מלחמת לבנון השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מלחמת לבנון השנייה
הפצצת צה"ל בצור ב-26 ביולי
עימות: הסכסוך הישראלי ערבי תאריך: 12 ביולי 2006 - 14 באוגוסט 2006 מקום: לבנון וישראל תוצאה: הפסקת אש, הרחקת החיזבאללה מדרום לבנון ופריסת צבא לבנון בדרום לבנון. עילה: חטיפת שני חיילי צה"ל על ידי חיזבאללה
הצדדים הלוחמים
ישראל (צה"ל)	חיזבאללה
מפקדים
אהוד אולמרט (ראש הממשלה) עמיר פרץ (שר הביטחון) דן חלוץ (רמטכ"ל) משה קפלינסקי (סגן הרמטכ"ל) אודי אדם (מפקד פיקוד הצפון)	חסן נסראללה עימאד מוע'ניה
כוחות
בין מאות לעשרת אלפים לפי התקדמות המבצע.	8,000 לוחמי חיזבאללה, מהם 700 סדירים (הערכה)
אבדות
אזרחים 44 אזרחים הרוגים, 2,000 אזרחים פצועים, 300,000 פליטים. חיילים 121 חיילים הרוגים (מהם 2 שנחטפו) 628 חיילים פצועים‏‏[1]	אזרחים 300-450 אזרחים הרוגים (ממשלת לבנון) ‏‏[2] , 2,500 אזרחים פצועים, כמיליון פליטים. חיילי צבא לבנון 36 חיילים הרוגים, 100 חיילים פצועים. לוחמי חיזבאללה בין 500 (הערכות או"ם) ל-700 (הערכות צה"ל) לוחמים הרוגים כ-1,000 לוחמים פצועים 21 לוחמים שבויים 9 לוחמים הרוגים של ארגוני טרור אחרים.
בנוסף נהרגו 4 משקיפי יוניפי"ל

אות מלחמת לבנון השנייה שהוענק לחיילי צה"ל ששירתו בעת התרחשותה

הסכסוך הישראלי-לבנוני

עימותים עיקריים:

מבצע ליטני | מלחמת לבנון (מבצע שלום הגליל)

מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה

הכוחות בסכסוך:

צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות

אש"ף | אמל | חיזבאללה | סוריה | צבא לבנון

יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון)

מושגים:

רצועת הביטחון | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד

חוות שבעא | דמוגרפיה של לבנון ו-מארונים

אישים ישראלים בולטים:

יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר | אריאל שרון רפאל איתן | אהוד ברק | אהוד אולמרט

אישים לבנונים נוצרים:

סעד חדאד | אנטואן לאחד | בשיר ג'ומאייל | אטיין סאקר אלי חובייקה | סמיר ג'עג'ע

אישים לבנונים שיעים:

מוסא א-צדר | עבאס מוסאווי | חסן נסראללה מוחמד חוסיין פדלאללה | נביה ברי

אישים לבנונים סונים:

פואד סניורה | רפיק חרירי

אישים לבנונים דרוזים:

כמאל ג'ונבלאט | וליד ג'ונבלאט

אישים ערבים:

חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל

רקע היסטורי:

מלחמת האזרחים השנייה בלבנון | גדר הצפון

ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון

מפת הפצצות צה"ל בין 12 ביולי ו-13 באוגוסט 2006

משגר רקטות של חיזבאללה יורה מבין הבתים של כפר קאנא

פלס של חיל ההנדסה הישראלי מכין לפיצוץ מבנה של חיזבאללה במרון א-ראס

צנחני מילואים בכניסה רגלית ללבנון

בית במעלות-תרשיחא שנפגע מקטיושה

בניין בצור שנפגע כתוצאה מתקיפה של צה"ל

חיילים מחטיבת הנח"ל צועדים בחזרה מלבנון

כתם הנפט בעקבות ההפצצה הישראלית

נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש וסגנו דיק צ'ייני מאשימים ב-14 באוגוסט את חיזבאללה באחריות לקונפליקט. הממשל והקונגרס האמריקני נתנו מטריה דיפלומטית לכל מהלכיה של ישראל.

חסן נסראללה הפיץ קלטות וידאו עדכניות ממקום מחבואו, שבו תקף את ההנהגה הישראלית.

צה"ל הטיל כרוזים ופרץ לשידורי החיזבאללה. בתמונה כרוז שצה"ל הפיץ בלבנון: "אל העם הלבנוני: דעו! מלפנים חבר ומאחור נחש" (הכוונה היא לחיזבאללה ולחסן נסראללה). הכרוז רומז כי נסראללה מציג את עצמו כמגן לבנון כאשר מטרתו היא להשתלט על לבנון.

מלחמת לבנון השנייה הוא השם הישראלי למלחמה שהתנהלה בין כוחות צה"ל לחיזבאללה בקיץ 2006 בלבנון ובצפון ישראל. בלבנון מכונה המלחמה מלחמת 34 הימים או מלחמת יולי (حرب تموز "חַרְבּ תמוּז").

המלחמה נמשכה 81 ימים, מהם 33 ימים של לחימה (12 ביולי - 14 באוגוסט) ועוד 48 ימים מהפסקת האש עד ליציאת כל כוחות צה"ל מלבנון ^[3] (14 באוגוסט שפונה רק ב-1 באוקטובר).

