "ירו" לקוחה מן השורש השמי י. ר. ה שפירושו "ייסד" (ואף בעברית: או מי ירה אבן פִּנָּתָהּ - ספר איוב לח, ו), ולפיכך, על פי השערת חוקרי המקרא, משמעות השם המקורית היא "ייסד האל שלם", או העיר שאותה ייסד האל שלם. סברה אחרת באשר למשמעות השם היא שיש לפרשו לפי הקרי המודרני בעברית ובערבית - "אור-שלם", עירו של שלם.

על פי המדרש, השם "ירושלים" הנו צירוף של השם שאברהם קרא לה, "הר ה' יראה" עם השם "שלם" וכך נוצר השם המלא של העיר, המופיע בתנ"ך בדרך כלל כ"ירושלם". במקרא מופיע שם העיר (חוץ מארבעה מקומות) בכתיב חסר, ללא יו"ד, מה שמרמז לכאורה על הקריאה הקדומה "ירושלֵם" (בדומה לשמה בארמית). עם זאת, הקרי הוא "ירושלים", וכך הוא גם שמה של העיר אצל חז"ל. על פי המסורת, ירושלים היא עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון.

לירושלים שמות רבים. על פי המדרש, ישנם 70 שמות עבריים לעיר. העיקרים שבהם הם: יְרוּשָׁלַיִם, שָׁלוֹם, יִרְאֶה, יְבוּס, צִיּוֹן, חֶפְצִיבָהּ, מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל, יְרוּשָׁלִַם (ללא י') יְפֵה נוֹף וְעִיר דָּוִד.

בדומה לציון ארץ ישראל בשם "הארץ" ובית המקדש בשם "הבית", גם ירושלים נזכרת במקורות בשם "העיר" בה"א הידיעה, ללא ציון שמה (הגמרא, מסכת תענית כו: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... בשבעה עשר בתמוז נשברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר...").

בשפות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע המציין את ייסוד COLonia AELia CAPITolina, ועליו חרישת גבולותיה, כמקובל בעולם הרומי, ובצד השני דמותו של אדריאנוס

בתרגום השבעים מופיע שמה של ירושלים: ירוסלם (Ιερουσαλήμ), או היירוסולימה (Ἱεροσόλυμα). במקרה, פירוש המילה "היירוס" (ἱερός) ביוונית הוא "קדוש", וייתכן שכך פורש שמה של ירושלים בפי דוברי יוונית. בתרגומו של הירונימוס לתנ"ך, המכונה "וולגטה", מתורגם השם ירושלים ל"היירוסלם" (Hierusalem), שהוא תעתיק ללטינית של הגרסה היוונית של השם. שמה של ירושלים ברוב לשונות אירופה העכשוויות נגזר מהשם היווני או הלטיני, בשינויים פונטיים, המשתקפים גם בכתיב.

בשנת 130 הקים הקיסר הרומי אדריאנוס על חורבות ירושלים מושבה רומית, וכינה אותה: "קולוניה איליה קפיטולינה" (Colonia Aelia Capitolina). "קולוניה" בלטינית פירושה "מושבה", Aelius היה שם משפחתו של אדריאנוס, ואילו הרכיב השלישי בשם הוקדש לאל הרומי יופיטר, ששמו המלא בלטינית: Iuppiter Capitolinus (על שם גבעת הקפיטולין ברומא). השם הלטיני היה בשימוש כמה מאות שנים, כפי שמעידים כתבים מוסלמיים בערבית מהתקופה הסמוכה לכיבוש המוסלמי של ירושלים, אולם הוא נשכח זמן מה לאחר מכן.

בשנות האלפיים, השם הנפוץ ביותר לירושלים בערבית הוא "אל-קודס" (القـُدْس) שפירושו המילולי הוא "הקודש". בתרגום התנ"ך והברית החדשה לערבית, נקראת ירושלים: "אורשלים" ‎(أورشليم), אולם שם זה אינו נפוץ בשפה היומיומית. בהקשרים דתיים מכונה ירושלים בערבית: القدس الشريف ("אל-קודס א-שריף"), כלומר "ירושלים הנכבדת" או "ירושלים הנעלה". במקורות איסלמיים רבים מוזכרת העיר בשם "בית אלמקדס" (بيت المقدس) המבוסס על "בית המקדש" העברי. שם זה מצוי כיום בשימוש גם בשפה הפרסית, אם כי השם השכיח בפרסית לירושלים הוא "אורשלים".

שם העיר באנגלית, צרפתית וגרמנית: Jerusalem (אותו כתיב, אך הגיה שונה בשפות השונות); בלטינית: Hierosolyma; ביוונית מודרנית: Ιεροσόλυμα‏; בספרדית: Jerusalén; באיטלקית: Gerusalemme; ברוסית: Иерусалим.‏[6]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיר דוד, שיחזור מתוך דגם ירושלים בסוף ימי בית שני
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של ירושלים

מהתקופה הכלקוליתית ועד תקופת הברונזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ירושלים וסביבותיה מהתקופה הנאוליתית ועד תקופת הברונזה

על-פי ממצאים ארכאולוגיים תקופת ההתיישבות בירושלים מתוארכת לתקופה הכלקוליתית (בשנת 2009 נתגלו ממצאים ארכאולוגים המתוארכים לתקופה הנאוליתית בחלק משכונות הקצה של העיר המעידים על התיישבות באזור) על הגבעה הנקראת עיר דוד. סיבת ההתיישבות הייתה הקרבה למקור מים, המעיין המוכר בשם "מעיין הגיחון", ובשל היות השטח מישורי. עם הפיכתה של העיר ליישוב קבע, ניצלו תושביה את תלילותה ההררית לצורכי הגנה. עובדה זו הקשתה על ניסיונותיהם של כובשים רבים לכבוש אותה.

ממצאים מתקופת הברונזה הקדומה נמצאו בסביבות מעיין הגיחון, על ידי משלחת החוקר פארקר בשנת 1909, והם כוללים שברי חרס, המהווים עדות למגורים על יד מקור המים. הפיכתה של ירושלים מיישוב ארעי לעיר קבע התרחשה, ככל הנראה, במהלך המאה ה-19 לפנה"ס.

במאה ה-14 לפנה"ס בתקופת הברונזה המאוחרת כבר הייתה ירושלים עיר מדינה כנענית מבוצרת וחשובה. על כך מעידים מכתבי אל עמרנה בהם מוזכרת ירושלים פעמיים. עם הגעת היבוסים לעיר נפתח פרק חדש בהיסטוריה של ירושלים ושמה התחלף ליבוס.

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ירושלים בתקופת בית ראשון, שיבת ציון, ירושלים בתקופת בית שני
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ירושלים בתקופה הרומית, ירושלים בתקופה הביזנטית

על פי המסופר במקרא הייתה ירושלים עיר יבוסית, עד שדוד המלך כבשה והפכה לבירתו.‏[7] בנו שלמה בנה בה את בית המקדש הראשון. עם זאת, לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות לקיום הממלכה המאוחדת או לגדולתה של ירושלים בתקופה זו. ירושלים שכנה בתחילה על הגבעה המזוהה כ'עיר דוד', ומאוחר יותר התפשטה צפונה להר הבית. בשנת 598 לפנה"ס נכבשה ממלכת יהודה על ידי האימפריה הבבלית, ואחרי ניסיון מרד נגד השלטון הבבלי, כבש נבוכדנצר השני מלך בבל, בשנת 586 לפנה"ס, הרס את העיר והחריב את בית המקדש הראשון.

תיאור ירושלים הביזנטית ב"מפת מידבא"

לאחר יציאת עם ישראל לגלות בבל התמלאה ירושלים בבני עמים מקומיים, בעיקר שומרונים (או כותים). עם עליית האימפריה הפרסית, ופרסום הצהרת כורש הוקמה ירושלים מחדש כבירת הפרובינציה היהודית, כשבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון. רבים מהגולים שבו לירושלים, והעיר חזרה והייתה עיר יהודית מרכזית, והוקם בה בית המקדש השני.

בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה ללא קרב, וירושלים נכנסה לתקופה ההלניסטית. מרד החשמונאים פרץ ב-167 לפנה"ס, ובסופו השתלטה משפחת בית חשמונאי על יהודה ושלטה בירושלים עד הכיבוש הרומי בשנת 63 לפנה"ס. בשנת 37 לפנה"ס מונה הורדוס על ידי הרומאים למלך יהודה. הורדוס הרחיב ופיאר את העיר, ובנה את מקדש הורדוס. בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול נגד הרומאים, ובשנת 69 הגיע הצבא הרומי בראשותו של טיטוס לשערי ירושלים, העיר נכבשה ונשרפה בשנת 70 ובית המקדש חרב.

בעקבות שליטתה של האימפריה הרומית בארץ ישראל, השתנה אופייה הדמוגרפי של ירושלים, כאשר בני לאומים נוספים, בעיקר רומאים, החלו להתיישב בה. לאחר המרד הגדול וחורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, כאשר יושביה היהודים נהרגו או גורשו, עברה העיר טלטלה דמוגרפית, והפכה למעשה למרכז שלטון רומי. העיר שנחרבה איכלסה בעיקר את חיילי הלגיון הרומי, ומעט היהודים שנותרו בה (או חזרו אליה) התגוררו בהר ציון. באותה עת החלה הנצרות להתפשט כדת עיקרית במרחב ארץ ישראל ובירושלים. לאחר מרד בר כוכבא, בין השנים 132-‏135, התרוקנה ירושלים באופן כמעט לגמרי מיושביה היהודים, ולמעשה למשך תקופה ארוכה של כ-500 שנה לא ידוע על קהילה יהודית סדירה בעיר. גרו בירושלים בני לאומים שונים, בד בבד עם עליית קרנה של הנצרות.

ירושלים עמדה בחורבנה עד זמן שלטון הקיסר אדריאנוס, שבנה אותה מחדש כעיר רומית בשם איליה קפיטולינה בשנת 130, על חורבות ירושלים, ואסר על כניסת היהודים לתחומה. בשנת 133 כבשו מורדים יהודים בראשות בר כוכבא את ירושלים אך העיר חזרה לשליטה רומית בשנת 136. מעמדה הרם של איליה קפיטולינה החל לרדת החל מאמצע המאה השלישית לספירה, עם פינויו ההדרגתי של הלגיון העשירי פרטנסיס מבסיסו שבעיר. בשנת 324, עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית (תחילת התקופה הביזנטית), התמלאה העיר בנוצרים, ורוב אוכלוסייתה למשך כ-300 שנה כללה בעיקר אנשי דת ונזירים נוצרים.

