ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק בבירת מדינת ישראל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ירושלים (פירושונים).

ירושלים (להאזנה (מידע · עזרה). בערבית: אל-קֻדְס القـُدْس או אוּרְשַׁלִם أُورشَلِم; באנגלית, בצרפתית ובגרמנית: Jerusalem; בלטינית: Hierosolyma; ביוונית מודרנית: Ιεροσόλυμα‏ ^[1]) היא בירתה של מדינת ישראל והעיר הגדולה ביותר במדינה. מרכז חיי העם היהודי בימי קדם, ומושא געגועיו בשנות הגלות. העיר מקודשת לשלוש הדתות המונותאיסטיות: היהדות, האיסלאם והנצרות. משום מרכזיותה בעולמם של המאמינים, הייתה העיר מוקד למלחמות וסכסוכים הנמשכים עד עצם היום הזה. מאז סוף המאה ה-19, התפתחו סביב העיר העתיקה, שכונות העיר החדשה, המהוות כיום את רובה המוחלט של העיר.

ירושלים שוכנת בהרי יהודה, על קו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל המערבית, בין הים התיכון לים המלח, ברום של 650-880 מטר מעל פני הים.

ראש עיריית ירושלים הנוכחי הוא ניר ברקת. מספר החברים במועצת העירייה הוא 31.

ב־1981 הוכרזה העיר העתיקה של ירושלים כאתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו (בעקבות בקשה של ירדן), והיא נמצאת ברשימת האתרים בסיכון.

תוכן עניינים 1 מקור השם 1.1 בעברית 1.2 בשפות אחרות 2 קדושתה של ירושלים 2.1 ביהדות 2.2 בנצרות 2.3 באסלאם 3 היסטוריה 3.1 ירושלים הקדומה 3.2 תקופת בית ראשון 3.3 תקופת בית שני 3.4 התקופה הרומית והביזנטית 3.5 התקופה המוסלמית 3.6 התקופה הצלבנית 3.7 התקופה הממלוכית 3.8 התקופה העות'מאנית 3.9 השלטון הבריטי 3.10 מלחמת העצמאות 3.11 לאחר הקמת מדינת ישראל 4 אוכלוסייה 4.1 דמוגרפיה 5 מעמדה החוקי של ירושלים 6 תחבורה 6.1 תשתיות כבישים 6.2 תחבורה ציבורית 6.3 תחבורה אווירית 7 תרבות, חינוך ובילוי 7.1 תרבות 7.2 ספורט 7.2.1 מועדוני הספורט של ירושלים 7.2.1.1 כדורגל 7.2.1.2 כדורסל 7.2.1.3 שחיה 7.2.1.4 כדורגל חופים 8 עיריית ירושלים 9 אקלים 10 ערים תאומות 11 גלריית תצלומים 12 ראו גם 13 לקריאה נוספת 14 קישורים חיצוניים 15 הערות שוליים

[עריכה] מקור השם

ערך מורחב – שמות ירושלים

[עריכה] בעברית

התעודות הראשונות בהן נזכר שמה של ירושלים במידה רבה של ביטחון, בצורה הדומה לשם העברי הן כתבי המארות המצריים. שמה של העיר מופיע בכתבי המארות כ"אשאמם" שאותו יש לקרוא ככל הנראה כ"רשלמם". זמנן של תעודות אלה מקביל לתקופה שבה על פי הממצא הארכאולוגי בוצרה לראשונה הגבעה עליה קמה העיר. מאוחר יותר מופיע שמה של העיר כ"אורוסלימה" במכתבי אל עמרנה מן המאה ה-14 לפנה"ס.

נוטים לסבור ש"מלכיצדק מלך שלם" המופיע בספר בראשית, הוא למעשה מלך ירושלים. 'שלם' היה שמו של אל מן הפנתאון המקומי. חוקרים סבורים, אם כן, כי ירושלים נקראה מלכתחילה על-שמו של האל שלם, וכי במקום היה אולי מקדש לפולחן האל הזה. המילה "ירו" לקוחה מן השורש השמי י. ר.ה שפירושו "ייסד" (ואף בעברית: או מי ירה אבן פִּנָּתָהּ - ספר איוב לח, ו), ולפיכך, על פי השערת חוקרי המקרא, משמעות השם המקורית היא "ייסד האל שלם", או העיר שאותה ייסד האל שלם.

על פי המדרש, השם "ירושלים" הנו צירוף של השם שאברהם קרא לה, "הר ה' יראה" עם השם "שלם" וכך נוצר השם המלא של העיר, המופיע בתנ"ך בדרך כלל כ"ירושלם". במקרא מופיע שם העיר (חוץ מחמישה מקומות) בכתיב חסר, ללא יו"ד, מה שמרמז לכאורה על הקריאה הקדומה "ירושלֵם" (בדומה לשמה בארמית). עם זאת, הקרי הוא "ירושלים", וכך הוא גם שמה של העיר אצל חז"ל. על פי המסורת ירושלים היא עיר מוקפת חומה מימות (כלומר לפני)יהושע בן נון.

לירושלים שמות רבים; על פי המדרש, ישנם 70 שמות עבריים לעיר. העיקרים שבהם הם: ירושלים, שלום, יראה, יבוס, ציון, עיר דוד, ויפה נוף.

בדומה לציון ארץ ישראל בשם "הארץ" ובית המקדש בשם "הבית", גם ירושלים נזכרת במקורות בשם "העיר" בה"א הידיעה, ללא ציון שמה (הגמרא, מסכת תענית כו: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... בשבעה עשר בתמוז נשברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר..."

"ירושלים" בכתבי המארות

תעתיק: ꜣwšꜣmm (בלי שימוש בתווי־יוניקוד מיוחדים: 3wš3mm).

[עריכה] בשפות אחרות

בשנת 131 הקים הקיסר הרומי אדריאנוס על חורבות ירושלים מושבה רומית, וכינה אותה: "קולוניה איליה קפיטולינה" (Colonia Aelia Capitolina). "קולוניה" בלטינית פירושה "מושבה", Aelius היה שם משפחתו של אדריאנוס, ואילו הרכיב השלישי בשם הוקדש לאל הרומי יופיטר, ששמו המלא בלטינית הוא Iuppiter Capitolinus. השם הלטיני היה בשימוש כמה מאות שנים, כפי שמעידים כתבים מוסלמיים בערבית מהתקופה הסמוכה לכיבוש המוסלמי של ירושלים, אולם הוא נשכח זמן מה לאחר מכן.

בתרגום השבעים מופיע שמה של ירושלים: "ירוסלם" (Ιερουσαλήμ). באופן מקרי, פירוש המילה "ירוס" (ιερός) ביוונית הוא "קדוש", וייתכן שכך פורש שמה של ירושלים בפי דוברי יוונית. בתרגומו של הירונימוס לתנ"ך, המכונה "וולגטה", מתורגם השם ירושלים ל"היירוסלם" (Hierusalem), שהוא תעתוק ללטינית של הגרסה היוונית של השם. שמה של ירושלים ברוב לשונות אירופה כיום נגזר מהשם היווני או הלטיני, בשינויים פונטיים כאלה ואחרים (המשתקפים גם בכתיב).

בערבית, השם הנפוץ ביותר לירושלים כיום הוא "אל-קודס" (القـُدْس) שפירושו המילולי הוא "הקודש". בתרגום התנ"ך והברית החדשה לערבית, נקראת ירושלים: "אורשלים" ‎(أورشليم), אולם שם זה אינו נפוץ בשפה היומיומית. בהקשרים דתיים מכונה ירושלים בערבית: القدس الشريف ("אל-קודס א-שריף"), כלומר "ירושלים הנכבדת" או "ירושלים הנעלה". במקורות איסלמיים רבים מוזכרת העיר בשם "בית אלמקדס" (بيت المقدس) המבוסס על הביטוי העברי "בית המקדש". שם זה מצוי כיום בשימוש בשפה הפרסית, אם כי השם השכיח בפרסית לירושלים הוא "אורשלים".

[עריכה] קדושתה של ירושלים

[עריכה] ביהדות

ירושלים היא העיר הקדושה ביותר ליהדות. קדושתה נובעת מהאמונה הדתית שזהו המקום בו בחר הבורא לשכן את שכינתו ושמו (ועל כן היא נקראת בתהילים עיר האלוהים), כמו כן מהעובדה ההיסטורית של קיום בית המקדש הראשון ששכן בה בתחילת האלף הראשון לפני הספירה ובית המקדש השני שהתקיים בירושלים מן המאה הרביעית לפני הספירה עד המאה הראשונה לספירה. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו קרבנות שהיו מותרים באכילה רק בין חומות העיר. במסורת היהודית נאמר גם שאבן השתיה, שהייתה מתחת לקודש הקודשים, היא הסלע שממנו הושתת כל העולם, ומקום עקידת יצחק.