המלחמה נפתחה בתקיפה ישראלית מאסיבית בעקבות חטיפת חיילי צה"ל על ידי חיזבאללה ומתוך הרצון הישראלי להשמיד את מערך הטילים של חיזבאללה.

תוך כדי הלחימה בלבנון המשיך צה"ל גם במבצע גשמי קיץ ברצועת עזה. בישראל, התאריך העברי בו פרצה המלחמה, ט"ז בתמוז, נקבע כיום הזיכרון הרשמי לנופלים במלחמה זו.

[עריכה] רקע

ערך מורחב – הרקע למלחמת לבנון השנייה

שורשיה של מלחמת לבנון השנייה נטועים עוד במלחמת לבנון הראשונה, שנפתחה על ידי ישראל במטרה לסלק את הארגונים הפלסטינים מלבנון. מלחמת לבנון הראשונה הגיעה בשנת 1985 לקיפאון עם הקמתה של אזור חיץ ברוחב מספר קילומטרים, שנועד כדי להגן על היישובים הסמוכים לגבול.

לאחר שצה"ל ספג אבדות רבות מידי חיזבאללה ולאחר לחץ ציבורי כבד, הורה ראש הממשלה אהוד ברק במאי 2000 על נסיגה מדרום לבנון. לאחר יציאתו של צה"ל התבסס חיזבאללה בדרום לבנון. הוא ערך מספר פשיטות לתוך ישראל במהלכם חטף החיזבאללה מספר חיילים ישראלים בהר דב בשנת 2000. ישראל הסכימה לשחרר כמה מאות אסירים פלסטינים תמורת גופות החיילים ואלוף משנה במיל. שנחטף בעת שהותו בחו"ל. בבוקר פתיחת המלחמה, החיזבאללה חטיפה נוספת שבה חטף שני חיילי צה"ל, שעילתה שחרור הטרוריסט סמיר קונטאר, וזו הביאה לפרוץ מעשי האיבה.

[עריכה] מטרות המלחמה

כבר מתחילת המבצע, הדגיש ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט שאחת ממטרותיו היא להשיב את כושר ההרתעה של ישראל, ולשבור את המיתוס סביב הצלחת חיזבאללה בשנת 2000 בגרימת הנסיגה הישראלית מלבנון.

בנאומו בכנסת ב-17 ביולי, הציג אולמרט את יעדיו במסגרת מבצע "שינוי כיוון":

• שחרור שני החיילים החטופים, אלדד רגב ואהוד גולדווסר, באמצעות לחץ על חיזבאללה ועל לבנון.
• הפסקת אש מוחלטת.
• פריסת צבא לבנון בכל שטח דרום לבנון.
• הוצאת חיזבאללה מאזור דרום לבנון.
• הסרה מוחלטת של איום הטילים והרקטות מעל תושבי ישראל.^[4]

אולמרט גם הדגיש באותו נאום שהממשלה תסייע, באופן מיידי, לתושבים מצפון הנמצאים בטווח הטילים.

מאוחר יותר שינה אולמרט במעט את היעדים:

• במקום היעד של הוצאת חיזבאללה מאזור דרום לבנון, הוצב יעד מצומצם יותר: הרחקתו מקו הגבול עם ישראל, הריסת מוצביו בקו הגבול, פגיעה בתשתית הצבאית ובמצבת כוח האדם שלו, ואם ניתן גם בהנהגה שלו.
• בעקבות יוזמות של שרת החוץ ציפי לבני, הסכים אולמרט מאוחר יותר, שישראל תשאף לכך שמלבד פריסה של צבא לבנון, יתפרס גם כוח רב לאומי על הגבול עם ישראל, שימנע מחיזבאללה לתקוף את ישראל.

[עריכה] מהלך המלחמה

ערך מורחב – אירועי מלחמת לבנון השנייה

[עריכה] הבליץ האווירי ופעילות נקודתית של כוחות קטנים

בשלבי המבצע הראשונים (12 עד 18 ביולי), מרבית ההתקפות הצה"ליות התבצעו באמצעות הפצצות מאסיביות של חיל האוויר והפגזות ארטילריה. מטוסי קרב הפציצו מטרות שנקבעו מראש, בהם גם מבני פיקוד ובקרה, שדה התעופה ומבנים אסטרטגיים אחרים וכן משגרי רקטות ומחבלים שאותרו על ידי כלי טיס בלתי מאוישים של חיל האוויר. ב-13 ביולי הטיל צה"ל מצור כללי על לבנון. מטוסי קרב תקפו את נמל התעופה הבינלאומי של ביירות וגרמו לסגירתו. סגר ימי ואוירי מלא הוטלו על לבנון. עד 18 ביולי הצליח חיל האוויר להשמיד את מרבית מערך הרקטות ארוכות-הטווח של חיזבאללה.

במקביל, במשך כל שלבי המבצע, הפגיז חיל התותחנים הישראלי שטחי שיגור בדרום לבנון באמצעות ארטילריה.

ככל שנמשכה הלחימה גדל היקף הפעילות הקרקעית של כוחות קרקעים של צה"ל. ב-17 ביולי החלה הריסת מוצבי חיזבאללה הצמודים לגדר ההפרדה וחישוף השטח הסמוך לגבול. יומיים לאחר מכן נכנסו כוחות צה"ליים סדירים לתוך לבנון על מנת לטהר כפרים הסמוכים לגבול שבשליטת חיזבאללה. במהלך ההתקפה נכנסו יחידות ישראליות לכפר מארון א-ראס והרגה עשרות מחבלים תוך כדי ספיגת אבדות.

