מבצע יונתן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מבצע יונתן או מבצע אנטבה (כינויו הצבאי של המבצע היה כדור הרעם) היה פעולה צבאית שביצע צבא ההגנה לישראל באוגנדה ב-4 ביולי 1976, במטרה להציל 105 נוסעים יהודים, ישראלים ואנשי צוות מטוס אייר פרנס, שנחטפו על ידי טרוריסטים במהלך טיסתם מישראל לצרפת. למרות התבצרותם של החוטפים במדינה עוינת, המבצע הוכתר בהצלחה וכמעט כל החטופים חולצו בשלום. במהלך המבצע נהרג מפקד סיירת מטכ"ל, יונתן נתניהו, ובעקבות זאת נקרא המבצע על שמו.

חטיפת המטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטבה בדרום אוגנדה שוכנת לחופי אגם ויקטוריה. בתוכניות המוקדמות עלה הרעיון להגיע לאנטבה דרך האגם.

ב-27 ביוני 1976 (כ"ט בסיון ה'תשל"ו) נחטף מטוס איירבוס A300 של חברת התעופה הצרפתית אייר פרנס, בטיסה 139 מנתב"ג לפריז, לאחר שערך חניית ביניים באתונה. במטוס שהו באותה עת 248 נוסעים ו-12 אנשי צוות.

החוטפים היו שני גרמנים, חברי "תאי המהפכה", ושני מחבלים פלסטינים, חברי החזית העממית לשחרור פלסטין:

  • וילפריד בזהגרמני, מפקד חוליית חוטפי המטוס. בעל עבר עשיר בפעילות בארגוני השמאל הקיצוני בגרמניה המערבית וברשת הטרוריסט קרלוס באירופה. הצטרף לארגון של ודיע חדאד והתנדב לביצוע הפעולה.
  • בריגיטה קוהלמן – גרמנייה, ידידה של בזה. מתנדבת וחברה בארגונו של חדאד. בעלת עבר עשיר כאנרכיסטית וחברה פעילה בחוליית חוטפי המטוס.
  • ג'איל אל-ערג'ה – ממוצא ערבי, מפקד הפעילות הפוליטית של החזית באמריקה הלטינית. שולב מדי פעם במבצעים ובפיגועים של ארגונו של חדאד.
  • עבד אל-לטיף עבד אל-ראזק אל-סמראי – ממוצא עיראקי. בעל עבר עשיר בפעילות מבצעית חבלנית בחו"ל ובמיוחד באירופה, מטעם ארגונו של ודיע חדאד‏[1].

הם הנחיתו את המטוס בבנגאזי שבלוב, שם המטוס חנה במשך שבע שעות, תודלק והצטרפו אל החוטפים עוד 3 מחבלים פלסטינים. נוסעת בשם פטרישיה היימן, אחות במקצועה, הייתה בדרכה ללווית אמה בלונדון והתחזתה לאישה הרה העוברת הפלה כדי להשתחרר מהמטוס החטוף. פטרישיה, בעלת אזרחות ישראלית ואזרחות בריטית, עשתה שימוש בדרכון הבריטי שלה וכך יצאה מהמטוס החטוף בעצירת התדלוק. המחבלים הורו לטייס לטוס לאנטבה שבאוגנדה, מרחק של כ-3,800 קילומטרים מישראל. המחבלים השתייכו לפלג של הטרוריסט ודיע חדאד (מפקד הזרוע המבצעית של "החזית העממית לשחרור פלסטין").

ביום השלישי לחטיפה, 29 ביוני, ריכזו החוטפים את הישראלים והיהודים שבין הנוסעים באולם הנוסעים של הטרמינל הישן בשדה התעופה של אנטבה ושיחררו את יתר הנוסעים. חטופים יהודים רבים מספרים על תחושות אי הנוחות עקב הסיטואציה בה הופרדו מהשאר לקולן של פקודות בגרמנית. קברניט המטוס הצרפתי, מישל בקוס, התעקש להישאר עם נוסעיו החטופים, מתוך אחריותו לשלומם. יחד איתו נשאר כל צוות המטוס. בעקבות מעשהו זה קיבל הקברניט אות הוקרה מראש הממשלה דאז, יצחק רבין.

