בית"ר ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית"ר ירושלים
NewFCBJ.png
מידע כללי
כינוי המנורה, האריות מהבירה,
הדגל של המדינה
תאריך ייסוד 1936
אצטדיון אצטדיון טדי, ירושלים
(תכולה: 34,000)
בעלי הקבוצה אלי טביב
מאמן מנחם קורצקי
ליגה ליגת העל
תארים
מספר אליפויות 6
מספר גביעים 7
תלבושת
תלבושת בית
תלבושת חוץ

בית"ר ירושלים הוא מועדון כדורגל ישראלי המשתייך לאגודת הספורט בית"ר. הקבוצה הוקמה ב-1936 ומאז שנות השבעים היא נחשבת לאחת הקבוצות הבכירות בכדורגל הישראלי. לזכות בית"ר ירושלים שש אליפויות, שבעה גביעי מדינה ושני גביעי טוטו. אצטדיונה הביתי של הקבוצה, החל משנות ה-90 של המאה ה-20 הוא אצטדיון טדי, שבשכונת מלחה והוא מכיל 35,000 מקומות ישיבה. לפני כן שיחקה הקבוצה במגרש ימק"א.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים נוסדה בשנת 1936 על ידי דוד הורן. עוד קודם לכן פעלה קבוצת כדורגל ברובע היהודי שבעיר העתיקה ("המעופף"), שחקניה היו חברי תנועת בית"ר ברובע ששיחקו "בחקורה" ליד "שער ציון". חלק ניכר משחקני בית"ר השתייכו לתנועה הרוויזיוניסטית ולמחתרות האצ"ל והלח"י. עקב מעצרו של מרקוביץ' על ידי הבריטים ב-1938 נאלצה בית"ר להפסיק את פעילותה, עד להקמתה מחדש ב-1943. בשנים אלה הוגלו חלק משחקני בית"ר על ידי ממשלת המנדט הבריטי לקניה, בשל פעילותם המחתרתית. בין המוגלים היו חיים קורפו, לימים שר בישראל, שמעון גרשון, שלמה כהן ועוד.

אצטדיון ימק"א אשר שימש את הקבוצה במשחקיה הביתיים עד לתחילת שנות ה-90

בשנת 1943 הקימו דוד הורן ושמואל קירשטיין מחדש את הקבוצה, ומיזגו אליה את בית"ר ימין משה ובית"ר ניל"י משכונת יגיע כפיים. הכוכב המשמעותי הראשון של הקבוצה היה החלוץ סימון אלפסי, שכיכב בשורותיה בשלהי שנות הארבעים והחמישים. לאחר מכן, כשפרש ממשחק פעיל, עבר לאמן את הקבוצה. יחד עמו בלטו גם הקשר-מתאגרף אשר ברנבלום, שלום ציון והחלוצים ישראל יחזקאל ואהרון חסון. הקבוצה העפילה לראשונה לליגה הבכירה בשנת 1954 (עם אלפסי כשחקן-מאמן על הקווים ותמיכה בארבעת המחזורים האחרונים מלוניה דבורין) לאחר שנצחה במגרשה ימק"א 1-2 את הפועל רחובות. עונה אחת בלבד הנחיתה את הקבוצה חזרה לליגת המשנה ל-13 שנה, בהן הצליחה פעם אחת, בשנת 1957, לסיים במקום הראשון בליגת המשנה, אך ההתאחדות לכדורגל החליטה להקפיא את הירידות והעליות ומנעה מהקבוצה להעפיל ליגה.

שנות השישים והשבעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד אמצע שנות ה-60 נחשבה בית"ר כקבוצה בינונית, המנסה ללא הצלחה להעפיל לליגה הראשונה. בעונה הכפולה של 1966/1968, כשבשורותיה מככבים ד"ר ראול גלר, שאול "המלך" מזרחי, אודי רובוביץ', שמעון צ'רנוחה, חיים אזולאי ויצחק מונסה, הצליחה לבסוף להעפיל לליגה הראשונה ולהשאר בה, למעט עונות בודדות, עד היום. המאמן היהודי-ארגנטינאי, סמואל רזניק, משחקניה הגדולים של הקבוצה בעבר, הדריך את החבורה הנוצצת של אז. משחק העלייה ההיסטורי התקיים מול מכבי רמת עמידר ורובוביץ', שכבש את שער הניצחון בדקות הסיום, זכה מהאוהדים בכבוד של מלכים, כשנשאוהו על כפיים ברחובות העיר.