ירושלים אינה מופיעה בחמשת חומשי תורה בשמה, אלא כ"מָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ". יש השערה כי העיר שָלֵם הנזכרת בספר בראשית (יד, יח) היא ירושלים. ירושלים מופיעה בשמה פעמים רבות בשאר ספרי התנ"ך (653 פעמים), וכן במשנה, בתלמוד, ובתפילות (120 פעמים). כמו כן היא מופיעה בשם "ציון". רבים הם המייחסים את "הר המוריה" מקום עקידת יצחק, להר הבית.

ערך מורחב – ירושלים בהלכה

על פי המקרא וההלכה ישנן כמה מצוות הכרוכות בירושלים, כאשר כולן סובבות סביב ריכוז הפולחן ובניית בית המקדש שם. המצווה המרכזית היא העליה לרגל, שלוש פעמים בשנה, בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות (שמות כג, יז). בבית המקדש יש גם להקריב את כל הקורבנות המוטלים על האדם - עקב נדר או חטא. בנוסף, יש מצווה להביא ביכורים לירושלים (שם כג, יט) וכן מצווה להביא את פירות השנה הרביעית לנטיעת העץ ולאוכלה בירושלים - נטע רבעי. כמו כן, יש מצווה להביא בשנים מסוימות את המעשר השני ולאוכלו בירושלים. כאשר ישנן בעיות משפטיות חמורות, מצווה להגיע לבית הדין הגדול בירושלים, כדי לבררן בפניו (דברים יז, ח).

בנוסף יש מצווה בתפילה להפנות את הפנים לכיוון ירושלים (ובירושלים עצמה - לכיוון הר הבית) על פי הנאמר בתפילת שלמה:

	כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבָיו בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ
– דברי הימים ב' ו, לד

[עריכה] בנצרות

בראשית הנצרות (המאה ה-4) היה בה יחס דו ערכי לירושלים. מחד היא עיר בה, על פי המסורת הנוצרית, נמצאים האתרים בהם חי ומת ישו, כמו ויה דולורוזה או כנסיית הקבר הקדוש. אולם מאידך, חורבנה של ירושלים במרד הגדול נתפס כעונש לעם ישראל על כך שדחו את ישו כמשיח. בתקופה הביזנטית נבנתה ירושלים מחדש כעיר נוצרית, אולם הר הבית הושאר שומם, כסמל לחורבן העיר.

ערך מורחב – תיירות צליינית

חשיבותה של ירושלים בתפיסה הנוצרית עלתה עם כיבושה בידי המוסלמים, ובמיוחד בתקופת מסעי הצלב (המאה ה-11). עם כיבוש הארץ בידי הצלבנים הפכה ירושלים לבירת ממלכת ירושלים הצלבנית. עם זאת, יש גישות בנצרות המתייחסות לירושלים הנזכרת בתנ"ך ובברית החדשה באופן מטאפורי, כסמל למקום קדוש או טהור באשר הוא. לכן מדובר בנצרות על "ירושלים של מעלה" כנגד ירושלים הפיזית. גישה זו התפתחה, כנראה, לאור העובדה שירושלים לא הייתה נגישה לנוצרים ברוב התקופות, ובשל כך שמרכז הנצרות הקתולית נמצא ברומא. כיום נחשבת ירושלים אתר קדוש בעיני כל העדות הנוצריות, וביקור בה (הנקרא צליינות) נחשב לזכות גדולה.

ב-1917, כשנכבשה ירושלים בידי הבריטים מידי העות'מאנים המוסלמים, צלצלו פעמוני הכנסיות ברחבי אירופה לאות שמחה. הפילדמרשל הבריטי אדמונד אלנבי שעמד בראש הכוחות שכבשו את הארץ, ירד מסוסו ונכנס לירושלים ברגל, מפאת קדושת העיר.

[עריכה] באסלאם

ירושלים היא אחת מהערים הקדושות לאסלאם. באסלאם הסוני נחשבת ירושלים למקום השלישי בחשיבותו, לאחר מכה ואל-מדינה, ולפיכך היא מכונה "ת'אלת' אל-חרמיין" (ثالث الحرمين) – השלישי מבין שני המקומות הקדושים.

אחד מתאריה של ירושלים באסלאם הוא "אולא אל-קיבלתיין" (أولى القبلتين) – הראשונה מבין שני כיווני התפילה. מקור הכינוי הוא באמונה המוסלמית שבראשית האסלאם מוחמד הורה להתפלל לכיוון ירושלים, ומאוחר יותר שינה את כיוון התפילה אל הכעבה שבמכה. השינוי בכיוון התפילה משתקף בסורה 2, אל-בקרה / פסוקים 142-144.

הסיבה לשינוי כיוון התפילה אינה ברורה, ובמסורת המוסלמית ניתנים לכך הסברים שונים. מסופר, למשל, כי מוחמד התפלל לכיוון ירושלים כדי לרצות את היהודים, אך הם לעגו לו ולכן פנה לכיוון הכעבה. לפי גרסה אחרת מוחמד התפלל לכיוון ירושלים עד שגילה שזהו כיוון התפילה של היהודים; אז פנה להתפלל לכיוון הכעבה. הסברים אחרים נסבים סביב מעמדה הקדוש של מכה בחצי האי ערב ערב עליית האסלאם, בניגוד לירושלים, שהייתה פחות מוכרת באותה תקופה. לפי הסבר אחר, הכעבה במכה הייתה מוקד של עבודת אלילים ולכן מלכתחילה אי אפשר היה לפנות לעברה בעת התפילה, וכברירת מחדל נבחרה ירושלים. לאחר שמוחמד סילק כל זכר לעבודת אלילים מהכעבה שוב לא הייתה מניעה להתפלל לכיוונה.

זכר לשני כיווני התפילה ניתן למצוא במסגד באל-מדינה המכונה "ד'ו אל-קיבלתיין" (ذو القبلتين), היות שיש בו שתי גומחות תפילה – האחת פונה לכיוון ירושלים, והאחרת לכיוון מכה.

מקור קדושתה של ירושלים באסלאם שנוי במחלוקת בקרב חוקרי האסלאם והמזרחנים. עיקר המחלוקת נסב סביב השאלה האם נחשבה ירושלים לקדושה באסלאם כבר מראשיתו, או שמא קדושתה התפתחה בתקופה מאוחרת יותר. שורש המחלוקת נעוץ בכך שירושלים אינה מוזכרת בקוראן באף אחד משמותיה המקובלים: בית אל-מקדס (بيت المقدس), איליאא' (إيلياء, על שם איליה קפיטולינה), אל-קודס (القدس). הכינוי "אל-מסג'ד אל-אקצא" (المسجد الأقصى), המוזכר בסורה 17, אל-אסראא' / פסוק 1, עורר פרשנויות שונות, הן בקרב המלומדים המוסלמים הקדומים והן בקרב חוקרים מודרניים. היו שזיהו אותו עם ירושלים או עם מסגד אל-אקצא שבירושלים; לפי המסורת המוסלמית, זהו יעדו של המסע הלילי של מוחמד (الإسراء, אלאסראא') ומקום עלייתו השמימה (المعراج, אלמעראג'). אחרים ראו בו כינוי למסגד שנמצא בדרך בין מכה לטאא'ף או למסגד שנמצא בשמים. לאחרונה טען החוקר אורי רובין כי הפרשנות של אל-מסג'ד אל-אקצא כמסגד שמימי היא פרשנות שיעית שמטרתה להפחית ממעמדה של ירושלים בתקופה האומיית, וכי פסוק 1 בסורה 17 מתייחס במקורו לחזון של הנביא מוחמד על מסע לילי לירושלים. לעומת רובין, המזרחן מרדכי קידר סבור שקדושתה של ירושלים באסלאם החלה רק כמה עשרות שנים לאחר מותו של הנביא מוחמד, ושמאחורי קדושת ירושלים עמדו מאז ומתמיד אינטרסים פוליטיים, החל מהמאה ה-7 ועד ימים אלה.

חשיבותה של ירושלים באסלאם החלה לעלות במאות ה-7 וה-8, עם הקמת המסגדים על הר הבית. התהליך נמשך במאות ה-11 וה-12, והגיע לשיאו בתקופת מסעי הצלב וממלכת ירושלים. על רקע הכיבוש הצלבני של ירושלים, התפתחה ספרות של "שבחי ירושלים" (فضائل بيت المقدس, فضائل القدس, פצ'אאל בית אלמקדס, פצ'אאל אלקדס), שמחזקת את מעמדה של ירושלים באסלאם.