את המגעים בשם ממשלת ישראל מול ממשלת צרפת ניהלו שגריר ישראל בצרפת בזמן הפעולה, מרדכי גזית, והיועץ הביטחוני סמי דוגן.

דרישות החוטפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת ישראל ניהלה מגעים עם שליט אוגנדה אידי אמין, ששיתף פעולה עם החוטפים.

החוטפים דרשו את שחרורם של 53 "לוחמי חירות", ביניהם 40 מחבלים הכלואים בישראל, 5 מחבלים הכלואים בקניה, 6 אנרכיסטים הכלואים בגרמניה, אנרכיסטית הכלואה בשווייץ ואנרכיסטית הכלואה בצרפת. בנוסף לכך הם דרשו כופר כספי תמורת בני הערובה.

הם קבעו כאולטימטום שאם לא יענו דרישותיהם עד יום חמישי, 1 ביולי, יוצאו כל בני הערובה להורג. תוך כדי משא ומתן הסכימו המחבלים להאריך את משך האולטימטום עד 4 ביולי.

מבצע ההצלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תכנון המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל למשא ומתן לשחרור החטופים, ולמרות התנגדות הרמטכ"ל, בדרגים הנמוכים יותר התכוננו והוצעו תוכניות שונות של תקיפה. צה"ל תכנן מבצע חילוץ על סמך נתוני המודיעין על שדה התעופה באנטבה. בראש המתכננים היו תא"ל דן שומרון אל"ם אהוד ברק ואל"ם שי תמרי[2]. אנשי המוסד, ובהם שלמה גל, השתתפו בצוות בדיקת ההתכנות לקראת מבצע אפשרי; הם הפיקו צילום אוויר של נמל התעופה באוגנדה, ומידע על סימון המסלולים שהיה חיוני לצוותי מטוסי התובלה.‏‏‏[3]‏‏‏[4] יוני נתניהו מפקד סיירת מטכ"ל והכח התוקף, היה דמות מרכזית בדחיפה למפקדיו, ואף לדרג המדיני, להציג תוכנית הקוראת לפעולה, וכן היה מרכזי בפיתוח ותכנון פרטי התוכנית לגבי שלב התקיפה והחילוץ הקרקעיים‏[5].

ראש הממשלה יצחק רבין לא מיהר לאשר מבצע צבאי ושקל חלופות אחרות. שר הביטחון שמעון פרס הטיל על הצבא למצוא תוכנית, והוא, יחד עם שרים נוספים, תמך בפעולת חילוץ באמצעות צה"ל עוד בטרם הוצגה תוכנית החילוץ המעשית. רבין פסל את התוכניות הראשונות שהוצגו בפניו, אולם כאשר הונחה בפניו תוכנית מפורטת של צה"ל לחילוץ החטופים, הוא ערך הצבעה בממשלה בה רוב מוחץ תמך בתוכנית החילוץ. גם בצה"ל היו חלוקות הדעות - הרמטכ"ל מוטה גור התנגד בתחילה נמרצות לכל תוכנית פעולה צבאית, שבה תמכו אלופים כבני פלד ויקותיאל אדם. למעשה, רבין אישר את היציאה לדרך, ברגע שהתקבל האישור של אהוד ברק לגבי נחיתת התדלוק בקניה, עוד לפני שהממשלה אישרה את התוכנית. ראש הממשלה אף התקשר לרב עובדיה יוסף איתו היה ביחסים חמים על מנת לקבל אסמכתא הלכתית לביצוע המבצע בשבת. הרב השיב לאלתר שמאחר שמדובר בפיקוח נפש הרי שהדבר מותר ואף ברכו בחום שהמבצע יסתיים בהצלחה[6]. ב-3 ביולי המריאו ארבעה מטוסי C-130 הרקולס ("קרנף") של חיל האוויר משארם א-שייח' וטסו לאנטבה. רק כשכבר היו מעל אגם ויקטוריה באתיופיה התקבל אישור הממשלה למבצע. באופן רשמי דובר על כך שאם הממשלה לא תאשר, המטוסים יחזרו על עקבותיהם.