בשנות ה-70, עם עלייתו לקבוצה הבוגרת של אורי מלמיליאן, החלה הקבוצה לבסס את מעמדה כקבוצת צמרת בכדורגל הישראלי. בעזרת שחקני בית דוגמת השוער יוסי מזרחי, המגנים יוסי חכם ויצחק ג'אנו ושלישיית הקישור ויקטור לוי, דני נוימן ואורי מלמיליאן, שכונתה "שוקולד-מנטה-מסטיק" (כשם ההרכב המוזיקלי הישראלי - שוקולד מנטה מסטיק). בעונת 1974/1975 העפילה הקבוצה לראשונה בתולדותיה לגמר גביע המדינה, אולם הפסידה להפועל כפר סבא בתוצאה 3:1. שנה לאחר מכן, העפילה הקבוצה פעם נוספת לגמר הגביע, אולם בניגוד לשנה שעברה, גברה על מכבי תל אביב בתוצאה 2:1 בתום הארכה, משערים של מלמיליאן ונוימן, ובכך זכתה בתואר הראשון בתולדותיה. על הקווים תדרך המאמן ניסים בכר והקפטן דוד ישי היה זה שהניף את הגביע.

בשנת 1979, תחת שרביטו של שמעון שנהר, זכתה הקבוצה בגביע פעם נוספת. את השערים כבשו הקפטן נוימן ויוסי אברהמי. בשנים אלה הגיעה הקבוצה פעמים רבות למקום השני, ולעתים קרובות החמיצה את האליפות במחזורי הסיום. בסוף שנות ה-70 הפכה בית"ר, בהנהגתו של אורי מלמיליאן, לקבוצה המובילה של ירושלים, בעקבות ירידת כוחה של היריבה העירונית, הפועל ירושלים.

שנות ה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-80 ירדה הקבוצה לליגה השנייה (אז הליגה הארצית), אך שבה לליגה הבכירה כעבור עונה. במהלך העונה בליגה הארצית, שיחק לראשונה במדי הקבוצה מאמנה לימים, אלי אוחנה.

בעונת 1983/1984 הייתה בית"ר המועמדת המועדפת לאליפות כאשר הובילה ברוב שלבי העונה בפער גדול, אך לבסוף זכתה מכבי חיפה באליפות, לראשונה בתולדותיה. בעונת 1984/1985, תחת הדרכתו של המאמן דוד שווייצר, זכתה בית"ר ירושלים פעם נוספת בגביע המדינה, לאחר שגברה על מכבי חיפה בתוצאה 1:0. בעונת 1985/1986 זכתה הקבוצה פעם נוספת בגביע, תחת הדרכתו של דרור קשטן.

בעונת 1986/1987 זכתה הקבוצה באליפות המדינה לראשונה בתולדותיה. בעונה זו ניצחה הקבוצה 19 משחקים, סיימה 9 בתיקו והפסידה בשני משחקים בלבד. בין השותפים לתואר ההיסטורי היו אורי מלמיליאן, אלי אוחנה, יוסי מזרחי, חנן אזולאי, יעקב שוורץ, סמי מלכה והמגנים התוקפים אבי כהן ושלמה שירזי. בתום העונה עזב אלי אוחנה את הקבוצה לטובת מכלן הבלגית, ואילו דרור קשטן עבר לאמן את מכבי חיפה.

בעונת 1988/1989 זכתה הקבוצה פעם נוספת בגביע המדינה לאחר ניצחון בבעיטות הכרעה מאחד עשר מטרים על מכבי חיפה. בתום 90 דקות הייתה התוצאה 2:2. בתום ההארכה הייתה התוצאה 3:3. בתום העונה עזב מלמיליאן את הקבוצה לטובת מכבי תל אביב.

שנות ה-90[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעונת 1990/1991 ירדה הקבוצה לליגה השנייה. באותה שנה התבסס סגל הקבוצה על שחקני בית צעירים וחסרי ניסיון. הדבר נבע מחוסר תקציב ואי יכולת לגייס ספונסרים לקבוצה. לקראת העונה בליגה הארצית שב לקבוצה היו"ר משה דדש. צעדו הראשון היה החזרתו של אלי אוחנה מאירופה. הוא גייס את איש הקולנוע יורם גלובוס שתרם 400 אלף דולר לרכישת אוחנה שכרטיסו היה שייך למכלן. אוחנה הסכים לחזור לישראל אף על פי שהיה שחקן מצליח באירופה וזכה עם קבוצתו מכלן בגביע המחזיקות ובתואר הכדורגלן הצעיר הטוב ביותר באירופה על ידי מגזין Guerin' Sportivo האיטלקי. את הקבוצה חיזקו גם השוער גיורא אנטמן ושחקן הרכש ממכבי יפו עופר דגמי, ואימן אותה לופא קדוש. בתום העונה העפילה הקבוצה לליגת הלאומית, אז הליגה הראשונה.