למחרת, ב־20 ביולי, פתח צה"ל במבצע קורי פלדה 1, בעיתה-א-שעב, אך המאמץ הוסט לאחר מכן לעבר מארון א-ראס. במסגרת המשך המבצע, שקיבל את השם "קורי פלדה 2" ב-23 ביולי, כוחות צה"ל נכנסו אל העיירה בינת ג'ביל, שם התנהלו קרבות קשים בהם נהרגו 8 חיילים ולמעלה מ-80 מחבלים.

[עריכה] גיוס מילואים והרחבת הקרבות לכל הגזרה הקרובה לגבול

ב-27 ביולי החליט הקבינט הביטחוני-מדיני על גיוס 3 אוגדות מילואים וכבר למחרת גויסו אלפי מילואימניקים בצו 8.

ב-29 ביולי התחיל מבצע "קורי פלדה 3" בכפרים נוספים הסמוכים לגבול. ב-30 ביולי לאחר קריסת בית על תושביו בכפר קאנא, וחילוץ 28 גופות, הסכים צה"ל להפוגה של 48 שעות בפעילות האווירית שלו. בעקבות זאת גם החיזבאללה הפסיק לירות רקטות לעבר צפון ישראל. רק ב-1 באוגוסט לאחר שהתחדשו שיגורים יומיומים של מאות רקטות לעבר ישראל, אישר הקבינט פעילות קרקעית רחבת היקף, וחטיבות מילואים נכנסו ללבנון ופעלו לאורך כל הגזרה בכפרים הדרומיים. לאחר מכן, יזם צה"ל מבצעים התקפיים בכפרים נוספים כדי לדכא את התנגדות החיזבאללה.

[עריכה] שילוש הכוחות והגעה עד לנחל הליטאני

ב-11 באוגוסט כאשר כבר הוחלט באו"ם על הפסקת האש, הוחלט על מבצע "שינוי כיוון 11", שהוקפא מספר ימים לפני כן, שבו בפעולת בזק שולשו כוחות צה"ל בלבנון, במטרה לשלוט על כל השטח שמדרום לליטאני. צה"ל שינה את שיטת הפעילות שלו ובמקום לטהר כפר אחרי כפר התמקד בהתקדמות מהירה אל עבר נהר הליטני. בתים שמהם נורתה אש אל עבר חיילי צה"ל, הופצצו מהאוויר או על ידי טנקים. שלוש אוגדות חדרו לעומק השטח, כוחות חי"ר גדולים הוסקו בעשרות גיחות והחלה הרחבת הפעולה עד נהר הליטני.

ב-10 וב-11 באוגוסט, החלו כוחות חי"ר בליווי שריון את תקיפתם בעומק לבנון. בגזרה המזרחית בהתקפה המקדימה של "שינוי כיוון 11" - בתקיפת מרג' עיון ומרחב אל-ח'יאם ונתקלה בחילופי אש קשים. בימים שלאחר מכן, עסקה העוצבה בחילוץ הפצועים וגרירת טנקים, ולא השלימה את משימותיה. גם כוחות השריון של אוגדה 162 נתקלו בבעיה דומה ועסקו בחילוץ טנקיהם הפגועים ולא במימוש מטרות המבצע. בינת גבל הפכה למוקד הלחימה ששאב לתוכו חיילים רבים. בסופו של דבר, על אף הצהרות שצה"ל כבש את העיירה (חשיבות הכיבוש הייתה סמלית, כי בבינת ג'ביל נאם נסראללה את נאום "קורי העכביש" על חולשת ישראל) העיירה לא נכבשה סופית עד סוף המלחמה. בקרבות הקשים של המבצע האחרון נהרגו 35 חיילים ונפצעו 410 חיילים. מהצד השני נהרגו 80 לוחמי חיזבאללה.

[עריכה] לקראת הפסקת אש ויציאת הכוחות

ב־12 באוגוסט קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 1701 הקוראת להפסקת אש בין הצדדים וזו נכנסה לתוקפה ב־14 באוגוסט. אחרי הפסקת האש אירעו מספר תקריות אש בין צה"ל לחיזבאללה (בהן נהרגו 11 לוחמי חיזבאללה). ב-13 באוגוסט ניסה חיזבאללה לסיים את המלחמה עם מספר התקפות ששמר לסוף המלחמה, אך ללא הצלחה.

אחרי הפסקת האש שהחלה ב-14 באוגוסט התמקד צה"ל בעיקר בפעולות חישוף והשמדה של "שמורות טבע": מערכות של מנהרות ובונקרים של חיזבאללה ליד הגבול. ב-16 באוגוסט החלו כוחות יוניפ"ל להיכנס לשטח שצה"ל שהה בו, והחלה להתבצע ההערכות מדורגת של כוחות צה"ל במקביל לפריסת כוחות יוניפי"ל וכוחות צבא לבנון, שלא פעלו למניעת תקריות עם חיזבאללה. ב-1 באוקטובר 2006, יצאו כל כוחות צה"ל מלבנון למעט חלקו הצפוני של הכפר ע'ג'ר^[5].

בכל מהלך המלחמה, חיזבאללה לא יזם כמעט פעולות התקפיות רחבות היקף משלו, אלא התמקד במענה לתמרונים הישראליים. עיקר תגובתו, מעבר להגנה עיקשת על עיירות בתוך לבנון הייתה בירי מסיבי של טילים ורקטות על כוחות צה"ל ומטרות אזרחיות בתוך ישראל. באחד המקרים הצליח חיזבאללה לפגוע בסטי"ל "אח"י חנית".