עיקרי התוכנית היו הטסת שלושה מטוסי הרקולס משארם א שייך בסיני ליעד באוגנדה, תוך חמיקה ממכ"ם אויב, כשחלק מהטיסה מעל ים סוף בנסיון לחקות טיסות אזרחיות, להנחית את הכוח התוקף בעקבות מטוס תובלה בריטי, שאמור לנחות במוצ"ש בשעה 23:20, לגשת לטרמינל במכונית מרצדס דמוית זו של מנהיג אוגנדה אידי אמין דאדא (שיצא לכנס באיי מאוריציוס ומשם ניהל את המשא והמתן מול ישראל), להשתלט ולהרוג את המחבלים (בתוך שתי דקות מרגע תקיפת האולם בו שוהים החטופים) תוך התעלמות ככל האפשר מהחיילים האוגנדים, שיתוק חיל האוויר האוגנדי על ידי פיצוץ מטוסי הקרב שלהם בכוח מהמטוס השני, ולבסוף הנחתת המטוס השלישי והברחת הנוסעים אליו. בחזרה, תוכננה עצירת תדלוק קצרה בניירובי שבקניה. את האישור לנחיתה בקניה השיג אהוד ברק. נחיתת המטוסים הנוספים אופשרה תחילה על ידי הפלת מקלות סטיקלייט מהמטוס הראשון, וכן צוות ייעודי שהדליק פנסים לאורך המסלול וסימן למטוסים הנוספים.

הכוחות המשתתפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות מסיירת מטכ"ל, חטיבת הצנחנים וחטיבת גולני[7] השתתפו במבצע. מפקד המבצע בשטח היה קצין חי"ר וצנחנים ראשי, תא"ל דן שומרון, סגנו היה מפקד חטיבת הצנחנים, אל"ם מתן וילנאי. על כוח גולני פיקד אל"ם אורי שגיא, מפקד החטיבה. כמו כן השתתף מפקד טייסת 131 ("הציפור הצהובה"), סא"ל יהושע שני. מפקד סיירת מטכ"ל, סא"ל יונתן נתניהו, וסגנו רס"ן מוקי בצר עמדו בראש כוח הפריצה לטרמינל הישן. על ניהול המבצע מחדר פיקוד במטוס בואינג 707 הופקד אלוף יקותיאל אדם, ראש אג"ם ואיתו במטוס היה גם אלוף בני פלד, מפקד חיל האוויר הישראלי. מפקדי כוחות נוספים היו רס"ן שאול מופז, מפקד כוח אבטחה נייד‏[8], סרן אפי איתם, מפקד סיירת גולני שהיה אמון על אבטחת בני הערובה בדרכם למטוסי הפינוי לאחר ששוחררו, רב-סרן דורון אלמוג‏[9], מפקד סיירת צנחנים, סרן נלי פקר, שפיקד על פלוגת העורב של חטיבת הצנחנים[10], סא"ל ד"ר ערן דולב, ראש הצוות הרפואי, רס"ן ד"ר אפרים סנה ראש הצוות הרפואי של החפ"ק הקדמי, מפקד גדוד 890 של צנחנים, סא"ל נחמיה תמרי, היה ראש כוח השתלטות על בית הנתיבות החדש, מפקד גדוד 202 של הצנחנים, סא"ל שמואל ארד, פיקד על כוח שתפקידו לכבוש את בית הנתיבות החדש וסא"ל אמנון הליבני, אחד מטייסי מטוסי ההרקולס, שהה תקופת מה באוגנדה והכיר את השדה הישן בו שהו החטופים. בכוח מחטיבת גולני היו גבי אופיר[11], רס"ן גבי אשכנזי[12] (אז מפקד פלוגה בסיירת גולני), רס"ן שלום בן-משה וכן ד"ר גיורא מרטינוביץ'. בין מפקדי הפלוגות בצנחנים היו גיורא איילנד[13] אריה נייגר וישי בר[14]. מפקד החפ"ק של מפקד סיירת מטכ"ל היה סרן אליק רון שהיה איש מילואים ביחידה. כן השתתפו לוחמי הסיירת ומפקדיה אודי שלוי[15], פנחס בוכריס, עמוס בן-אברהם, דני ארדיטי, רז גור אריה, תמיר פרדו[16] ויפתח רייכר-עתיר[17].