בעונה שלאחר מכן, עונת 1992/1993, לאחר שהות של עונה בליגה הארצית, זכתה הקבוצה באליפות שנייה בתולדותיה, תחת הדרכתו של דרור קשטן, בקדנציה השנייה שלו בקבוצה, שבשורתיה שיחקו לצד אוחנה ויעקב שוורץ הוותיקים, רונן חרזי, סרגיי טרטיאק וולדימיר גרשנייב. בנוסף הובאו שחקנים ישראלים כמו השוער יעקב אסייג והבלמים אהוד כחילה ויעקב הלל.

בית"ר ירושלים זכתה לעדנה בעונות 1996/1997 ו-1997/1998, בהן זכתה הקבוצה בשתי אליפויות ברציפות תחת הדרכתם של אלי כהן ודרור קשטן. בעונות אלו שיחקו בבית"ר אלי אוחנה, יוסי אבוקסיס, איציק זוהר, שמוליק לוי, דוד אמסלם והשוער איציק קורנפיין שחוזקו בהונגרים אישטוון שאלוי, אישטוון פישונט, אישטוון האמר ותמאש שנדור. האליפות השנייה הייתה שנויה במחלוקת, כאשר נטען כי הפועל בית שאן היטתה את תוצאת המשחק בינה לבין בית"ר לטובת בית"ר, מפני שכבר הובטח לה 10 דקות לפני סופו מקומה מעל לקו האדום, מה שהעניק לה מקום בליגה הבכירה לעונה נוספת, ובכך עזרה לבית"ר לזכות באליפות על חשבונה של הפועל תל אביב. ב-2001 הודה אחד מגיבורי הפרשה, שזכתה לכינוי "משחק השרוכים", איתן טייב כי המשחק לא היה כשר, וצוטט כאומר: "נתנו את המשחק לבית"ר".

אחרי שתי עונות אלה נקלעה הקבוצה לחובות כספיים כבדים ונאלצה למכור את רוב כוכביה. אלי אוחנה פרש ממשחק פעיל והקבוצה עמדה על סף פירוק.

שנות ה-90 היוו עבור בית"ר שנים תוססות וטובות, אף על פי שכללו ירידה לליגה הארצית (הליגה השנייה דאז), שנות ה-90 כללו מעבר לאצטדיון חדיש ומפואר, 3 אליפויות ואף 2 הופעות בגמר גביע המדינה.

תחילת שנות ה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצטדיון טדי, בו משחקת הקבוצה

את הקבוצה רכש איש העסקים גד זאבי שכיסה את חובותיה ואף ניהל אותה משך עונה אחת. בעונה זו, 2000/2001, שיחקו בבית"ר שחקנים בכירים רבים כמו ג'ובאני רוסו, אלון מזרחי ויוסי אבוקסיס, וזאת תחת הדרכתו של המאמן אלי גוטמן. במשחקי טרם העונה זכתה הקבוצה בגביע השלום ברומא לאחר ניצחון 0-1 על רומא. הקבוצה הייתה פייבוריטית במאבק על האליפות, אך כשלה במשימתה. בסיום העונה עזב זאבי את הקבוצה, שהייתה שוב על סף פירוק ושהתה בנאמנות אצל כונס נכסים. בית"ר פתחה את העונה של אחרי עידן גד זאבי רק במחזור הרביעי לאחר שמאיר פניג'ל יחד עם ששון שם-טוב ומאיר לוי, אוהדי הקבוצה, קנו אותה מכונס הנכסים.

בתחילת שנות ה-2000 הפכה בית"ר לקבוצת מרכז טבלה המבוססת על סגל של שחקנים צעירים. בתחילת העשור לא הצליחה הקבוצה להתרומם ואף ספגה את הפסדה הגדול ביותר, 7-0 למכבי תל אביב. מלבד עונת 2000/2001, בה הודחה בסיבוב הראשון בגביע אופ"א, לא הצליחה בית"ר להשתלב במפעלים האירופאים. רק בעונת 2004/2005 סיימה במקום הרביעי, עם שחקנה לשעבר אלי אוחנה כמאמן הקבוצה. באותה התקופה בית"ר התבססה על שחקנים צעירים כגון אבירם ברוכיאן, עמית בן שושן, ברק יצחקי, שלומי ארבייטמן, ומאור מליקסון.