[עריכה] העורף במלחמה

ערך מורחב – העורף במלחמת לבנון השנייה

[עריכה] העורף בישראל

כבר מתחילת המלחמה החל חיזבאללה בהפגזה מסיבית של העורף הישראלי בעשרות רקטות מדגם גראד 122 מ"מ (המכונות בישראל "קטיושות"), על מנת לחפות על החטיפה. הרקטות פגעו ביישובים הסמוכים לגבול הצפוני של ישראל וחלקן עד צפת. למחרת פרוץ המלחמה תקף חיזבאללה את חיפה ברקטות ארוכות טווח מדגם על מנת ליצור משוואה שלפיה התקפה על ביירות כמוה כמתקפה על חיפה. בתגובה לתקיפה זו הגביר צה"ל את הפצצת רובע דאחיה בביירות. ההפגזות התעצמו ככל שהחריף העימות.

רקטות אלו פגעו בכל אזור הצפון מחיפה במערב עד אזור טבריה במזרח, בית שאן ועפולה בדרום. מירי הרקטות נהרגו 44 אזרחים באופן ישיר ועקיף^[6], בהם יהודים, ערבים ודרוזים, ו-12 חיילים. הפגיעות גרמו הרקטות לפגיעה חמורה ברכוש התושבים ולשריפות. כמו כן, גרם הירי לעזיבתם של שליש מתושבי הצפון את בתיהם וירידתם למרכז ודרום הארץ.

אזרחים וגופים רבים התגייסו לעזרת התושבים בצפון במתן תרומות, אוכל (עשרות אלפי חבילות מזון נתרמו). בכל הארץ, מסעדות ובתי מלון הציעו הנחות לתושבי הצפון. אמנים רבים עלו לצפון להופיע במקלטים על מנת להעלות את המוראל של יושבי המקלטים. כמו כן, הוקמה עיר אוהלים על ידי ארקדי גאידמק. ארגונים אחרים תרמו לפי יכולתם, דבר שהעלה את השאלה על יכולת המדינה לדאוג לאזרחיה בעורף.

[עריכה] ערביי ישראל והמלחמה

הרג אזרחים בהתקפות חיזבאללה (שחור) ביחס להתפלגות האוכלוסייה בצפון הארץ (ורוד) 1

הרקטות של חיזבאללה פגעו גם ביישובים ערביים ודרוזיים בגליל ובחיפה וגרמו להרוגים ופצועים רבים בקרב ערביי ישראל. 19 מתוך 44 האזרחים שנהרגו על ידי הרקטות היו ערבים. אחת הסיבות לכך הייתה שבכפרים ערביים רבים לא הותקנו מקלטים ואזעקות. נוסף על כך, התושבים הערבים כמעט שלא התפנו מהכפרים והערים. באחד מנאומי נסראללה הוא קרא לערביי חיפה לעזוב אותה. בתגובה, אמר עיסאם מח'ול, חבר כנסת לשעבר מחד"ש, תושב חיפה, "אין לי מה לעשות מחוץ לחיפה" וקרא לאזרחים לא לעזוב את העיר.

בחברה הערבית נשמעו קולות מעטים המגנים את מעשי חיזבאללה. רוב הציבור הערבי התנגד למלחמה ותלה אותה לא רק בחיזבאללה, אלא גם במדיניות הישראלית. חברי הכנסת הערבים סירבו לגנות את חיזבאללה לבדו ובחרו לגנות את המלחמה, כשהם תולים את האשמה בהנהגת ישראל וחיזבאללה כאחד. בניגוד לחלק ניכר בציבור היהודי, הם הזדהו בעיקר עם הפגיעות בלבנון. אחת הסיבות לכך היא שהטלוויזיה הישראלית מיעטה להציג את הפגיעות בלבנון והדגישה את הפגיעות בישראל, בעוד רשתות הטלוויזיה הערביות הדגישו את הפגיעה בחפים מפשע בלבנון. על כל פנים, המלחמה הגבירה את המתח בין יהודים לערבים.^[7]

[עריכה] העורף בלבנון

פעילות צה"ל גרמה לנטישה המונית של דרום לבנון ולנזק כלכלי לתשתיות אזרחיות שנאמד בלמעלה מ־2 מיליארד דולר. אף על פי כן, בדומה לישראל, לא כל הלבנונים ברחו. בדרום לבנון נותרו כ-120 אלף תושבים, בדרך כלל משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, שהעדיפו להישאר. סיבה נוספת להשארותם היא הפצצת הכבישים על ידי צה"ל. סך הכל גרמה הפעילות הישראלית לכשלוש מאות-ארבע מאות אבדות בצד הלבנוני ולפציעתם של אלפים. כמו כן נהרגו בהפצצות 35 חיילים של צבא לבנון. בנוסף לכך, נהרגו כמה עשרות אזרחים לבנונים מנפלים צה"ליים גם בשנים אחרי המלחמה, בעיקר בשל פצצות מצרר, שהשימוש בהם שנוי במחלוקת בעולם.

לצד הפגיעה באזרחים נגרם הרס רב לערי לבנון ולתשתיותיה. רובעים שלמים נפגעו וכבישים וגשרים רבים ניזוקו. מתקני תשתית חשובים כגון בתי הזיקוק, שדה התעופה ואחרים נפגעו אף הם. כמו כן, נגרמו פגיעות כלכליות נוספת שמוערך בכמה מיליארדי דולרים.

