משתמש:מוריה חביב/נינט מורנו

מבזק החדשות הדרמטי ברדיו היכה את המדינה בהלם. "מטוס אייר פראנס בטיסה 139 בדרכו מאתונה לפריז נחטף הבוקר," דיווח הקריין בקול נרגש. "במטוס, שהתחיל את טיסתו בתל אביב, נמצאים כפי הנראה ישראלים רבים. ועדת החוץ והביטחון מתכנסת ברגעים אלה לישיבת חירום מיוחדת עם ראש הממשלה. עדיין אין כל פרטים על כיוון טיסתו של המטוס החטוף ועל תביעותיהם של החוטפים."

נינט מורנו, סבתו של סא"ל עמנואל מורנו ז"ל, לוחם סיירת מנכ"ל שנפל בתום מלחמת לבנון השניה, שהייתה אז בת 56 שנים, הייתה בין הנוסעים במטוס אייר פרנס שנחטף לאנטבה.

מורנו הקפידה לתעד כל מה שראתה, וכששוחררה, הודות לדרכונים הזרים בהם החזיקה, מסרה לאנשי הביטחון הישראליים מידע מפורט, שסייע לתכנון מבצע החילוץ, מבצע יונתן.

ארבעת המחבלים שהשתלטו על המטוס והסיטו אותו לכיוון אפריקה, שלפו רובים ורימונים והחלו לצרוח פקודות באנגלית ובגרמנית. לאחר מכן, עברו בין שורות המושבים ואספו מהנוסעים את הדרכונים. יותר ממאה מהנוסעים ומאנשי הצוות הרימו מעל לראשיהם דרכונים כחולים, עם סמל מדינת ישראל. יתר הנוסעים, כ-150 במספר, בהם מורנו, הניפו דרכונים זרים. כשהמחבלים פרצו לתא הטייס והורו לו לסובב את ההגאים לכיוון דרום, היא נשבעה לעצמה שתסכל את מזימתם. רק שנים אחר כך נחשף חלקה המכריע במבצע החילוץ והקשר שלה לסיירת מטכ"ל.   מורנו נקלעה באורח מקרה לטיסה ההיא. מורנו, שגרה אז בקנדה, שהתה בארץ בביקור משפחתי, ובדרך חזרה לביתה תיכננה לעצור בפריז. היא הייתה אמורה להמריא בטיסת "סבנה", שיצאה ביום ראשון לפנות בוקר, 27 ביוני 1976, אלא שערב הטיסה לא חשה בטוב, ובנה, אילן, הצליח להפעיל קשרים ולהעביר אותה לטיסה מאוחרת יותר.

 "לקחתי את אמא לשדה התעופה," הוא מספר, "ושם פגשנו זוג מכרים שלי, פרופסור לבני ואשתו, עם בנם בן ה-13, שהיה אמור לטוס לבדו". רגע לפני שנפרדו, ביקשו בני הזוג ממורנו שתשמור בטיסה על בנם. היא הינהנה בחיוך. שעות ספורות לאחר מכן - כשהמחבלים מ"החזית העממית לשחרור פלסטין" דרשו מהנוסעים להציג את דרכוניהם - נמחק החיוך לחלוטין.

מורנו, שבמשך חייה התגוררה בכמה ארצות, החזיקה בשלל דרכונים: ספרדי, מרוקני, קנדי, בלגי וגרין קארד אמריקני. היא הרימה את כולם. המחבלים - מספר בנה - סימנו לעצמם את האישה האלגנטית כמי שעלולה לעשות צרות. הם עוד לא ידעו עד כמה.

באותו ערב נחת המטוס בטרמינל הישן באנטבה. "שאף אחד לא יעז לפתוח את הווילונות!" צרחה המחבלת ברגיטה קוהלמן, והנוסעים המבוהלים צייתו. כולם, מלבד מורנו, שחושיה החדים כבר החלו לפעול. היא הסיטה מעט את הווילון וראתה את המחבלים מתחבקים עם החיילים האוגנדים - מידע שעתיד להתברר כמכריע בתכנון פעולת החילוץ.