מבצע החילוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות תנאי הטיסה הקשים עמדו טייסי חיל האוויר במשימה. המטוסים הגיעו בזמן שנקבע, ואף הנחיתו את המטוסים בצורה נוחה, למרות שאורות הנחיתה בשדה התעופה כובו בעיצומה של הנחיתה. המטוס הראשון נחת כשהוא נעזר באורות הנחיתה של מטוס תובלה בריטי שטס לפניו. לוחמי סיירת הצנחנים, תחת פיקודו של דורון אברוצקי (אלמוג)[18], הייתה לכוח הראשון שפעל באנטבה, ולוחמיה, שקפצו מן המטוס הראשון בעודו נוחת על המסלול, איבטחו את נחיתת שלושת המטוסים האחרים, הניחו פנסים על מסלול הנחיתה החשוך כדי לעשותו מואר בעבור המטוסים הנוחתים והשתלטו על מגדל הפיקוח החדש. החפ"ק של דן שומרון, מפקד המבצע, וכן לוחמי סיירת מטכ"ל פרקו במהרה מן המטוס הראשון בעוד שלושת המטוסים הנוספים נוחתים‏[19]. מהמטוסים התקדמו הכוחות אל הטרמינל במספר ג'יפים ובראשם רכב מרצדס שהיה העתק מדויק של רכבו של אידי אמין. על פי התכנון, היה על הכוח לנסוע עד למקום החטופים ולא להשתהות כלל, גם אם הם בסכנה, כדי שלא לאבד את גורם ההפתעה‏[20]. אולם בדרך לטרמינל נתקל הכוח בשני חיילים אוגנדיים, ובמקום להתעלם מהם ולהמשיך בנסיעה, כפי שתוכנן, פקד יוני נתניהו לירות בהם. נתניהו ומפקד נוסף ירו בחיילים באקדחי ברטה המצוידים במשתיקי קול‏[21]. זאת ככל הנראה עקב חשש של מפקד כוח ההשתלטות, נתניהו, כי הללו יסכנו את הגעת הכוח ליעדו. אחד החיילים האוגנדים התאושש מעט ואז נורה בקלצ'ניקוב ומא"ג. קולות הירי משכו את תשומת לבם של כוחות הביטחון האוגנדיים לפעולה. שיירת הרכבים של הכוח, ובה המרצדס ושני הג'יפים מסוג לנדרובר, האיצה לעבר היעד. הלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מבית הנתיבות הישן. מוקי בצר המשיך עם חייליו רגלית למקום החטופים, ויונתן נתניהו התקדם לעבר נקודת הפיקוד שנקבעה מראש. בצר השיב אש לעבר מספר חיילים אוגנדים תוך כדי ריצה, וכתוצאה מכך נאלץ להאט מקצב ריצתו ולהחליף מחסנית. נתניהו שחשש כי הכוח לא יגיע מהר דיו ליעד שינה את תנועתו ותוך שהוא מאיץ בלוחמיו להתקדם נטל את הובלת ההסתערות. לאחר מספר מטרים בראש הכוח הוא נפגע מירי חייל אוגנדי ממגדל הפיקוח על פי הגרסה הרווחת, או מן הטרמינל עצמו, על פי גרסה אחרת‏[22], ונפצע קשה. סא"ל יונתן נתניהו מת מפצעיו עוד בטרם החל שלב החילוץ של החטופים.

