ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק בבירת מדינת ישראל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ירושלים (פירושונים).

ירושלים (להאזנה (מידע · עזרה). בערבית: אל-קֻדְס القـُدْس או אוּרְשַׁלִם أُورشَلِم; באנגלית, בצרפתית ובגרמנית: Jerusalem; בלטינית: Hierosolyma; ביוונית מודרנית: Ιεροσόλυμα‏^[1]) היא בירתה של מדינת ישראל והעיר הגדולה ביותר במדינה. מרכז חיי העם היהודי בימי קדם, ומושא געגועיו בשנות הגלות. העיר מקודשת לשלוש הדתות המונותאיסטיות: היהדות, האיסלאם והנצרות. משום מרכזיותה בעולמם של המאמינים, הייתה העיר מוקד למלחמות וסכסוכים הנמשכים עד עצם היום הזה. מאז סוף המאה ה-19, התפתחו סביב העיר העתיקה, שכונות העיר החדשה, המהוות כיום את רובה המוחלט של העיר.

ירושלים שוכנת בהרי יהודה, על קו פרשת המים הארצית של ארץ ישראל המערבית, בין הים התיכון לים המלח, ברום של 650-840 מטר מעל פני הים. ירושלים נמצאת בסְפָר המדבר. הקיץ חם ויבש, והחורף קר וגשום ולעתים אף יורד בעיר שלג, בעיקר בשכונותיה הגבוהות. כמות המשקעים הממוצעת בירושלים הנה 553 מ"מ לשנה (ישנו הבדל גדול בכמויות המשקעים בין מערבה הגשום של העיר למזרחה היובשני). הממוצע השנתי של הלחות בירושלים הוא כ-60%.

ראשה הנוכחי של עיריית ירושלים הוא אורי לופוליאנסקי. מספר החברים במועצת העירייה הוא 31.

תוכן עניינים 1 מקור השם 1.1 בעברית 1.2 בשפות אחרות 2 קדושתה של ירושלים 2.1 ביהדות 2.2 בנצרות 2.3 באסלאם 3 היסטוריה 3.1 ירושלים הקדומה 3.2 תקופת בית ראשון 3.3 תקופת בית שני 3.4 התקופה הרומית והביזנטית 3.5 התקופה המוסלמית והצלבנית 3.6 התקופה הממלוכית 3.6.1 תיאורו של אבן בטוטה 3.7 התקופה העות'מאנית 3.8 השלטון הבריטי 3.9 מלחמת העצמאות 3.10 לאחר הקמת מדינת ישראל 4 אוכלוסייה 4.1 דמוגרפיה 5 מעמדה החוקי של ירושלים 5.1 שגרירויות זרות בירושלים 6 תחבורה 7 תרבות, חינוך ובילוי 7.1 תרבות 7.2 ספורט 7.2.1 מועדוני הספורט של ירושלים 7.2.1.1 כדורגל 7.2.1.2 קט רגל 7.2.1.3 כדורסל 7.2.1.4 שחיה 8 עיריית ירושלים 9 מזג אוויר 10 ערים תאומות 11 הערות שוליים 12 ראו גם 13 לקריאה נוספת 14 קישורים חיצוניים

[עריכה] מקור השם

ערך מורחב – שמות ירושלים

[עריכה] בעברית

בניגוד לסברות שהוצעו בעבר, מקובל היום על רוב החוקרים כי שמה של ירושלים איננו מופיע בתעודות אֶבְּלָה שבסוריה מאמצעיתו האלף השלישי לפנה"ס. התעודות הראשונות בהן נזכר שמה של ירושלים, במידה רבה של ביטחון, הן כתבי המארות המצריים (בהם יש שתי קבוצות, הראשונה מן המאה ה-19 לפנה"ס והמאוחרת מן המאה ה-18 לפנה"ס). שמה של העיר מופיע בכתבי המארות כ"אשאמם" שאותו יש לקרוא ככל הנראה כ"רשלמם". בקבוצה המוקדמת של כתבי המארות נזכרים בעיר שני מלכים: ירקעם ושסען. בקבוצה המאוחרת יותר נזכר מלך אחד בלבד ששמו אינו קריא. זמנן של תעודות אלה מקביל לתקופה שבה על פי הממצא הארכאולוגי בוצרה לראשונה הגבעה עליה קמה העיר. מאוחר יותר מופיע שמה של העיר כאורוסלימה במכתבי אל עמרנה מן המאה ה-14 לפנה"ס. בדרך כלל סוברים ש"מלכיצדק מלך שלם" המופיע בספר בראשית, הוא למעשה מלך ירושלים. שלם היה שמו של אל מן הפנתאון המקומי. חוקרים סבורים, אם כן, כי ירושלים נקראה מלכתחילה על-שמו של האל שלם, וכי במקום היה אולי מקדש לפולחן האל הזה. המילה "ירו" לקוחה מן השורש השמי י.ר.ה שפירושו "ייסד" (ואף בעברית: או מי ירה אבן פִּנָּתָהּ - ספר איוב לח, ו), ולפיכך, על פי השערת חוקרי המקרא, משמעות השם המקורית היא "ייסד האל שלם", או העיר שאותה ייסד האל שלם. על פי המדרש, השם "ירושלים" הנו צירוף של השם שאברהם קרא לה, "הר ה' יראה" עם השם "שלם" וכך נוצר השם המלא של העיר, המופיע בתנ"ך בדרך כלל כ"ירושלם". במקרא מופיע שם העיר (חוץ מחמישה מקומות) בכתיב חסר, ללא יו"ד, מה שמרמז לכאורה על הקריאה הקדומה "ירושלֵם" (בדומה לשמה בארמית). עם זאת, הקרי הוא "ירושלים", וכך הוא גם שמה של העיר אצל חז"ל. על פי המסורת ירושלים היא עיר מוקפת חומה מימות (כלומר לפני)יהושע בן נון.