אתרי עלייה לרגל באסלאם
מכה · אל-מדינה · ירושלים · קירואן · נג'ף · כרבלא · כופה · כאזמיה · משהד · סאמרא · קום

[עריכה] היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של ירושלים

[עריכה] ירושלים הקדומה

הגרעין הקדום של ירושלים הוא מהתקופה הכלכוליתית על הגבעה הנקראת היום עיר דוד. ממצאים מתקופת הברונזה הקדומה נמצאו בסביבות מעיין הגיחון על ידי משלחת החוקר פארקר בשנת 1909, והם כוללים שברי חרס, המהווים עדות למגורים על יד מקור המים. הפיכתה של ירושלים מישוב ארעי לעיר קבע התרחשה, ככל הנראה, במהלך המאה ה-19 לפנה"ס. במאה ה-14 לפנה"ס כבר הייתה ירושלים עיר מדינה כנענית מבוצרת וחשובה. על כך מעידים כתבי המארות בהם מוזכרת ירושלים פעמיים. אזכור זה של ירושלים - העיר היחידה באזור המוזכרת בכתבים - מעידה על חשיבות העיר. כן ניתן ללמוד על שינוי באופי השלטון, משלטון אוליגרכי - של מספר בתי אב- "ירקעם" ו"שסען", לשלטון אוטוקרטי - שלטון יחיד. ‏

אזכור תנכ"י נוסף המתייחס לתקופה זו, הוא עקדת יצחק, המתבצע בהר המוריה: "לך לך אל ארץ המֹריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אֹמר אליך... וישכם אברהם בבֹקר ... ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק ..." (בראשית פרק כ"ב, א-יד). על פי המסורת "ההר אשר אומר אליך" הוא הר הבית. במאה ה-12 לפנה"ס עמד אדוני צדק מלך ירושלים בראש ברית מלכי הדרום במלחמתם נגד יהושע בן נון, והפסיד בקרב. מקור מקראי זה מאשש את המידע הנלמד מכתבי המארות, על פיו בירושלים שלט מושל יחיד.

על פי המסורת, ירושלים היא עיר מוקפת חומה עוד מתקופת יהושע בן נון. דבר שיש לו משמעות לגבי קביעת ימי הפורים.

עם הגעת היבוסים לעיר נפתח פרק חדש בהיסטוריה של ירושלים ושמה התחלף ליבוס. שם זה נשאר בשימוש עד לכיבוש העיר על ידי דוד כעבור 200 שנה.

[עריכה] תקופת בית ראשון

ערך מורחב – ירושלים בתקופת בית ראשון

על פי המסופר בתנ"ך הייתה ירושלים עיר יבוסית, עד שדוד המלך כבשה והפכה לבירתו ^[2]. בנו שלמה בנה בה את בית המקדש הראשון. עם זאת, לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות חד משמעיות לקיום הממלכה המאוחדת או לגדולתה של ירושלים בתקופה זו, אלא רק להיותה בירת ממלכת יהודה בתקופה מאוחרת יותר. עדויות אלו ניתן לראות במטבעות המודפסים בידי כובשי העיר השונים, המתייחסים אליה בתור בירת יהודה.

ירושלים שכנה בתחילה על הגבעה המזוהה כ'עיר דוד', ומאוחר יותר התפשטה צפונה להר הבית. בימי המלך חזקיהו, בסוף המאה השמינית לפנה"ס, השתרעו גבולות העיר גם על הגבעה שמצדו המערבי של "הגיא האמצעי" (או ה"טירופיאון"), עליה שוכנים כיום הרובע היהודי והארמני. באותה עת צרו על העיר צבאות אשור, והיא ניצלה בין היתר בזכות נקבת השילוח שהזרימה מים ממעיין הגיחון שהיה מחוץ לחומות העיר אל תוך העיר.

בשנת 598 לפנה"ס נכבשה ממלכת יהודה על ידי האימפריה הבבלית, ואחרי ניסיון מרד נגד השלטון הבבלי, כבש נבוכדנצר השני מלך בבל, בשנת 586 לפנה"ס, את העיר והחריב את בית המקדש הראשון. במהלך השנים התגלו בחפירות בסביבות ירושלים מספר ראשי חץ בבליים.

[עריכה] תקופת בית שני

ערך מורחב – ירושלים בתקופת בית שני

עם עליית האימפריה הפרסית, ופרסום הצהרת כורש הוקמה ירושלים מחדש כבירת הפרובינציה היהודית, אשר הצטמצמה לגבולת הגבעה המזרחית. באותה תקופה נבנה בית המקדש השני – בתחילה במתכונת צנועה.

בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה ללא קרב, העיר לא נפגעה והמשיכה להתפתח בתקופה ההלניסטית בה הייתה נתונה לרוב בידי הממלכה הסלאוקית. אנטיוכוס הרביעי ניסה לגרום להתיוונות ירושלים ופגע בעבודת המקדש. בתגובה פרץ בשנת 167 לפנה"ס מרד החשמונאים, שבסופו השתלטה משפחת בית חשמונאי על יהודה ושלטה בירושלים עד הכיבוש הרומי בשנת 63 לפנה"ס.

בשנת 37 לפנה"ס מונה הורדוס על ידי הרומאים למלך יהודה, ועד מהרה השתלט על ירושלים. הורדוס הרחיב ופיאר את העיר, ובנה מחדש את בית המקדש במתכונת מפוארת. (מקדש הורדוס) בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול נגד הרומאים, ובשנת 69 הגיע הצבא הרומי בראשותו של טיטוס לשערי ירושלים והטיל עליה מצור קשה. העיר נכבשה ונשרפה בשנת 70 ובית המקדש חרב.

אחרי המרד ירושלים נותרה שוממה מלבד הלגיון העשירי פרטנסיס שחנה בעיר והיה אחראי על שמירת הביטחון ביהודה.

[עריכה] התקופה הרומית והביזנטית

ערך מורחב – איליה קפיטולינה

ירושלים עמדה בחורבנה עד זמן שלטון הקיסר אדריאנוס, שבנה אותה מחדש כעיר רומית בשם איליה קפיטולינה, ואסר על כניסת היהודים לתחומה. עם זאת, נראה כי האיסור לא נאכף בקפדנות, שכן ידוע על ישיבת יהודים בירושלים עוד במאה השנייה. צעד זה היה מהגורמים לפרוץ מרד בר כוכבא.

הקיסר קונסטנטינוס, בנסיונותיו לבסס את מעמדה של ירושלים כעיר נוצרית, חידש את אכיפת האיסור מימיו של אדריאנוס, אם כי הוא גם הקל אותו מעט בכך שהתיר ליהודים לעלות לירושלים לרגל תשעה באב, על-מנת להתאבל על חורבנה.

על-פי האגדה הנוצרית, אמו של קונסטנטינוס, הלנה, ביקרה בירושלים ומצאה את שרידיו של הצלב המקורי שעליו נצלב ישו. היא זיהתה את מקום הצליבה, שבו נבנתה כנסיית הקבר הקדוש.

יורשו של קונסטנטינוס, יוליאנוס, שהתנגד לנצרות, ביטל את האיסור על ישיבת יהודים בעיר, ואף תמך בהקמה מחודשת של בית המקדש, אולם הוא מת בטרם יצאו תוכניותיו אל הפועל, ויורשיו אימצו מחדש את הדת הנוצרית.

[עריכה] התקופה המוסלמית

אחרי המפלה בקרב הירמוך, בשנת 636 , בחודש נובמבר , הגיע אבו אובידאן אבן אל-גר'ח (Abu Ubaidah ibn al-Jarrah), מצביא צבא ראשידון (Rashidun army), אל שערי ירושלים. לאחר מצור של ששה חודשים הנוצרים הסכימו להכנע לח'ליף עומר בן אל-ח'טאב . תנאי הכניעה נכללו בחוזה עומר בינו לבין הפטריארך של העיר סוםרוניוס. בחוזה הובטחו שלומם של הנוצרים ושלמות כנסיותיהם , ונאסרה ישיבת יהודים בירושלים לאמור: "שום יהודי לא יגור עמם בירושלים" ‏‏^[3] .לפי הדעה המקובלת, לא קוים למעש האיסור על ישיבת היהודים בירושלים או הוסר תוך שלש שנים, כאשר השלימו המוסלמים את כיבוש ארץ ישראל ‏‏^[4].

הכובש המוסלמי ביקר בקבר דוד, לאחר שהפטריארך הציג לו את המקום בתור "הר-הבית", ומצא אותו מלא אשפתות "אשר מילאו הנוצרים בשנאתם ליהודים" ^[5]. אלי שילר ^[6] מביא את המסורת לפיה היו אלו היהודים שהראו למוסלמים את מקום המקדש לשעבר. "הד לכך במסורת המספרת על יהודי (מומר) כעב אל-אחבר, שהורה לעומר את מקום אבן השתייה."

לאחר שהח'ליף עומר הקים על הר הבית את מסגד אל-אקצא, וכיפת הסלע, היהודים שרתו בהר הבית ותפקידם היה "לטאטא בכל יום". מוג'יר א-דין מספר על "שמשים יהודים שהיו פטורים ממס גולגולת, שלתחילה היה מספרם עשרה ואחר כך עלה לעשרים, לנקיון המסגד וטיהורו. כן היו שם קבוצת שמשים יהודים העושים את הזכוכית והמנורות והגביעים והמנורות הגדולים ודברים אחרים ומספקים קש לפתילי המנורות"... וניתנה להם הזכות להתפלל במקום ולהקים בית תפילה ומדרש משלהם, אפשר על-יסוד קדומים שגילו" ^[7].