כוח סיירת מטכ"ל הגיע לבניין הטרמינל ופרץ פנימה. אמיר עופר היה ללוחם הראשון שעבר בפתח ובתוך כך הרג את המחבל הראשון‏[23]. לאחריו פרצו מפקד הצוות שלו, אמנון פלד, שהרג עוד מחבל ומחבלת‏[24], ומוקי בצר ועמוס גורן שהרגו את המחבל הרביעי והאחרון באולם‏[25]. החטופה אידה בורוכוביץ נהרגה מאש המחבלים; גם פסקו כהן נפגע מחילופי אש, כאשר החיילים ירו לעבר מחבל שישב בקרבתו; כאשר נכנסו כוחות צה"ל, התרומם ממקומו צעיר בן 19 בשם ז'אן ז'אק מימוני וחיילי צה"ל ירו בו בטעות‏[26]. בצר נטל את הפיקוד על כוח ההשתלטות וביחד עם מפקד המבצע, תא"ל דן שומרון, תיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי‏[27].

כוח הצנחנים, בפיקוד מתן וילנאי, נע לעבר הטרמינל החדש והשתלט עליו כמעט ללא התנגדות ונפגעים זולת סמ"ר סורין הרשקו, מהפלוגה המסייעת של גדוד 890 של הצנחנים, אשר נפצע קשה מקליע אקדח שנורה על ידי אדם בלבוש אזרחי, ונותר משותק מהצוואר ומטה‏[28]. כוח הנגמ"שים בפיקוד רס"ן שאול מופז, שמשימתו כאמר הייתה לרתק באש את מגדל הפיקוח, הצליח לבסוף לנטרל את מקורות הירי. כמו כן השמידו לוחמי הסיירת, בפיקוד עומר בר-לב, שמונה מטוסי מיג שחנו בשדה התעופה, על מנת למנוע מרדף אפשרי אחרי מטוסי חיל האוויר‏[29].

אחד ממטוסי ההרקולס נוחת בישראל
בנימין נתניהו משוחח עם סורין הרשקו, אחד מהחיילים שנפצע במבצע אנטבה, 2 ביולי 1986
הנצחה ללוחמים שהשתתפו במבצע אנטבה, מתחת לגשר הנשרים בצומת מעריב בתל אביב

הנוסעים, תחת אבטחה של לוחמי חטיבת גולני בפיקוד אורי שגיא‏[30], הועברו למטוסי ההרקולס שטסו לקניה, תידלקו והמשיכו לישראל. בית חולים שדה צה"לי שנפרס בשדה התעופה בניירובי נותר מחוסר עבודה, לאור מיעוט הפצועים.

אחת החטופות, דורה בלוך בת ה-75 (אמו של העיתונאי דניאל בלוך), שאושפזה בבית חולים מקומי בקמפלה לפני המבצע, נרצחה בהוראתו של אידי אמין (רק לאחר קץ שלטונו של אמין הוחזרה גופתה לישראל).

שם המבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם שניתן למבצע בעת ההכנות אליו היה "מבצע כדור הרעם". לאחר המבצע ניתן לו השם "מבצע יונתן", על-שמו של יונתן נתניהו, ובעיקר נודע המבצע בישראל ובעולם כ"מבצע אנטבה".

אבידות ונפגעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המבצע נהרג יונתן נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, וסמ"ר סורין הרשקו נפצע קשה בעמוד השדרה ונותר משותק בארבע גפיו. שלושה בני ערובה נהרגו במהלך מבצע החילוץ, ואחת (דורה בלוך) נרצחה לאחריו בבית החולים בקמפלה. 6 בני ערובה נוספים נפצעו. כמו כן, נהרגו כל 7 המחבלים החוטפים וכ-45 חיילים אוגנדים, 11 מטוסי מיג-17 הושמדו על הקרקע.