לירושלים שמות רבים; על פי המדרש בעברית יש 70 שמות לעיר: ירושלים, שלום, יראה, יבוס, גלעד, לבנון, ציון, מרום, ים, כיסא ה', עיר דוד, יפה נוף, הר ציון, ירכתי צפון, קריית מלך רב, משוש כל הארץ, בעולה, חפצי בה, אבן מעמסה, אפרתה, שדה יער, מנוחה, אריאל, הר מועד, יפה, בתולה, כלה, אשת נעורים, רבתי עם, רבתי בגוים, שרתי במדינות, עיר שחברה לה, בית תפלה, מגדל עדר, מצודה, ידידות, דרושה, עיר לא נעזבה, גילה, עדן, גן ה', הר מרום, ה' קדושים, עקרה, מוריה, הר גבוה, עיר היונה, קריה נאמנה, עיר הצדק, גיא חזיון, דלתות העמים, במות, נחלה, הר הקדש, הר חמד, גבעת הלבונה, עיר הנגב, הר מרום ישראל, שם חדש אשר פי ה' יקבנו.

בדומה לציון ארץ ישראל בשם "הארץ" ובית המקדש בשם "הבית", גם ירושלים נזכרת במקורות בשם "העיר" בה"א הידיעה, ללא ציון שמה (הגמרא, מסכת תענית כו: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר. ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר").

"ירושלים" בכתבי המארות

תעתיק: ꜣwšꜣmm (בלי שימוש בתווי־יוניקוד מיוחדים: 3wš3mm).

[עריכה] בשפות אחרות

בערבית, השם הנפוץ ביותר לירושלים כיום הוא "אל-קודס" (القـُدْس) שפירושו המילולי הוא "הקודש". בתרגום התנ"ך והברית החדשה לערבית, נקראת ירושלים: "אורשלים" ‎(أورشليم), אולם שם זה אינו נפוץ בשפה היומיומית. בכלי התקשורת הישראליים הממלכתיים בשפה הערבית מקובל לצרף את שני השמות: "אורשלים-אל-קודס" (‎أورشليم القدس), אולם נוהג זה אינו מקובל מחוץ לישראל, ואף לא בקרב הערבים אזרחי ישראל. בהקשרים דתיים מכונה ירושלים בערבית: القدس الشريف ("אל-קודס א-שריף"), כלומר "ירושלים הנכבדת" או "ירושלים הנעלה". בכתבים מוסלמיים מהתקופה הסמוכה לכיבוש המוסלמי של ירושלים, מופיע השם "איליא" (‎إيلياء)^[2] שהוא ככל הנראה קיצור של השם הלטיני: איליה קפיטולינה (ראו להלן). בכתבים ערביים מימי הביניים רווח השם: בית אל-מקדס (بيت المقدس) שהוא כנראה גלגול של "בית המקדש" בעברית, וזהו השם הנהוג כיום בפרסית. עד היום התואר "ירושלמי" בערבית ספרותית הוא: "מקדיסי" (مـَقـْدِسيّ). השם הערבי של ירושלים התקבל גם בטורקית: Kudüs.

בשנת 131 הקים הקיסר הרומי אדריאנוס על חורבות ירושלים מושבה רומית, וכינה אותה: "קולוניה איליה קפיטולינה" (Colonia Aelia Capitolina). "קולוניה" בלטינית פירושה "מושבה", Aelius היה שם משפחתו של אדריאנוס, ואילו הרכיב השלישי בשם הוקדש לאל הרומי יופיטר, ששמו המלא בלטינית הוא Iuppiter Capitolinus. בניית המושבה הרומית בעלת השם האלילי על חורבות ירושלים הייתה אחד הגורמים שהציתו את מרד בר כוכבא. השם הלטיני היה בשימוש כמה מאות שנים, כפי שמעידים כתבים מוסלמיים בערבית מהתקופה הסמוכה לכיבוש המוסלמי של ירושלים, אולם הוא נשכח זמן מה לאחר מכן.

בתרגום השבעים מופיע שמה של ירושלים: "ירוסלם" (Ιερουσαλήμ). באופן מקרי, פירוש המילה "ירוס" (ιερός) ביוונית הוא "קדוש", וייתכן שכך פורש שמה של ירושלים בפי דוברי יוונית. בתרגומו של הירונימוס לתנ"ך, המכונה "וולגטה", מתורגם השם ירושלים ל"היירוסלם" (Hierusalem), שהוא תעתוק ללטינית של הגרסה היוונית של השם. שמה של ירושלים ברוב לשונות אירופה כיום נגזר מהשם היווני או הלטיני, בשינויים פונטיים כאלה ואחרים (המשתקפים גם בכתיב).