קהילה יהודית קטנה הוקמה בעיר ומשכנה היה דרומית להר הבית, שם גם הוקם בית כנסת. ‏‏^[8].

קיימת דעה כי החליף סלימאן (אבן עבד אל מלכ), 715-717), בנה בית כנסת על הר-הבית, בו התפללו יהודים, אך נהרס לאחר מכן על ידי אחד החליפים.

החליף מעאד' אלמעז לדין אללה (953-975) נחשב לאוהד היהודים והעדה היהודית בירושלים גדלה ^[5].

בשנת 1071 נכבשה הארץ על ידי הסלג'וקים, אשר שמו קץ למרכז היהודי בירושלים. מרבית יהודי ירושלים, נפוצו לכל עבר. "הישיבה הראשית", מרכז הגאונות הארצישראלית, עברה לעיר החוף צור, שנשארה בידי השליטים הפאטמיים במצרים.

[עריכה] התקופה הצלבנית

בשנת 1099 כבשו משתתפי מסע הצלב הראשון את ירושלים אחרי מצור בן כמה שבועות וערכו טבח בתושביה המוסלמים והיהודים.הרמב"ם,רבי משה בן מימון, עלה לירושלים בשנת 1165 וכתב ^[9]:"ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו...תחת סכנה ". אחרי מפלת הצלבנים בקרב קרני חיטין ב-4 ביולי 1187, הגיע צלאח א-דין לירושלים ב-20 בספטמבר והטיל עליה מצור. ב-2 באוקטובר נכנעה העיר וחזרה לשלטון מוסלמי.

בשנת 1187 צלאח א-דין כבש את ירושלים הוא נתן ליהודים זכויות רחבות ^[5] והיישוב היהודי בעיר חודש.

רבי יהודה אלחריזי (1164-1294) כתב בחיבורו "תחכמוני": "מיום לכדוה ישמעלים שכנוה ישראלים...ויער אלוקים את רוח מלך הישמעלים בשנת ארבעת אלפים ותשע מאות וחמישים ליצירה (1189) ונחה עליו רוח עצה וגבורה...ויתנה ה' בידו. ויצו להעכיר קול בכל עיר, אל כל רב וצעיר, לאמר: דברו אל לב ירושלים, לבוא אליה, כל הרוצה מזרע אפרים, אשר יבוא מאשור וממצרים והנדחים בקצה השמים" ^[10]

פראוור מציין בספרו ^[11] כי אלחריזי כתב את דבריו בסגנונו של עזרא הסופר המביא את דברי כורש מלך פרס בראשית ימי בית שני, באומרו "ויער אלוקים את רוח מלך ישמעאל" על משקל "העיר ה' את רוח כורש מלך פרס"" ויצו להעיבר קול בכל עיר" שם,^[12] . הכוונה היא לראות בכיבוש בערבי ככיבוש המונחה על ידי ההשגחה העליונה, בה המצביא המוסלמי קורא לכל היהודים מעיראק (אשור) עד מצרים לעלות לארץ ישראל. ובכך להמחיש כי החוק הצלבני אשר אסר ישיבת היהודים בעיר פג תוקפו.

צעדו של צלאח א-דין לא תרמה רבות לחידוש היישוב היהודי, שכן העיר עברה משליט לשליט עד שנת 1260. כל שינוי שלטון לוו בשוד והאוכלוסייה סבלה רבות, כולל אילוץ לעזוב את בתי המגורים. הנותרים נהגו לברוח אל הכפרים הרחוקים ו"עיר הקודש נשארה שוממה מאין יושב" ^[5].

באביב 1219 נהרסו חומות ירושלים בפקודת הסולטאן האיובי אל מלכ אלמועעט'ם עיסא ^[13]. זאת עקב חששו מכך שהצלבנים ישתלטו על העיר, ותהיה בידם נקודת אחיזה מבוצרת. מאז למשך 316 שנה נשארה ירושלים ללא חומות ^[14]. ב-1229 הועברה העיר שוב לשליטה נוצרית בהסכם בין מצרים לבין הקיסר פרידריך השני שהקים מחדש את החומות. אולם לאחר מספר שנים שוב נכבשה העיר בידי מוסלמים וחומותיה נהרסו שוב. העיר נכבשה לזמן קצר שוב בידי הנוצרים, ואף בידי שבטים מונגוליים. לבסוף נפלה העיר בידי הממלוכים בשנת 1260 עם השתלטותם על ארץ ישראל, לאחר ניצחונם בקרב עין ג'אלות על המונגולים.

[עריכה] התקופה הממלוכית

ערך מורחב – ירושלים בתקופה הממלוכית

בתקופה הממלוכית הייתה ירושלים עיר זניחה בשולי האימפריה הממלוכית, חסרת חשיבות אסטרטגית ומרוחקת מדרך הדואר. מאידך, עלה והתקבע בתודעה האסלאמית מעמדה כעיר קדושה, השלישית בקדושתה לאסלאם, אחרי מכה ואל-מדינה‏‏ ^[15]. השליטה על העיר הייתה בידי נציב דמשק, בעוד צפת, עזה וכרך בעבר הירדן היו בירות מחוזיות.

הממלוכים בנו מבנים דתיים רבים בעיר. הממלוכים הם שהעניקו לירושלים מראה מוסלמי מוחלט ללא תקדים בתולדותיה. עד היום ניכרים במבנים המוסלמים בירושלים תרומתם של השליטים הממלוכים. באותה תקופה הוסבו בחזרה מבנים מוסלמים שהפכו לכנסיות, כגון כיפת הסלע ומסגד אל אקצה. מבנים נוצרים אחרים עברו גם כן הסבה לשימוש מוסלמי, כמו כנסיית סנטה אנה, וארמון הפטריאך.

[עריכה] התקופה העות'מאנית

ערך מורחב – ירושלים בתקופה העות'מאנית

ב-1517 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית. הסולטאן סולימאן המפואר בנה את חומות ירושלים המוכרות היום, ושיפץ את המצודה ואת מגדל דוד. אולם עם שקיעתה הממושכת של האימפריה העות'מאנית התדרדר גם מצבה של ירושלים, וחלקים גדולים בתוך העיר העתיקה היו שוממים. במאות ה-18 וה-19 החל היישוב היהודי להתעצם, ובשנת 1844 נמנו בעיר 7,120 יהודים לעומת 5,000 מוסלמים ו-3,390 נוצרים. רוב היהודים בעיר היו ספרדים, שהיו נתינים עות'מאניים, מה שהקל על מצבם החוקי והכלכלי. כמו כן היה לסירוגין יישוב אשכנזי קטן ועני, שהתבסס על החלוקה – תרומות מיהודי ארצות מוצאם.

במחצית השנייה של המאה ה-18 הוחל בהקמת מבנים שונים מחוץ לחומות. בשנת 1860 הוקמה השכונה משכנות שאננים, שהייתה השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומת ירושלים. עם הקמתה החלו להיבנות שכונות נוספות והעיר החלה להתרחב ולגדול במהירות.

[עריכה] השלטון הבריטי

כיבוש ירושלים בידי הבריטים התרחש במהלך מלחמת העולם הראשונה. טקס הכניעה הרשמי של ירושלים בפני הגנרל אדמונד אלנבי התקיים ב-11 בדצמבר 1917. מאז הכיבוש הייתה ארץ ישראל תחת משטר צבאי. ביום 1 ביולי 1920 הוחלף המשטר הצבאי בשלטון אזרחי והשלטונות קבעו את ירושלים כבירת ארץ ישראל וריכזו בה את מוסדות השלטון החשובים, ובכללם: מקום מושבו של הנציב העליון, משרדי הממשלה, בית המשפט העליון, בית הסוהר המרכזי ועוד. ירושלים גם הייתה המרכז המדיני של היישוב היהודי ובה שוכנו מוסדותיו הלאומיים: ועד הצירים, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הוועד הלאומי, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. ירושלים הייתה גם המרכז הארגוני של ערביי ישראל. זה היה מעמדה של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, אשר נכנס לתוקפו ביום 29 בספטמבר 1923 ‏‏^[16]

בשנת 1925 נחנכה על הר הצופים האוניברסיטה העברית. שכונות חדשות כמו רחביה ובית הכרם הוקמו. גם הציבור הערבי שיכן בעיר את מוסדותיו – המועצה המוסלמית העליונה והוועד הערבי העליון. גם שכונות ערביות נבנו מחוץ לחומות, ביניהן שייח' ג'ראח, וטלביה.

[עריכה] מלחמת העצמאות

על פי תוכנית החלוקה של האו"ם, הייתה ירושלים אמורה להיות יחד עם בית לחם באזור מיוחד תחת שליטה בינלאומית. אולם עם פרוץ מלחמת העצמאות התעלמו מכך שני הצדדים וניסו לתפוס את השליטה בעיר. הכוחות הערביים חסמו בפני היהודים את הדרך לירושלים והפסיקו את זרם המים אליה. רק שיירות של משוריינים הצליחו לפרוץ לעיר במחיר דמים כבד ולהביא לה אספקה.