רגעים ספורים לאחר מכן, באולם בית הנתיבות, חולקו הנוסעים לשתי קבוצות: הישראלים נדחקו לסוף האולם, והזרים מוקמו ליד דלתות הכניסה. מורנו הופרדה מהנער שהתחייבה לשמור עליו, אך החליטה לעמוד בכל זאת במשימה. כבר בלילה הראשון ניגשה לשירותים הכימיים שהוצבו באולם, ובחסות החשיכה יצאה מהם אל הצד הישראלי. "היא היחידה מהזרים שידעה מה מתרחש בשני צידי האולם," מספר בנה. לאחר מכן עברה נינט כמה פעמים לצד השני, ובכל פעם חרתה בראשה את שראתה.

למחרת ניגשה מורנו אל אחד החוטפים והתחננה בפניו שיאפשר לה לקבל תרופות שהיא זקוקה להן. "אל תדאגי, נשחרר אותך בקבוצה הראשונה של הנוסעים," השיב. אלא שכעבור יומיים, עם שחרור הקבוצה הראשונה, שמה של מורנו לא נכלל ברשימת המשוחררים. "אמא ניגשה אל המחבל וצעקה עליו שאין לו מילה ושיתבייש," מספר בנה. לבינתיים, המשיכה מורנו לנהל רישום מדויק של התנהלות החוטפים - מתי הם מתחלפים במשמרותיהם, כמה זוגות עיניים משגיחות על החוטפים בכל רגע, והיכן ממוקמים פתחי המילוט.

כעבור יומיים הודיעו המחבלים על שחרור מאה אזרחים זרים נוספים, שהוטסו לפריז. רשימת שמות הוקראה, ושוב מורנו לא נכללה בה. "היא ניגשה אל המחבל הראשי," מספר בנה, "ובלי להתבלבל הטיחה בו שהוא חצוף חסר לב שלא מסייע לאישה חולה. אז הוא לקח אותה בכוח וגרר אותה למטוס. ברגע הזה אמא אזרה אומץ ואמרה לו, 'אני לא יוצאת בלי אחותי!'. היא תפסה אישה זרה מהקבוצה וגררה אותה איתה למטוס."

בפריז המתינה לחטופים קבלת פנים מכובדת. נשיא צרפת, ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, הגיע לפגוש את המשוחררים. במקביל החלו נציגי שירות הביטחון הצרפתי לתחקר את השבים מאוגנדה. אישה אחת סירבה לדבר איתם. "אני מדברת רק עם המודיעין הישראלי," הכריזה נינט מורנו ונסעה משם היישר לדירת קרובים, שבה המתינה לה בתה מישל. "פתאום הגיעו שלושה בחורים ואמרו שהם מהשגרירות הישראלית," מספרת מישל. "בדיעבד התברר שהם היו מהמוסד." הם לקחו אותה לפגישה שבה השתתף גם נציג סיירת מטכ"ל, עמירם לוין, והיא סיפרה הכל.

מורנו התגלתה כאוצר בלום. היא הכתיבה לאנשי המוסד ההמומים מידע מדויק ומפורט, החל ממיקום השומרים ושעות חילופי המשמרות ועד מבנה הטרמינל ודרכי ההגעה אליו. בין השאר סיפרה, שמתחת לחלונות האולם מיקמו החוטפים שורת ארגזי קרטון מחוברים זה לזה. לחטופים נאמר שהארגזים ממולכדים ומלאים דינמיט, אבל לאחר שאחד מהם נפל, הבינו החטופים שמדובר במטעני דמה. "אמא הלכה לארגזים באומץ גדול והזיזה אותם. ככה היא הבינה שזה רק קישוט,"מספרת מישל.

 עד אז התלבטו בישראל אם לתקוף את צבא אוגנדה. כשמורנו סיפרה על היחסים החמים בין החיילים האוגנדים למחבלים ועל העובדה שהחיילים כיוונו את נשקיהם לחטופים, נפלה ההכרעה.

על פי המידע שסיפקה מורנו, שירטטו אנשי המוסד ולוין תרשים מיוחד שתיאר את מבנה הטרמינל, החלוקה לחדרים, מיקום המחבלים והחטופים, פתחים, חלונות ועוד. "היא רשמה הכל מרגע החטיפה," מספרת מישל. "כששאלו אותה מתי המחבלים ישנים, אמא סיפרה שהם לוקחים כדורים כדי לא לישון. הם גם הראו לה אלבומי תמונות של טרוריסטים, והיא זיהתה איש אחד עם זקן. היא אמרה שהוא אחד החוטפים, אבל כרגע אין לו זקן."