[עריכה] קדושתה של ירושלים

[עריכה] ביהדות

ירושלים היא העיר הקדושה ביותר ליהדות. קדושתה נובעת מהאמונה הדתית שזהו המקום בו בחר הבורא לשכן את שכינתו ושמו (ועל כן היא נקראת בתהילים עיר האלוהים), כמו כן מהעובדה ההיסטורית של קיום בית המקדש הראשון ששכן בה בתחילת האלף הראשון לפני הספירה ובית המקדש השני שהתקיים בירושלים מן המאה הרביעית לפני הספירה עד המאה הראשונה לספירה. בזמן שהיו מקריבים קרבנות היו קרבנות שהיו מותרים באכילה רק בין חומות העיר. במסורת היהודית נאמר גם שאבן השתיה, שהייתה מתחת לקודש הקודשים, היא הסלע שממנו הושתת כל העולם, ומקום עקידת יצחק.

ירושלים אינה מופיעה בחמשת חומשי תורה בשמה, אלא כ"מָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ". יש השערה כי העיר שָלֵם הנזכרת בספר בראשית (יד, יח) היא ירושלים. ירושלים מופיעה בשמה פעמים רבות פעמים בשאר ספרי התנ"ך (653 פעמים), וכן במשנה, בתלמוד, ובתפילות (120 פעמים). כמו כן היא מופיעה בשם "ציון". רבים הם המייחסים את "הר המוריה" מקום עקידת יצחק, להר הבית.

על פי המקרא וההלכה ישנן כמה מצוות הכרוכות בירושלים, כאשר כולן סובבות סביב ריכוז הפולחן ובניית בית המקדש שם. המצווה המרכזית היא העליה לרגל, שלוש פעמים בשנה, בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות (שמות כג, יז). בבית המקדש יש גם להקריב את כל הקורבנות המוטלים על האדם - עקב נדר או חטא. בנוסף, יש מצווה להביא ביכורים לירושלים (שם כג, יט) וכן מצווה להביא את פירות השנה הרביעית לנטיעת העץ ולאוכלה בירושלים - נטע רבעי. כמו כן, יש מצווה להביא בשנים מסוימות את המעשר השני ולאוכלו בירושלים. כאשר ישנן בעיות משפטיות חמורות, מצווה להגיע לבית הדין הגדול בירושלים, כדי לבררן בפניו (דברים יז, ח).

בנוסף יש מצווה בתפילה להפנות את הפנים לכיוון ירושלים (ובירושלים עצמה - לכיוון הר הבית) על פי הנאמר בתפילת שלמה:

	כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבָיו בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ
-- דברי הימים ב' ו, לד

.

[עריכה] בנצרות

לנצרות בראשיתה (המאה ה-4) היה יחס דו ערכי לירושלים. מחד היא עיר בה, על פי המסורת הנוצרית, נמצאים האתרים בהם חי ומת ישו, כמו ויה דולורוזה או כנסיית הקבר הקדוש. אולם מאידך, חורבנה של ירושלים נתפס כעונשם של ישראל על כך שדחו את ישו כמשיח. בתקופה הביזנטית נבנתה ירושלים מחדש כעיר נוצרית, אולם הר הבית הושאר שומם, כסמל לחורבן העיר. חשיבותה של ירושלים בתפיסה הנוצרית עלתה עם כיבושה בידי המוסלמים, ובמיוחד בתקופת מסעי הצלב (המאה ה-11). עם כיבוש הארץ בידי הצלבנים הפכה ירושלים לבירת ממלכת ירושלים הצלבנית. עם זאת, יש גישות בנצרות המתייחסות לירושלים הנזכרת בתנ"ך ובברית החדשה באופן מטאפורי, כסמל למקום קדוש או טהור באשר הוא. לכן מדובר בנצרות על "ירושלים של מעלה" כנגד ירושלים הפיזית. גישה זו התפתחה, כנראה, לאור העובדה שירושלים לא הייתה נגישה לנוצרים ברוב התקופות, ובשל כך שמרכז הנצרות הקתולית נמצא ברומא. כיום נחשבת ירושלים אתר קדוש בעיני כל העדות הנוצריות, וביקור בה נחשב לזכות גדולה. ב-1917, כשנכבשה ירושלים בידי הבריטים מידי העות'מאנים המוסלמים, צלצלו פעמוני הכנסיות ברחבי אירופה לאות שמחה. הפילדמרשל הבריטי אדמונד אלנבי שעמד בראש הכוחות שכבשו את הארץ, ירד מסוסו ונכנס לירושלים ברגל, מפאת קדושת העיר.

[עריכה] באסלאם

ירושלים היא אחת מהערים הקדושות לאסלאם. באסלאם הסוני רואים את ירושלים כמקום הקדוש השלישי בחשיבותו, אחרי מכה ואל-מדינה, ולפיכך היא מכונה "ת'אלת' אל-חרמיין" (ثالث الحرمين) - השלישי מבין המקומות הקדושים.