כנראה, רק בימי הקיסר קונסטנטינוס, בראשית התקופה הביזנטית, עלתה שוב קרנה כעיר קדושה לנצרות, והיא הפכה למרכז דתי חשוב, בזכות הקמת כנסיית הקבר וכנסיות רבות אחרות במהלך המאה הרביעית. כיבוש ירושלים בידי הפרסים בשנת 614 הביא להפסקה קצרה בשלטון הנוצרי-ביזנטי על העיר. בשנת 628 חזרו הביזנטים לשלוט בירושלים לכעשר שנים בלבד עד הכיבוש הערבי של ארץ ישראל.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ירושלים בתקופה הערבית הקדומה, ירושלים בתקופה הצלבנית, ירושלים בתקופה הממלוכית
מפת העולם בצורת תלתן, מפה שיצר היינריך בונטינג ב-1594, בה ירושלים מוצגת כמרכז העולם

אחרי המפלה הביזנטית בקרב הירמוך, בשנת 636, הגיעו הכובשים הערבים מוסלמים אל שערי ירושלים, שנפלה לידם לאחר מצור של ששה חודשים. בתנאי הכניעה הובטחו שלומם של הנוצרים ושלמות כנסיותיהם. הח'ליף עומר בנה על הר הבית את מסגד אל-אקצא, וכיפת הסלע שבנייתם הושלמה בשנת 691. ירושלים עברה לשלטון בית אומיה עד לשנת 750 ולאחר מכן, לחליפות בית עבאס עד לשנת 969, אז עברה ירושלים לידי הפאטמים. המזרח התיכון וארץ ישראל נכנסו לתקופה של אי יציבות אותה ניצלו בשנת 1071 הסלג'וקים, שכבשו את ירושלים והחזיקו בה לתקופה קצרה. הכיבוש הערבי המוסלמי חולל בירושלים מהפך דמוגרפי. היישוב הנוצרי בה הצטמצם מאד, ואת העיר מילאו מוסלמים מחצי האי ערב ויהודים רבים, שהורשו לאחר שנים ארוכות לשוב אליה.

עד שנת 1099 הייתה רוב אוכלוסייתה של העיר ערבית, ובמקביל פעלו בה קהילות יהודיות ונוצריות גדולות. היישוב היהודי בירושלים התרכז בעיקר בהר ציון. עם נפילת העיר בידי הצלבנים ב-1099, נטבחו רוב יושביה היהודים והמוסלמים, והעיר הפכה למשך זמן מה לכמעט "עיר רפאים". הצלבנים התקשו למלא את העיר בנוצרים אירופאים, ולכן עודדו נוצרים מזרחיים (מארמניה בעיקר) לאכלס את העיר העזובה. פעולות פיתוח ענפות של מערך השווקים בעיר על ידי המלכים הצלבניים הביאו לפריחתה של העיר, ובמהלך תקופת השלטון הצלבני בעיר הלכה העיר והתמלאה בנוצרים. עם זאת, מוסלמים ויהודים לא הורשו לגור בה, וביקרו בה רק לעתים נדירות.

בשנת 1099 כבשו משתתפי מסע הצלב הראשון את ירושלים אחרי מצור שארך שבועות אחדים, וערכו טבח בתושביה המוסלמים והיהודים. עם הכיבוש הצלבני ב-1099 חזרה ירושלים לשליטת הנוצרים למשך 100 שנים בשני פרקי זמן: 1099-1187, ושוב בשנים 1229-1244.

בשנת 1187 כבש צלאח אל דין את ירושלים, והאוכלוסייה הנוצרית סולקה; נותרה בעיר קהילה נוצרית (מזרחית בעיקר), והעיר הפכה למוסלמית מובהקת למשך כ-700 שנה. חלק ממשפחות האצולה המוסלמיות בירושלים עד היום (חוסייני, נשאשיבי, ח'אלידי, דג'אני, נוסייבה ואחרות) התיישבו אז בעיר. באביב 1219 נהרסו חומות ירושלים,‏[8] ולמשך 316 שנה הייתה ירושלים ללא חומות.‏[9]

לאחר מסע הצלב השישי חזרה העיר לידי הצלבנים והם החזיקו בה עד שהעיר נהרסה על ידי פושטים חואריזמים בשנת 1244. לבסוף נפלה העיר בידי הממלוכים בשנת 1260 עם השתלטותם על ארץ ישראל שהחזיקו בה עד שנת 1516.

האוכלוסייה היהודית הורשתה לחזור לירושלים עם הכיבוש הממלוכי, אולם לקח לה זמן רב להתבסס. תיאור של הרבי משה בן-נחמן שביקר בירושלים בשנת 1267 מלמד, כי אוכלוסייתה של ירושלים כללה כ-2,000 תושבים, מתוכם כ-300 נוצרים, ואילו היהודים היו מתי מעט: "ואין ישראל בתוכה, כי אם שני אחים צבעים, קונים צביעה מאת השלטון".‏[10] לרמב"ן, מיוחס חידוש היישוב היהודי בירושלים בראשית התקופה הממלוכית, ונראה שהחל מאז התרבתה האוכלוסייה היהודית.

בתקופה הממלוכית הייתה ירושלים עיר זניחה בשולי האימפריה, חסרת חשיבות אסטרטגית ומרוחקת מדרך הדואר. אוכלוסייתה הייתה ברובה ענייה, וחיה בְּצִלָּם של ארמונות ומבנים מפוארים, ששימשו כמרכזי לימוד לתורת האסלאם. מאידך, עלה והתקבע מעמדה בתודעה האסלאמית כעיר קדושה, השלישית בקדושתה לאסלאם, אחרי מכה ואל-מדינה‏‏.‏[11] הממלוכים בנו מבני שלטון ודת רבים בירושלים, שהעניקו לעיר מראה מוסלמי אופייני ללא תקדים בתולדותיה.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ירושלים בתקופה העות'מאנית, היציאה מן החומות, ירושלים בתקופת המנדט הבריטי

במאה ה-15 החלה העיר להתגבש בארבעת הרבעים המוכרים לנו כיום בעיר העתיקה, ורוב תושביה היו מוסלמים. מפקדים שנערכו במהלך המאות ה-18 וה-19 (ראו טבלה מצורפת) מלמדים על מגמה ברורה של התרבות האוכלוסייה היהודית בעיר, בעוד שחלקה של האוכלוסייה הנוצרית היה קטן ביחס לכלל האוכלוסייה.

בית-הכנסת הספרדי "רבי יוחנן בן-זכאי" בעיר העתיקה, בשנת 1893

ב-1517 נכבשה העיר והארץ בידי האימפריה העות'מאנית. הסולטאן סולימאן המפואר בנה את חומות ירושלים המוכרות היום, ושיפץ את המצודה ואת מגדל דוד. אולם בעקבות שקיעתה הממושכת של האימפריה העות'מאנית התדרדר גם מצבה של ירושלים, וחלקים גדולים בתוך העיר העתיקה היו שוממים. במאות ה-18 וה-19 החל היישוב היהודי להתעצם ולקראת סוף המאה אף מנה למעלה מ-11,000 נפש, והייתה לקהילה הגדולה מבין שאר הקהילות בעיר.‏[12]

חבורת רבי יהודה החסיד בני יהדות אשכנז שעלתה לארץ ישראל בשנת 1700, סולקה ממגורים בעיר, עקב חוב גדול שצברה לבנאי העיר הערבים מוסלמים. מצב זה השתנה בראשית המאה ה-19 בעקבות עליית תלמידי הגר"א בראשות רבי מנחם מנדל משקלוב והתערבותה של משפחת רוטשילד, שפרעה את החוב, התאפשר בכך ליהודים אשכנזים לשוב ולגור בירושלים בגלוי.

המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-19 החלו המעצמות הקולוניאליות האירופאיות מגלות עניין בארץ ישראל ובירושלים. מחקרים ופרסומים שונים עליהן ראו אור, והמעצמות האירופאיות החלו לבנות בעיר ולהציב בה קונסולים ואנשי דת; תחילה בין החומות ואחר כך גם מחוץ להן. הבנייה האירופאית הייתה דתית ותרבותית בעיקרה וכללה מבני חינוך, מחקר, בריאות, תיירות ודת. במחצית השנייה של המאה ה-19 התגברה ההשפעה האירופאית בארץ ישראל ובירושלים, בין השאר על ידי הקמת מבנים שונים מחוץ לחומות. בשנת 1860 הוקמה השכונה משכנות שאננים, שכונה יהודית אשר ייסד משה מונטיפיורי, והייתה השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומת ירושלים. בעקבות הקמתה נבנו שכונות יהודיות נוספות והעיר החלה להתרחב ולגדול במהירות. לאחר הקמת השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר החלו להבנות "שכונות חצר" שמהם הוקמה העיר החדשה. שכונות אלה נמצאות כיום במרכז העיר.

במקביל, ממחצית המאה ה-19, החל גידול באוכלוסייה היהודית בעיר. עובדה זו היא שהביאה את היהודים לצאת ראשונים אל מחוץ לחומות העיר העתיקה במחצית השנייה של המאה, ולייסד את השכונות החלוציות: משכנות שאננים, מחנה ישראל, נחלת שבעה, מאה שערים ואחרות. החל מתקופת המנדט הבריטי ועד ימינו, האוכלוסייה היהודית היא הגדולה ביותר באופן בולט, ואחריה - האוכלוסייה המוסלמית. הציבור הנוצרי בירושלים כלל אז מגוון בני אומות שונות: ערבים ומאות ילידי אירופה סטודנטים, תושבי ארעי ואנשי כמורה ודת.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערבים מתקיפים את המרכז המסחרי 2.12.1947
פרופ' למתמטיקה מיכאל פקטה, דיקן האוניברסיטה העברית עם הקצבת המים שלו, בתקופת המצור על ירושלים
מפת הקו העירוני בשנים 1948 עד 1967
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ירושלים במלחמת העצמאות, ירושלים המחולקת, מערב ירושלים

בשנת 1917 עברה ירושלים לידי שלטון המנדט הבריטי שקבע את ירושלים כבירת ארץ ישראל, וריכז בה את מוסדות השלטון החשובים, ובכללם: מקום מושבו של הנציב העליון, משרדי הממשלה, בית המשפט העליון, בית הסוהר המרכזי. ירושלים גם הייתה המרכז המדיני של היישוב היהודי והתנועה הציונית, ובה שוכנו מוסדותיו הלאומיים: ועד הצירים, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הוועד הלאומי, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד.

לאחר הכרזת חלוקת ארץ ישראל בעצרת האו"ם, בכ"ט בנובמבר, פרצה מלחמת העצמאות. על פי תוכנית החלוקה של האו"ם, הייתה ירושלים יחד עם בית לחם, אמורות להיכלל במתחם מיוחד תחת שליטה בינלאומית. אולם שני הצדדים התעלמו ממנה, וניסו לתפוס את השליטה בעיר ובסביבתה. הכוחות הערבים כללו תושבים מקומיים וכוחות ממדינות ערב: הלגיון הערבי ו"האחים המוסלמים" ממצרים. הם חסמו בפני היהודים את הדרך לירושלים והפסיקו את זרם המים אליה. שיירות משוריינים בקושי הצליחו לפרוץ את הדרך אל העיר במחיר דמים כבד ולהביא לה אספקה. הכוחות הערבים הגיעו ללטרון וניהלו קרבות כבדים. במבצע נחשון נכבשו כפרים ערבים בדרך לירושלים, וכך התאפשרה סלילת דרך בורמה, שבה נסעו שיירות לירושלים ברציפות וביטחון יחסי. ב-5 בדצמבר 1949 הכריז דוד בן-גוריון‏‏‏‏ על ירושלים כעל בירת מדינת ישראל.‏[13]

בין השנים 1948 ל-1967 הייתה העיר ירושלים חצויה. הקו העירוני היה קו שביתת הנשק כפי שסוכם בהסכמי רודוס, כקטע של הקו הירוק באורך שבעה קילומטרים, והוא שחילק את העיר בין מזרח ירושלים שהייתה חלק מהממלכה הירדנית ההאשמית, לבין מערב ירושלים שהייתה בשליטת מדינת ישראל. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים בעיר לאורך הקו שימשו כעמדות צבאיות. כל העיר העתיקה, השכונות שמצפון אליה, והר הזיתים היו בתחום הירדני. מערב העיר, וכן מובלעת על הר הצופים בצפון-מזרח העיר היו בתחום הישראלי. באזור ארמון הנציב היה שטח מפורז בשליטת האו"ם, והארמון עצמו נקבע כמטה משקיפי האו"ם. בין שני חלקי העיר היה מעבר בשער מנדלבאום. המעבר נוהל על ידי אנשי מכס ישראלים וירדנים, ושימש בעיקר למעבר דיפלומטים ואנשי או"ם, וכן למעבר של צליינים נוצרים בחג המולד. מן המעבר יצאה שיירת חיילים ושוטרים דו-שבועית אל המובלעת הישראלית בהר הצופים.