בינתיים, בישראל, האור בחדרי המבצעים לא כבה. קציני צה"ל והמוסד רכנו שעות ארוכות מעל למפות, שרטוטים ושבבי מודיעין בניסיון לעשות את מה שנחשב עד אז לבלתי אפשרי: מבצע חילוץ בני ערובה במרחק של 3,800 ק"מ מישראל. באחד הדיונים אף עלתה הצעה להצניח את לוחמי סיירת מטכ"ל באגם ויקטוריה. הרעיון נפסל בשל התנינים השורצים באגם.

ככל שנקפו השעות, השיגו קציני המודיעין עוד ועוד מידע: צילום אוויר של נמל התעופה באוגנדה, מידע על סימון המסלולים שהיה חיוני לצוותי מטוסי התובלה ותוכניות של הטרמינל הישן שבו שוכנו החטופים. את המידע החסר מבפנים סיפקה להם מורנו.

בליל 4 ביולי פשטו לוחמי צה"ל על הטרמינל שבאוגנדה ושיחררו את החטופים. הם חיסלו את כל המחבלים, כמו גם יותר מ-20 חיילים אוגנדים שסייעו להם. במבצע נהרגו מפקד סיירת מטכ"ל, יוני נתניהו, וארבעה בני ערובה, ביניהםדורה בלוך, שנרצחה לאחר מכן בבית חולים באוגנדה בו אושפזה.

 יותר משלושה עשורים נשמר הסיפור במשפחת מורנו, עד שוותיקי המוסד החליטו בשנת 2012 לערוך תערוכה בנוגע לחלקם במבצע אנטבה, בשיתוף ביטאון "מבט מלמ" של המרכז למורשת המודיעין. התערוכה חשפה פרקים עלומים מתרומת הארגון לפעולה הנועזת, ומוצגים בה פריטים מקוריים שנאספו מקהילת המודיעין, מלוחמים ומבני ערובה ששוחררו. לצורך המחשה הוצבו מכונית מרצדס שהושאלה מ"היחידה" ודמות בגודל טבעי של שליט אוגנדה, אידי אמין. אך הפריט המעניין ביותר בתצוגה הוא התרשים ששרטטו חוקרי המוסד, על פי עדותה של מורנו.

על הדף משורטט אולם הטרמינל המרובע, המחולק לשניים באמצעות קיר. חציו הצפוני מסומן כ"לא ישראלים," השטח שבו הוחזקה גם מורנו, ואילו בחצי השני הוחזקו הישראלים. הם ישבו רק במחצית מהשטח שהוקצה להם, מכיוון שסביבם הונחו ארגזי הדינמיט המזויפים.

מורנו תיארה במדויק את מיקומם של השומרים בפתחים, את הצורה שבה חסמו המחבלים את המעבר בין שני חלקי הטרמינל ואת הדרך שבה עברו הישראלים בדלת כדי ללכת לשירותים או לקבל אוכל. התרשים מתאר גם קו סמוך למבנה, שבו עמדו כ-20 חיילים אוגנדים. בקומה העליונה, טענה מורנו, שהו כ-200 חיילים.

 "היינו אז ילדים קטנים," מספר משה מורנו, נכדה של נינט, "אבל אנחנו זוכרים טוב-טוב את השבוע הזה, איך התקשרו אלינו מהשגרירות והודיעו שסבתא נמצאת בצרפת. רק אחרי המבצע שמענו שהיא עזרה לכוחות וסיפרה להם איך בדיוק הכל בנוי שם." ההשפעה של המבצע ההוא, אומר משה, הידהדה שנים רבות בבית משפחת מורנו. "זה היה ברקע כל הזמן וליווה אותנו. אחי עמנואל קרא את הספר 'מכתבי יוני' של יוני נתניהו ומאוד התחבר לזה. אין לי ספק שזה השפיע עליו והעלה את המוטיבציה שלו לגיוס לצה"ל בכלל, ולסיירת בפרט. עבורנו לשם סיירת מטכ"ל הייתה משמעות מיוחדת."

"כששואלים אותי למה עמנואל התגייס ליחידה, אני מספר שיוני שימש מקור השראה לדור שלם, כולל הבנים שלי," אומר אילן מורנו. "בן נוסף שלי קצין ביחידה."

מורנו עלתה ארצה באמצע שנות ה-90 והתיישבה בירושלים. היא נפטרה בשנת 2010, בגיל 90.