עידן גאידמק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבה של בית"ר השתנה באוגוסט 2005, עת נרכשה הקבוצה על ידי האוליגרך הרוסי-ישראלי ארקדי גאידמק. הגעת הבעלים החדשים לקבוצה הביאה לגידול משמעותי בתקציבה של הקבוצה, ולהיותה הקבוצה העשירה בליגת העל. המאמן אלי אוחנה עזב את בית"ר, ובמקומו הובאו מספר מאמנים זרים, בהם טון קאנן ולואיס פרננדז, אך אלו שרדו זמן קצר בלבד בקבוצה. כמו כן שחקנים רבים שוחררו ובמקומם נעשה רכש גדול של שחקנים בכירים בליגה הכולל את שמעון גרשון, מיכאל זנדברג, אריק בנאדו וטוטו תמוז.

ההשקעה הרבה השתלמה ובעונת 2006/2007 זכתה הקבוצה באליפות תחת הדרכתו של המאמן הישראלי יוסי מזרחי, אשר החליף את אוסבלדו ארדילס כבר בתחילת העונה. על אף הזכייה באליפות, לא הוארך חוזהו של מזרחי ובמקומו מונו יצחק שום כמאמן וגיורא שפיגל כמנג'ר ויועץ מקצועי. לתפקיד מנכ"ל המועדון מונה השוער איציק קורנפיין, שפרש ממשחק פעיל. התוצאה הייתה מוצלחת למדי ולראשונה בעידן גאידמק לא הוחלף המאמן במשך כל העונה. אמנם בתחילתה כשלה בית"ר להעפיל מהסיבובים המוקדמים של ליגת האלופות, אך בהמשך התבססה שליטתה בליגת העל. בסיומה של העונה אף הצליחה הקבוצה לזכות בדאבל הראשון בתולדותיה.

לקראת עונת המשחקים 2008/2009 נכשלה הקבוצה במוקדמות ליגת האלופות כאשר הובסה על ידי קבוצת ויסלה קרקוב הפולנית בתוצאה 5:0, דבר שערער את השקט בקבוצה וגרם לפיטורי המאמן, יצחק שום, אשר הוחלף על ידי ראובן עטר. כמו כן, הוחלפה הנהלת הקבוצה, ולתפקיד יושב ראש הקבוצה מונה איציק קורנפיין. בסיום אותה עונה, זכתה בית"ר בגביע המדינה, בפעם השנייה ברציפות, לאחר שניצחה במשחק הגמר את מכבי חיפה בתוצאה 2:1, ובכך מנעה ממנה לזכות בדאבל.

מצבה ותקציבה של בית"ר השתנה בקיץ 2009 באופן דרסטי, כאשר ארקדי גאידמק הפסיק את תמיכתו בקבוצה והעניק ליו"ר איציק קורנפיין את הסמכויות המלאות לנהל את הקבוצה. לאחר שגאידמק לא הזרים כספים לקבוצה כמו בשנים עברו ובית"ר הייתה על סף פירוק, גומא אגייאר, איש עסקים שעשה את הונו בעסקי הגז, התעניין ברכישת הקבוצה ולבסוף הסכים להיות ספונסר הקבוצה והעביר ערבות שמנעה באופן זמני מהקבוצה ללכת לתהליך של פירוק. בניגוד לשנים הקודמות בתקופתו של גאידמק כבעלים, עמד התקציב על כ-36 מיליון ש"ח בלבד. במהלך פגרת הקיץ, יצחק שום חזר לקדנצייה שנייה בקבוצה ודוד אמסלם, אשר פרש ממשחק פעיל, מונה לעוזרו. בהמשך העונה, בעקבות חוסר הצלחתה של הקבוצה, פוטר שום, ודוד אמסלם מונה כמחליפו רק עד תום העונה. באותה עונה זכתה הקבוצה בגביע הטוטו לאחר שניצחה את קבוצת הפועל רעננה בתוצאה 1:0 בגמר המפעל. ביוני 2010 מונה אורי מלמיליאן למאמן הקבוצה, אך התפטר מתפקידו ב-17 בינואר 2011, לאחר המחזור ה-18 של הליגה עקב מיעוט בניצחונות ויכולת. ב-17 בינואר 2011 מונה רוני לוי כמאמן הקבוצה. לאחר סוף העונה עזב רוני לוי ובמקומו מונה דוד אמסלם למאמן, אך האחרון התפטר מתפקידו מספר ימים לפני פתיחת עונת 2011/2012. ב-17 באוגוסט, מספר ימים לאחר התפטרותו של דוד אמסלם, חתם יובל נעים לעונה כמאמן הקבוצה, אך התפטר מתפקידו לאחר כחצי שנה עקב חוסר הצלחת הקבוצה תחתיו כמאמן. במקומו מונה אלי כהן שחזר לקדנציה שלישית במועדון, וסייע לקבוצה להישאר בליגה.