שכונות ירושלים המערבית שלאורך הקו היו לשכונות ספר שמדי פעם צלפו בהם חיילים ירדנים, ועל כן הפכו לשכונות מצוקה שאוכלסו באוכלוסייה חסרת אמצעים, והתאפיינו בעוני ובהזנחה. עם אלה נמנו השכונות שמואל הנביא, מאה שערים, מוסררה, ממילא וימין משה.

אחרי 1967[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, ירושלים המאוחדת

עם פרוץ מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967 הפגיז הלגיון הערבי את ירושלים. צה"ל הגיב בהשתלטות על מזרח העיר. שאלת הריבונות על מזרח ירושלים היא אחת מסוגיות הליבה בסכסוך הישראלי-פלסטיניהסכם השלום שנחתם בין ישראל לירדן הוסכם כי אין לירדן שום תביעות על השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים).

מאז מלחמת ששת הימים נבנו שכונות רבות בשטח שנוסף לעיר (חלקן היו יישובים יהודיים שננטשו במלחמת העצמאות). חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית בירושלים מתגורר בשכונות אלו.‏[14]

מאז שנות התשעים של המאה ה-20, ניכרה מגמה של התחרדות ירושלים, ומדי שנה החל מאמצע שנות ה-90 יורד מספר ילדיה החילוניים של ירושלים בכ-10% בממוצע, בעוד ילדי האוכלוסייה החרדית עולה בהתמדה במהלך שנים אלה.‏[15] בקרב האוכלוסייה הערבית, ניכרת ירידה בחלקם היחסי של התושבים הנוצריים וזאת עקב הגירה לחוץ לארץ, ועליה בחלקם היחסי של התושבים המוסלמיים.

המתח בין תושביה החרדיים והחילונים בירושלים רב, ומאבקים רבים התקיימו על אופייה. בין המאבקים הבולטים אפשר לציין את ההפגנות בכביש בר-אילן, ההתנגדות לבניית אצטדיון טדי בצפון העיר, מצעד הגאווה ופתיחת חניון קרתא בשבת. כמו כן, מאבקים רבים בענייני דת ומדינה התקיימו בירושלים כמו ההפגנה נגד גיוס הבנות לצה"ל בשנות החמישים.


קדושתה של ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ירושלים בהלכה
יהודים מתפללים בכותל המערבי

ירושלים היא העיר הקדושה ליהדות. קדושתה נובעת מהאמונה הדתית שזהו המקום בו בחר הבורא לשכן את שכינתו ושמו (ועל כן היא נקראת בתהילים עיר האלוהים), כמו כן מהעובדה ההיסטורית שבירושלים שכן בית המקדש הראשון בתחילת האלף הראשון לפני הספירה ובית המקדש השני שהתקיים בירושלים מן המאה הרביעית לפני הספירה עד המאה הראשונה לספירה. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו קרבנות שהיו מותרים באכילה רק בין חומות העיר. במסורת היהודית נאמר גם שאבן השתיה, שהייתה מתחת לקודש הקודשים, היא הסלע שממנו הושתת כל העולם, ומקום עקידת יצחק.

ירושלים אינה מופיעה בחמשת חומשי תורה בשמה, אלא כ"הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים, פרק יב'), אם כי יש השערה לפיה העיר "שָלֵם" הנזכרת בספר בראשית (יד, יח) היא ירושלים. יחד עם זאת, העיר מוזכרת פעמים רבות בשאר ספרי התנ"ך (667 פעמים), ומספר דומה גם במשנה, בתלמוד, ובתפילות. כמו כן היא מופיעה בשם "ציון". רבים הם המייחסים את "הר המוריה" מקום עקידת יצחק, להר הבית.

על פי המקרא וההלכה ישנן כמה מצוות הכרוכות בירושלים, כאשר כולן סובבות סביב ריכוז הפולחן ובניית בית המקדש שם. המצווה המרכזית היא העלייה לרגל, שלוש פעמים בשנה, בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות (שמות כג, יז). בבית המקדש יש גם להקריב את כל הקורבנות המוטלים על האדם - עקב נדר או חטא. בנוסף, יש מצווה להביא ביכורים לירושלים (שם כג, יט) וכן מצווה להביא את פירות השנה הרביעית לנטיעת העץ ולאוכלה בירושלים - נטע רבעי. כמו כן, יש מצווה להביא בשנים מסוימות את המעשר השני ולאוכלו בירושלים. כאשר ישנן בעיות משפטיות חמורות, מצווה להגיע לבית הדין הגדול בירושלים, כדי לבררן בפניו (דברים יז, ח).

בנוסף יש מצווה בתפילה להפנות את הפנים לכיוון ירושלים (ובירושלים עצמה - לכיוון הר הבית) על פי הנאמר בתפילת שלמה: "כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבָיו בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ " (דברי הימים ב' ו, לד)

על פי המסורת היהודית, חל איסור לקבור מתים בתוך העיר על מנת לא לחלל את קדושתה, שכן המת הוא טמא, ולכן נהוג היה לקבור את המתים באתרים שונים סביב העיר בהם הר הזיתים, עמק יהושפט, גיא בן הינום ועוד גבעות רבות המקיפות את העיר הקדומה (אזור העיר העתיקה ועיר דוד) שתחומה בחומה. עם זאת, בספר מלכים ובספר דברי הימים נכתב כי מלכי בית דוד, נקברו בתוך תחומי העיר. בימי בית שני גם נמצאו קברים של בני אצולה בתוך תחומי החומה שהקיפה את העיר ובהם קברו של דוד המלך, שיש הרואים אותו במתחם "קבר דוד" שבהר ציון.

בנצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נזירים בכנסיית הקבר

בראשית הנצרות (המאה ה-4) היחס לירושלים היה דו ערכי. בירושלים, על פי המסורת הנוצרית, נמצאים האתרים בהם חי ומת ישו, כמו ויה דולורוזה וכנסיית הקבר הקדוש. אולם מאידך, חורבנה של ירושלים במרד הגדול נתפס כעונש לעם ישראל על כך שדחו את ישו כמשיח. בתקופה הביזנטית נבנתה ירושלים מחדש כעיר נוצרית, אולם הר הבית הושאר שומם, כסמל לחורבן העיר.

חשיבותה של ירושלים בתפיסה הנוצרית עלתה עם כיבושה בידי המוסלמים, ובמיוחד בתקופת מסעי הצלב (המאה ה-11). עם כיבוש הארץ בידי הצלבנים הפכה ירושלים לבירת ממלכת ירושלים הצלבנית. עם זאת, יש גישות בנצרות המתייחסות לירושלים הנזכרת בתנ"ך ובברית החדשה באופן מטאפורי, כסמל למקום קדוש או טהור באשר הוא. לכן מדובר בנצרות על "ירושלים של מעלה" כנגד ירושלים הפיזית. גישה זו התפתחה, כנראה, לאור העובדה שירושלים לא הייתה נגישה לנוצרים ברוב התקופות, ובשל כך שמרכז הנצרות הקתולית נמצא ברומא. כיום נחשבת ירושלים אתר קדוש בעיני כל העדות הנוצריות, וביקור בה (הנקרא צליינות) נחשב לזכות גדולה.

ב-1917, כשנכבשה ירושלים בידי הבריטים מידי העות'מאנים המוסלמים, צלצלו פעמוני הכנסיות ברחבי אירופה לאות שמחה. הפילדמרשל הבריטי אדמונד אלנבי שעמד בראש הכוחות שכבשו את הארץ, ירד מסוסו ונכנס לירושלים ברגל, מפאת קדושת העיר.

באסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושלים היא אחת מהערים הקדושות לאסלאם. באסלאם הסוני נחשבת ירושלים למקום השלישי בחשיבותו, לאחר מכה ואל-מדינה, ולפיכך היא מכונה: "ת'אלת' אל-חרמיין" (ثالث الحرمين) – השלישי מבין המקומות הקדושים. אחד מתאריה של ירושלים באסלאם הוא "אולא אל-קיבלתיין" (أولى القبلتين) – הראשונה מבין שני כיווני התפילה. מקור הכינוי הוא באמונה המוסלמית שבראשית האסלאם מוחמד הורה להתפלל לכיוון ירושלים, ומאוחר יותר שינה את כיוון התפילה אל הכעבה שבמכה. השינוי בכיוון התפילה משתקף בסורה 2, אל-בקרה / פסוקים 136-144. זכר לשני כיווני התפילה ניתן למצוא במסגד באל-מדינה המכונה "ד'ו אל-קיבלתיין" (ذو القبلتين), היות שיש בו שתי גומחות תפילה – האחת פונה לכיוון ירושלים, והאחרת לכיוון מכה.

הסיבה לשינוי כיוון התפילה אינה ברורה, ובמסורת המוסלמית ניתנים לכך הסברים שונים. מסופר, למשל, כי מוחמד התפלל לכיוון ירושלים כדי לרצות את היהודים, אך הם לעגו לו ולכן פנה לכיוון הכעבה. לפי גרסה אחרת מוחמד התפלל לכיוון ירושלים עד שגילה שזהו כיוון התפילה של היהודים; אז פנה להתפלל לכיוון הכעבה. הסברים אחרים נסבים סביב מעמדה הקדוש של מכה בחצי האי ערב ערב עליית האסלאם, בניגוד לירושלים, שהייתה פחות מוכרת באותה תקופה. לפי הסבר אחר, הכעבה במכה הייתה מוקד של עבודת אלילים ולכן מלכתחילה אי אפשר היה לפנות לעברה בעת התפילה, וכברירת מחדל נבחרה ירושלים. לאחר שמוחמד סילק כל זכר לעבודת אלילים מהכעבה שוב לא הייתה מניעה להתפלל לכיוונה.