מוחמד הורה על המוסלמים בימיו הראשונים לאסלאם להפנות את פניהם בתפילתם לכיוון ירושלים (כשם שעושים היהודים), אולם מאוחר יותר שינה את הוראתו, וקבע שיש להפנות את הפנים בתפילה לכיוון מכה. השינוי משתקף כבר בקוראן אולם הסיבה לשינוי אינה ברורה. ייתכן שהדבר נבע מכך שמכה כבר הייתה מוכרת בחצי האי ערב כאתר קדוש (ואילו ירושלים הייתה מוכרת הרבה פחות בתקופה ההיא). ייתכן שהדבר נבע מהמחלוקת שהתגלעה בין מוחמד לבין השבטים היהודיים בעיר אל-מדינה. הסבר נפוץ אחר מסביר את השינוי בכך שהכעבה במכה הייתה מוקד לעבודת אלילים, ולכן אי אפשר היה לפנות לעברה בעת התפילה לכתחילה וכברירת מחדל נבחרה ירושלים. אלא שלאחר שמוחמד סילק כל זכר לעבודת אלילים מהכעבה נפתרה הבעיה.
אחד מתארי ירושלים באסלאם, עד היום, הוא ‎"אולא אל-קיבלתיין" (أولى القبلتين), כלומר כיוון התפילה הראשון. באל-מדינה נמצא מסגד המכונה "ד'ו אל-קבלתיין" (ذو القبلتين), כיוון שיש בו שתי גומחות תפילה - אחת פונה לכיוון ירושלים, ואחת לכיוון מכה.

בקוראן עצמו ירושלים אינה נזכרת. מה שכן נזכר בו הוא "המסגד הקיצון" הוא מסגד אל אקצא (المسجد الأقصى), שממנו עלה מוחמד לרקיע השביעי על גבי בהמתו הפלאית אל-בוראק לקבל את מצוות התפילה. הפרשנות המוסלמית המקובלת (והמאוחרת יותר) מזהה את המקום עם הר הבית בירושלים ולפיכך מייחסים המוסלמים לירושלים קדושה כבר מימי ראשית האסלאם.

חשיבותה של ירושלים באסלאם החלה לעלות בהמאות ה-7 וה-8 לספירה עם הקמת המסגדים על הר הבית. התהליך נמשך לתוך המאות ה-11 וה-12 והגיע לשיאו בתקופת הכיבוש הצלבני וממלכת ירושלים. כאשר בתקופה האיובית הוא בא לכדי ביטוי. הכיבוש הצלבני כמו גם המלחמה הובילו לצורך לחזק את הקשרים של האסלאם לירושלים כפי שהדבר בה לידי ביטוי בהתפתחות ספרות "שבחי ירושלים".

[עריכה] היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של ירושלים

[עריכה] ירושלים הקדומה

הגרעין הקדום של ירושלים הוא מהתקופה הכלכוליתית על הגבעה הנקראת היום עיר דוד. ממצאים מתקופת הברונזה הקדומה נמצאו בסביבות מעיין הגיחון על ידי משלחת החוקר פארקר בשנת 1909, והם כוללים שברי חרס, המהווים עדות למגורים על יד מקור המים. הפיכתה של ירושלים מישוב ארעי לעיר קבע התרחש, ככל הנראה, במהלך המאה ה-19 לפנה"ס. במאה ה-14 לפנה"ס כבר הייתה ירושלים עיר מדינה כנענית מבוצרת וחשובה. על כך מעידים כתבי המארות בהם מוזכרת ירושלים פעמיים. אזכור זה של ירושלים - העיר היחידה באזור המוזכרת בכתבים - מעידה על חשיבות העיר. כן ניתן ללמוד על שינוי באופי השלטון, משלטון אוליגרכי - של מספר בתי אב- "ירקעם" ו"שסען", לשלטון אוטוקרטי - שלטון יחיד. ‏במאה ה-12 לפנה"ס עמד אדוני צדק מלך ירושלים בראש ברית מלכי הדרום במלחמתם נגד יהושע בן נון, והפסיד בקרב. מקור מקראי זה מאשש את המידע הנלמד מכתבי המארות, על פיו בירושלים שלט מושל יחיד בעמק איילון. אזכור תנכ"י נוסף המתייחס לתקופה זו, הוא עקדת יצחק, המתבצע בהר המוריה: "לך לך אל ארץ המֹריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אֹמר אליך... וישכם אברהם בבֹקר ... ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק ..." (בראשית פרק כ"ב, א-יד). על פי המסורת "ההר אשר אומר אליך" הוא הר הבית.

עם הגעת היבוסים לעיר נפתח פרק חדש בהיסטוריה של ירושלים ושמה התחלף ליבוס. שם זה נשאר בשימוש עד לכיבוש העיר על ידי דוד כעבור 200 שנה.

[עריכה] תקופת בית ראשון

על פי המסופר בתנ"ך הייתה ירושלים עיר יבוסית, עד שדוד המלך כבשה והפכה לבירתו.^[3] בנו שלמה בנה בה את בית המקדש. עם זאת, לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות חד משמעיות לקיום הממלכה המאוחדת או לגדולתה של ירושלים בתקופה זו, אלא רק להיותה בירת יהודה בתקופה מאוחרת יותר. עדויות אלו ניתן לראות במטבעות המודפסים בידי כובשי העיר השונים המתייחסים אליה בתור בירת יהודה.