לקראת עונת 2012/2013 הקימו אוהדי הקבוצה עמותה שמטרתה איסוף כספים לשיפור מצבה הכלכלי של הקבוצה, וכן כדי לזכות בייצוג בהנהלת הקבוצה. בעונה זו, בית"ר צירפה שני שחקנים מוסלמים לשורותיה. צירוף השחקנים המוסלמים גרר אחריו מחאה מצד חלק מאוהדי הקבוצה, כאשר במקביל אוהדים אחרים בירכו על המהלך.

תהליך העברת הבעלות לטביב התבצע בזכות סעיף של העמותה בהסכם עם גיידמאק (שנחתם בעונת 2012/2013) שבעצם אפשר לעמותה להביא רוכש חיצוני מבלי הסכמתו של גיידמאק, הליך זה אושר על ידי בית משפט כשבועיים לאחר הודעה של העמותה על ניצול הסעיף, החלטת בית המשפט למעשה העבירה סופית את המועדון לידיו של טביב והעמותה (טביב מחזיק ב75 אחוז והעמותה 25 אחוז) ובכך הסתיים למעשה עידן גיידמאק בבית"ר ירושלים.

עידן אלי טביב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת עונת 2013/2014 לאחר שהושלמה עסקת העברת הבעלות על הקבוצה מידיו של גאידמק לידיו של אלי טביב, מינה טביב את חיים רביבו לנציג הבעלים בקבוצה. המאמן אלי כהן הוחתם לעונה אחת, ודוד אמסלם מונה לעוזר המאמן. ב-13 באוגוסט 2013 פיטר טביב את איציק קורנפיין מתפקיד היושב ראש של הקבוצה, אחרי 6 שנים בתפקיד. ב-3 בדצמבר 2013 פוטר אלי כהן מאימון בית"ר ירושלים. ב-6 בדצמבר רוני לוי חתם בבית"ר ירושלים לקדנציה שנייה. בתום העונה הסדירה בליגת העל סיימה בית"ר את העונה בפלייאוף התחתון. ב-1 באפריל 2014, מונה עומר עצמוני לתפקיד מנכ"ל הקבוצה אחרי שכיהן בתפקיד המנכ"ל בהפועל תל אביב ובמחלקת הנוער של בית"ר. בתום העונה, סיימה בית"ר במקום הראשון בפלייאוף התחתון. זמן קצר לאחר מכן, חתם במועדון המאמן מנחם קורצקי לעונה אחת.

תדמית ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית"ר ירושלים נחשבת באופן מסורתי לקבוצה המזוהה עם הימין הפוליטי בישראל ובייחוד עם הליכוד. בעונות 1996/1997 ו-1997/1998, בהן זכתה בית"ר בשתי אליפויות, הרבו פוליטיקאים מהימין, כולל ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו, להתארח במשחקי הקבוצה. בין האוהדים הבולטים של בית"ר ניתן למצוא את ראש הממשלה בנימין נתניהו, ראובן ריבלין, יהושע מצא, אהוד אולמרט ואביגדור ליברמן.

במהלך השנים אירעו פעמים רבות מקרי אלימות והתפרעויות של אוהדי הקבוצה כנגד אוהדי ושחקני קבוצות אחרות, ולעתים אף נגד שחקנים ומאמנים מאכזבים בבית"ר עצמה. כמו כן, לעתים קרובות נשמעות מכיוון הקהל של בית"ר קריאות גזעניות נגד שחקנים ערבים. מכיוון שההתפרעויות הללו הכתימו את שמם של כלל אוהדי הקבוצה, נטבע המונח "הקומץ הבית"רי", לתיאור המתפרעים. במספר מערכונים של "הגשש החיוור" מוצגים אוהדי בית"ר כאלימים מאוד, במיוחד במבצרם ההיסטורי, מגרש ימק"א.