מקור קדושתה של ירושלים באסלאם שנוי במחלוקת בקרב חוקרי האסלאם והמזרחנים. עיקר המחלוקת נסב סביב השאלה האם נחשבה ירושלים לקדושה באסלאם כבר מראשיתו, או שמא קדושתה התפתחה בתקופה מאוחרת יותר. שורש המחלוקת נעוץ בכך שירושלים אינה מוזכרת בקוראן באף אחד משמותיה המקובלים: בית אל-מקדס (بيت المقدس), איליאא' (إيلياء, על שם איליה קפיטולינה), אל-קודס (القدس). הכינוי "אל-מסג'ד אל-אקצא" (المسجد الأقصى), המוזכר בסורה 17, אל-אסראא' / פסוק 1, עורר פרשנויות שונות, הן בקרב המלומדים המוסלמים הקדומים והן בקרב חוקרים מודרניים. היו שזיהו אותו עם ירושלים או עם מסגד אל-אקצא שבירושלים; לפי המסורת המוסלמית, זהו יעדו של המסע הלילי של מוחמד (الإسراء, אלאסראא') ומקום עלייתו השמימה (المعراج, אלמעראג'). החדית' מספרת כי כדי להוכיח לבני שבט קורייש שאכן ביקר במסע הלילה בירושלים תיאר להם מוחמד את העיר כשאללה מציג לפניו חזיון שלה.‏[16] לעומת זאת, מסורת מוסלמית קדומה פישרה שהמסגד המדובר נמצא בשמים,‏[17] אחרים ראו בו כינוי למסגד שנמצא בדרך בין מכה לטאא'ף. החוקר אורי רובין טוען כי הפרשנות של אל-מסג'ד אל-אקצא כמסגד שמימי היא פרשנות שיעית שמטרתה להפחית ממעמדה של ירושלים בתקופה האומיית, וכי פסוק 1 בסורה 17 מתייחס במקורו לחזון של הנביא מוחמד על מסע לילי לירושלים.‏[18] לעומת רובין, המזרחן מרדכי קידר סבור שקדושתה של ירושלים באסלאם החלה רק כמה עשרות שנים לאחר מותו של הנביא מוחמד, ושמאחורי קדושת ירושלים עמדו מאז ומתמיד אינטרסים פוליטיים, החל מהמאה ה-7 ועד ימים אלה.‏[19]

חשיבותה של ירושלים באסלאם החלה לעלות במאות ה-7 וה-8, עם הקמת המסגדים על הר הבית. התהליך נמשך במאות ה-11 וה-12, והגיע לשיאו בתקופת מסעי הצלב וממלכת ירושלים. על רקע הכיבוש הצלבני של ירושלים, התפתחה ספרות של "שבחי ירושלים" (فضائل بيت المقدس, فضائل القدس, פצ'אאל בית אלמקדס, פצ'אאל אלקדס), שמחזקת את מעמדה של ירושלים באסלאם.‏[20]

תצלום אוויר של ירושלים מתחנת החלל הבינלאומית

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושלים שוכנת על רצועת ההר המרכזית של ארץ ישראל המערבית, ועל קו פרשת המים שלה בין הים התיכון לים המלח, ברום של 570 עד 857 מטר מעל פני הים. העיר שוכנת בהרי ירושלים, חבל הרים השייך להרי יהודה.

שכונות העיר בנויות על הגבעות כאשר ביניהן נמתחים עמקים וואדיות שהמוכרים שבהם הם עמק יהושפט, גיא בן הינום, עמק רפאים, נחל קדרון, נחל שורק ועמק הצבאים.

הר ציון, מושלג דצמבר 2013

לאורך ההיסטוריה, מקורות המים שהיו לעיר היו מעיינות הפזורים ברחביה ובסביבותיה ומשמשים אותה עד היום. בשל היותה של ירושלים עיר הררית ותלולה, היה קשה להתיישב בה ולעסוק בחקלאות. זאת אף על פי שניתן לראות במערבה טרסות לגידולי חקלאות, דבר המעיד על כך שלמעשה כן היה ניתן לעסוק בחקלאות בימי קדם אך בצורה מצומצמת.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושלים נמצאת על הגבול בין האזור הים-תיכוני לבין סְפָר המדבר. הקיץ חם ויבש, והחורף קר וגשום. כמות המשקעים הממוצעת בירושלים הנה 554 מ"מ לשנה. הממוצע השנתי של הלחות בירושלים הוא כ-60%. כמעט בכל שנה יורד בעיר שלג, בעיקר בשכונותיה הגבוהות כמו גילה (859 מטר מעל פני הים),רמות אלון (850 מטר מעל פני הים) רוממה ובית וגן, לעתים (אחת ל-5-3 שנים) יורד בעיר שלג כבד עם למעלה מ-20 ס"מ, אשר גורם לשיבושים בכבישים, שיבושים בחשמל ולנפילת עצים.

מזג אוויר בירושלים
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 11.8 12.6 15.4 21.5 25.3 27.6 29 29.4 28.2 24.7 18.8 14 21.5
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) 6.4 6.4 8.4 12.6 15.7 17.8 19.4 19.5 18.6 16.6 12.3 8.4 13.5
משקעים ממוצעים (מ"מ) 133.2 118.3 92.7 24.5 3.2 0 0 0 0.3 15.4 60.8 105.7 554.1
מקור: השירות המטאורולוגי הישראלי[21]

דמוגרפיה וסטטיסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוכלוסיית ירושלים בתקופות שונות:
שנה יהודים מוסלמים נוצרים סה"כ
1525 1,194 3,704 714 5,612‏[22]
1538 1,363 7,287 884 9,534‏[22]
1553 1,958 12,154 1,956 16,068‏[22]
1577-96 אין מידע 8,740 אין מידע  ?‏[22]
1838 3,000 4,500 3,500 11,500‏[23]
1846 7,515 6,100 3,558 17,173‏[24]
1851 5,580 12,286 7,488 25,354‏[24]
1862 8,000 6,000 3,800 17,800‏[24]
1876 4,000 13,000 3,560 20,560‏[24]
1882 9,000 7,000 5,000 20,560‏[24]
1885 15,000 6,000 14,000 35,000‏[24]
1905 13,300 11,000 8,100 32,400‏[25]
1922 34,000 13,400 14,700 62,600
1931 51,200 19,900 19,300 90,500
1944 97,000 30,600 29,400 157,000
1948 100,000 40,000 25,000 165,000‏[26]
1967 195,700 54,963 12,646 263,307
1980 292,300 אין מידע אין מידע 407,100
1985 327,700 אין מידע אין מידע 457,700
1987 340,000 121,000 14,000 475,000
1990 378,200 131,800 14,400 524,400
1995 382,000 164,300 16,300 662,600
1996 421,200 אין מידע אין מידע 602,100
2000 448,800 208,700 אין מידע 657,500
2004 458,000 225,000 15,000 706,000
2007 489,480 אין מידע אין מידע 746,300‏[27]
2011 497,000 281,000 14,000 801,000
שנה יהודים מוסלמים נוצרים סה"כ
הערות:

1. גבולות העיר השתנו מעת לעת, בעיקר מאמצע המאה
ה-19 ואילך. השינוי המשמעותי האחרון היה ב-1967, ובו
הוכללו בשטח העיר כמה כפרים ועיירות שממזרח לה.
2. תושבים חסרי סיווג דתי בירושלים - שיעורם כ 1%
מאוכלוסיית העיר (נכון ל-2004)

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לדצמבר 2013, מתגוררים בירושלים 829,863 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎1.8%‏. לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2012, העיר מדורגת 4 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ב (2011‏-2012) היה 32.1%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2011 היה 6,620 ש"ח (ממוצע ארצי: 7,964 ש"ח).‏[28]

בשנת 2011 גרו בירושלים 801,000 תושבים (כ-10% מכלל תושבי ישראל), מתוכם 497,000 תושבים יהודים, 281,000 תושבים מוסלמים, 15,000 תושבים נוצרים וכ-10,000 מוגדרים כתושבים חסרי סיווג דתי. בכך מהווה ירושלים את העיר הגדולה בישראל גם כשמביאים בחשבון רק את תושביה היהודיים. אחוז היהודים בעיר ירד מאז שנת 1990, מ-72% מכלל האוכלוסייה בירושלים ל-61.7%. לעומת זאת, אחוז המוסלמים בעיר עלה מ-24% לכ-35.3%, ונשאר יציב בשנים האחרונות.

מעמדה החוקי של ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, מעמדה החוקי של ירושלים, ירושלים המאוחדת, חוק שגרירות ארצות הברית בירושלים
משכן הכנסת - בית המחוקקים של ישראל

מאז 1948 מעמדה החוקי והבינלאומי של ירושלים סבוך ומעורפל. תוכנית החלוקה קבעה כי ירושלים תהיה חלק מאזור בשליטה בינלאומית - קורפוס ספרנדום, שאמור היה לכלול גם את בית לחם, תחת מושל זר שימונה על ידי האו"ם, ומועצה שתורכב מנציגי התושבים של האזור לתקופת ביניים של עשר שנים, ובסיומה יערך משאל עם אשר לזהותה העתידית של העיר.‏[29] אולם במלחמת העצמאות חולקה ירושלים בין ישראל לבין ירדן. כבר ב-16 במאי 1948, חקקה ממשלת ישראל את פקודת שטח נטוש, תש"ח-1948 שבסעיף 2 שלה נקבע ש"כל שטח ומקום שנכבשו, נכנעו או נעזבו ייחשב כשטח נטוש וככזה רשאית הממשלה להטיל עליו בצו את החוק הקיים". משום חשיבותה של ירושלים מצאה מדינת ישראל לנכון להכריז על ירושלים המערבית כעל חלק משטחה ב-17 ביולי 1948, בנוסף ל'פקודת שטח נטוש' ממאי 1948. ההכרזה הרשמית על העיר כעל בירת המדינה התקיימה רק בדצמבר 1949.

גורמים רבים בעולם, בייחוד נוצרים-קתוליים, פעלו לבנאום העיר, ושאפו למעמד בה. עצרת או"ם אף קיבלה החלטה, בדצמבר 1949, הקוראת לבנאם את ירושלים.‏[30] להתנגדותה של ישראל לבינאום ירושלים, אף על פי שהייתה חלק מתוכנית החלוקה שהתקבלה ביישוב, ניתן הסבר על ידי דוד בן-גוריון. הוא טען, כי מכיוון שהאו"ם לא טרח לפעול ליישומה של תוכנית החלוקה, ולא פעל להצלת 100,000 יהודי ירושלים מהתקפות צבאות מצרים וירדן, שמלכתחילה דחו את התוכנית, וזאת למרות פניותיו החוזרות והנשנות של היישוב ולאחריו מדינת ישראל לאו"ם להפסיק את התוקפנות הערבית, ולולא צה"ל פרץ את הדרך לירושלים, והשתלט על מערב העיר היה גורל יהודי העיר כגורל יהודי גוש עציון והרובע היהודי בעיר העתיקה, אזי אין זה מוסרי לחזור וליישם את החלטת העצרת.‏[31]

מזרח ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי מגורים חדשים בשכונת הר חומה

מיד אחרי מלחמת ששת הימים החילה ממשלת ישראל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים לפי צו הממשלה דאז בהתאם לסעיף 11ב של פקודת סדרי השלטון והמשפט.‏[32] החוק הישראלי הוחל על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו. בזכות החלת החוק כל תושביה הערבים של מזרח העיר הם במעמד של תושב קבע נושאי תעודת זהות ישראלית שבהליך פשוט יחסית יכולים לזכות באזרחות ישראלית המקנה את הזכות לדרכון ישראלי וזכות בחירה לכנסת. מרבית הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בהחלת החוק הישראלי ורואה במזרח ירושלים חלק מהשטחים שמעמדם שנוי במחלוקת בעקבות מלחמת ששת הימים, ובשכונות היהודיות שהוקמו בה - התנחלויות. ממשלת ישראל טוענת בפורומים בינלאומיים כי החלת החוק על השטח אינה סיפוח,‏[33][דרוש מקור] אולם לפי פסיקת בית המשפט העליון, חוקי מדינת ישראל חלים במלואם גם על מזרח ירושלים כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ולכן דינו כסיפוח. ב-1980 קיבלה הכנסת את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל שקובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל".

הפלסטינים רואים בירושלים המזרחית, בירתה של מדינה פלסטינית עתידית. בהצהרת העצמאות של אש"ף מ-1988 ירושלים מוגדרת כבירת פלסטין. הרשות הפלסטינית אף העבירה בשנת 2000 חוק המגדיר את מזרח ירושלים כבירת פלסטין, והחוק אושרר ב-2002 על ידי נשיא הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. ממשלות ישראל ניסו למנוע נוכחות של מוסדות פלסטיניים רשמיים במזרח העיר. כך בשנת 2001 בצו של שר הביטחון הוחלט לסגור את אוריינט האוס ששימש בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 כמטה של אש"ף בעיר.