ירושלים שכנה בתחילה על הגבעה המזוהה כ'עיר דוד', ומאוחר יותר התפשטה צפונה להר הבית. בימי המלך חזקיהו, בסוף המאה השמינית לפנה"ס, השתרעו גבולות העיר גם על הגבעה שמצדו המערבי של "הגיא האמצעי" (או ה"טירופיאון"), עליה שוכנים כיום (הרובע היהודי והארמני. באותה עת צרו על העיר צבאות אשור, והיא ניצלה בין היתר בזכות נקבת השילוח שהזרימה מים ממעיין הגיחון שהיה מחוץ לחומות העיר אל תוך העיר.

בשנת 598 לפנה"ס נכבשה ממלכת יהודה על ידי האימפריה הבבלית, ואחרי ניסיון מרד נגד השלטון הבבלי, כבש נבוכדנצר השני מלך בבל, בשנת 586 לפנה"ס, את העיר והחריב את בית המקדש. במהלך השנים התגלו בחפירות בסביבות ירושלים מספר ראשי חץ בבליים.

[עריכה] תקופת בית שני

ערך מורחב – ירושלים בתקופת בית שני

עם עליית האימפריה הפרסית, ופרסום הצהרת כורש הוקמה ירושלים מחדש כבירת הפרובינציה היהודית, אשר הצטמצמה לגבולת הגבעה המזרחית ונבנה בית המקדש השני – בתחילה במתכונת צנועה. בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה ללא קרב, העיר לא נפגעה והמשיכה להתפתח בתקופה ההלניסטית בה הייתה נתונה לרוב בידי הממלכה הסלאוקית. אנטיוכוס הרביעי ניסה לגרום להתייונות ירושלים ופגע בעבודת המקדש, ובתגובה פרץ בשנת 167 לפנה"ס מרד החשמונאים, שבסופו השתלטה משפחת בית חשמונאי על יהודה ושלטה בירושלים עד הכיבוש הרומי בשנת 63 לפנה"ס. בשנת 37 לפנה"ס מונה הורדוס על ידי הרומאים למלך יהודה, ועד מהרה השתלט על ירושלים. הורדוס הרחיב ופיאר את העיר, ובנה מחדש את בית המקדש במתכונת מפוארת. בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול נגד הרומאים, ובשנת 69 הגיע הצבא הרומי בראשותו של טיטוס לשערי ירושלים והטיל עליה מצור קשה. העיר נכבשה ונשרפה בשנת 70 ובית המקדש חרב. את הפיח מהשרפה ניתן לראות עד היום בחפירות הארכאולוגיות של אתרים מן התקופה.

אחרי המרד ירושלים נותרה שוממה מלבד הלגיון העשירי פרטנסיס שחנה בעיר והיה אחראי על שמירת הביטחון ביהודה.

[עריכה] התקופה הרומית והביזנטית

ירושלים עמדה בחורבנה עד זמן שלטון הקיסר אדריאנוס, שבנה אותה מחדש כעיר רומית בשם איליה קפיטולינה, ואסר על כניסת היהודים לתחומה. עם זאת, נראה כי האיסור לא נאכף בקפדנות, שכן ידוע על ישיבת יהודים בירושלים עוד במאה השנייה.

הקיסר קונסטנטינוס, בנסיונותיו לבסס את מעמדה של ירושלים כעיר נוצרית, חידש את אכיפת האיסור מימיו של אדריאנוס, אם כי הוא גם הקל אותו מעט בכך שהתיר ליהודים לעלות לירושלים לרגל תשעה באב, על-מנת להתאבל על חורבנה.

על-פי האגדה, אמו של קונסטנטינוס, הלנה, ביקרה בירושלם ומצאה את שרידיו של הצלב המקורי שעליו נצלב ישו. היא זיהתה את מקום הצליבה, שבו נבנתה כנסיית הקבר הקדוש.

יורשו של קונסטנטינוס, יוליאנוס, שהתנגד לנצרות, ביטל את האיסור על ישיבת יהודים בעיר, ואף תמך בהקמה מחודשת של בית המקדש, אולם הוא מת בטרם יצאו תוכניותיו אל הפועל, ויורשיו אימצו מחדש את הדת הנוצרית.

[עריכה] התקופה המוסלמית והצלבנית

בשנת 638 נכבשה ארץ ישראל על ידי המוסלמים. הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב פרסם את חוזה עומר - מנשר המבטיח את שלומם של תושבי ירושלים ואת שלמות רכושם. עד מהרה התיר השלטון המוסלמי את חזרת היהודים לעיר. על הר הבית הוקמו מסגד אל-אקצא, וכיפת הסלע.

בשנת 1099 כבשו משתתפי מסע הצלב הראשון את ירושלים אחרי מצור בן כמה שבועות וערכו טבח בתושביה המוסלמים והיהודים. אחרי מפלת הצלבנים בקרב קרני חיטין ב 4 ביולי 1187, הגיע צלאח א-דין לירושלים ב 20 בספטמבר והטיל עליה מצור. ב-2 באוקטובר נכנעה העיר וחזרה לשלטון מוסלמי. עם חזרת השלטון המוסלמי חזרו גם היהודים לחיות בעיר.

לאחר מאמצים דיפלומטיים, הצליח פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה להחזיר את השליטה בעיר לפרנקים בשנת 1229. הם אבדו אותה שוב בשנת 1244 ולא שלטו בה עוד לעולם.

