אמנת זכויות הילד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אמנת זכויות הילד[1] היא אמנה בינלאומית השואפת לקבוע את זכויותיהם הפוליטיות, האזרחיות, הכלכליות והתרבותיות של ילדים ומתבגרים.

מרבית חברי האומות המאוחדות אישרו אמנה זו, בין אם בצורה מלאה ובין אם בצורה חלקית. עצרת האו"ם הסכימה לאמץ את האמנה ולצרפה לחוקים הבינלאומיים ב-20 בנובמבר 1989. בספטמבר 1990, האמנה נכנסה לתוקף, לאחר שאושררה על ידי מספר המדינות המינימליות הנדרשות. בישראל אושרה האמנה ב-4 באוגוסט 1991 ונכנסה לתוקף ב-2 בספטמבר 1991.

תוכן האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנה מכירה בזכויות הבסיסיות של כל ילד וכן קובעת את מכלול החובות שיש למדינות כלפי ילדים, ביניהן:

  • זכות לחינוך וטיפול רפואי.
  • הגנה מפני פעולות מזיקות כגון עינויים,ניצול מיני, ניצול בעבודה, התעללות והזנחה, וסחר בילדים.
  • הגנת ילדים נכים, ילדים חסרי משפחה וילדים פליטים.
  • חובת המדינות החתומות לכבד ולהבטיח את הזכויות המפורטות באמנה ללא אפליה וללא התייחסות למאפייני דת, גזע, מגדר, שפה וכו'. כמו כן המדינות ינקטו בכל האמצעים המתאימים להבטיח את הגנת הילד מפני אפליה בשל מעמד, השקפה וכו'.
  • בכל הפעולות הנוגעות לילדים, תהא טובת הילד השיקול הראשון. המדינות החברות יבטיחו לילד הגנה וטיפול ככל שיידרש לטובתו.
  • המדינות החברות יכבדו את אחריותם, זכויותיהם וחובותיהם של ההורים או של בני המשפחה המורחבת או של הקהילה על מנת לספק הכוונה והדרכה לילד המתפתח.
  • הילד יירשם מיד לאחר לידתו, ומתוקף זכויותיו תהא לו הזכות להיקרא בשם פרטי, הזכות לקבל אזרחות, הזכות להכיר את הוריו ולהיות מטופל על ידם.
  • המדינות החברות יבטיחו כי לא יופרד הילד מהוריו בניגוד לרצונם, אלא רק במקרים מסוימים כגון התעללות, הזנחה וכו'. במקרה זה המדינות יכבדו את זכויות הילד המופרד.
  • לילד שהוריו גרים במדינות שונות יש זכות לקיים קשרים אישיים ומגעים ישירים עם שני הוריו גם יחד.
  • לילד המסוגל לחוות דעה משלו יש זכות להביע דעה כזו.
  • המדינות החברות יכירו בעקרון כי לשני ההורים אחריות משותפת לגידול הילד ולהתפתחותו.
  • המדינות החברות ינקטו באמצעים: תחוקתיים, מנהליים, חברתיים וחינוכיים מתאימים על מנת להגן על הילד מפני אלימות גופנית או נפשית, חבלה, התעללות , הזנחה טיפול רשלני, אכזריות או ניצול.
  • ילד שסביבתו המשפחתית נשללה ממנו, יהיה זכאי להגנה מיוחדת ולסיוע מצד המדינה.
  • מדינות חברות המכירות בשיטת האימוץ ומתירות אותה יבטיחו כי טובת הילד תהווה את השיקול המכריע, כמו כן יבטיחו כי האימוץ יאושר רק על ידי רשויות מוסמכות. האנשים נוגעים בדבר האימוץ הסכימו מתוך ידיעה מלאה לאימוץ בהתבסס על ייעוץ.
אימוץ בן-ארצי יישקל כאמצעי חלופי לטיפול בילד כאשר המועמד לאימוץ זה ייהנה מביטחונות ומתנאים – בדומה לאימוץ פנימי.
אימוץ בן ארצי לא יביא לרווח כספי בלתי הוגן עבור המעורבים בכך.

בנוסף לכך, האמנה מחייבת את המדינות החתומות לאפשר לילד להשתתף בכל הליך בו מתקבלת החלטה הנוגעת אליו ומבקשת שנקודת ההשקפה של הילד תלקח בחשבון בנושאים אלו, בהתאם לגיל הילד ולכשריו המתפתחים. האמנה אוסרת הפעלת גזר דין עונש מוות על ילדים.

האמנה קובעת כי טובת הילד הינו שיקול ראשון במעלה והוא מחייב את המדינה כל אימת שהיא מקבלת החלטה שיש בה כדי להשפיע על ככל הילדים או על ילד מסוים. גישה זו שונה מחוק המדינה המצוי במדינות רבות בה התייחסו בעבר אל ילדם ונשים כאל רכוש או נכס. כמו כן, היא מנסה לקדם סדר יום חדש מזה הקיים, בו לילדים אין קול בשיח הציבורי והם אינם יכולים להשפיע על קבלת החלטות הנוגעות אליהם, במישרין או בעקיפין. יישום מלא של האמנה מחייבת בדיקה כללית של חוקי משמורת ואפוטרופסות של ילדים, או, לכל הפחות, גישה חדשנית במסגרת החוקים הקיימים. משרד המשפטים הקים בשנת 1997 ועדה בין תחומית שבחנה את יישום האמנה בהסדרים שונים במשפט הישראלי. הוועדה הגישה את מסקנותיה בשנת 2003 והתייחסה לתחומים הבאים: הילד במשפחה, הילד במערכת הפלילית, ילדים בהשמה חוץ ביתית, ילדים במערכת החינוך וייצוג נפרד של ילדים בהליכי אזרחיים.

פרוטוקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאמנה שני פרוטוקלים אופציונאליים, אשר אומצו על ידי האספה הכללית במאי 2000 ואשר מתאימים למדינות אשר אישררו את אמנה זו:

  • סעיף בחירה בנושא מעורבות של ילדים בעימותים.
  • סעיף בחירה בנושא הסחר בילדים, זנות, ופורנוגרפית ילדים.

לאמנה פרוטוקול בחירה נוסף אשר אומץ על ידי האספה הכללית בדצמבר 2011 ואשר עוסק בדרכי תקשורת בין מדינות בהקשר של האמנה.

חתומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ארגון האו"ם למען הילד, האמנה אושרה ב-191 מדינות ורק סומליה וארצות הברית לא אישרו אותה. סומליה אינה במצב בו היא יכולה לאשר את האמנה, שכן אין לה ממשלה מוכרת.

ארצות הברית, לעומת זאת, חתמה על האמנה ובכך סימנה את כוונתה לאשרה אך עדיין לא עשתה כן. ארצות הברית בודקת ובוחנת מקרוב כל אמנה לפני אישורה. בחינה זו, אשר כוללת הערכה של מידת התאימות לחוקיה הקיימים במדינותיה יכולה לקחת שנים, במיוחד אם האמנה המתוארת שנויה במחלוקת או אם לאמנה יש אופי פוליטי. לעניין זה, ישנם במספר מדינות בארצות הברית חוקים אשר מעכבים את אישור האמנה, בכך שהם מאשרים הוצאה להורג של אנשים בני 16 עד 18.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כתבי אמנה 1038;31:‏221‏-248