[עריכה] הצבאות במלחמת לבנון השנייה

ערך מורחב – צבאות במלחמת לבנון השנייה

[עריכה] צה"ל

בפרוץ המלחמה פיקוד הצפון (בפיקוד אודי אדם) מנה 2 אוגדות סדירות ועם התפחות הלחימה נוספו להן 3 אוגדות נוספות סך הכל היו לפיקוד הצפון 2 אוגדות חי"ר ו-3 אוגדות משורינות, בהם סדר כוחות של 370 טנקי מרכבה. סך הכל גויסו במהלך המלחמה כ-60,000 חיילי מילואים בכל החילות. בשום שלב לא היו על אדמת לבנון יותר מ-10,000 חיילי צה"ל בו בזמן^[8]. כמו כן, עמדו לרשות הפיקוד חיל האוויר הישראלי שנהנה משליטה מוחלטת באוויר, וחיל הים שנהנה משליטה מוחלטת בים, והטיל מצור ימי על לבנון.

חיילי מילואים מחילות היבשה, שגויסו בצווי חירום למלחמה, הגיעו למחסנים, ומצאו שחסר בהם ציוד חיוני, הדרוש להם לצורך ניהול הלחימה. בעיקר חסרו אמצעי ראיית לילה, נשק מדויק, וציוד קשר. עלות הלחימה והצורך בסדר כוחות גדול ללחימה השפיע על שירות המילואים. כוחות מילואים גדולים יותר נדרשו לשמירה על הביטחון, ולעתים גם בוצע גיוס מילואים נרחב, בין השאר למבצע חומת מגן. צורך זה, בשילוב עם ירידה חדה בתקציב הפנוי, הובילו לירידה חדה בהקצאת ימי המילואים שהוקדשו לאימון יחידות המילואים למלחמה. כמו כן, אינתיפאדת אל אקצה, שהחלה זמן קצר לאחר יציאת צה"ל מלבנון ב־2000, גרמה לצמצום ניכר בהיקף האימונים שבוצעו בצה"ל כי החיילים היו עסוקים בפעילת מבצעית שוטפת. טענות נוספות הושמעו על מחסור באספקה של מזון ושתייה.

לטענת גורמים בכירים בצבא, עוד לפני תחילת המלחמה עמלו רבות במודיעין הישראלי על השגת מידע על חיזבאללה, שהתגלה כמדויק. אם כי היו תלונות אחדות על העדר מודיעין נקודתי מצד החיילים בשטח.

[עריכה] כוחות חיזבאללה

המערך הצבאי של החיזבאללה התבסס על פריסה נרחבת בכפרים השיעיים בדרום לבנון בבתים אזרחיים ובמאחזים בטבע שכונו בישראל "שמורות טבע". הכוחות הורכבו מחוליות הגנתיות של קלעים ונושאי טילים בשילוב עם חוליות של מפעילי רקטות. אמצעי הלוחמה של חיזבאללה כללו עשרות אלפי רקטות לטווחים שונים, טילי נ"ט, מטעני חבלה וכלי נשק אחרים.

חיזבאללה אסף מידע באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, והקים חדרי תצפית והאזנה בכפרים שונים. כמו כן הפעיל חיזבאללה סוכנים בישראל שמסרו לו מידע שימושי, ובכללו התנהלות כוחות צבא, תכנונים לפעולה בלבנון, ומיקום נפילות טילים.

במלחמת לבנון חיזבאללה תוגבר ביותר מ-700 חברי מיליציות אסלאמיות מסומליה שלחמו עמו נגד ישראל בתמורה לממון ואימונים‏‏^[9] ‏‏^[10].

[עריכה] המערכה הדיפלומטית

דני גילרמן, שגריר ישראל באו"ם יצא מיד לאחר החטיפה, בהצהרה המטילה את האחריות על ממשלות לבנון וסוריה לנושא, עוד אמר כי "נסראללה הוא טרוריסט שידיו עקובות מדם, דם שנוטף מטהרן ודמשק ואנחנו עם האיש הזה לא מדברים. דמשק היא הבירה הרשמית של הטרור. היא נותנת מחסה לעשרה ארגוני הטרור הקשים ביותר"‏‏^[11]. ב-15 ביולי ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, נשא נאום ובו ביקש ממדינות העולם לעזור לו להחזיר את השליטה על דרום מדינתו, וקרא להפסקת אש בין שני הצדדים.

ארצות הברית, שהפעילה לחץ על פואד סניורה לפעול לשחרר את החטופים, הביעה תמיכה בלתי מסויגת בפעולותיה של ישראל. כמו כן תמכו בצעדי ישראל בריטניה, קנדה וגרמניה. ואילו צרפת ורוסיה הביעו הסתייגות מהתגובה הישראלית "הלא פרופורציונלית", לדבריהם. ב-16 ביולי, בהצהרת סיכום שהייתה חיובית לישראל, הטילו המנהיגים את האשם להתלקחות במזרח התיכון על "כוחות קיצוניים": החמאס וחיזבאללה, קראו להם להפסיק מפעולתם. הכירו בזכותה של ישראל להגנה עצמית בכפוף להיבטים הומניטאריים, והימנעות מפגיעה בתשתית אזרחית ומפעולות שיגרמו לזעזוע לממשל הלבנוני. עוד קראו המנהיגים לפרק את החיזבאללה מנשקו בהתאם להחלטת או"ם קודמת‏‏^[12].