[עריכה] התקופה הממלוכית

ערך מורחב – ירושלים בתקופה הממלוכית

במאה ה-13 עברה העיר מיד ליד. באביב 1219 נהרסו חומות ירושלים בפקודת הסולטאן האיובי אל מלכ אלמועעט'ם עיסא ^[4] וזאת מחשש שהנוצרים ישתלטו על העיר ותהיה בידם נקודת אחיזה מבוצרת. במשך 316 שנה נשארה ירושלים ללא חומות. ^[5] הממלוכים סברו כי שלטונם בארץ ישראל, בתקופה מ-1260עד 1516, איתן דיו והם לא חששו לשלומה של העיר. הם אף לא ייחסו לה חשיבות פוליטית, כבירת נפה, השליטה על העיר הייתה בידי נציב דמשק, בעוד צפת, עזה וכרך - בעבר הירדן היו בירות מחוזיות. הממלוכים אף לא דאגו כי העיר תשולב בדרכי הדואר הממלכתיות המהירות שהתקינו הסולטנים הממלוכים, לעומת זאת היא שימשה מרכז דתי חשוב והוקמה בה בניני פאר. ^[6] בשנת 1244 היא נכבשה על ידי הטטרים. באותה שנה היה גם קרב הירביה ,לא רחוק מהעיר עזה, בין ממלכת ירושלים הצלבנית ובעלי בריתה המוסלמים נגד מצרים. בקרב זה ניצחו המצרים והצלבנים נחלו את תבוסתם הקשה ביותר מאז אסונם בקרב קרני חיטין. בשנת 1247 עברה ירושלים לשליטת המצרים. בשנת 1259 הגיעו לעיר המונגולים. שנה לאחר מכן הממלוכים הביסו את המונגולים בקרב עין ג'אלוּת (עין חרוד)בשנת 1260 התבסס השלטון הממלוכי בירושלים והם השלימו את כיבוש ארץ ישראל בשנת 1291.

הממלוכים, שהיו עבדים מצריים במקורם, התאסלמו. בירושלים הם הביעו את הוקרתם לדת החדשה. הם טיפחו לימודי דת ובנו מבני קדושה. הממלוכים הם שהעניקו לירושלים חזית מוסלמית מוחלטת ללא תקדים בתולדותיה. עד היום ניכרים במבנים המוסלמים בירושלים התרומה של השליטים הממלוכים.

את השפעתם של הממלוכים על האדריכלות של המסגדים, המדרסות, הגשרים, הסבילים - מזרקות השתייה והסיפריות במצרים, סוריה, ארץ ישראל ובירושלים ניתן לראות עד ימינו.

בתקופת השליטים מבית איוב, מבנים עתיקים שהוסבו לצלבנים, הוסבו בחזרה למוסלמים, וכך :

• כיפת הסלע שהייתה קתדרלה templum domini חזרה להיות לציון מקום אבן השתיה.
• מסגד אל אקצה שהפך למרכז הטמפלרים בשם templum salomonis חזר להיות מסגד .

גם מחוץ להר הבית הייתה מקובלת מגמה זו.

• כנסיית סנטה אנה הפכה למדרסה צלאחיה.
• ארמון הפטריארך הפך לאל חנקה צלאחיה – מעון לסופים.
• בחזית כנסיית הקבר על חרבות הקפלה של בית החולים של הצלבנים הוקם מסגד עומר.

[עריכה] תיאורו של אבן בטוטה

הנוסע המוסלמי אבן בטוטה (1304 - 1377) מביא תיאור של ירושלים בתקופה הממלוכית. הוא ציין את פועלם של השליטים הממלוכים מהשושלת האיובית, שבנו בעיר מדרסות ובכך הורחבו לימודי האסלאם.

אבן בטוטה מתאר את ירושלים של 1326 כעיר קטנה ובה 10,000 תושבים שאיננה מרכז מסחרי וחשיבותה בהיותה מוקד לעולי רגל. הוא מצא בעיר מקומות קדושים רבים (למוסלמים היא המקום השלישי בקדושתו אחרי מכה ואל-מדינה). המושל הממלוכי של ירושלים שמע על הנוסע ושלח לקראתו משמר חיילים ועמם הגיע לירושלים. אבן בטוטה ביקר במסגד הגדול בעולם, כיפת הסלע, ונמלא התפעלות ממנו: מופלא, בעל יופי נדיר ואור זוהר הבוקע ממנו. מבחינה אדריכלית הוא מיוחד במינו: מבחוץ הוא מתומן ומפנים הוא גלילי. קירותיו מקושטים בזהב. במרכז אבן השתייה, שממנה עלה הנביא מוחמד לגן עדן. מהסלע יוצאת בליטת אבן בגובה אדם, מכוסה ברשת ובבסיסה מסגרת עץ ועליה שלט עם אחד מסמלי האסלאם - ה"חמסה". הוא מצטט אמרה כי תפילה בכיפת הסלע שקולה כנגד חמש מאות תפילות במסגד אחר.

אבן בטוטה ביקר גם במקומות הקדושים לנוצרים. בהר הבית ראה כנסייה ^[7], לא פחות נערצת מכנסיית הקבר שאליה עולים הנוצרים לרגל. לגביה הם "משקרים" (במקור), כיוון שהם טוענים שנמצא בה קברו של ישו ואליה בא אדם לבקש את עזרתו. כל העולה לרגל לשם צריך לשלם למוסלמים מס קבוע, ולהיות נתון למיני השפלות שונות שסובלים מהן הנוצרים בעל כורחם. בשיפולי הר הזיתים ביקר בכנסייה שבה קבורה מרים, אם ישו.