מוסדות ממשלתיים בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קום המדינה בתחילת שנות ה-50 הוקמה קריית הממשלה במערב העיר, ולאחר 1967 הוקמה קריית הממשלה במזרח העיר כחלק מתוכנית אכיפת החוק והשלטון על מזרח העיר. בתחילת שנות ה-70 הוקם בניין המטה הארצי של משטרת ישראל בקריית הממשלה במזרח העיר ובתחילת שנות ה-80 הוקם בנק ישראל ולאחריו בתחילת שנות ה-90 הוקם בסמוך אליו בית המשפט העליון בקריית הממשלה במערב העיר.

בתחילת שנות ה-90 הוחלט להכין תוכנית מסודרת לפיה ימוקמו כל משרדי הממשלה ומוסדות המדינה אל מערב העיר ובמהלך שנות האלפיים החלה להבנות במרכז העיר "קריית הלאום" שתחבר את קריית הממשלה אל מרכז העיר ובה ירוכזו כל המוסדות הלאומיים של המדינה. משכן הכנסת הינו חלק מרכזי מקריית הלאום. לצידה מוקם רובע מבוא העיר שישמש בתור הכניסה הראשית החדשה אל ירושלים מכיוון כביש מספר 1.

מעונו הרשמי של ראש הממשלה נמצא בבית אגיון בשכונת רחביה בעיר ומשכן הנשיא נמצא בשכונת טלביה. בשכונת מקור חיים נמצא בניין ארכיון המדינה.

במהלך השנים מספר מדינות קבעו את מושב שגריריהן בירושלים, אולם כיום לאף אחת ממדינות העולם אין שגרירות בירושלים. עם זאת, מגישים השגרירים הזרים את כתבי ההאמנה שלהם לנשיא המדינה במשכן הנשיא בירושלים.

לפי חוק שהתקבל בקונגרס האמריקאי על ארצות הברית להכיר בירושלים כבירת ישראל ולהעביר את השגרירות האמריקאית אליה. בפועל מאז קבלת ההחלטה הממשל האמריקאי דוחה את ההעברה של השגרירות מתל אביב לירושלים.

עיריית ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עיריית ירושלים

עיריית ירושלים היא גוף השלטון המקומי, במעמד של עירייה, האחראי לניהולה השוטף של העיר ירושלים. ככל רשות מקומית, עוסקת עיריית ירושלים בעניינים מוניציפליים מסוג הסדרת שרותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון, תברואה וכדומה. עם זאת, מעמדה המיוחד של ירושלים ומאפייניה כבירת מדינת ישראל ומושב מוסדות השלטון, כעיר מקודשת בדתות אחדות, כמוקד של סכסוך בינלאומי ומתיחויות מדיניות, וככרך בעל הרכב דמוגרפי סבוך ומפולג במיוחד - מציבים בפני עיריית ירושלים אתגרים נוספים שאין דומה להם כמעט בערים אחרות.

עיריית ירושלים הוקמה ב-1867 כחלק מיוזמת השלטון העות'מאני להקים מערכת שלטונית ארצית מודרנית על פי הדגם הצרפתי, עם חלוקה אדמיניסטרטיבית ברורה של היררכיית שלטון מקומי. שלטון המנדט הבריטי פיזר את מועצת העיר העות'מאנית והקים מועצה משלו, תוך הנחלת סטנדרטים אירופיים של ניהול מערכות השלטון בעיר, אחזקתה ופיתוחה. עם הקמת מדינת ישראל חולקה העיר לשתיים, וכך נתפצלה גם עיריית ירושלים לשתי רשויות מוניציפליות נפרדות לחלוטין - ישראלית וירדנית. עם איחוד העיר בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) חזרה ירושלים להיות רשות מוניציפלית אחת, שהייתה המשך ישיר של עיריית ירושלים המערבית (הישראלית).

תבליט של סמל עיריית ירושלים

סמל העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סמל העיר ירושלים

בתקופת המנדט הבריטי לא היה לעיריית ירושלים סמל. סמלה של ירושלים התקבל בשנת 1949 בעקבות מכרז שפרסמה "ועדת הסמל" של עיריית ירושלים. במכרז נבחרה הצעתה של "אגודת הציירים הירושלמים לגרפיקה שימושית". הסמל הנבחר כולל שלושה מרכיבים:

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2009 נרשמו בבתי המלון בישראל 8.1 מיליון לינות תיירים, מתוכן 2.6 מיליון נרשמו בירושלים, לעומת 1.9 מיליון בתל אביב. גם מספר לינות התיירים הישראליים באותה שנה היה גבוה יותר בירושלים מאשר בתל אביב - 639 אלף לעומת 435 אלף – אף על פי שהשתיים לא היו המובילות ברשימה.‏[34] מספר חדרי המלון בירושלים עומד על כ-10,000 חדרים ובתוכניות העירייה להגדיל את מספר החדרים בעוד כ-8,000 חדרים עד 2020.

מלון המלך דוד ברחוב דוד המלך משמש בתור בית הארחה הרשמי של מדינת ישראל עבור דיפלומטים וראשי מדינות חשובים ואנשים מפורסמים.

התחנה התשיעית בויה דולורוזה על רקע כנסיית הקבר

בשנת 2010 דורגה ירושלים במקום הראשון ברשימת "הערים הטובות ביותר לטיולים ולפנאי" של המגזין "Travel + Leisure", בקטגורית "אפריקה והמזרח התיכון".‏[35] באותה השנה דורגה ירושלים על ידי אתר האינטרנט TripAdvisor במקום השביעי ברשימת הערים הטובות בעולם בקטגוריה "תרבות וביקור באתרים תיירותיים".‏[36] כמו כן, העיר נבחרה לשמש בירת התרבות הערבית לשנת 2009. לאחרונה פורסם קדימון של סרט IMAX שמציג תמונות של נופי ירושלים שצולמו מהאוויר בטכניקה מיוחדת שבישראל מתכוונים להשתמש בו כדי להגדיל את מספר התיירים המגיעים לבקר בעיר.‏[37]

אתרי תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית המתאר של ירושלים מציינת מספר מוקדים המכונים "מרחבי תיירות" ביניהם הכניסה לעיר, מתחם הרכבת, ממילא ומגרש הרוסים, אזורים היסטוריים כמו העיר העתיקה, ליפתא ועין כרם,‏[38] כמו כן יש את מרכז העיר ומתחם המוזיאונים.‏[39]

אתרים היסטוריים המושכים את עיקר התיירים בעיר הם, בין היתר:

בשנת 2006 נפתח שביל ירושלים, שביל הליכה באורך 38 ק"מ שעובר באתרים היסטוריים ותרבותיים בתוך ירושלים ומחוצה לה. כמו כן, קו 99 של אגד (סובב ירושלים) עובר ליד אתרי התיירות הפופולריים בירושלים.

אדריכלות וטבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזית בניין מלון ענבל בירושלים משובצת באבן ירושלמית
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – אדריכלות בירושלים

אבן ירושלמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אבן ירושלמית

חוקים עירוניים של ירושלים מחייבים כל קיר חיצוני בירושלים להיות מחופה באבן מסותתת. חוק זה חוקק עוד בשנת 1918 והוא נמצא בתוקף עד היום. מטרתו של החוק היא לשמר אופיה וציביונה הייחודי של העיר.

בגלל העיור הרב באזור ירושלים רבתי, הפכה האבן הירושלמית לפחות מצויה וכיום ניתן להשיג אותה רק במחצבות ספורות בצפון ירושלים. את מקומה בחיפוי מבנים וריצוף בשטחים ציבוריים תפסו סוגים שכיחים וזולים יותר של אבן ובתקופה מסוימת גם אבן נסורה. למרות השימוש בתחליפים חוק זה עדיין מייקר את עלות הבנייה בירושלים.

בנייה לגובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן מסורתי בירושלים לא בנו בניינים גבוהים אף על פי שלא קיים חוק האוסר זאת. מאז התוכנית הראשונה לעיר עם תחילת המנדט הבריטי ב-1918, נקבע כי הבנייה בירושלים תהיה נמוכה מאוד, כדי ללוות את התבליט המיוחד ואת קו הרקיע הטבעי וכדי לא לגמד את העיר העתיקה. תוכניות מתאר שונות הגבילו גובה הבנייה בשכונות שונות בעיר בהתאם למרחק מעיר העתיקה וצפיפות הבניה.‏[40] עם זאת, מספר בניינים גבוהים נבנו בתקופות שונות באזור מרכז העיר.

הפרויקט הראשון של בנייה לגובה בירושלים היה מגדל ירושלים (17 קומות) ברחוב הלל שהחל להיבנות בשנת 1965. אחריו נבנו מגדלי וולפסון (כ-20 קומות) מול הכנסת בשכונת קריית וולפסון. ב-1977 נבנה סמוך לגן העצמאות מלון לאונרדו פלזה בן 22 קומות. בבהמשך שנות ה-70 נבנו מגדל העיר, בן 21 קומות, ברחוב המלך ג'ורג' ומרכז כלל בן 15 קומות ברחוב יפו. ב-1980, במקום בית יתומים בית טליתא קומי, הוקם בית רג'ואן (12 קומות). בכניסה לעיר ממערב נבנה מלון קראון פלזה (21 קומות), שהיה הבניין הגבוה בירושלים עד שנת 2010, וכן מספר בתי מלון בגובה כ-12 קומות באזור גן הפעמון. מאז נבנו מספר מועט של מבנים גבוהים בעיר באזורים שונים: בין השאר מגדל המשרדים בן 18 קומות של גט"י במלחה ומגדל דונה בן 15 קומות בגבעת שאול.

משנת 2010 הבניין הגבוה ביותר בירושלים הוא מגדל 1 ("הולילנד טאואר") במתחם הולילנד בעל 32 קומות.

בשנים האחרונות ישנה בנייה לגובה בכל רחבי העיר (בעיקר בשכונות החדשות), ומתוכננת בנייה של מקבץ גורדי שחקים בכניסה לעיר‏[41] וגורדי שחקים נוספים במרכז העיר.‏[42]

אתרי טבע עירוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבי ארץ ישראלי בעמק הצבאים
Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – טבע עירוני בירושלים

במסגרת "תוכנית מתאר מקומית 2000 ירושלים" נבחרו חמישה אזורים לגביהם נקבע כי הם בעלי חשיבות וראויים להיכלל במסגרת ההגדרה של "אתר טבע עירוני":

  1. בריכת ממילא - בריכת אגירה, הממוקמת במזרחו של גן העצמאות, בתחומו של בית הקברות ממילא בין רחוב הלל לרחוב אגרון.
  2. גבעת התנ"ך - אחת משש הכיפות האחרונות שנותרו ללא בניה בעיר. היא נמצאת מעל תיאטרון החאן מול תחנת הרכבת ירושלים. הגבעה נמצאת על קו פרשת המים של ירושלים - מצד אחד עמק רפאים הזורם לים התיכון ומצד שני גיא בן הינום ונחל קדרון הזורמים לים המלח. במורד הגבעה נמצאת כנסיית סנט אנדרוז הצופה לעבר גיא בן הינום והר ציון.
  3. עמק פרי הר ("עמק הצבאים") - עמק פתוח המשתרע על שטח של 205 דונם בלב ירושלים, בין השכונות גבעת מרדכי, צומת פת וכביש בגין.
  4. חורשת הירח - חורשת אורנים בשכונת טלביה מול תיאטרון ירושלים. החורשה משמשת כאתר נופש פעיל לתושבי העיר ומתקיימות בה פעילויות רבות.
  5. יער גילה - אתר הטבע העירוני הגדול בשטחו. היער גולש משולי שכונת גילה לכוון נחל כוס. היער הוא תוצאה של פעולות נטיעה אינטנסיביות מעשה ידי אדם.