ארצות הברית טירפדה ב-17 ביולי מהלך של האו"ם לשגר כוח רב לאומי לדרום לבנון, כדי לכפות הפסקת אש באופן חד צדדי, ואף עיכבה שבועות מהלך כזה, ושגרירה באו"ם ג'ון בולטון הודה (בראיון לבי.בי.סי.) שהיא קיוותה לניצחון ישראל על חיזבאללה, אך תקוותה התבדתה.

ז'אק שיראק, נשיא צרפת, ביחד עם מזכ"ל האו"ם, קופי ענאן, דחפו למען הפסקת אש מיידית ונסיגת כוחות ישראל ללא כל תנאי. ראש ממשלת צרפת הגיע מיד לאחר פסגת ה-G8 לביירות במסוק ונפגש עם פואד סניורה במטרה להביא להפסקת אש מיידית, בניגוד לעמדת ישראל. שיראק שעמד בראש המגינים על לבנון באו"ם, התבטא כמה פעמים בגנות ישראל באופן חריף[5]. ב-9 באוגוסט לאחר ישיבת קבינט מאולתרת בטולון, מתח ביקורת מרומזת על ארצות הברית ואמר כי "לא מוסרי לוותר על הפסקת האש. וכי המצב מאיים על יציבות המזרח התיכון כולו"‏‏^[13]. רק לאחר לחץ ארצות הברית הביעו השנים נכונות להכנסת כוחות בינלאומיים לדרום לבנון, שימנעו מארגון חיזבאללה להתפרס לאורך גבול לבנון-ישראל ^[14].

לקראת ועידת רומא המליצה ארצות הברית לישראל בדרגים שונים לשים דגש על הנושא ההומניטארי ומזכירת המדינה אף הגיעה לצורך כך לישראל לביקור בזק ב-24 ביולי. ב-26 ביולי כונסה ועידת רומא בארמון פרנסינה, בהשתתפות 15 מדינות שונות, כדי לפתור את המשבר. לפסגה לא הוזמנו איראן וסוריה. גם ישראל וחיזבאללה לא השתתפו. פואד סניורה הציג בה את תוכנית שבע הנקודות. תוכנית שהיוותה תשתית להסכם הפסקת האש, שבה קבע את המשוואה נסיגת צה"ל תמורת פריסת צבא לבנון ופירוק החיזבאללה מנשקו. דבר שחיזבאללה לא יכל להסכים לו. עוד תבע לקבל פיצויים מישראל על הנזקים שגרמה ללבנון. רוב המדינות קראו להפסקת אש מיידית אך ארצות הברית ומדינות נוספות דחו הפסקת אש מיידית ללא כל הסדר מלא. קונדוליסה רייס אמרה כי ארצות הברית לא תסכים לחזור למצב הסטטוס קוו הקודם‏‏^[15].

ברחבי העולם הערבי ובלבנון עצמה נשמעה ביקורת על חיזבאללה, בעיקר ממצרים, ירדן וסעודיה. ביקורת ברוח זו הושמעה בידי פוליטיקאים ואנשי דת וכן מטעם פעילי 'ה-14 במארס' - לבנונים שפעלו לפינוי צבא סוריה מהמדינה, במסגרת מהפכת הארזים. חיזבאללה, שציפה לסיוע וגיבוי מהעולם הערבי, נתבדה, על אף שבהמשך הצהיר שר ההגנה הלבנוני כי במקרה של כניסה קרקעית משמעותית של ישראל לתחום לבנון, יצטרף ללחימה נגדה. עם זאת הביקורת הייתה מוגבלת בהיקפה.

מצבה של ישראל בזירה הבינלאומית הורע לאחר האסון בכפר קאנא. ראשי המדינות לא יכלו להשאר אדישים לדעת הקהל בארצם. קופי ענאן ושגריר צרפת באו"ם קראו להפסקת אש מיידית, ובפעם הראשונה הצליחו לגייס את בריטניה לתמוך ביוזמה הצרפתית. השגריר הצרפתי הוסיף נימה אישית, ואמר "כי הוא נגעל ממה שקרה בכפר קאנא". לישראל וארצות הברית שנדחקו לפינה לא נותר אלא להתגונן‏‏^[16]. רייס שהודיעה לישראל "כי נשתנו כללי המשחק", דילגה לישראל ודחקה באולמרט ולבני לעצור את התקיפות האויריות ליומיים‏‏^[17]. ישראל גם פתחה פרוזדור הומאניטרי ל-24 שעות לפליטים מדרום לבנון לצפונה.

בלבנון וברוב מדינות ערב האשמה הוטחה כנגד ישראל על הפגיעה באזרחים וגרירת האזור למלחמה. ב-3 באוגוסט התכנסה בקואלה לומפור בירת מלזיה אסיפה של 56 מדינות העולם האיסלאמי. מטרתה הייתה להשיג הפסקת אש מיידית בלבנון ובעזה. בכנס, נציג פקיסטן הגדיר את המשבר כ"טבח". נימת ביקורת חריפה כלפי ישראל נשמעה גם מצד סעודיה, שדיברה על שחצנות ישראל שעלולה להוביל לעימות כולל. מלך ירדן עבדאללה, התבטא באופן מתון יותר, כי ישראל תיפגע מהמבצע וטען כי בעקבותיו יוקמו ארגוני טרור כדוגמת חיזבאללה גם במדינות אחרות כמו מצרים וירדן. לעומתם חוסני מוברכ שליט מצרים, צוטט כמי שאומר שאיננו מוכן ללחום את מלחמותיהם של אחרים. ב-5 באוגוסט "המהלך הדיפלומטי שהחל בין ארצות הברית וצרפת הבשיל, ושתי המדינות הניחו לראשנה טיוטת החלטה משותפת על שולחנה של מועצת הביטחון"‏‏^[18].

