משתמש:נעם יהב/טיוטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מבוא

חופש הביטוי נתפס כזכות אדם יסודית ואוניברסלית במשפט הבינלאומי הפומבי. תפיסה זו מתבטאת במגוון רחב של מסמכי חקיקה בינלאומיים, באמנות מולטילטרליות אזוריות, וכן במשפט הבינלאומי המנהגי. ככלל, המשפט הבינלאומי רואה את הזכות לחופש הביטוי הן כזכות אינדיווידואלית והן כזכות קולקטיבית, ובמסגרת זו מוטלות על מדינות מגוון חובות פוזיטיביות, כמו גם חובות שליליות למען אכיפת הזכות[1]. עם זאת, כמו זכויות רבות אחרות, גם הזכות לחופש הביטוי ניתנת לסיוג כשחלה התנגשות בינה לבין זכויות אחרות כגון הזכות לפרטיות, הזכות לחופש הדת והמצפון, והזכות להליך הוגן. במקרה כזה תידרש הערכאה השיפוטית לערוך איזון בין הזכויות המתנגשות על מנת להגיע להכרעה[2]. אמנות האו״ם השונות העוסקות בהגנה על הזכות לחופש הביטוי מביעות את הצורך להגן על שלושה יסודות של הזכות לחופש הביטוי: • הזכות להחזיק בדעות ללא התערבות. • הזכות לבקש מידע ולקבלו. • הזכות להפיץ מידע ורעיונות מכל הסוגים, דרך כל ערוץ תקשורתי, וללא התייחסות לגבולות מדיניים.

עיגון הזכות לחופש הביטוי באמנות האו״ם השונות מחזק את מעמדה של הזכות כזכות יסוד ראשונה במעלה במסגרת המשפט הבינלאומי.

יסודות הזכות

הזכות להחזיק בדעות ללא התערבות

על פי הערה כללית מס׳ 34[3] של ועדת זכויות אדם של האו״ם בנושא חופש הביטוי, הזכות להחזיק בדעות ללא התערבות טומנת בחובה את הזכות להחליף ולשנות דעה פוליטית, מדעית, היסטורית, מוסרית או דתית בכל רגע נתון ומכל סיבה[4]. כן מצוין כי זכות זו אינה ניתנת להגבלה, והפללה של החזקת דעה, כמו גם הטרדה או הפחדה של יחידים בגין החזקת דעה, חורגים באופן יסודי מזכות זו[5].

הזכות לבקש מידע ולקבלו

הזכות לבקש מידע ולקבלו נגזרת מזכות הציבור לדעת, והיא חולשת על גישה לכל סוג של אמצעי תקשורת אשר באמצעותו ניתן לעביר מידע לאחר. הסייג לזכות זו הינו שימוש באמצעי תקשורת כאמור לצורכי תעמולת מלחמה, קידום שנאה על רקע לאומי, גזעי או דתי העולה לכדי הסתה, אפליה או אלימות[6].

הזכות להפיץ מידע ורעיונות מכל הסוגים, דרך כל ערוץ תקשורתי, וללא התייחסות לגבולות מדיניים

הערה כללית מס׳ 34 של ועדת האו״ם לזכויות אדם בנושא חופש הביטוי מציינת כי קיים מגוון רחב של סוגי מידע אשר נכללים בזכות זו, לרבות שיח פוליטי, הבעה אודות עניינים אישיים או ציבוריים, זכויות אדם, עיתונות, הבעה אומנותית ותרבותית, לימוד, שיח דתי, סוגים מסוימים של פרסום מסחרי ועוד[7]. עוד מודגש כי זכות זו איננה מוגבלת לגבולות מדינתיים[8].

עיגון הזכות לחופש הביטוי באמנות בינלאומיות ואזוריות

ההכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם, אשר אומצה על ידי העצרת הכללית של האו״ם בשנת 1948, מהווה את אחד ממסמכי הליבה של הקהילה הבינלאומית בכל הנוגע לזכויות אדם וזכויות אזרחיות. בהקשר של הזכות לחופש הביטוי, סעיף 19 של האמנה מגדיר את חופש הביטוי ומהווה את הבסיס לתפיסת המשפט הבינלאומי את הזכות לחופש הביטוי. הסעיף מורכב משלושת היסודות אשר נמנו לעיל: הזכות להחזיק בדעות ללא התערבות, הזכות לבקש מידע ולקבלו, והזכות להפיץ מידע ורעיונות מכל הסוגים, דרך כל ערוץ תקשורתי, וללא התייחסות לגבולות מדיניים[9].