בחלקה הראשון של מלחמת העצמאות היו בירושלים העברית שלושה פיגועים באמצעות מכוניות תופת: ליד עיתון "פלסטיין פוסט", ברחוב בן יהודה ובחצר בניין המוסדות הלאומיים.

עם צאת הבריטים מהארץ ב-14 במאי 1948 השתלטו הכוחות הישראלים על מתחמי השלטון הבריטי, ואילו הלגיון הירדני הגיע ב-18 במאי אל העיר ונכנס לעיר העתיקה. ב-19 במאי הצליח כוח של הפלמ"ח להיכנס דרך שער ציון אל הרובע היהודי ולהביא אספקה ותגבורת, אולם למחרת השתלטו הערבים שוב על אזור שער ציון, והמצור על הרובע חודש. לבסוף נפל הרובע ב-28 במאי, מגניו נלקחו בשבי, תושביו היהודיים פונו בכוח ומבניו, כולל בתי הכנסת שבו, נהרסו.

ב-1 ביוני נפתחה דרך בורמה והמצור על ירושלים החל להתרופף.

בקרבות עשרת הימים ביולי נעשה ניסיון ישראלי לכבוש את העיר העתיקה, אולם הוא כשל.

[עריכה] לאחר הקמת מדינת ישראל

ערך מורחב – הקו העירוני

בין השנים 1948 ל-1967 נחצתה העיר ירושלים. הקו העירוני היה קו גבול בינלאומי, קטע של הקו הירוק באורך שבעה קילומטרים. קו זה חילק את העיר בין מזרח ירושלים שהייתה חלק מממלכת ירדן, לבין מערב ירושלים. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים בעיר לאורך הקו שימשו כעמדות צבאיות.

ב-17 באוגוסט 1949 הועלו עצמות בנימין זאב הרצל לקבורה בהר הרצל בירושלים.

ב-5 בדצמבר 1949 הכריז דוד בן-גוריון‏‏ ‏‏^[17] על ירושלים כעל בירת מדינת ישראל. הכנסת עלתה לירושלים בדצמבר 1949, ועד מהרה התיישבה בבית פרומין שבמרכז העיר. ב-30 באוגוסט 1966 נחנך משכן הכנסת החדש בגבעת רם. האוניברסיטה העברית שנאלצה לעזוב את הר הצופים המנותק עברה לקמפוס חדש בגבעת רם, לאחר ששכנה זמן רב במבנים זמניים.

ב-1965 נבחר טדי קולק לראשות העירייה מטעם מפא"י. קולק, אשר בתקופתו התרחשו שינויים משמעותיים ביותר בעיר, החזיק בתפקיד 28 שנים ברציפות, עד לשנת 1993.

ב-5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. הלגיון הירדני הפגיז את העיר היהודית וכבש את ארמון הנציב. צה"ל באמצעות החטיבה הירושלמית, עציון, הדף את ההתקפה הירדנית, ופתח במתקפה לכיוון דרום, בכיבוש מוצב הפעמון ליד רמת רחל. מצפון התקדמה חטיבת הראל שכבשה את מוצב הרדאר וניתקה את ירושלים המזרחית מרמאללה. חטיבה 55 כבשה את גבעת התחמושת, והתקדמה לתוך העיר המזרחית. יומיים אחר כך פרצה החטיבה לעיר העתיקה דרך שער האריות ממזרח. המח"ט, מוטה גור הודיע בקשר "הר הבית בידינו", והרב שלמה גורן תקע בשופר אל מול הכותל המערבי. עוד באותו החודש החליטה ממשלת ישראל להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, ולתושביה הפלסטינים ניתן מעמד של תושב קבע. מאז מלחמת ששת הימים נבנו שכונות רבות בשטח שנוסף לעיר (חלקן היו יישובים יהודיים שננטשו במלחמת השחרור) וכיום רוב תושביה היהודיים של העיר גרים בשכונות אלו.

[עריכה] אוכלוסייה

אוכלוסיית ירושלים בתקופות שונות:

שנה	יהודים	מוסלמים	נוצרים	סה"כ
1525	1,000	3,700	אין מידע	4,700
1538	1,150	6,750	אין מידע	7,900
1553	1,634	11,750	אין מידע	13,384
1562	1,200	11,450	אין מידע	12,650
1844	7,120	5,000	3,390	15,510
1876	12,000	7,560	5,470	25,030
1896	28,110	8,560	8,750	45,420
1922	34,000	13,400	14,700	62,600
1931	51,200	19,900	19,300	90,500
1944	97,000	30,600	29,400	157,000
1948	100,000	40,000	25,000	165,000
1967	195,700	54,963	12,646	263,307
1980	292,300	אין מידע	אין מידע	407,100
1985	327,700	אין מידע	אין מידע	457,700
1987	340,000	121,000	14,000	475,000
1990	378,200	131,800	14,400	524,400
1995	482,000	164,300	16,300	662,600
1996	421,200	אין מידע	אין מידע	602,100
2000	448,800	208,700	אין מידע	657,500
2004	458,000	225,000	15,000	706,000
2007	489,480	אין מידע	אין מידע	746,300 [1]
שנה	יהודים	מוסלמים	נוצרים	סה"כ
הערות: 1. גבולות העיר השתנו מעת לעת, בעיקר מאמצע המאה ה-19 ואילך. השינוי המשמעותי האחרון היה ב-1967, ובו הוכללו בשטח העיר כמה כפרים ועיירות שממזרח לה. 2. תושבים חסרי סיווג דתי בירושלים - שיעורם כ 1% מאוכלוסיית העיר (נכון ל 2004)

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לדצמבר 2008, יש בירושלים 760,800 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎1.8%‏.

לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2007, העיר מדורגת 4 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשס"ז (2006/2007) היה 33.3%. השכר הממוצע של השכירים בשנת 2006 היה 5,602 ש"ח (ממוצע ארצי: 7,466 ש"ח).

[עריכה] דמוגרפיה

אוכלוסייתה של ירושלים לאורך השנים השתנתה בהתאם לדתו ולאופיו של הכובש ששלט בה: מעת כיבוש העיר על ידי דוד המלך לפני כ-3000 שנה ועד חורבן בית המקדש הראשון, היה רוב אוכלוסייתה של ירושלים יהודי. לאחר יציאת עם ישראל לגלות בבל התמלאה ירושלים בבני עמים מקומיים, בעיקר שומרונים (או כותים). כשבעים שנה לאחר מכן שבו הגולים לירושלים, והעיר שבה לשמש עיר יהודית מרכזית. למשך מאות שנים נוספות היה רוב יושביה של העיר יהודי, אך עם חדירת השלטון הרומי לעיר בשנת 63 לפנה"ס החל אופייה הדמוגרפי להשתנות, ובני לאומים נוספים, בעיקר רומים, החלו להתיישב בה. עם חורבן בית המקדש הראשון בשנת 70 לספירה עברה העיר גם טלטלה דמוגרפית, כאשר יושביה היהודים נהרגו או גורשו, והעיר הפכה למרכז שלטון רומי. עקב כך אכלסה העיר בעיקר חיילי לגיון, ומעט היהודים שנותרו בה (או חזרו אליה) התגוררו בהר ציון. באותה עת החלה הנצרות להתפשט כדת במרחב ארץ ישראל, וגם בירושלים. לאחר מרד בר כוכבא בין השנים 132-135 רוקנה ירושלים באופן כמעט מוחלט מיושביה היהודיים, ולמעשה למשך תקופה ארוכה של כ-500 שנה לא ידוע על קהילה יהודית סדירה בעיר. במקום זאת, גרו בירושלים בני לאומים שונים, בד בבד עם עליית קרנה של הנצרות.

בשנת 324, עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית (תחילת התקופה הביזנטית), התמלאה העיר בנוצרים, ורוב אוכלוסייתה למשך כ-300 שנה כללה בעיקר אנשי דת ונזירים נוצריים. מהפך דמוגרפי חדש התחולל בירושלים בשנת 640, עם הכיבוש המוסלמי. היישוב הנוצרי בה הצטמצם מאד, ואת העיר מילאו מוסלמים מחצי האי ערב, ויהודים רבים, שהורשו לאחר שנים ארוכות לשוב אליה. עד שנת 1099 היה רוב אוכלוסייתה של העיר מוסלמי, אך במקביל פעלו בה קהילות יהודיות ונוצריות גדולות. היישוב היהודי התמקד גם הפעם בהר ציון בעיקר. עם נפילת העיר בידי הצלבנים ב-1099 נטבחו רוב יושביה היהודים והמוסלמים, והעיר הפכה למשך זמן מה לכמעט "עיר רפאים". הצלבנים התקשו למלא את העיר בנוצרים אירופאים, ולכן עודדו נוצרים מזרחיים (מארמניה בעיקר) לאכלס את העיר העזובה. פעולות פיתוח ענפות של מערך השווקים בעיר על ידי המלכים הצלבניים הביא לפריחתה של העיר, ובמהלך תקופת השלטון הצלבני בעיר הלכה העיר והתמלאה בנוצרים. עם זאת, מוסלמים ויהודים לא הורשו לגור בה, וביקרו בה רק לעתים נדירות.