תגובות למבצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעולם המערבי זכתה ישראל להערצה בעקבות הפעולה הנועזת. צרפת הביעה סיפוק על חילוץ בני הערובה; גרמניה כינתה את המבצע "פעולת חירום והגנה עצמית"; שווייץ בירכה את ישראל; בעיקר התפעלו מהמבצע בבריטניה ובארצות הברית, שקראו למבצע זה "משימה בלתי אפשרית"; בארצות הברית ראו סמליות מסוימת בתאריך שחרור החטופים - ארבעה ביולי - יום העצמאות המאתיים שלהם.

הגוש הקומוניסטי והעולם הערבי גינו את הפעולה. מצרים, סוריה, עיראק ותימן, שחלקן יצאו בשעת החטיפה וגינו את החוטפים, גינו כעת את פעולת צה"ל כהפקרת חיי אדם ופגיעה בלוחמי חירות. ברית המועצות האשימה את ישראל בחדירה למדינה חופשית שוחרת שלום ופגיעה בריבונותה. גם האו"ם גינה את ישראל, כאשר מזכירו, קורט ולדהיים, הגדיר את הפעולה "תוקפנות משוועת".

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטי קולנוע עלילתיים המתארים את מבצע יונתן:[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים נוספים הקשורים למבצע:[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "מיס אנטבה" (2003) - עלילת 'מיס אנטבה' עוקבת במשך ארבעה ימים אחר חבורת ילדים בירושלים של קיץ 1976. את החבורה מנהיגה נועה בת ה-12. חטיפת המטוס לאנטבה באותו קיץ, אשר בתוכו נמצאת אימו של דני, אחד מהחבורה, נותנת להם עניין חדש להתעסק בו. כתגמול לחטיפת המטוס, הם 'חוטפים' נער ערבי שתקן, בנו של מנקה הבניין, ומנסים להחזיק בו, בדרכם הילדותית והאנושית כקלף מיקוח עד שחרורה של האם החטופה.
  • "המלך האחרון של סקוטלנד" - עלילות משטרו של אידי אמין. לקראת סוף הסרט מופיע סיפור חטיפת המטוס ונחיתתו באנטבה. לפי כתובית בסוף הסרט, רק חטופה אחת לא ניצלה (הכוונה לדורה בלוך).

ספרים עלילתיים:[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המבצע תואר על ידי גלילה רון פדר-עמית בספר השמיני בסדרת הספרים מנהרת הזמן, בו שני ילדים חוזרים בזמן ונחטפים יחד עם שאר האנשים במטוס במצע יונתן.
  • ב-2011 יצא לאור "כדור הרעם", ספר קומיקס מאת ג'קי ירחי המתאר את המבצע‏[31].