מעבר לאמנה זו, הזכות לחופש הביטוי מעוגנת, באופנים וסייגים שונים, באמנות הבאות:


משפט בינלאומי מנהגי

משפט מנהגי מהווה מקור מרכזי ומחייב במישור המשפט הבינלאומי הפומבי. משמעות הדבר היא כי יש לראות בנוהג כללי אשר אומץ על ידי חלק ניכר מהמדינות המרכיבות את הקהילה הבינלאומית לאורך זמן, כמקור משפטי מחייב, כשקול לחוק. דין מנהגי אינו בהכרח נכלל בכתב באמנות, אך מתוקף אופיו, הוראות אמנות אשר נהפכות לאורך זמן לנוהג כללי בקרב הקהילה הבינלאומית, תקבלנה מעמד של דין מנהגי. בהתאם לכך, מרבית הזכויות המנויות בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם משנת 1948, לרבות הזכות לחופש הביטוי, מהוות כיום דין מנהגי. ככאלה, הן מחייבות את כלל מדינות העולם, ללא תלות בחתימה או אשרור של האמנה, אלא אם כן הביעו את התנגדותן למנהג באופן מפורש ועקבי לכל אורך הדרך[10].

סייגים לזכות לחופש הביטוי

למרות מעמדה וחשיבותה המשמעותיים במשפט הבינלאומי, הזכות לחופש הביטוי נושאת עמה מספר חובות והיא ניתנת לסיוג ולהגבלה. הסייגים לזכות מוזכרים בכל אחת מן האמנות אשר מעגנות את הזכות. ככלל, ערכאות השיפוט הבינלאומיות מתמקדות בשלושה סייגים עיקריים, אשר מקורם בסעיף 19(3) לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR).

מקור בדין

משמעות הסייג הינה שהמגבלה המוטלת על הזכות לחופש הביטוי מעוגנת בדין המדינתי של המדינה המגבילה. בנוסף, על חוק מגביל להיות מופעל על ידי גוף עצמאי, ללא שיקולים פוליטיים או מסחריים, ואשר ביכולתו לספק הגנות מפני ניצול לרעה של אותם חוקים מגבילים. כן על חוקים אלו להיות מנוסחים באופן קוהרנטי וחד-משמעי, ואין לעשות בהם שימוש למען צנזורה פוליטית. מעבר לכך, על חוקים אלו לציין באופן מפורש סעדים לניצול לרעה של אותם חוקים, דוגמת ביקורת שיפוטית בידי ערכאת שיפוט עצמאית[11].

הגבלה מסיבה לגיטימית

עיקרו של סייג זה הינו בהגנת על אינטרסים כגון זכויות ומוניטין של פרטים וקבוצות אחרות. במסגרת זאת מחויבות המדינות להגביל סוגי ביטוי הכוללים קידום שנאה על רקע לאומני, גזעי, או דתי, והעולים לכדי הסתה לאפליה או אלימות[12]. בנוסף, מדינות מחויבות להגביל את חופש הביטוי גם ביחס לסוגי ביטוי אשר אינם בעלי נופח פלילי, אלא אזרחי, כגון לשון הרע[13].

נחיצות

סייג הנחיצות קובע כי על כל פגיעה בזכות לחופש הביטוי להיות נחוצה על מנת להשיג סיבה או מטרה לגיטימית על פי הסייג השני. ככלל, סייג הנחיצות מפורש על בסיס הוראות סעיף 19(3) לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR), המציינות את זכות הזולת לשם טוב, וכן ביטחון לאומי, סדר ציבורי, ובריאות ומוסר הציבור כמטרות לגיטימיות[14]. בנוסף, על הפגיעה בזכות לנבוע מצורך ציבורי או חברתי דחוף, אשר יש לספקו על מנת למנוע הפרה של זכות הזוכה להגנה נרחבת יותר מהזכות לחופש הביטוי. עוד יש על הפגיעה להיות מידתית. משמעות הדבר הינה כי לא קיימים אמצעים אחרים להשגת אותה מטרה לגיטימית, אשר אינם כוללים את הגבלת הזכות[15].

סייגים נוספים

סייג נוסף אשר מוכר במשפט הבינלאומי הינו סייג מצבי החירום, כפי שזה מפורט בסעיף 4 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR)[16]. הסעיף מאפשר למדינות להשהות זכויות אדם ואזרח, לרבות הזכות לחופש הביטוי, באופן זמני כאשר נשקפת סכנה קיומית לחיי האומה עקב מצב חירום, ורק לאחר שהוכרז על כך באופן רשמי. יצוין הסעיף מציין סייג לסייג, ואוסר על פגיעה זכויות באופן המפלה על בסיס גזע, צבע עור, מגדר, שפה, דת או אוריינטציה חברתית[17].