מלבד מאתרים אלה, בירושלים יש גנים ופארקים ציבוריים רבים. בנוסף, שני גנים בוטניים וגן החיות התנ"כי יוצרים בירושלים ריאות ירוקות.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיאונים ומוסדות לאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושלים היא מקום משכנם של רוב מוסדות התרבות המרכזיים בישראל כגון מוזיאון ישראל, אחד מהמוזיאונים לאומנות המובילים בעולם אשר מכיל גם את היכל הספר שאוצר את התנ"ך העתיק ביותר בעולם, מוזיאון רוקפלר לארכאולוגיה המסועף אליו, בסמוך אל מוזיאון ישראל נמצא מוזיאון ארצות המקרא וצמודה אליו הקריה הלאומית לארכיאולוגיה של ארץ ישראל שבה מצויים משרדי רשות העתיקות, בהר הרצל מצוי בית הקברות הלאומי של מדינת ישראל ואיתו מוזיאון הרצל המספר את תולדות חייו של הרצל ותולדות הציונות. בסמוך אליו מוזיאון יד ושם שמחזיק במאגר המקיף ביותר בעולם לענייני השואה, הספרייה הלאומית, סינמטק ירושלים אשר מתפקד גם כארכיון הסרטים הלאומי של ישראל, המוזיאון לאמנות האסלאם ועוד.

אומנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראה ברחוב אגריפס, בסמוך לשוק מחנה יהודה
שדרות ממילא על רקע העיר העתיקה
בית רשות השידור ברוממה

ירושלים היא מקום מושבן של מספר רב של תזמורות ותיאטראות. ביניהן: תיאטרון ירושלים, תיאטרון החאן, התזמורת הסימפונית ירושלים, הקאמרטה הישראלית ירושלים, תזמורת הבארוק ירושלים, קבוצת התיאטרון הירושלמי, תיאטרון הקרון ותיאטרון פסיק. הפעילות התרבותית של ירושלים מתקיימת במקומות רבים בעיר והיא מגוונת מאוד, אך העיר מתאפיינת במיוחד בירידים ובפסטיבלים אשר מתקיימים בה מדי שנה, כמו למשל פסטיבל ישראל היוקרתי, יריד חוצות היוצר הקיצי, פסטיבל הקולנוע ירושלים אשר מתקיים כל קיץ בסינמטק ירושלים ומארח קולנוענים מכל רחבי העולם ועוד.

מתקיימים בעיר בתי תרבות רבים אשר מקיימים את הציבור הירושלמי הייחודי כמו בית אבי חי, בית הקונפדרציה, מרכז שמשון-בית שמואל והמרכז למוזיקה ירושלים.

אתרי תרבות עיקריים:

מרכזי קניות, בילוי וחיי לילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בירושלים מספר מתחמי בילוי בהם מרוכזים בתי הקפה, המסעדות והפאבים בעיר. בין מתחמים אלו ניתן למנות את מדרחוב בן יהודה ורחוב נחלת שבעה במרכז העיר, וכן את קניון מלחה, המושבה הגרמנית ואזור התעשייה בתלפיות. בקיץ 2007, נוסף מתחם בילויים וקניות חדש ויוקרתי בשם שדרות ממילא בשכונת ממילא ההיסטורית, אשר הפך במהירות לאחד ממוקדי הקניות המרכזיים בעיר בעיקר בזכות סמיכותו לשער יפו ומגדל דוד. כלל אזורים אלו שוקקים כל שעות היום, וחלקם, בעיקר המושבה הגרמנית ואזור מרכז העיר, עמוסים במבלים עד השעות הקטנות של הלילה. מאוחר יותר התרחב אזור הבילוי במרכז העיר לכיוון רחוב שלומציון המלכה והרחובות היוצאים ממנו, המהווים את לב אזור הפאבים של ירושלים. חלק מרחובות אלו הפכו למדרחובים, מה שהביא לשדרוג מעמדם כאזורי בילוי מועדפים. נוסף למרכז העיר, שם יש פאבים ומקומות בילוי ליליים רבים, בעשור השני של המאה ה-21, נבנים יותר ויותר פאבים גם בתלפיות.

שוק מחנה יהודה הוא אזור קניות מרכזי למוצרי מזון. מלבד היותו שוק פשוט לממכר מזון וביגוד, הפך בחלקו ל"שוק בוטיק", המציע מאכלי גורמה במסעדות מיוחדות; בגדי מעצבים, ומזונות אורגניים ייחודיים. השוק הפך גם לאזור בילויים בשעות הלילה של חודשי הקיץ, בעידודם של ארגונים עירוניים המעוניינים למשוך צעירים ללב העיר.

בסמוך לבנייני האומה פועל מתחם בתי הקולנוע "סינמה סיטי" ובו אטרקציה ייחודית ששמה "עיר התנ"ך". מלבד זאת, הוקמו במקום שני אולמות תיאטרון ומוזיאון העוסק בקולנוע.‏[43] במקום פועל גם מרכז קניות הכולל יותר מ-50 עסקים.

במאי 2013 נפתח מתחם התחנה הראשונה בבניין תחנת הרכבת הישנה של ירושלים. המתחם סמוך לאזור המושבה הגרמנית וכולל אזור בילויים בתי קפה ומסעדות. המקום מהווה חלק מפארק המסילה, ולכן משלב אוירה ספורטיבית, ומציע שיעורי ספורט הפתוחים לקהל.

אירועים שנתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תהלוכות: בחול המועד פסח, חול המועד סוכות וביום ירושלים מתקיימות בעיר תהלוכות לציון מועדים אלה ולאות הזדהות עם העיר ותושביה. ביום ירושלים מתקיים גם ריקוד הדגלים. במועדים אלו מגיע מספר המבקרים בעיר לעשרות אלפים ביום.
  • מרתון ירושלים: התחרות התקיימה לראשונה בירושלים בשנת 2011, לאחר 18 שנים שבהם התקיימה בעיר ריצת חצי מרתון. התחרות מיועדת להיערך מדי שנה בחודש מרץ.

תקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושלים מהווה את מרכז השידורים הממלכתיים במדינת ישראל. בירושלים שוכנים משרדי רשות השידור ואולפני הטלוויזיה והרדיו שלה -ערוץ 1, ואולפני קול ישראל. בעיר נמצאים גם משרדי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, חלק מאולפני הרדיו של גלי צה"ל, ומשרדי דואר ישראל.

גופי תקשורת מקומית בעיר הם רדיו ירושלים, מקומונים כגון ידיעות ירושלים, זמן ירושלים, כל העיר, כל הזמן ועיתון ירושלים. כמו כן, בירושלים נמצאים משרדים של מספר עיתונים ושבועונים כגון מקור ראשון, המודיע, המחנה החרדי, משפחה, מוצש ומקומונים שכונתיים שונים.

בנוסף לעיתונות עברית קיימים העיתונים ג'רוזלם פוסט וJerusalem Christian Review באנגלית ואל-סבאר בערבית.

חינוך ואקדמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל באוניברסיטה העברית בהר הצופים
ישיבת חברון בשכונת גבעת מרדכי, אחת מהגדולות והיוקרתיות ביותר בציבור החרדי.

מוסדות אקדמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בירושלים פועלת האוניברסיטה העברית בירושלים, אשר מדורגת בין 100 האוניברסיטאות‏[44] המובילות בעולם בתחום המחקר ואיתה האקדמיה ללשון העברית. לאוניברסיטה שלושה קמפוסים ברחבי העיר: הר הצופים, אדמונד י' ספרא גבעת רם, עין כרם. זאת בנוסף לקמפוסים ומעבדות שאותן מפעילה האוניברסיטה העברית מחוץ לירושלים. גם לאוניברסיטת אל-קודס מספר מוסדות לימוד הפזורים ברחבי ירושלים וסביבתה, שאוחדו בין השנים 1995-1984. כמו כן פועלת בעיר שלוחה של אוניברסיטת בריגהם יאנג (האוניברסיטה המורמונית).

בעיר קיימים מוסדות נוספים להשכלה גבוהה ובהם מרכז אקדמי ירושלים - מכון לנדר, בית הספר הגבוה לאומנויות "בצלאל" המשמש בתור האקדמיה הישראלית הלאומית לאומנויות, בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, מעלה (בית ספר לקולנוע), מרכז אקדמי לב, האקדמיה למוזיקה ולמחול ועוד מכללות רבות.

ירושלים משמשת גם כמקום משכנם של מכוני מחקר רבים כגון: האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון ון ליר, מכון שלום הרטמן, מכון הנרייטה סאלד ומכון שלם.

מוסדות תורניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בירושלים פועלות ישיבות ומוסדות תורה רבים. ביניהם, הישיבה הגדולה בעולם ישיבת מיר, וכן ישיבת חברון, ישיבת קול תורה, ישיבת שפת אמת, מרכז הרב, מכון מאיר, ישיבת הר-המור, ישיבות בריסק, ישיבת תורת אמת וישיבת עטרת ישראל. בהיכל שלמה פעלה בעבר הרבנות הראשית לישראל (אשר כיום ממוקמת בבית יהב בשכונת רוממה) וכיום משמש הבניין בתור מוזיאון לאומנות יהודית ואולם הופעות.

בתי-ספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

החינוך העירוני בירושלים נקבע על פי משרד החינוך במדינת ישראל למעט בתי ספר ומוסדות חינוך כגון: בתי ספר וחינוך ערביים ובתי חינוך ולימוד חרדים שאינם רואים במשרד החינוך כגוף הקובע להם את תוכנית החינוך והלמידה בקרב ילדי המיגזרים.

בתי-ספר יהודיים

בירושלים נכון לשנת 2010, 61% מתלמידי כיתה א' היהודים הם חרדים. בתי ספר וגני ילדים חילוניים שנעזבו לרבות בניינים נטושים שופצו ונבנו מחדש וכיום משמשים לבתי לימוד וחינוך חרדיים ולגני ילדים תורניים שלומדים על פי תוכנית הלימודים בסקטורים החרדים השונים.

בתי-ספר ערביים

החינוך הערבי בירושלים פועל ברובו בשטחה של ירושלים המזרחית וכולל בתי ספר רבים יש בו בתי ספר ממלכתיים ובתי ספר פרטיים (בעיקר מוסדות בחסות הכנסיות השונות). בין הילדים יש כאלו הלומדים במסגדים או שמשקיעים את זמנם בלימוד הקוראן ביחד עם המבוגרים.