ירושלים נפלה בידי צלאח א-דין בשנת 1187, דבר שהביא למהפך דמוגרפי חדש: את הנוצרים החליפו שוב מוסלמים, ואף על פי שנותרה בעיר קהילה נוצרית (מזרחית בעיקר), הפכה העיר למוסלמית מובהקת למשך כ-700 שנה. חלק ממשפחות האצולה המוסלמיות בירושלים עד היום (חוסייני, נשאשיבי, ח'אלידי, דג'אני, נוסיבה ואחרות) התיישבו אז בעיר. האוכלוסייה היהודית הורשתה לחזור לירושלים, אך לקח לה הפעם זמן רב להתבסס. תיאור של הרמב"ן שביקר בירושלים בשנת 1267 מלמד כי כלל אוכלוסייתה של ירושלים היה אז כאלפיים תושבים, מתוכם כ-300 נוצרים, ואילו היהודים היו מתי מעט: "ואין ישראל בתוכה, כי אם שני אחים צבעים, קונים צביעה מאת השלטון" (אגרת הרמב"ן, 1267). לרמב"ן, אגב, מיוחס חידוש היישוב היהודי בירושלים בראשית התקופה הממלוכית, ונראה שהחל מאז הלכה האוכלוסייה היהודית וגדלה.

במאה ה-15 החלה העיר להתגבש בארבעת הרובעים המוכרים לנו כיום בעיר העתיקה, ורוב תושביה היו תמיד מוסלמים. מפקדים שנערכו במהלך המאות ה-18 וה-19 (ראו טבלה מצורפת) מלמדים על מגמה ברורה של התרבות האוכלוסייה היהודית בעיר, בעוד שהאוכלוסייה הנוצרית שמרה כמעט תמיד על יחס קטן למדי לאוכלוסייה. עם זאת יש לציין כי בני העדה האשכנזית לא הורשו לגור בעיר, עקב חוב גדול שלהם לבנאי העיר המוסלמים. מצב זה השתנה בראשית המאה ה-19, עם התערבותה של משפחת רוטשילד, שהחזירה את החוב, ואפשרה בכך ליהודים אשכנזים לשוב ולגור בירושלים. במחצית המאה ה-19 התחולל מהפך דמוגרפי חדש, כאשר האוכלוסייה היהודית בעיר הפכה לגדולה ביותר. עובדה זו היא שהביאה את היהודים דווקא "לגלוש" ראשונים אל מחוץ לחומות במחצית השנייה של המאה ה-19, ולייסד את השכונות החלוציות: משכנות שאננים, נחלת שבעה, מאה שערים ואחרות.

החל מתקופת המנדט ועד ימינו האוכלוסייה היהודית היא הגדולה ביותר באופן בולט, ואחריה - האוכלוסייה המוסלמית. הציבור הנוצרי בירושלים מורכב בעיקר מערבים נוצרים, ומכמה מאות אנשי כמורה ודת, השוכנים רובם ככולם ברובע הנוצרי.

במהלך שנות התשעים ניכרה מגמה של התחרדות ירושלים, ומדי שנה החל מאמצע שנות התשעים יורד מספר ילדיה החילוניים של ירושלים ב כ 10% בממוצע, בעוד ילדי האוכלוסייה החרדית עולה בהתמדה במהלך שנים אלה.

בקרב האוכלוסייה הערבית, ניכרת ירידה בחלקם היחסי של התושבים הנוצריים וזאת עקב הגירה לחו"ל, ועליה בחלקם היחסי של התושבים המוסלמיים.

נכון לשנת 2004 גרים בירושלים 706,000 תושבים, מתוכם 458,000 תושבים יהודים, 225,000 תושבים מוסלמים, 15,000 תושבים נוצרים והשאר בני דתות אחרות או חסרי סיווג דתי. בכך מהווה ירושלים את העיר הגדולה בישראל גם כשמביאים בחשבון רק את תושביה היהודיים. אחוז היהודים בעיר ירד מאז שנת 1990, מ-72% מכלל האוכלוסייה בירושלים ל-64%. לעומת זאת, אחוז המוסלמים בעיר עלה מ-24% לקצת יותר מ-30% ונשאר יציב בשנים האחרונות.

[עריכה] מעמדה החוקי של ירושלים

ערך מורחב – מעמדה החוקי של ירושלים

מאז 1948 מעמדה החוקי והבינלאומי של ירושלים סבוך ומעורפל.

תוכנית החלוקה קבעה כי ירושלים תהיה חלק מאזור בשליטה בינלאומית (שאמור היה לכלול גם את בית לחם), באמצעות מושל זר שימונה על ידי האו"ם, ומועצה שתורכב מנציגי התושבים של האזור. אולם במלחמת העצמאות חולקה ירושלים בין ישראל לבין ירדן. מדינת ישראל הכריזה על ירושלים המערבית כעל חלק משטחה רק ב-17 ביולי 1948.

ההכרזה על העיר כעל בירת המדינה התקיימה רק בדצמבר 1949. גורמים רבים בעולם, בייחוד נוצרים-קתוליים, פעלו לבנאום העיר, ושאפו למעמד בה. עצרת או"ם אף קיבלה החלטה בדצמבר 1949 הקוראת לבנאם את ירושלים. אף על פי שההחלטה לא יושמה, לאף מדינה בעולם אין שגרירות בירושלים. לפי החלטת הקונגרס מכירה ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל, אך משהה את העברת השגרירות אליה. בחודש אוגוסט 2006 החליטו קוסטה ריקה ואל סלוודור, שתי המדינות היחידות בעולם שהכירו בירושלים כבירת ישראל עד אותה העת, להעביר את שגרירויותיהן לתל אביב וכך אף מדינה בעולם אינה מחזיקה את שגרירותה בירושלים עוד.

מיד אחרי מלחמת ששת הימים קיבלה הכנסת חוק המסמיך את ממשלת ישראל להחיל בצו את החוק הישראלי על שטחים בתחומי ארץ ישראל (בגבולות המנדט הבריטי). הממשלה החליטה להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, כלומר על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו. הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בהחלת החוק הישראלי ורואה במזרח ירושלים חלק מהשטחים הכבושים, ובשכונות היהודיות שהוקמו בה - התנחלויות. ממשלת ישראל טוענת בפורומים בינלאומיים כי החלת החוק על השטח אינה סיפוח, אולם בית המשפט העליון קבע כי מזרח ירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.

[עריכה] תחבורה

[עריכה] תשתיות כבישים

הגישה לירושלים ממערב נעשית בשני כבישים מרכזיים: כביש 1 וכביש 443. בקיץ 2007, נחנך מחלף הכניסה לעיר החדש אשר אמור להקל משמעותית על עומסי התנועה באזור גינות סחרוב. הגישה לירושלים ממזרח נעשית בכביש 1, מדרום בכביש 60- דרך חברון, ומצפון בדרך האלוף נרקיס - שאף הוא המשכו של כביש 60.

[עריכה] תחבורה ציבורית

מראשית שנות השלושים, ועד 1967, פעלה בעיר חברת אוטובוסים בשם "המקשר".

התחנה המרכזית בירושלים היא אחת התחנות העמוסות ביותר בישראל, ויוצאים ממנה אוטובוסים לכל חלקי הארץ.

בתוך ירושלים ישנה מערכת ענפה של אוטובוסים המופעלים על ידי חברת אגד, מקצתם קוי מהדרין. מחיר הנסיעה גבוה במקצת משאר חלקי הארץ, על מנת לממן את ריבוי המאבטחים בתחבורה הציבורית. במזרח ירושלים פועלת חברת אוטובוסים בשליטה פלסטינית. בנוסף פועלות מוניות רבות, אך אין בעיר מוניות שירות פנים עירוניות אלא רק מוניות שירות בינעירוניות הפועלות 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע. בתחילת יולי 2007 החלו לפעול בעיר קווי אוטובוס מיוחדים בשעות הלילה הנוסעים משכונות מרכזיות למרכז העיר ובחזרה.

שירות הרכבות במסילה העות'מאנית מתל אביב, דרך בית שמש לתחנת הרכבת מלחה שבירושלים חודש בשנת 2004 לאחר שהקו שודרג. קודם לכן הופסקה תנועת הרכבות לעיר למשך 6 שנים. זמן הנסיעה מתל אביב, כ-90 דקות, הופך את הרכבת לדרך לא יעילה להגיע לבירה.
בשנת 2014 אמור להפתח קו הרכבת המהיר לירושלים מתל אביב, אל התחנה ממול לבנייני האומה התחנה תמוקם כ-80 מטר מתחת לאדמה. הרכבת המהירה תעבור את הדרך בכ-28 דקות.