דוגמאות לפרשנות ויישום של הזכות לחופש הביטוי על ידי ערכאות שיפוט בינלאומיות

לינגנס נגד אוסטריה (בית הדין האירופי לזכויות אדם)

בשנת 1975 פרסם העיתונאי האוסטרי מייקל לינגנס שתי כתבות בהן ביקר באופן חריף את ברונו קרייסקי, הקנצלר האוסטרי היוצא. לינגנס הטיל ספק במוסריותו של קרייסקי לאחר שזה הביע את תמיכתו בקנצלר הנכנס, אשר שירת בעברו ביחידת האס אס במהלך מלחמת העולם השנייה. עקב התבטאויותיו של לינגנס בשתי הכתבות, הגיש נגדו קרייסקי שתי תביעות דיבה, בעקבותיהן נמצא לינגנס אשם בידי ערכאות השיפוט האוסטריות. עקב כך, בשנת 1986 פנה לינגנס לבית הדין האירופי לזכויות אדם, בטענה כי כעיתונאי פוליטי, מחובתו לבטא את השקפותיו ולהביע ביקורת כנגד קרייסקי. טענת הנגד של ממשלת אוסטריה הייתה כי אין בכוחה של הזכות לחופש הביטוי, כפי שזו מעוגנת באמנה האירופית לזכויות אדם, למנוע מערכאות השיפוט המדינתיות להפעיל שיקול דעת בהכרעתן, וכן לוודא כי שיח פוליטי אינו מתדרדר לכדי עלבון אישי[18]. בית הדין האירופי לזכויות אדם טען כי הרשעתו של לינגנס עולה לכדי הפרה של זכותו לחופש הביטוי, אשר ניתנת להצדקה רק אם ״מקורה בדין״ ובמידה והיא נחוצה בחברה דמוקרטית. בית הדין מצא כי הבסיס להפרה אכן מצוי בדין האוסטרי, השואף למטרה הלגיטימית של הגנה על מוניטין הזולת, אולם מצא כי לא התקיים יסוד הנחיצות. לדבריו, וכנגד טענות ממשלת אוסטריה, אכן קיימת למדינות מידה מסוימת של שיקול דעת בקביעת התקיימות יסוד הנחיצות, אך תפקידו של בית המשפט הינו לתת את ההכרעה הסופית בשאלה האם הגבלה מסוימת עולה בקנה אחד עם הזכות לחופש הביטוי כפי זו מוגנת בסעיף 10 לאמנה האירופית לזכויות אדם[19]. עוד הדגיש בית הדין את חשיבותה של העיתונות בהבעת והפצת מידע ורעיונות, ובתוך כך ציין כי אמנם יש להציב גבולות גם לעיתונות בכל הנוגע לפגיעה במוניטין של פרטים, אך הגבולות אלה הינם רחבים יותר כאשר הדבר נוגע לפוליטיקאי לעומת אדם פרטי; למרות שפוליטיקאי זכאי גם הוא לזכויות כגון לשם טוב, יש לערוך איזון בין זכויות אלה לבין האינטרס של דיון ציבורי חופשי ופתוח[20]. פסיקה זו מהווה אבן דרך בכל הנוגע לזכות לחופש הביטוי בראי המשפט הבינלאומי, ומסמנת את ההגנה עליה כתנאי בסיסי ומרכזי הן להתפתחותה של החברה הדמוקרטית והן של הפרטים בה[21].

פוריסון נ׳ צרפת (וועדת האו״ם לזכויות אדם)

רובר פוריסון הינו סופר ומרצה צרפתי אשר כתב וטען כי רציחתם של מיליוני יהודים וחברי קבוצות מיעוט נוספות בידי הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה באמצעות תאי הגזים איננה התרחשה. בשנת 1990 העביר הפרלמנט הצרפתי את ״חוק גאייסוט״, אשר הפך פעולת הכחשת פשעים נגד האנושות למעשה פלילי[22]. פוריסון, אשר הורשע בעקבות זאת בעילת הכחשת השואה, עתר לוועדת זכויות האדם של האו״ם כנגד חוק זה בטענה כי הוא מפר את זכותו לחופש הביטוי. בבחינת הסוגיה הדגישה הוועדה כי על כל מגבלה על חופש העיסוק לעמוד בתנאי שלושת הסייגים: מקור בדין, הגבלה מסיבה לגיטימית ונחיצות. במקרה זה, בבחינת התנאי הראשון נמצא כי החוק המדובר מהווה מקור בדין ברמה מספקת. כן נקבע כי הסייג השני מתקיים אף הוא, היות שניתן לראות בשאיפה להגן על אינטרסים של פרטים יחידים או של הקהילה כולה כסיבה לגיטימית, ויש לראות בהתבטאויותיו של פוריסון כפגיעה בקהילה היהודית כולה. בנוגע לסייג השלישי, קבעה הוועדה כי בהיעדר טענה המפריכה את טענת ממשלת צרפת בדבר נחיצות החוק כאמצעי להגנה על האינטרסים האמורים, יש לראות את סייג הנחיצות כמתקיים. על כן, נפסק כי המגבלה אשר מטיל החוק על זכותו של פוריסון לחופש הביטוי הינה מגבלה מותרת[23].