מועצת הנוער העירונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מועצת הנוער העירונית ירושלים" פועלת בעיר במתכונת דמוקרטית משנת 2010. נציגיה נבחרים בבחירות דמוקרטיות בחלק מבתי הספר בעיר‏[45] והיא פועלת לקידום הנוער בעיר ולמענו. היושבי ראש של המועצה היו אופיר מונין (2010) אדיר שוורץ (2011) ועידן לוי (2012). בין הפרויקטים הבולטים שהובלה המועצה ניתן למנות את כרטיס "נוער ירושלמי".‏[46] את אירועי "בירת הנוער" ואת יריד התעסוקה בקניון מלחה. המועצה משתייכת למועצה המחוזית של ירושלים ובתור מועצה של עיר הבירה שמורים לה באופן אוטומטי שלושה מקומות לנציגים במועצת התלמידים והנוער הארצית.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גשר המיתרים בכניסה לירושלים
התחנה המרכזית בירושלים (כיום מתבצעות בשטח התמונה העבודות לבנית תחנת הרכבת בנייני האומה)
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תחבורה בירושלים

תשתיות כבישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום הגישה לירושלים ממערב נעשית בשני כבישים מרכזיים: כביש 1 וכביש 443. כביש 443 מתחבר לכביש בגין המגיע לשכונות הדרומיות וכן לשכונות הצפוניות פסגת זאב ובית חנינא דרך כביש 20. כביש 436 מקשר בין שכונת רמות אלון לבין גבעון, גבעת זאב, מחנה עופר וכביש 443.
בקיץ 2007, נחנך מחלף חדש בכניסה לעיר המאפשר כניסה נוספת לשכונות הצפוניות בעיר דרך מנהרת הארזים. מחלף זה הקל משמעותית על עומסי התנועה באזור גינות סחרוב. הגישה לירושלים ממזרח נעשית בכביש 1 דרך צומת הגבעה הצרפתית ומנהרת הר הצופים (ע"ש נעמי שמר), מדרום בכביש 60 - "כביש המנהרות" ודרך חברון, ומצפון בדרך האלוף נרקיס - שאף הוא המשכו של כביש 60.
כמו כן, בשכונה הצפונית פסגת זאב קיימת גישה נוחה מזרחה לכביש 437 (עוקף רמאללה), המוביל להתנחלויות אדם, כוכב יעקב, בית אל ועופרה.

תחבורה ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי נתוני הלמ"ס (2009), כ-32% מתושבי ירושלים מגיעים לעבודתם בתחבורה ציבורית.

הקו האדום בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים נחנך בקיץ 2011, ומשתמשים בו כ-130,000 נוסעים ביממה. הוא חלק ממכלול של 8 קווים שירשתו את העיר במערכת תחבורתית חדשה ומהירה.

מראשית שנות השלושים ועד 1967, פעלה בעיר חברת אוטובוסים בשם "המקשר".

התחנה המרכזית בירושלים היא אחת התחנות העמוסות ביותר בישראל, ויוצאים ממנה אוטובוסים כמעט לכל חלקי הארץ. בתוך ירושלים ישנה מערכת ענפה של אוטובוסים המופעלים על ידי חברת אגד, מקצתם קווי מהדרין. במזרח ירושלים פועלת חברת אוטובוסים נפרדת. מתחילת יולי 2007 פועלים בעיר קווי לילה.

כמו כן פועלות בעיר מוניות רבות, אך אין בעיר מוניות שירות פנים עירוניות, אלא רק מוניות שירות בינעירוניות הפועלות 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע.

קו רכבת אל העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קו הרכבת המהיר לירושלים

על בסיס קו הרכבת הראשון בארץ ישראל, שהושק ב-1892 ימי השלטון העות'מאני, עובר גם כיום, בחפיפה כמעט מלאה, תוואי המסילה תל אביב - ירושלים.

שירות הרכבות בקו תל אביב, דרך בית שמש לתחנתו האחרונה בתחנת הרכבת מלחה שבירושלים שודרג וחודש בשנת 2005, לאחר שבע שנות הפסקה, ונחשב ליפה מבין מסלולי הרכבת בארץ בשל נופו המרהיב של נחל שורק לאורכו מתפתלת המסילה. ביחס לכמות הנוסעים בקווים האחרים, מעטים הנוסעים העושים שימוש בקו זה. הדבר נובע, ככל הנראה, מזמן הנסיעה הארוך (כ-110 דקות) ומתחנות הרכבת בירושלים המרוחקות ממרכז העיר. נקודות אלה הופכות את השימוש בקו הרכבת לפחות יעיל יחסית לחלופה - כביש 1.

בשנת 2017 אמור להיפתח קו הרכבת המהיר לירושלים אל התחנה ממול לבנייני האומה. התחנה תמוקם כ-80 מטר מתחת לפני הקרקע. מסלול הרכבת המהירה יקשר בין ירושלים לבין תל אביב בנסיעה שתארך כ-28 דקות.

תחבורה אווירית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה התעופה עטרות הוא שדה תעופה לא פעיל, השוכן בצפון ירושלים, ליד אזור התעשייה עטרות, בסמוך למחנה הפליטים קלנדיה. שדה התעופה עטרות היה נמל התעופה הבינלאומי של ירושלים וסביבתה ונסגר בעקבות האינתיפדה השנייה עקב ירי על מטוסים שנחתו והמריאו ממנו, מכיוון הכפרים הפלסטינים הסמוכים.

כיום נמל התעופה היחידי שמשרת את העיר הוא נמל התעופה הבינלאומי בן-גוריון שנמצא כ-50 ק"מ צפונית מערבית לעיר והגישה אליו מכיוון ירושלים נעשית באמצעות כביש 1. בעתיד, עם פתיחת קו הרכבת המהיר לירושלים, צפויה ההגעה ברכבת לנתב"ג מכיוון ירושלים (תחנת האומה) לארוך כ-15 דקות ע"פ התכנון.

קיימים תכנונים (מצד גורמים לא רשמיים) לבנות נמל תעופה בינלאומי שישרת את העיר וסביבתה, באזור בקעת הורקניה, שבמדבר יהודה (במקום היה קיים שדה תעופה בימי המנדט הבריטי שפורק), אך סביר שאלה לא יצאו אל הפועל בשנים הקרובות. הרשות הפלסטינית יזמה גם כן תכנון של נמל תעופה בינלאומי שישרת את המדינה הפלסטינית העתידית לכשתוקם, בשטחי C, בסמוך ליריחו וצפונית מזרחית לירושלים, נמל שכזה לפי גורמים פלסטינים ישא את שם העיר ואת ראשי התיבות של י-ם באותיות לטיניות (כמו TLV- לנתב"ג, על שם תל אביב).

פרויקטים בתכנון והקמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כביש 1 - חידושו והרחבתו של קטע הכביש ממחלף שער הגיא עד למחלף מוצא ממערב.
  • פרויקט שערי העיר - כולל הקמת שני כבישי טבעת מסביב לעיר ממזרח וממערב, לצמצם כניסה של כלי רכב שנהגיהם רוצים לעקוף את העיר, בדרכם לסביבותיה.
  • בסמוך לכניסה לעיר צפוי לקום מרכז תחבורתי גדול שצפוי לכלול את התחנה המרכזית בירושלים, את תחנת הרכבת בנייני האומה של רכבת ישראל ותחנה של הרכבת הקלה.
  • כביש 45 - כביש גישה מתוכנן לירושלים מכיוון השפלה. מתחיל ממחלף בן שמן דרך גבעת זאב לכביש בגין.
  • כביש בגין - בכניסה לשכונת מלחה נבנה מחלף גולומב, הבנוי מעל כביש גולומב. המחלף מאפשר את הארכת הכביש המוביל לשכונת גילה באמצעות הפרדה מפלסית. וזאת במטרה להפחית את נפח התנועה בצירים קיימים, המובילים אל השכונה וממנה.
  • כביש 39 - כביש גישה מהיר לירושלים, שצפוי לחבר אותה עם בית שמש וישובי דרום הארץ. הכביש צפוי להיסלל בין כביש בגין לכביש 6.
  • כביש 16 עירוני - כניסה נוספת לירושלים מכיוון מערב בין מחלף שיבנה עם כביש 1 ועד למחלף עם כביש בגין. הכביש צפוי לעבור בתוך שתי מנהרות מתחת לשכונת הר נוף, וכן תסלל ממנו גישה נוספת לשכונת גבעת שאול.
  • כביש 21 עירוני- כביש אורך בצפון העיר בין שכונת רמת שלמה לשכונת עטרות. כביש זה אמור לחבר בין כבישי רוחב בצפון העיר.
  • במסגרת פרויקט הרכבת הקלה, צפויים להסלל 5 קווים נוספים בשנים הקרובות.

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

היכל הספורט מלחה לפני משחק של הפועל ירושלים
פוטבול: משחק הגמר של שנת 2008 בין ירושלים ליונס (בלבן) לחיפה אנדרדוגס (בשחור)

כדורגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בירושלים עומד אצטדיון הכדורגל השני בגודלו בישראל (אחרי האצטדיון הלאומי רמת גן), אצטדיון טדי, הקרוי על שמו של ראש העירייה בעבר, טדי קולק. באצטדיון טדי משחקות רוב קבוצות הכדורגל בעיר. אצטדיון ספורט משמעותי נוסף בעיר הוא אצטדיון האתלטיקה בגבעת רם, אשר אירח תחרויות ספורט היסטוריות משמעותיות. מועדוני בכדורגל המרכזיים בירושלים הם:

במזרח העיר קיימות מספר קבוצות כדורגל שמשחקות בליגת העל הפלסטינית: ג'בל מוכאבר שהייתה אלופה ב-2010 והילל אל-קודס, אלופת 2012[47]

כדורסל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולם הכדורסל המרכזי בעיר הוא פיס ארנה ירושלים. לתושבי ירושלים תרבות כדורסל מפותחת ביותר: עשרות מגרשי הכדורסל העירוניים מלאים עד אפס מקום בימי שישי בצהריים. המגרשים המרכזיים נמצאים בגן הפעמון ובגן סאקר. מדי שנה מקיימת עיריית ירושלים בכיכר ספרא אירוע כדורסל מרכזי לנוער, הנקרא "סטריט-בול". מועדוני בכדורסל המרכזיים בירושלים הם:

ענפי ספורט נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפועל ירושלים משחקת בליגת העל בכדורעף לגברים ומארחת משחקים באולם חוות הנוער הציוני שנמצא בשכונת קטמון. קבוצת הפועל ירושלים בכדוריד משחקת בליגה ארצית דרום ומארחת משחקים באולם מלחה.

בירושלים פועלות שתי אגודות שחייה מובילות בישראל: הפועל ירושלים - אגודת השחייה הגדולה בארץ ואלופת המדינה ברצף מאז שנות התשעים, ירושלים רבתי - בשיאה הגיעה למקום השני בארץ. בשחייה צורנית פועלת בעיר "מכבי יובלים". בירושלים קבוצת כדורמים: הפועל "איתן" ירושלים.

ירושלים ברס משחקת בליגת העל של ליגת ההוקי רולר הישראלית. Jerusalem Capitals היא קבוצת העבר של ירושלים ששיחקה בליגת ההוקי קרח הישראלית.

בעיר יש שתי קבוצות שמשחקות פוטבול אמריקאי בליגת הפוטבול הישראלית: ירושלים ליונס וירושלים קינגס. קבוצת רוגבי גברים, האריות ירושלים, קיימת משנות ה-70 בעיר, וקבוצת נשים, הלביאות ירושלים, הוקמה וקיימת משנות ה-90.‏[48]
מועדון לקרוס ירושלים הוא אחת משתי קבוצות לקרוס הקיימות בישראל.‏[49]

בירושלים ישנם שני מועדוני ריצה גדולים: "הסוללים ירושלים"‏[50] ו"מועדון ארוחת הבוקר".‏[51]

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכמי שיתוף פעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

P Jerusalem lion.png

פורטל ירושלים הוא שער לכל הנושאים הקשורים בעיר ירושלים, העיר הקדושה לשלוש הדתות ובעלת ההיסטוריה הארוכה והמורכבת. הפורטל מציג את ההיסטוריה של העיר, אתרים קדושים ומבנים חשובים בעיר, אישים, רחובות, שכונות ואנקדוטות מעניינות אודותיה.