בוועידת שרי החוץ הערביים שנערכה בביירות ב-7 באוגוסט (בנאום שכונה "נאום הדמעות"‏‏^[19]) גינה ראש ממשלת לבנון פואד סניורה את התקפות צה"ל והאשים כי "ישראל פועלת רק מיצר נקם". למרות זאת הוא אמר ש-15,000 חיילים מצבא לבנון מוכנים להתפרש על הגבול בנוסף ל-2,000 חיילים מכוח רב-לאומי בתנאי שצה"ל יצא מלבנון^[20] צבא לבנון הודיע על גיוס מילואים לקראת פרישה אפשרית בדרום^[21] בישיבת ממשלה שנערכה בערב החליטה ממשלת לבנון לפרוש את הצבא בדרום אחרי נסיגת צה"ל, גם השרים מחיזבאללה תמכו בהצעה.

האו"ם עצמו התמהמה בהתייחסות למצב, בעיקר בשל התערבות אמריקאית. ב-1 באוגוסט סוכלה הצעה של האיחוד האירופי בכינוס חירום בבריסל, לקרוא להפסקת אש מיידית, בידי שרי החוץ של גרמניה, בריטניה וצ'כיה, כדי להגן על האינטרסים הישראליים‏‏^[22]. ב-6 באוגוסט נדחתה טיוטת הצעה צרפתית-אמריקאית בידי לבנון וחיזבאללה‏‏^[23]. גם ב-11 לבנון לא הסכימה להסכם הצעת אש שהונחה לפתחה, בעיקר בשל אי כלילת נושא חוות שבעא‏‏^[24]. רק ב-12 באוגוסט, אחרי מאמצים קדחתניים כשהתקבלה הצעת פשרה בין ארצות הברית וצרפת, הסכימה מועצת הביטחון בפה אחד על החלטה 1701 - החלטת פשרה בין האינטרסים הישראליים לאינטרסים של לבנון וחיזבאללה - הקוראת להפסקת אש בין הצדדים הלוחמים. החלטה שהתקבלה בניגוד לעמדת סוריה‏‏^[25] ואיראן, בעיקר בשל ההחלטה לשגר כוח רב לאומי חמוש וגדול לדרום לבנון ובשל אמברגו הנשק על חיזבאללה.

[עריכה] המערכה התקשורתית והפסיכולוגית

לא זכורה עוד מלחמה במלחמות ישראל שבה התקשורת הייתה כה מעורבת. לתקשורת היה מעמד מיוחד במלחמה זו, מכיוון שחלק ניכר מהמלחמה נעשתה לעיני התקשורת, הן באזור הצפון והן בדרום לבנון, והן בשל השימוש הרב שעשו בה הכוחות המתעמתים. מאות רבות של כתבים ישראלים וזרים עמדו בגבול הצפון, וסיקרו בשידור חי את הקרבות. שני הצדדים עשו שימוש רב בתקשורת לצרכי לוחמה פסיכולוגית. הרמטכ"ל דן חלוץ ודוברת צה"ל מירי רגב נקטו במדיניות של פתיחות תקשורתית, איפשרו לכתבים לשדר מקו החזית, להצטרף ליחידות לוחמות, לראיין קצינים בשטח, והביאו למרקע הטלוויזיה מדי ערב תדרוך יומי, קצינים בכירים שנתנו סקירות מלוות במצגות, כדוגמת מלחמת המפרץ הראשונה‏‏^[26]. לעומת צה"ל חיזבאללה נקט במדיניות של הסתרת פעילותו ואף הכחשה של הפגיעות שנעשו בו.

מאידך, מזכ"ל החיזבאללה חסן נאסראללה, הפיץ מדי ערב ממקום מחבואו קלטות וידאו ערוכות, ובהן דברי איום ורהב על אזרחי ישראל שלחלק מהן כמו האיום על תל אביב והדיווח על פגיעה בסטי"ל נוסף מדגם סער 4.5 לא היה כלל כיסוי‏‏^[27]. בסוף המלחמה הכריז על "ניצחון אלוהי". קלטות אלו קיבלו נפח תיקשורתי רב בטלוויזיה הערבית והישראלית. פרשה מרכזית אחרת הייתה קשורה לכפר קאנא, בה נטען שנעשה טבח ונספרו 58 גופות, לאחר שבית נתמוטט על פליטים לאחר הפגזה של צה"ל במקום. לאחר בירור כל העובדות נתברר שמספר הנפגעים היה 28, וקריסת הבית אירעה שעות רבות לאחר ההפצצה של צה"ל באזור. בכל מקרה, מזכירת המדינה האמריקנית קונדוליסה רייס בשל הלחץ הבינלאומי, לחצה על ישראל להפסיק ל-48 שעות את הפצצות חיל האוויר. לאחר כפר קאנא חלק מהתקשורת הבינלאומית החלה להתייחס יותר ויותר לסבל הלבנוני.