בשנת 2005 הוקם בקרב אוהדי הקבוצה תא אוהדים בשם "לה פמיליה", שהואשם מספר פעמים במעשי אלימות. לתא האוהדים יש אוריינטציה ימנית‏‏‏[1]. השם "לה פמיליה" נבחר בהשראת סרטים על המאפיה האיטלקית‏[1]. חברי התא והמעשים המיוחסים להם שנויים במחלוקת בקרב אוהדי הקבוצה‏‏‏[2]. לטענת אנשי הארגון, בתחילת 2006 הכירה קבוצת בית"ר ירושלים בתא כארגון האוהדים הרשמי, בעת פגישה של ראשי התא עם בכירים בהנהלתה‏‏‏[3]. ההנהלה סיפקה ל"לה פמיליה" סיוע מול המשטרה, והקצתה להם חדר לציוד באצטדיון טדי.

בכתבת תחקיר שהתפרסמה ב"דה מרקר" נטען כי יוסי מילשטיין, עוזרו האישי של ארקדי גאידמק באותו זמן, נמצא בקשר כמעט יומיומי עם "לה פמיליה", וכי בתמורה למימון הסעות ועזרי עידוד מקבלים ממנו חברי התא הוראות בימוי, כמו לקרוא קריאות עידוד בנוסח "גאידמק המלך"‏‏‏[4].

ב-4 בנובמבר 2007, במשחק של בית"ר נגד מכבי חיפה באצטדיון קריית אליעזר, שרקו מרבית אוהדי בית"ר בוז וקראו בשמו של יגאל עמיר כאשר נתבקש הקהל לכבד את זכרו של יצחק רבין בדקת הדומייה.

שמו של תא האוהדים נקשר מספר פעמים לאירועי אלימות:

  • בדצמבר 2007 הותקפו אוהדים של קבוצת הפועל כפר סבא על ידי אוהדים המזוהים עם "לה פמיליה"‏‏. המשטרה עצרה שבעה חשודים במעשה‏[5].
  • בינואר 2008 הושלך בקבוק תבערה לעבר משרדי ההתאחדות לכדורגל, על הקירות רוססו כתובות "לה פמיליה". אנשי לה פמיליה הכחישו שהם מעורבים‏‏‏[6].
  • באפריל 2008 התלוננו במשטרה מספר אוהדי מכבי נתניה כי שמונה אוהדי בית"ר, חלקם עם חולצות של "לה פמיליה", שדדו אותם באיומי סכין‏‏‏[7].

בית"ר היא הקבוצה היחידה בליגת העל, שמעולם לא שיחק בשורותיה ערבי‏[8].

בינואר 2013 הצטרפו לקבוצה שני שחקנים צ'צ'נים-מוסלמים, זאור סדאייב וג'בראיל קדאייב. הגעתם של השניים עוררה סדרה של מהומות שבשיאה הוצת חדר המזכרות במתחם האימונים של הקבוצה בבית וגן. לאחר חקירה של משטרת ישראל נתפסו חשודים אחדים במעשה, ונטען כי הם שייכים לארגון האוהדים הקיצוני "לה פמיליה". ארגון זה הודיע על הפסקת פעילותו (עד תום העונה) בעקבות הביקורת הנוקבת שנמתחה עליו על ידי אישים שונים, לרבות אנשי הקבוצה עצמה. בעונת 2013/2014 חזר הארגון לפעילות לאחר העברת בעלות הקבוצה לידי אלי טביב.

בשנת 2014 קמה קבוצת אוהדים, שסולדת מהגזענות ומהאלימות שמאפיינים את לה פמיליה ואת בית"ר בעידן טביב, והקימה את מועדון האוהדים בית"ר נורדיה ירושלים. המועדון, שצפוי להתחיל ולהשתתף בליגה ג' בעונת 2014/5, מכריז כי בכוונתו להחזיר את ההדר הבית"רי ולייצג את ערכי בית"ר כפי שנוסחו בידי זאב ז'בוטינסקי: ג'נטלמניות, הומניזם ושוויון.

יריבויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

היריבות העירונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין בית"ר ובין יריבתה העירונית, הפועל ירושלים, מתקיימת יריבות רבת שנים הנובעת בעיקר מזיהוין הפוליטי של הקבוצות. בעבר הייתה שייכת בית"ר לתנועת בית"ר הציונות רוויזיוניסטית בעוד הפועל ירושלים הייתה מזוהה עם ה"ממסד", והשתייכה להסתדרות. חלוקה פוליטית זו תקפה גם היום, כשבית"ר היא קבוצת הדגל של הימין, בעוד הפועל מזוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית. חלוקה זו בולטת במיוחד ביחס לערביי ישראל. בעוד בקרב אוהדי בית"ר רווחים ביטויים נגד ערבים, בהפועל משחקים שחקנים ערבים. במשך תקופות ארוכות היריבות לבשה גם אופי אזורי, כשמרבית אוהדי בית"ר התגוררו בצפון העיר (נחלאות, רחביה, מחנה יהודה, מוסררה וכו'), בעוד הפועל שלטה בדרום העיר (קטמון, המושבה הגרמנית, בקעה קריית יובל, בית הכרם וכו'). חלוקה זו נבעה בעיקר ממיקום האצטדיונים, ימק"א בצפון וקטמון בדרום. אף שגם כיום מעוזי האוהדים הם קטמון לאוהדי הפועל, ומחנה יהודה לאוהדי בית"ר, החלוקה אינה ברורה כבעבר, ולקבוצות אוהדים מכל חלקי העיר ומחוצה לה.