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אביגדור שחן, "מבצע כדור הרעם הוא מבצע אנטבה", הוצאת מסדה, 1993
  2. ^ שרון רופא-אופיר, חשיפה: המוסד צילם, מבצע אנטבה יצא לדרך, ynet, ‏ 16.04.2011.
  3. ^ ‏שרון רופא-אופיר, חשיפה: המוסד צילם, מבצע אנטבה יצא לדרך ynet ‏01.07.06‏
  4. ^ ‏משה זונדר, סיירת מטכ"ל‏, הוצאת כתר ספרים, עמ' 141.
  5. ^ עדויות בנספח לספר מכתבי יוני (באתר לזכרו) עובדות אלו אינן שנויות במחלוקת. בנספח זה בנוסף יש המעידים אף על תגובה חיובית של הרמטכ"ל מוטה גור לאור אמונתו של יוני ואמירתו "זה בר ביצוע".
  6. ^ הספר "אריה דרעי, העלייה, המשבר, הכאב" מאת יואל ניר הוצאת ידיעות ספרים
  7. ^ אבי צור, "לא אתן לפגוע בזכויות נכי צה"ל", אתר ארגון נכי צה"ל, דצמבר 2006, גבי אשכנזי: "גולני, בשנות השבעים, ניסתה להצטרף למועדון היוקרתי הזה של חטיבות, או יחידות העילית של צה"ל. המדד היה, איזה סוג של משימות נותנים לך, במה אתה משתתף. גולני זכתה להגיע לאנטבה בזכות. אם תשאל אותי, מהבחינה הזאת, מבצע אנטבה באמת היה נקודת המפנה. לא שאלו כבר האם גולני צריך להיות שם או לא, היה ברור שהוא שם. אני חושב שמאז מבצע אנטבה השאלה הזאת לא עלתה יותר.".
  8. ^ יוסי ורטר, חידת מופז, הארץ, ‏ 30.03.2012, שאול מופז: "כשנחתנו ונסענו לכיוון הטרמינל, שמענו יריות והבנו שצריך להזדרז. כשהגענו לטרמינל שמעתי שיוני נפגע. התחלנו בשיתוק מקורות הירי. אחר כך היינו צריכים להרגיע את בני הערובה. אני ודן שומרון ז"ל היינו האחרונים לעזוב את אנטבה".
  9. ^ דורון אלמוג, רוח ישראלית: 35 שנים למבצע אנטבה, ישראל היום, ‏ 04.07.2011
  10. ^ ד"ר אביגדור שחן,מבצע כדור הרעם הוצאת מסדה, 1991, עמוד 108.
  11. ^ קורות חייו, באתר פיקוד העורף.
  12. ^ אבי צור, "לא אתן לפגוע בזכויות נכי צה"ל", אתר ארגון נכי צה"ל, דצמבר 2006 גבי אשכנזי: "הייתי אז מ"פ בגולני, אבל אף אחד מהמשתתפים במבצע, למעט המפקדים המאוד בכירים, לא היה בתפקיד המקורי שלו. הייתה נבחרת של לוחמים שנאספה על בסיס הכישורים האישיים. המח"טים היו על תקן של מפקדי מחלקות ואנחנו היינו סוג של חיילים".
  13. ^ גיורא איילנד, הכריח אותנו לנסוע הביתה, מאמר שכתב לזכרו של האלוף נחמיה תמרי, במחנה, ‏ 02.01.2004, "מאוחר יותר, כשהיינו באנטבה, רצנו ביחד בטרמינל, בדרך לחילוץ בני הערובה".
  14. ^ עמוס הראלהאלוף שלא מתבייש לא להסתער, באתר הארץ, 11 במאי 2012.
  15. ^ אביגדור שחן, "מבצע כדור הרעם הוא מבצע אנטבה", הוצאת מסדה, 1993, עמודים 260-263.
  16. ^ "נבחרת החלומות" של אנטבה, באתר ישראל היום, 01 ביולי 2011
  17. ^ עידו נתניהו, סיירת מטכ"ל באנטבה, הוצאת ידיעות ספרים (פרק מתוך הספר), 2006
  18. ^ דורון אלמוג, רוח ישראלית: 35 שנים למבצע אנטבה, ישראל היום, ‏ 04.07.2011, "הייתי החייל הראשון שנחת על אדמת אנטבה. תפקידי היה לסמן את המסלול ולהשתלט על מגדל הפיקוח החדש".
  19. ^ טלי ליפקין-שחק, השחקן הראשי, מעריב, 16 ביוני 2006, כפי שהועלה באתר פרש.