במלחמה היו מקרים של אי דיווח נכון מצד ישראל (כמו הכחשת הפגיעה בסטי"ל אח"י חנית, והדיווח בטרם עת על כיבוש מרון א ראס ובינת ג'בל) שיצרו סדקים באמינות של אנשי צה"ל. ועדת וינוגרד סברה כי צה"ל נהג בעניין התקשורתי וההסברתי באופן בעייתי ופרוץ למדי, וגרם לגילוי סודות צבאיים באופנים שונים, ולהפרעה ליחידות הלוחמות בעבודתן^[28]. בזמן המלחמה, מומחי צבא בדימוס, שמילאו תפקידים בכירים בצה"ל בעבר ביקרו את התנהלות צה"ל, תוך כדי התנהלות המלחמה, ולעתים בשידור חי, ומנו אחת לאחת שגיאות טקטיות ואסטרטגיות שצה"ל כשל בהן.

צה"ל המשיך במדיניות הפתיחות שלו, ולראשונה במלחמות ישראל מסר למשפחות השכולות תחקירים צבאיים מפורטים, על הקרב שבו נפל בן משפחתם‏‏^[29].

[עריכה] תוצאות המלחמה

ערך מורחב – תוצאות מלחמת לבנון השנייה

למלחמת לבנון השנייה היו תוצאות רבות, בהן התפטרות הרמטכ"ל דן חלוץ ושר הביטחון עמיר פרץ, וכמו כן עוד מהקצונה הבכירה של צה"ל. כמו כן, יש ביקורת מצד היסטוריונים צבאיים, עיתונאים, אישי ציבור וקצינים בכירים הטוענים שישראל לא השיגה את מטרותיה. הציבור הישראלי, אף שתמך ברובו הגדול ביציאה למלחמה, לא הסתפק בתוצאותיה. כתוצאה מכך, קמה מחאה עממית נרחבת שדרשה להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את המחדלים. הקריאה להקמת ועדה שכזו הוליכה בסופו של דבר להקמת "ועדת וינוגרד", ועדת בדיקה ממשלתית בראשותו של השופט בדימוס אליהו וינוגרד, שהגישה את הדו"ח הסופי שלה בסוף ינואר 2007. למרות הדרישה המוקדמת של חלקים מהציבור הישראלי, לא התפטר ראש הממשלה אהוד אולמרט.

לצד התוצאות המידיות, היו למלחמה תוצאות ארוכות טווח, כגון התגברות המעורבות הבינלאומית בלבנון. בנוסף, שיקם החיזבאללה את תשתיותיו שנפגעו. ישנן טענות, למשל מצדו של ד"ר גיא בכור, שמעמדו של חיזבאללה נפגע כתוצאה מהמלחמה. חוקרים אחרים, בהם תא"ל יוסי ביידץ מאמ"ן, טוענים שהארגון התחזק כתוצאה מהמלחמה. כמו כן, לפי החלטת האו"ם התפרס צבא לבנון בתוך דרום לבנון וחיזבאללה נדחק צפונה. הפגיעה בכלכלה הלבנונית שנחשבה לכלכלה פגועת מלחמה טרם שוקמה לעומת כלכלת ישראל שהצליחה להשתקם מהר מנזקי המלחמה, ולהמשיך בצמיחה חיובית. החיילים, שבשמם יצאה ישראל למלחמה, לא שוחררו בעקבותיה ולא נכללו בהסדרי האו"ם לסיום הלחימה. בשנתיים שלאחר המלחמה ישראל נהנתה משקט כמעט מוחלט בגבול לבנון, למעט שני מקרים של ירי רקטות 107 מ"מ‏‏^[30], מה שלא היה בנסיגה מדרום לבנון בשנת 2000.

ב-16 ביולי 2008 בוצעה עסקת החלפת שבויים בין ישראל לבין חיזבאללה. ישראל שיחררה את המחבל סמיר קונטאר, עוד 4 אסירים לבנונים והחזירה 199 גופות ובתמורה קיבלה את גופותיהם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב.

[עריכה] מראי מקום

[עריכה] ראו גם

• חיל ההנדסה במלחמת לבנון השנייה

[עריכה] לקריאה נוספת

עיינו גם בפורטלים:
	פורטל ישראל
	פורטל צה"ל
	פורטל המזרח התיכון

• אילן כפיר, האדמה רעדה - 33 ימים, לבנון 2006, הוצאת ספרית מעריב והוצאת כתר, 2006.
• מיכאל שיינפלד, בא מלבנון / בכל מקום שהם, הוצאת ידיעות אחרונות, 2006.
• "קשב", מלחמה עד הרגע האחרון - התקשורת הישראלית במלחמת לבנון השנייה, 2007.
• עפר שלח ויואב לימור, שבויים בלבנון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2007.
• מאיר אלרן ושלמה ברום, מלחמת לבנון השנייה, הוצאת ידיעות אחרונות, 2007.
• עמיר רפפורט, אש על כוחותינו, הוצאת ספרית מעריב, 2007.
• ישי קרמר, פריחת ההרדופים, הפצה - ספריית בית אל, 2007.
• יהונתן כהן, לא הגעתי לליטאני, הוצאת ספרית מעריב, 2007.
• עמוס הראל ואבי יששכרוף, קורי עכביש, הוצאת ידיעות אחרונות, 2008.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מלחמת לבנון השנייה

• דו"חות רשמיים