הקו האדום בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים, יחנך בשנת 2011 כשנה לאחר חניכת קו האוטובוסים הכחול וכחלק ממכלול של 8 קווים שירשתו את העיר במערכת תחבורתית חדשה ומהירה.

[עריכה] תחבורה אווירית

שדה התעופה ירושלים בעטרות שמצפון לעיר הוא שדה תעופה בינלאומי. מאז פרוץ אינתיפאדת אל אקצה לא מתקיימות טיסות אליו וממנו ובמקום שוכן כיום בסיס מג"ב.

[עריכה] תרבות, חינוך ובילוי

בירושלים קיימת אוניברסיטה אחת, האוניברסיטה העברית בירושלים-לאוניברסיטה חמישה קמפוסים: הר הצופים, אדמונד י' ספרא גבעת רם, עין כרם, רחובות ובית דגן. לאוניברסיטה גם מעבדה לביולוגיה ימית באילת. כמו כן קיים בית ספר גבוה לאומנויות - בצלאל-אקדמיה לאומנות ולעיצוב.

[עריכה] תרבות

הפעילות התרבותית של ירושלים מתקיימת במקומות רבים בעיר והיא מגוונת מאוד. בעיר ישנם בתי קולנוע, תיאטראות ואולמי קונצרטים ומופעים. מדי שנה בעיר מתקיימים ירידים, פסטיבלים ותהלוכות. בירושלים שוכן מוזיאון ישראל, המוזיאון החשוב בישראל ואחד מעשרת המוזיאונים הגדולים בעולם. למוזיאון זה מסונפים גם מוזיאון רוקפלר לארכאולוגיה, בית טיכו ומרכז פאלי לאומנות. בירושלים פועל גם יד ושם, מוזיאון השואה הגדול בעולם, הממוקם במערב ירושלים לא הרחק מהר הרצל.

בירושלים מספר מתחמי בילוי בהם מרוכזים בתי הקפה המסעדות והפאבים בעיר. בין מתחמים אלו ניתן למנות את מדרחוב בן יהודה, ורחוב נחלת שבעה במרכז העיר, וכן את קניון מלחה, המושבה הגרמנית, ואזור התעשייה בתלפיות. בקיץ 2007, נוסף מתחם בילויים וקניות חדש ויוקרתי בירושלים במתחם ממילא-שדרות אלרוב, הסמוך לעיר העתיקה. בשנים האחרונות התרחב אזור הבילוי במרכז העיר לכיוון רחוב שלומציון המלכה והרחובות היוצאים ממנו - המהווים את לב אזור הפאבים והברים של ירושלים. חלק מרחובות אלו הפכו למדרחובים - עובדה אשר שידרגה את מעמדם כאזור בילוי מועדף. כלל אזורים אלו שוקקים כל שעות היום וחלקם, בעיקר המושבה הגרמנית ואזור מרכז העיר, עמוסים במבלים עד השעות הקטנות של הלילה.

אתרי תרבות ואירועים עיקריים:

• בתי קולנוע בעיר: "גיל" בקניון מלחה, "רב-חן" בשכונת תלפיות, "לב סמדר" הוותיק והייחודי בשכונת המושבה הגרמנית, תיאטרון ירושלים בשכונת טלביה, בנייני האומה בכניסה לעיר וסינמטק ירושלים ששופץ והורחב בשנת 2007, השוכן בגיא בן הינום.
• תיאטראות ואולמי קונצרטים ומופעים בעיר: תיאטרון ירושלים, תיאטרון החאן, מרכז ג'רר בכר, בית שמואל, בית אגרון, אולם קונצרטים בבנין ימק"א, המרכז למוזיקה במשכנות שאננים, תיאטרון פרגוד, הזירה הבין תחומית ועוד. כמו כן, מתקיימים מופעים של מוזיקה עכשווית במועדונים שונים בעיר וביניהם "הצוללת הצהובה" ו"המעבדה".
• מדי שנה מתקיים בעיר פסטיבל הקולנוע ירושלים שנחשב לאחד הפסטיבלים החשובים בישראל ובנוסף אירועים רבים נוספים כדוגמת יריד חוצות היוצר, פסטיבל הג'אז השנתי, שבוע הספר העברי ומדי שנתיים גם יריד הספרים הבינלאומי-ירושלים. בחודשים ספטמבר ואוקטובר מארגנת עירית ירושלים פסטיבל סתיו בעיר העתיקה, במסגרתו מוצעים לציבור סיורים ומופעים ללא תשלום.
• בחול המועד פסח, חול המועד סוכות וביום ירושלים מתקיימות בעיר תהלוכות לציון מועדים אלה ולאות הזדהות עם העיר ותושביה. ביום ירושלים מתקיים גם הריקוד דגלים. במועדים אלו מגיע מספר המבקרים בעיר לעשרות אלפים ביום.
• העיר נבחרה לשמש בירת התרבות הערבית לשנת 2009.

[עריכה] ספורט

• כדורגל: בירושלים עומד אצטדיון הכדורגל השני בגודלו בישראל (אחרי האצטדיון הלאומי רמת גן), אצטדיון טדי, הקרוי על שמו של ראש העיר בעבר, טדי קולק. באצטדיון טדי משחקות שתי קבוצות כדורגל בעלות היסטוריה מפוארת בכדורגל הישראלי: בית"ר ירושלים והפועל ירושלים. נוסף עליהן, משחקת במקום קבוצת הפועל קטמון.
• כדורסל: בירושלים משחקת אחת מקבוצות הכדורסל המובילות בישראל, הפועל ירושלים. הקבוצה זכתה 4 פעמים בגביע המדינה בכדורסל, ובשנת 2004 אף זכתה בגביע יול"ב האירופי. לצד הפועל, פועלות בעיר קבוצות נוספות, המשחקות בליגות נמוכות יותר. לתושבי ירושלים תרבות כדורסל מפותחת ביותר: עשרות מגרשי הכדורסל העירוניים מלאים עד אפס מקום בימי שישי בצהריים. המגרשים המרכזיים נמצאים בגן הפעמון ובגן סאקר. מדי שנה מקיימת עיריית ירושלים בכיכר ספרא אירוע כדורסל מרכזי לנוער, הנקרא "סטריט-בול".

[עריכה] מועדוני הספורט של ירושלים

[עריכה] כדורגל

• בית"ר ירושלים - אחת הקבוצות המובילות והעשירות בליגת העל הישראלית - אלופת המדינה לשנת 2008 ומחזיקת גביע המדינה.
• הפועל ירושלים - קבוצה בעלת מסורת ארוכת שנים, אשר אוהדיה מחולקים כיום בין שתי קבוצות:
  • הפועל ירושלים - המשחקת בליגה לאומית.
  • הפועל קטמון - המשחקת בליגה א' דרום.

[עריכה] כדורסל

• הפועל ירושלים - ליגת העל
• אס"א ירושלים - ליגת העל נשים
• הפועל פסגת זאב ירושלים - ליגה א' דרום
• אס"א ירושלים - ליגה ב' אזור ירושלים
• אליצור ירושלים - ליגה ב' אזור ירושלים
• הפועל גימנסיה ירושלים - ליגה ב' אזור ירושלים

[עריכה] שחיה

• הפועל ירושלים - המועדון המוביל בישראל.
• ירושלים רבתי

[עריכה] כדורגל חופים

• שווה שווה ירושלים- קבוצת הכדורגל חופים של ירושלים סגנית אלופת המדינה

[עריכה] עיריית ירושלים

ערך מורחב – עיריית ירושלים

עיריית ירושלים היא גוף השלטון המקומי, במעמד של עירייה, האחראי לניהולה השוטף של העיר ירושלים. ככל רשות מקומית, עוסקת עיריית ירושלים בעניינים מוניציפאליים מסוג הסדרת שרותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון, תברואה וכדומה. עם זאת, מעמדה המיוחד של ירושלים ומאפייניה כבירת מדינת ישראל ומושב מוסדות השלטון, כעיר מקודשת בדתות אחדות, כמוקד של סכסוך בינלאומי ומתיחויות מדיניות, וככרך בעל הרכב דמוגרפי סבוך ומפולג במיוחד - מציבים בפני עיריית ירושלים אתגרים נוספים שאין דומה להם בערים אחרות.

עיריית ירושלים הוקמה ב-1867 כחלק מיוזמת השלטון העות'מאני להקים מערכת שלטונית ארצית מודרנית על פי הדגם הצרפתי, עם חלוקה אדמיניסטרטיבית ברורה של היררכיית שלטון מקומי. שלטון המנדט הבריטי פיזר את מועצת העיר העות'מאנית והקים מועצה משלו, תוך הנחלת סטנדרטים אירופיים של ניהול מערכות השלטון בעיר, אחזקתה ופיתוחה. עם הקמת מדינת ישראל חולקה העיר לשתיים, וכך נתפצלה גם עירייתה לשתי רשויות מונציפליות נפרדות לחלוטין - ירדנית וישראלית. עם איחוד העיר בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) חזרה ירושלים להיות רשות מוניציפלית אחת, שהייתה המשך ישיר של עיריית ירושלים המערבית (הישראלית).