יריבויות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הפועל תל אביב - (ראו היריבות בין בית"ר ירושלים לבין הפועל תל אביב) איבה ותיקת שנים, בשל ניגודים סימבוליים בין המועדונים, כגון רוויזיוניסטים נגד סוציאליסטים וימין נגד שמאל. זוהי אחת היריבויות הוותיקות בספורט הישראלי, והסתיימה מספר פעמים בקטטות המוניות במגרשים. עם ירידת כוחה של היריבה העירונית הפועל ירושלים, יריבות זו תפסה בקרב אוהדי בית"ר חלק יותר גדול וסימנה את הפועל תל אביב כיריבה המרה ביותר.
  • איחוד בני סכנין - יריבות בעיקר בגלל השסע היהודי-ערבי, למרות ניסיונות הפישור והפיוס שנעשו על ידי ארקדי גאידמק ומאזן גנאים. במשחק שנערך בין הקבוצות בספטמבר 2007 הונף דגל "כ"ך" על ידי אוהדי בית"ר, ודגל ישראל צבוע באדום, דגל ג'יהאד אסלמי ירוק ודגל סוריה על ידי אוהדי בני סכנין. יריבות זו החלה ב-2003, אז עלתה בני סכנין לראשונה לליגת העל.

סמלי הקבוצה לאורך השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך כל שנות קיומה של הקבוצה בסמלה הייתה משולבת המנורה, כמו בסמלה של תנועת בית"ר. שילוב המנורה בסמל נתן לקבוצה את הכינויים "המנורה" ו"הדגל של המדינה". בשנת 2006, במסגרת מיתוג הקבוצה, נוספו שני אריות לסמל הקבוצה בדומה לאריה שבסמל העיר ירושלים.

בשנת 2013, לאחר מעבר הקבוצה לידיו של טביב, שונה הסמל פעם נוספת, כאשר האריות הוסרו והמנורה שונתה במעט. שינוי הסמל לווה בתהליך הצבעה מתוך שלוש אפשרויות על ידי אוהדי הקבוצה ברשת הפייסבוק.

תארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטטיסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיאני ההופעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן עשרת השחקנים ששיחקו הכי הרבה משחקי ליגה במדי בית"ר ירושלים, נכון ל-1 ביולי 2009.

  • (בשני העשורים הראשונים לא התקיימו רישומים מדויקים דיים כדי להכלילם בטבלה).
מקום שם השחקן שנות פעילות הופעות
1 אורי מלמיליאן 1989 – 1973 423
2 חנן אזולאי 1990 – 1974 396
3 יצחק ג'אנו 1983 – 1968 375
4 יוסי מזרחי 1988 – 1972 371
5 איציק קורנפיין 2007 – 1995 366
6 יוסי חכם 1980 – 1965 345
אלי אוחנה 1980-1987
1991-1998
345
8 שאול מזרחי 1970 – 1954 304
9 איתן מזרחי 2003 – 1989 299
10 סמי מלכה 1992 – 1980 288

מלכי השערים של בית"ר בליגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

להלן עשרת השחקנים שכבשו את מספר שערי הליגה הרב ביותר במדי בית"ר ירושלים, נכון ל-1 ביולי 2009.

  • (בשני העשורים הראשונים לא התקיימו רישומים מדויקים דיים כדי להכלילם בטבלה).
מקום שם השחקן שערים
1 אלי אוחנה 142
2 אורי מלמיליאן 140
3 ראול גלר 87
4 אודי רובוביץ' 81
5 יוסי אמינוף 74
6 סטפן שאלוי 59
7 רונן חרזי 58
8 ברק יצחקי 57
9 חיים אזולאי 53
10 יצחק מונסה 51

שיאני ההופעות והשערים של בית"ר בנבחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורי מלמיליאן הוא שיאן ההופעות של בית"ר ירושלים בנבחרת ישראל עם 61 הופעות כשחקן בית"ר. שיאן הכיבושים של בית"ר בנבחרת הוא רונן חרזי עם 18 שערים כשחקן הקבוצה.