[עריכה] התקופה העות'מאנית

ערך מורחב – ירושלים בתקופה העות'מאנית

ב-1517 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית, וירושלים שוב זכתה בתקופת שגשוג. הסולטאן סולימאן המפואר בנה את חומות ירושלים המוכרות היום, ושיפץ את המצודה ואת מגדל דוד. אולם עם שקיעתה הממושכת של האימפריה העות'מאנית התדרדר גם מצבה של ירושלים, וחלקים גדולים בתוך העיר העתיקה היו שוממים. במאות ה-18 וה-19 היישוב היהודי החל להתעצם, ובשנת 1844 נמנו בעיר 7,120 יהודים לעומת 5,000 מוסלמים ו-3,390 נוצרים. רוב היהודים בעיר היו ספרדים, שהיו נתינים עות'מאניים, מה שהקל על מצבם החוקי והכלכלי. כמו כן היה לסירוגין יישוב אשכנזי קטן ועני, שהתבסס על החלוקה – תרומות מיהודי ארצות מוצאם.

[עריכה] השלטון הבריטי

ירושלים נכנעה לפני הבריטים במהלך מלחמת העולם הראשונה ב-10 בדצמבר 1917. יום לאחר מכן נכנס מפקד הכוחות הבריטיים, הגנרל אדמונד אלנבי, אל העיר העתיקה (ראו בהרחבה: גנרל אלנבי בירושלים).

מעמד העיר עלה ומרכזיותה גדלה. עם כינון המנדט הבריטי ב-1920 הייתה העיר למקום מושבו של הנציב העליון ומשרדי הממשלה. התנועה הציונית גם היא הקימה בעיר את בית המוסדות הלאומיים בו שכנו משרדי הסוכנות היהודית, קרן היסוד, ומושב הועד הלאומי. בשנת 1925 נחנכה על הר הצופים האוניברסיטה העברית. שכונות חדשות כמו רחביה ובית הכרם הוקמו. גם הציבור הערבי שיכן בעיר את מוסדותיו – המועצה המוסלמית העליונה והוועד הערבי העליון. גם שכונות ערביות נבנו מחוץ לחומות, ביניהן שייח' ג'ראח, וטלביה.

[עריכה] מלחמת העצמאות

בחלקה הראשון של מלחמת העצמאות היו בירושלים העברית שלושה פיגועים באמצעות מכוניות תופת: ^[8]

• ב-1 בפברואר 1948 פוצצו פקודיו של עבד אל קאדר אל חוסייני ועריקים בריטים מכונית תופת ליד בית העיתון היהודי באנגלית "פלסטיין פוסט", ברחוב "החבצלת" (אז "הסולל"). בפיגוע נהרג אדם אחד, נפצעו עשרים ונזק רב נגרם לרכוש.
• ב-22 בפברואר 1948 ביצעו אנשי עבד אל קאדר אל חוסייני ועריקים בריטים פיגוע ברחוב בן יהודה, ליד שני בתי המלון שבהם שהו חברי הפלמ"ח שליוו את השיירות לירושלים ^[9] ומפונים מרחוב הסולל. בפיגוע נהרגו 58 אנשים. בעקבותיו לא נכנסו עוד החיילים הבריטים לאזורים היהודיים בירושלים.
• ב-11 במרץ 1948 פוצץ סוכן כפול מכונית תופת בחצר בניין המוסדות הלאומיים. שבעה אנשים נהרגו, מאה נפצעו ואגף קרן היסוד נהרס.

על פי תוכנית החלוקה של האו"ם הייתה ירושלים אמורה להיות יחד עם בית לחם באזור מיוחד תחת שליטה בינלאומית. אולם עם פרוץ מלחמת העצמאות התעלמו מכך שני הצדדים וניסו לתפוס את השליטה בעיר. הכוחות הערביים חסמו בפני היהודים את הדרך לירושלים והפסיקו את זרם המים אליה. רק שיירות של משוריינים הצליחו לפרוץ לעיר במחיר דמים כבד ולהביא לה אספקה.

ערך מורחב – הרובע היהודי במלחמת השחרור

עם צאת הבריטים מהארץ ב-14 במאי 1948 השתלטו הכוחות הישראלים על מתחמי השלטון הבריטי, ואילו הלגיון הירדני הגיע ב-18 במאי אל העיר ונכנס לעיר העתיקה. ב-19 במאי הצליח כוח של הפלמ"ח להיכנס דרך שער ציון אל הרובע היהודי ולהביא אספקה ותגבורת, אולם למחרת השתלטו הערבים שוב על אזור שער ציון, והמצור על הרובע חודש. לבסוף נפל הרובע ב-28 במאי, מגניו נלקחו בשבי, תושביו היהודיים פונו בכוח ומבניו, כולל בתי הכנסת שבו, נהרסו.

ב-1 ביוני נפתחה דרך בורמה והמצור על ירושלים החל להתרופף.

בקרבות עשרת הימים ביולי נעשה ניסיון ישראלי לכבוש את העיר העתיקה, אולם הוא כשל.