[עריכה] אקלים

ירושלים נמצאת בסְפָר המדבר. הקיץ חם ויבש, והחורף קר וגשום. לעתים אף יורד בעיר שלג, בעיקר בשכונותיה הגבוהות, כמו גילה (881 מטר), רמות אלון (876 מטר) בית וגן (861 מטר), צמרת הבירה (843 מטר), הגבעה הצרפתית (822 מטר), הר הצופים (826 מטר), הר הזיתים (815), א-טור (813), הר נוף (813 מטר),רמת אשכול (796 מטר), רמת בית הכרם (788) ופסגת זאב (781). כמות המשקעים הממוצעת בירושלים הנה 554 מ"מ לשנה (ישנו הבדל גדול בכמויות המשקעים בין מערבה הגשום של העיר למזרחה, היבש יותר). הממוצע השנתי של הלחות בירושלים הוא כ-60%.

מזג אוויר בירושלים
חודש	ינו	פבר	מרץ	אפר	מאי	יונ	יול	אוג	ספט	אוק	נוב	דצמ	שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°)	11.8	12.6	15.4	21.5	25.3	27.6	29	29.4	28.2	24.7	18.8	14	21.6
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°)	6.4	6.4	8.4	12.6	15.7	17.8	19.4	19.5	18.6	16.6	12.3	8.4	13.5
משקעים ממוצעים (מ"מ)	133.2	118.3	92.7	24.5	3.2	0	0	0	0.3	15.4	60.8	105.7	554.2
מקור: השירות המטאורולוגי הישראלי

[עריכה] ערים תאומות

• ניו יורק, מדינת ניו יורק, ארצות הברית (מאז 1993)

[עריכה] גלריית תצלומים

ירושלים - מבט מהר הזיתים מבט על העיר העתיקה מהר הצופים מגדל דוד וחומות ירושלים רחוב יפו לפנות ערב, 2006 היכל הספר במוזיאון ישראל

[עריכה] ראו גם

עיינו גם בפורטל פורטל ירושלים הוא שער לכל הנושאים הקשורים בעיר ירושלים, העיר הקדושה לשלוש הדתות ובעלת ההיסטוריה הארוכה והמורכבת. הפורטל מציג את ההיסטוריה של העיר, אתרים קדושים ומבנים חשובים בעיר, אישים, רחובות, שכונות ואנקדוטות מעניינות אודותיה.

• הרי ירושלים
• חוק ירושלים
• יום ירושלים
• הוותיקן וירושלים
• פרוזדור ירושלים
• אספקת המים לירושלים
• ירושלים בהלכה

[עריכה] לקריאה נוספת

• דן בהט, אטלס כרטא הגדול לתולדות ירושלים, הוצאת כרטא, 1989.
• מאיר בן דב, אדם ואבן בירושלים, מודן הוצאה לאור, 1989.
• אייל מרון (עורך), ירושלים וכל נתיבותיה - לסייר עם יד בן צבי, בהוצאת יד בן צבי.
• מרדכי נאור (עורך), ירושלים עיר ועם - מדוד המלך עד ימינו, בהוצאת ידיעות אחרונות.
• דוד קרויאנקר, ירושלים - מבט ארכיטקטוני, כתר הוצאה לאור, 1996.
• אמנון רמון (עורך), עיר בסבך - לקסיקון ירושלים בת זמננו, בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל.
• הלל כהן, כיכר השוק ריקה - עלייתה ונפילתה של ירושלים הערבית 1967 - 2007, הוצאת עברית, 2007.
• Busse, Heribert. "Jerusalem". Encyclopaedia of the Qurʾān.
• Rubin, Uri. "MUHAMMAD'S NIGHT JOURNEY (ISRA) TO AL-MASJID AL-AQSA. ASPECTS OF THE EARLIEST ORIGINS OF THE ISLAMIC SANCTITY OF JERUSALEM". AL-QANTARA, 2008. לקריאת המאמר לחצו כאן.
• מרדכי קידר, פשר שבחי ירושלים בפי הפלסטינים.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: ירושלים
ציטוטים בוויקיציטוט: ירושלים
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ירושלים

• עיריית ירושלים
• מפות של ירושלים באתר עיר עמים
• מפות עתיקות של ירושלים באתר בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי
• מפות עתיקות של ירושלים, באתר עיריית ירושלים
• תולדות ירושלים באתר עידן התנ"ך
• ירושלים מאבדת 6,000 תושבים מדי שנה, 14.5.2007, באתר ynet
• ירושלים, באנציקלופדיית המקרא של "גשר"
• שרידי ירושלים על ציר הזמן, אתר ynet
• אתר ירושלים מקומות בילוי, תרבות ופנאי בירושלים

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ שם העיר בספרדית: Jerusalén; באיטלקית: Gerusalemme; ברוסית: Иерусалим הגייה: יֶרוּסַלִים
2. ^ כיבוש יבוס בידי דוד מסופר בשמואל ב', פרק ה', ו-י, ובגרסה נוספת בדברי הימים א, יא, 4-9.
3. ^ ‏שמואל ברקוביץ, מלחמת המקומות הקדושים. מכון ירושלים לחקר ישראל- הר-ארצי הוצאה לאור, 2000. ירושלים,עמ' 10 בהערה הוא מוסיף כי גויטיין בספרו היישוב היהודי בא"י מסתייג ממיימנות נוסח זה וטוען שלא היה כלל איסור על התיישבות היהודים בעיר‏
4. ^ ‏שם‏
5. ^ ^{5.0 5.1 5.2 5.3} אוצר ישראל ערך ירושלים
6. ^ הר הבית ואתריו, הוצאת אריאל ירושלים, 1989 עמ' 14
7. ^ שם
8. ^ ‏ ""בית המנורות" :ממרד בר כוכבא לא הורשו יהודים לגור בעיר עד לתק’ המוסלמית המוקדמת שאז קיבלו 70 משפחות מטבריה, היתר לשבת ליד החומות .בבית זה נמצאו חריטות רבות של מנורות(שאינן נמצאות בשטח) ,דבר שהוביל למחשבה שזהו ביכנ"ס,כמו כן נמצאו חריצי מזוזות אם אכן זהו בית כנסת,הריהו הקדום ביותר הנמצא בי-ם עד היום. אהרון הורביץ ירושלים בימי בית שני‏
9. ^ פירוש הרמב"ם על מסכת ראש השנה,כתב יד פריס מספר 336
10. ^ א.יערי, מסעי ארץ ישראל, עמ' 67-68
11. ^ יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה קולוניאלית - מוסד ביאליק ירושלים תשל"ו
12. ^ עמ' 295
13. ^ המקור: נתן שור, מדוע בנה סולימאן המפואר את חומות ירושלים, מתוך ספר זאב וילנאי, המחבר אלי שילר, הוצאת ספרים אריאל 1987
14. ^ ראו: חדשות ארכאולוגיות נ"ז, נ"ח, ירושלים ניסן תשל"ו ונתן שור, קרדום 21-23, (יוני 1982) עמ' 40
15. ^ ‏קביעה זו היא הנפוצה והמקובלת ביותר במחקר. ראו למשל יוסף דרורי, "ירושלים בתקופה הממלוכית", אריאל 83-84.‏
16. ^ ‏שמואל ברקוביץ, מלחמות המקומות הקדושים, מכון ירושלים לחקר ישראל והד ארצי הוצאה לאור, 2000, עמ' 25‏
17. ^ ‏אתר הכנסת‏

מחוז ירושלים
ערים	בית שמש · ירושלים
מועצות מקומיות	אבו גוש · מבשרת ציון · קריית יערים
מועצות אזוריות	מטה יהודה

ראשי עיריית ירושלים
בתקופה העות'מאנית (1517 - 1917)	יוסף אל-ח'אלידי • פאדי אל-עלמי • חוסיין סלים אל-חוסייני
בתקופה המנדטורית (1917 - 1948)	עארף א-דייני • מוסא קאסם באשה אל-חוסייני • ראע'ב נשאשיבי • חוסיין אל-ח'אלידי • דניאל אוסטר • מוסטפא אל-ח'אלידי
ירושלים המזרחית (1948 - 1967)	אנוור אל-ח'טיב • עארף אל-עארף • חנא עטאללה • עומר וואעארי • רוחי אל-ח'טיב • אמין אל-מג'ג'
ירושלים המערבית (1948 - 1967)	דניאל אוסטר • שלמה זלמן שרגאי • יצחק קריב • גרשון אגרון • מרדכי איש שלום • טדי קולק
ירושלים המאוחדת (1967-)	טדי קולק • אהוד אולמרט • אורי לופוליאנסקי • ניר ברקת

בירות המזרח התיכון
אבו דאבי · טהראן · מנאמה · אנקרה · עמאן · ירושלים · כווית סיטי · ביירות · קהיר · דמשק · מאסקט · בגדאד · ריאד · דוחה · צנעא