ספרי הדרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: ירושלים
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.
  • מרדכי נאור (עורך), ירושלים עיר ועם - מדוד המלך עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות.
  • מאיר בן דב, אדם ואבן בירושלים, מודן הוצאה לאור, 1989.
  • דוד קרויאנקר, ירושלים - מבט ארכיטקטוני, ירושלים: כתר הוצאה לאור, 1996.
  • דוד קרויאנקר, אדריכלות בירושלים הבנייה בעיר העתיקה, ירושלים 1993.
  • אייל מירון (עורך), ירושלים וכל נתיבותיה - לסייר עם יד בן צבי, ירושלים: הוצאת יד בן צבי.
  • מאיר בן-דב, ביצורי ירושלים, החומות השערים והר הבית, תל אביב 1983.
  • אמנון רמון (עורך), עיר בסבך - לקסיקון ירושלים בת זמננו, בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפות, אטלסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


בירות המזרח התיכון

Flag of the United Arab Emirates.svg אבו דאביFlag of Iran.svg טהראןFlag of Bahrain.svg מנאמהFlag of Turkey.svg אנקרהFlag of Jordan.svg עמאןFlag of Israel.svg ירושליםFlag of Kuwait.svg כווית סיטיFlag of Lebanon.svg ביירותFlag of Egypt.svg קהירFlag of Syria.svg דמשקFlag of Oman.svg מאסקטFlag of Iraq.svg בגדאדFlag of Saudi Arabia.svg ריאדFlag of Qatar.svg דוחהFlag of Yemen.svg צנעא

אתרי עלייה לרגל באסלאם
מכהאל-מדינהירושליםקירואןנג'ףכרבלאכופהכאזמיהמשהדסאמראקום סמל האסלאם
בירות מדינות אסיה

אוזבקיסטן: טשקנטאזרבייג'ן: באקואיחוד האמירויות הערביות: אבו דאביאינדונזיה: ג'קרטה 3איראן: טהראןאפגניסטן: קאבולארמניה: ירוואןבהוטן: טהימפהובחריין: מנאמהבנגלדש: דאקהברוניי: בנדר סרי בגוואןגאורגיה: טביליסי 1הודו: ניו דלהיהמלדיביים: מאלההפיליפינים: מנילההרפובליקה הסינית: טאיפיי2הרפובליקה העממית של סין: בייג'ינגוייטנאם: האנויטג'יקיסטן: דושנבהטורקיה: אנקרה 1טורקמניסטן: אשגאבטיפן: טוקיוירדן: עמאןישראל: ירושליםכווית: כווית סיטילאוס: ויינטיאןלבנון: ביירותמונגוליה: אולן בטורמזרח טימור: דילי 3מיאנמר: נייפידאומלזיה: קואלה לומפורנפאל: קטמנדוסוריה: דמשקסינגפור: סינגפורסרי לנקה: קולומבועומאן: מאסקטעיראק: בגדאדערב הסעודית: ריאדפקיסטן: אסלאמאבאדקוריאה הדרומית: סיאולקוריאה הצפונית: פיונגיאנגקזחסטן: אסטנה 1קטאר: דוחהקירגיזסטן: בישקקקמבודיה: פנום פןרוסיה: מוסקבה 1תאילנד: בנגקוקתימן: צנעא


הערות: 1 חלק משטח המדינה נמצא באירופה. 2 הרפובליקה הסינית (טאיוואן) לא מוכרת על ידי האומות המאוחדות כמדינה רשמית. 3 חלק משטח המדינה נמצא באוקיאניה.
אסיה

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^
  2. ^ הגייה: אל-קֻדְס
  3. ^ הגייה: אוּרְשַׁלִם
  4. ^ הגובה 570 מטר בקואורדינטות 31°47′33.82″N 35°10′01.07″E / 31.7927278°N 35.1669639°E / 31.7927278; 35.1669639 בשכונת מוצא לפי Google Earth
  5. ^ הגובה 857 מטר בקואורדינטות 31°43′52.31″N 35°11′12.05″E / 31.7311972°N 35.1866806°E / 31.7311972; 35.1866806 בשכונת גילה לפי Google Earth
  6. ^ הגייה: יֶרוּסַלִים
  7. ^ כיבוש יבוס בידי דוד מסופר בשמואל ב' (פרק ה', 6-10), ובגרסה נוספת בדברי הימים א (י"א, 4-‏9
  8. ^ נתן שור, מדוע בנה סולימאן המפואר את חומות ירושלים, זאב וילנאי, הוצאת ספרים אריאל, 1987.
  9. ^ ראו: חדשות ארכאולוגיות, נ"ז, נ"ח, ירושלים ניסן תשל"ו; נתן שור, קרדום, 21-23, (יוני 1982), עמ' 40.
  10. ^ אגרת הרמב"ן, 1267, עמ' ?
  11. ^ קביעה זו היא הנפוצה והמקובלת ביותר במחקר. ראו למשל: יוסף דרורי, ירושלים בתקופה הממלוכית, אריאל, 83-84.
  12. ^ מאיר בן דוב, ירושלים בראי הדורות - מסע בירושלים לתולדותיה, כרטא - החברה הישראלית למפות ולהוצאה לאור, 2008.
  13. ^ ראש הממשלה דוד בן-גוריון מודיע בכנסת כי ירושלים היא בירת ישראל, אתר הכנסת.
  14. ^ עד סוף שנת 1985 חיו בשכונות אלו כ-106,000 תושבים (ישראל קמחי, ‏התפתחות דמוגרפית, כלכלית ומטרופולינית, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח).
  15. ^ רונן מדזיני, ירושלים מתחרדת: רק 1 מכל 8 תלמידים - חילוני, באתר ynet‏, 2 במאי 2010
  16. ^ צחיח אל-בח'ארי, ספר 58, חדית' 226 (תרגום אנגלי).
  17. ^ "המערכה על ירושלים", דורי גולד, בהוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, ת"א 2008, עמודים 95
  18. ^ Uri Rubin, Muhammad’s Night Journey (isra’) to al-Masjid al-Aqsa: Aspects of the Earliest Origins of the Islamic Sanctity of Jerusalem, al-Qantara, 2008 [1]
  19. ^ The Myth of al-Aqsa, ynetnews,September 15, 2008
  20. ^ ראו למשל אצל עופר לבנה-כפרי על קדמותם של חיבורים המוקדשים לירושלים בספרות הערבית, יב"ץ, 2000
  21. ^ השירות המטאורולוגי הישראלי
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 22.3 Amnon Cohen and Bernard Lewis. Population and Revenue in the Towns of Palestine in the Sixteenth Century. Princeton University Press, 1978, 14–15, 94. ISBN 0-691-09375-X. 
  23. ^ Edward Robinson, Biblical Researches in Palestine, Mount Sinai and Arabia Petraea: a journal of travels in the year 1838, Volume 2, 1841, page 85
  24. ^ 24.0 24.1 24.2 24.3 24.4 24.5 Jerusalem and its environs: quarters, neighborhoods, villages, 1800-1948. Wayne State University Press, 2001, 28. ISBN 0-8143-2909-8. אוחזר ב־14 July 2011. 
  25. ^ Usiel Oskar Schmelz, in Ottoman Palestine, 1800-1914: studies in economic and social history, page 35, Gad G. Gilbar, Brill Archive, 1990 [2]
  26. ^ Manashe Harrel, "The Jewish Presence in Jerusalem through the Ages", Jerusalem, John Day, 1974
  27. ^ אורנית עצר, ‏ירושלים: עלייה בפריון בקרב היהודים, באתר ערוץ 7, 30 במאי 2008
  28. ^ פרופיל ירושלים באתר הלמ"ס
  29. ^ ההנהגה היהודית בארץ ישראל בקבלה את תוכנית החלוקה השלימה עם בינאום ירושלים "בידיעה שלאור הרוב היהודי המובהק בעיר, תושבי ירושלים יבקשו להסתפח למדינה היהודית העתידית במשאל שיערך כעבור עשור", מתוך, דורי גולד, לקראת כ"ט בנובמבר: נזכרו בתוכנית החלוקה, ישראל היום, 25.11.2011
  30. ^ עצרת או"מ אישרה ב-38 נגד 14 את ההצעה האוסטרלית לבינאום ירושלים, דבר, 11 בדצמבר 1949
  31. ^ "איננו יכולים עוד לראות בהחלטת האו"ם מ-29 בנובמבר כל כוח מוסרי. לאחר שהאו"ם לא מימש את החלטתו שלו, אנו רואים את ההחלטה מ-29 בנובמבר בקשר לירושלים כבטלה ומבוטלת", מתוך נאומו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון בדיון בכנסת ב- 3.12.1949
  32. ^ בהמשך לסעיף 1 לפקודת שטח השיפוט והסמכויות תש"ח-1948 - חקיקה של מועצת המדינה הזמנית, שקבעה: "כל חוק החל על מדינת ישראל ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את מדינת ישראל כולה וגם כל חלק מארץ-ישראל אשר שר הביטחון הגדיר אותו בצו כמוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל", מתוך, עיתון רשמי, תש"ח, תוספת א', ע"מ 61
  33. ^ Ruth Lapidoth. The Jerusalem Question and Its Resolution. Martinus Nijhoff, 1994. ISBN 0-7923-2893-0. 
  34. ^ "התיירות לישראל 2009 - דו"ח סטטיסטי" מטעם משרד התיירות.
  35. ^ World's Best Awards 2010 - Africa and the Middle East. אוחזר ב־2010-07-11.
  36. ^ Jerusalem ranked among the best cities in the world. אוחזר ב־2010-10-10.
  37. ^ Jerusalem Filmed in Imax 3D
  38. ^ מלונאות ותיירות אתר העירייה
  39. ^ דן גבעון, פיתוח תיירותי בירושלים כעיר פוסט תעשייתית, גור עופר (עורך), חזון לירושלים - תוכנית לשיקום ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל
  40. ^ ההתייחסות לגובה הבניה ולתבנית הבניה באתר עיריית ירושלים
  41. ^ 12 גורדי שחקים ייבנו בכניסה לירושלים ויכילו מיליון מ"ר גלובס, 13/08/2012
  42. ^ עשרות מגדלים עומדים לצמוח בשנים הקרובות במרכז ירושלים נועם דביר, הארץ, 06.03.2011
  43. ^ ניר חסוןהסינמה סיטי הירושלמי יאפיל על בית המשפט העליון, באתר הארץ, 24 בינואר 2014
  44. ^ ב-2012 דורגה לפי דירוג שנחאי במקום ה-53 בעולם: דירוג שנגחאי 2012
  45. ^ נתנאל כ"ץ, העיר י-ם צריכה את הנוער שלה פעיל, ערוץ 7, 5.11.2012
  46. ^ כרטיס נוער ירושלמי, באתר עיריית ירושלים
  47. ^ תוצאות הליגה באתר soccerway.com
  48. ^ אתר איגוד הרוגבי הישראלי
  49. ^ באתר אגודת לקרוס ישראל
  50. ^ מועדון ריצה הסוללים ירושלים
  51. ^ מועדון ארוחת הבוקר
  52. ^ ערים שותפות, אתר עיריית ניו יורק
  53. ^ ללא הסכם רשמי, באתר הפורטל של פראג
  54. ^ באתר של מחוז קיוטו
  55. ^ מאורכב מאתר עיריית מרסיי

קואורדינטות: 31°47′0″N 35°13′0″E / 31.78333°N 35.21667°E / 31.78333; 35.21667