[עריכה] לאחר הקמת מדינת ישראל

ב-17 באוגוסט 1949 הועלו עצמות בנימין זאב הרצל לקבורה בירושלים. הכנסת עלתה לירושלים בדצמבר 1949, ועד מהרה התיישבה בבית פרומין שבמרכז העיר. האוניברסיטה העברית שנאלצה לעזוב את הר הצופים המנותק עברה לקמפוס חדש בגבעת רם.

ב-5 בדצמבר 1949 הכריז דוד בן-גוריון [1] על ירושלים כעל בירת מדינת ישראל. ב-1965 נבחר טדי קולק לראשות העירייה מטעם מפא"י. קולק, אשר בתקופתו התרחשו שינויים משמעותיים ביותר בעיר, החזיק בתפקיד 28 שנים ברציפות, עד לשנת 1993. ב-30 באוגוסט 1966 נחנך משכן הכנסת החדש בגבעת רם.

ב-5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. הלגיון הירדני הפגיז את העיר היהודית וכבש את ארמון הנציב. צה"ל באמצעות החטיבה הירושלמית, עציון, הדף את ההתקפה הירדנית, ופתח במתקפה לכיוון דרום, בכיבוש מוצב הפעמון ליד רמת רחל. מצפון התקדמה חטיבת הראל שכבשה את מוצב הרדאר וניתקה את ירושלים המזרחית מרמאללה. חטיבה 55 כבשה את גבעת התחמושת, והתקדמה לתוך העיר המזרחית. יומיים אחר כך פרצה החטיבה לעיר העתיקה דרך שער האריות ממזרח. המח"ט, מוטה גור הודיע בקשר "הר הבית בידינו", והרב שלמה גורן תקע בשופר אל מול הכותל המערבי. עוד באותו החודש החליטה ממשלת ישראל להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, ולתושביה הפלסטינים ניתן מעמד של תושב קבע. מאז מלחמת ששת הימים נבנו שכונות רבות בשטח שנוסף לעיר (חלקן היו יישובים יהודיים שננטשו במלחמת השחרור) וכיום רוב תושביה היהודיים של העיר גרים בשכונות אלו. כיום ירושלים היא עיר במחוז ירושלים. לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2001, העיר מדורגת בדרוג חברתי-כלכלי בינוני (5 מתוך 10). אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת 2000 היה 34.9 אחוז. השכר הממוצע של השכירים בשנת 2000 היה 5,568 ש"ח (ממוצע ארצי: 6,835 ש"ח).

[עריכה] אוכלוסייה

אוכלוסיית ירושלים בתקופות שונות:

שנה	יהודים	מוסלמים	נוצרים	סה"כ
1525	1,000	3,700	אין מידע	4,700
1538	1,150	6,750	אין מידע	7,900
1553	1,634	11,750	אין מידע	13,384
1562	1,200	11,450	אין מידע	12,650
1844	7,120	5,000	3,390	15,510
1876	12,000	7,560	5,470	25,030
1896	28,110	8,560	8,750	45,420
1922	34,000	13,400	14,700	62,600
1931	51,200	19,900	19,300	90,500
1944	97,000	30,600	29,400	157,000
1948	100,000	40,000	25,000	165,000
1967	195,700	54,963	12,646	263,307
1980	292,300	אין מידע	אין מידע	407,100
1985	327,700	אין מידע	אין מידע	457,700
1987	340,000	121,000	14,000	475,000
1990	378,200	131,800	14,400	524,400
1995	482,000	164,300	16,300	662,600
1996	421,200	אין מידע	אין מידע	602,100
2000	448,800	208,700	אין מידע	657,500
2004	458,000	225,000	15,000	706,000
שנה	יהודים	מוסלמים	נוצרים	סה"כ
הערות: 1. גבולות העיר השתנו מעת לעת, בעיקר מאמצע המאה ה-19 ואילך. השינוי המשמעותי האחרון היה ב-1967, ובו הוכללו בשטח העיר כמה כפרים ועיירות שממזרח לה. 2. תושבים חסרי סיווג דתי בירושלים - שיעורם כ 1% מאוכלוסיית העיר (נכון ל 2004)

לפי נתוני הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) נכון לינואר 2008, יש בירושלים 733,300 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎1.9%‏. רוב תושבי ירושלים הם יהודים. היחס בין נשים לגברים הוא 1,007 נשים לכל 1,000 גברים.

לפי נתוני הלמ"ס נכון לינואר 2008, העיר מדורגת בדרוג חברתי-כלכלי בינוני-נמוך (4 מתוך 10). אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת תשס"ח (2007/2008) היה 35%. השכר הממוצע של השכירים בשנת 2007 היה 5,670 ש"ח (ממוצע ארצי: 7,324 ש"ח).

[עריכה] דמוגרפיה

אוכלוסייתה של ירושלים לאורך השנים השתנתה בהתאם לדתו ולאופיו של הכובש ששלט בה: מעת כיבוש העיר על ידי דוד המלך לפני כ-3000 שנה ועד חורבן בית המקדש הראשון, היה רוב אוכלוסייתה של ירושלים יהודי. לאחר יציאת עם ישראל לגלות בבל התמלאה ירושלים בבני עמים מקומיים, בעיקר שומרונים (או כותים). כשבעים שנה לאחר מכן שבו הגולים לירושלים, והעיר שבה לשמש כעיר יהודית מרכזית. למשך מאות שנים נוספות היה רוב יושביה של העיר