שחקנים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת הנוער והאקדמיה לכדורגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן היסטורי התבססה קבוצת הבוגרים של בית"ר ירושלים על שחקני בית שצמחו במחלקת הנוער ולא מעט שחקנים ידועים שהובילו את בית"ר ירושלים לתאריה הראשונים יצאו ממנה. למרות זאת, עד אמצע העשור הראשון של שנות ה-2000, זכתה קבוצת הנוער בתואר אליפות יחיד, בתום עונת 1972-3, כשבשורותיה שיחקו אורי מלמיליאן, דני נוימן, יוסי מזרחי ועמנואל כהן ועל הקווים תדרך המאמן אברהם לוי.

עם רכישת הקבוצה על ידי ארקדי גאידמק הוקמה בבית"ר ירושלים אקדמיית כדורגל לנוער. בעונת 2005/2006 קבוצת הנוער זכתה בתואר גביע המדינה לנוער.

בעונת 2006/2007 גיא עזורי מונה למאמן קבוצת הנוער, שזכתה תחת הדרכתו בדאבל (זכייה באליפות וגביע המדינה לנוער באותה העונה).

בעונת 2007/2008 הקבוצה זכתה באליפות שנייה ברציפות.

תארים של קבוצת הנוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אליפות: 1972/1973, 2006/2007, 2007/2008
  • גביע: 2005/2006, 2006/2007
  • טורניר נייקי בקטרגל: 2007

שחקנים ידועים יוצאי מחלקת הנוער של בית"ר ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצרני תלבושות וספונסרים ראשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים יצרן ספונסר
1999–2000 דיאדורה סלקום
2000–2001 סובארו
2001–2002 לוטו אלדן
2002–2003 Fresh&Go
2003–2004 דיאדורה HOT
2004–2005 קאפה
2005–2006 בזק בינלאומי
2006–2007 אדידס
2007–2008 ב. יאיר
2008–2011 אלדן
2011–2013 דיאדורה
2013-2014 פרי נדל"ן
2014- פומה ITrader

סגל השחקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון ל-1 באוקטובר 2014

מס' עמדה שם
1 Flag of Israel.svg שוער בוריס קליימן
2 Flag of Israel.svg מגן אלי דסה
4 Flag of Israel.svg בלם זאב חיימוביץ'
5 Flag of Spain.svg בלם סזאר ארסו
6 Flag of Israel.svg בלם טל כחילה
7 Flag of Israel.svg קשר עומר אצילי
8 Flag of Israel.svg קשר שלומי אזולאי
9 Flag of Israel.svg חלוץ איציק כהן
10 Flag of Israel.svg קשר חנן ממן
11 Flag of Israel.svg קשר לידור כהן
12 Flag of Israel.svg חלוץ אבישי כהן
מס' עמדה שם
14 Flag of Brazil.svg קשר קלאודמיר פריירה
15 Flag of Israel.svg מגן שמוליק מלול
18 Flag of Israel.svg קשר דני פרדה
20 Flag of Israel.svg חלוץ עומר נחמני
22 Flag of Israel.svg שוער בן רהב
23 Flag of Israel.svg מגן תומר ירוחם
24 Flag of Israel.svg קשר אופיר קריאף (קפטן)
25 Flag of Montenegro.svg חלוץ זרקו קוראץ'
26 Flag of Israel.svg קשר מור שקד
81 Flag of Serbia.svg מגן דושאן מאטוביץ' (קפטן 2)
99 Flag of Israel.svg חלוץ תומר סויסה

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רון עמיקם, מאיר גבאי, רוני דיאון, אני אוהב אותך בית"ר: תולדות בית"ר ירושלים, הוצאת מדיה, 2007, 278 עמודים
  • חיים ברעם, אדום צהוב שחור, הוצאת ספריית מעריב, 2004, 134 עמודים
  • אורי מלמיליאן, אלי עזור, הנער מממילא, הוצאת מוניטין, 1984, 125 עמודים
  • דני נוימן, דני דבורין, אני דני נוימן, קפטן בית"ר ירושלים, הוצאת שלגי, 1979, 40 עמודים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


ליגת העל בכדורגל - עונת 2014/2015

מכבי תל אביבהפועל באר שבעעירוני קריית שמונההפועל תל אביבמכבי חיפהבני סכניןבית"ר ירושלים
מ.ס. אשדודהפועל רעננההפועל עכוהפועל חיפהמכבי פתח תקווהמכבי נתניההפועל פתח תקווה