  20. ^ אבי צור, "לא אתן לפגוע בזכויות נכי צה"ל", אתר ארגון נכי צה"ל, דצמבר 2006, גבי אשכנזי: "מבחינה מקצועית, אני חושב שהסיפור המרכזי של אנטבה היה אלמנט ההפתעה. מבצע אנטבה המחיש מה גורם ההפתעה יכול לעשות במבצע. העובדה שהצלחנו להגיע לשם באופן מפתיע, נתנה לנו את היתרון לאורך כל המבצע".
  21. ^ שרון רופא-אופיר, "מוטה אמר: יוני נהרג באשמתו. ביבי יצא נסער", באתר ynet‏, 2 ביולי 2006
  22. ^ עידו נתניהו, הקרב האחרון של יוני, ספריית מעריב, תשנ"א, נספח א
  23. ^ יוני נתניהו, מכתבי יוני, הוצאת ספרית מעריב, מהדורה מיוחדת לכבוד 30 שנים למבצע אנטבה, 2006, עמוד 301. "[כשהייתי] בערך במרחק של עשרה מטר מהדלת [כלומר, מחוץ לטרמינל] פתאום ראיתי את הזכוכית נשברת והבנתי שמישהו יורה עלי [מתוך האולם]', מספר אמיר. 'בלי לחשוב פעמיים יריתי בו דרך השמשה וראיתי שהוא נפגע.' לאחר שחיסל את המחבל - שהספיק לרוקן יותר מחצי מחסנית קלצ'ניקוב ביריותיו אל הכוח - פרץ אמיר לאולם הגדול, שבו הוחזקו החטופים. שם גילה, שהוא החייל הראשון בפנים."
  24. ^ ד"ר אביגדור שחן,מבצע כדור הרעם הוצאת מסדה, 1991, עמוד 249."'אמיר נכנס לפני לאולם. הבחנתי שאני שאינו יודע שאני אחריו', ממשיך ומספר מפקדו אמנון, ' ומשפרצתי לאולם, מחבל ומחבלת כרעו ברך משמאלי בצד הדלת וכיוונו נשקם לגבו של אמיר. יריתי בשניהם והרחקתי מהם את כלי- הירי, שאם יתאוששו שלא ייטלוהו ויירו בנו. בתוך כך פרצו לאולם מוקי בצר, ואחריו עמוס ג' ואילן ב'."
  25. ^ ד"ר אביגדור שחן,מבצע כדור הרעם הוצאת מסדה, 1991, עמודים 249-250. "'בעוד אמיר ואני בתנועה לאמצע האולם', מתאר אמנון, קפץ מחבל מאחורי עמוד והרים את נשקו לעבר העומדים בפתח; אך מוקי ועמוס ג' הקדימוהו וירו בו'. 'לפתע התרומם משמאלי מחבל. יריתי בו כדור בודד בחזה, והוא נפל לאחור', ממשיך מוקי; ועמוס ג' מתאר את חלקו שלו בפגיעה: 'מוקי ואני עומדים שנינו בקו ישר, ולפתע, בצד שמאל, מתרומם מחבל. יריתי בו צרור מהקלשניקוב והמחבל התמוטט'."
  26. ^ איל בן, למה שכחו את הגיבור שלנו?, באתר ynet‏, 2 ביולי 2006
  27. ^ אחיקם משה דוד, מוקי בצר: דן שומרון היה גיבור מבצע אנטבה, nrg, ‏ 04.07.2011.
  28. ^ ‫אמיר גילת, סורין הרשקו, עכשיו הסרט, באתר nrg‏, 24 בספטמבר 1999‬.
  29. ^ עמרי נחמיאס, בחזרה לאנטבה: "יוני לא ענה – והתחלנו לירות", באתר וואלה!, 4 ביולי 2013
  30. ^ אורי שגיא, אורות בערפל. תל אביב, ידיעות אחרונות, 1998, עמוד 79, "רק עם הנחיתה בארץ, שהתקשורת היטיבה לתאר את ההתרגשות העצומה שהייתה כרוכה בה, התחלנו לעכל את משמעות הפעולה. מבחינתי, זו הייתה הצהרה ערכית שצה"ל יעשה כל אשר לאל ידו כדי להגן על אזרחי מדינת ישראל, הצהרת הערכה רבה מאוד לכושר המודיעיני שאיפשר מבצע כזה בזמן כה קצר וליכולת הביצוע המוטסת של חיל האוויר. אשר לנו, האנשים שעל הקרקע, דומה כי הוטלו עלינו מבצעים קשים ומסובכים יותר בעבר. אל יובן מדברי שאני מקל- ראש או מזלזל במבצע אנטבה, ברם יכולת ביצוע מורכבת נדרשה כבר בעבר, ולא הייתה טעונה הוכחה".‏
  31. ^ מבצע אנטבה - עכשיו הקומיקס, אתר חיל האוויר הישראלי, 4.7.2011


ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן


Flag of Israel.svg