ראו גם

לקריאה נוספת

  • הילל סומר, לטם בן בשט וגבריאלה שוורץ חופש הביטוי – מסמך רקע מקוצר בנושא (2005).
  • נתן לרנר ״חופש הביטוי והסתה לשנאה דתית״ משפט ועסקים טו 11-25 (2012).
  • Eric Barendt, Freedom of Speech (2005).
  • Ian Cram, Contested Words: Legal Restrictions on Freedom of Speech in Liberal Democracies (2006).
  • Ivan Hare & James Weinstein, Extreme Speech and Democracy (2010).
  • Katie Bresner, Understanding the Right to Freedom of Expression (2005).
  • Kevin Boyle & Sangeeta Shah Thought, Expression, Association, and Assembly, in Human Rights Law 217 (Daniel Moeckli, Sangeeta Shah, and Sandesh Sivakumaran ed., 2014).
  • M.W. Janis, R.S. Kay, & A.W. Bradley, European Human Rights Law: Text and Materials (2008).

קישורים חיצוניים

  1. ^ .(Katie Bresner, Understanding the Right to Freedom of Expression (2005
  2. ^ /Tamiz v. United Kingdom, Application no. 3877/14, Council of Europe: European Court of Human Rights, 19 September 2017, available at: https://globalfreedomofexpression.columbia.edu/cases/tamiz-v-united-kingdom
  3. ^ UN Human Rights Committee (HRC), General comment no. 34, Article 19, Freedoms of opinion and expression, 12 September 2011, CCPR/C/GC/34 , available at: http://www.refworld.org/docid/4ed34b562.htm
  4. ^ Human Rights Committee General Comment No. 34
  5. ^ Human Rights Committee General Comment No. 34
  6. ^ .(Katie Bresner, Understanding the Right to Freedom of Expression (2005
  7. ^ Human Rights Committee General Comment No. 34
  8. ^ Human Rights Committee General Comment No. 34
  9. ^ .United Nations General Assembly Resolution 217A (III), 10 December 1948
  10. ^ .(Katie Bresner, Understanding the Right to Freedom of Expression (2005
  11. ^ .(Katie Bresner, Understanding the Right to Freedom of Expression (2005
  12. ^ .(Katie Bresner, Understanding the Right to Freedom of Expression (2005
  13. ^ .(Katie Bresner, Understanding the Right to Freedom of Expression (2005
  14. ^ International Covenant on Civil and Political Rights, New York, 23March 1976, United Nations Treaty Series, vol. 999, No. 14668, available from https://treaties.un.org/doc/publication/unts/volume%20999/volume-999-i-14668-english.pdf
  15. ^ .(Katie Bresner, Understanding the Right to Freedom of Expression (2005
  16. ^ International Covenant on Civil and Political Rights, New York, 23March 1976, United Nations Treaty Series, vol. 999, No. 14668, available from https://treaties.un.org/doc/publication/unts/volume%20999/volume-999-i-14668-english.pdf
  17. ^ .(Katie Bresner, Understanding the Right to Freedom of Expression (2005
  18. ^ Lingens v. Austria, Application no. 9815/82, Council of Europe: European Court of Human Rights, 8 July 1986, available at: https://globalfreedomofexpression.columbia.edu/wp-content/uploads/2016/08/CASE-OF-LINGENS-v.-AUSTRIA.pdf
  19. ^ Lingens v. Austria, Application no. 9815/82, Council of Europe: European Court of Human Rights, 8 July 1986, available at: https://globalfreedomofexpression.columbia.edu/wp-content/uploads/2016/08/CASE-OF-LINGENS-v.-AUSTRIA.pdf
  20. ^ Lingens v. Austria, Application no. 9815/82, Council of Europe: European Court of Human Rights, 8 July 1986, available at: https://globalfreedomofexpression.columbia.edu/wp-content/uploads/2016/08/CASE-OF-LINGENS-v.-AUSTRIA.pdf
  21. ^ .(Katie Bresner, Understanding the Right to Freedom of Expression (2005
  22. ^ Faurisson v. France, Communication No. 550/1993, U.N.: Human Rights Committee, 19 July 1995, available at: http://hrlibrary.umn.edu/undocs/html/VWS55058.html
  23. ^ Faurisson v. France, Communication No. 550/1993, U.N.: Human Rights Committee, 19 July 1995, available at: http://hrlibrary.umn.edu/undocs/html/VWS55058.html
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=משתמש:נעם_יהב/טיוטה&oldid=22325318"