משפט בינלאומי פומבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ארמון השלום - מושב בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג הוא הגוף המשפטי העיקרי הפוסק לפי המשפט הבינלאומי. בית הדין פוסק בשתי קטגוריות: (א) פסקי דין בסכסוכים בין מדינות (ב) מתן חוות דעת בסוגיות משפטיות שמופנות אליו על ידי העצרת הכללית של האו"ם או מועצת הביטחון.

משפט בינלאומי פומבי עוסק ביחסים שבין מדינות, או בין אנשים או ישויות משפטיות במדינות שונות.

הבסיס ההיסטורי למשפט בינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שחר ההיסטוריה, שליטים של מדינות, ממלכות או ישויות פוליטיות אחרות חתמו על הסכמים זה עם זה, על מנת לסיים או למנוע סכסוכים אלימים. ההסכמים נותרו בתוקף עד שהוחלפו על ידי אירועים שונים – הפרה של ההסכם שגרמה לו להיות ריק מתוכן; סכסוכים חדשים שעשו אותו ללא רלוונטי, או הסכמים חדשים שגרמו ליחסים חדשים.

בנוסף, מדינות אימצו כמה הנחות, בפירוש או שלא בפירוש, שהכתיבו את היחסים שלהם אחד עם השני, מחוקי האבירות בשדה הקרב ועד לפרוטוקול הדיפלומטי.

לבסוף, ההנהגה של שלטון החוק והמוסדות הנלווים לו במדינות, סיפקו מסגרת משותפת ליישוב עניינים משפטיים בין מדינות.

ועדת ז'נבה הראשונה ב-1864 כינסה את המדינות האירופאיות על מנת לייסד חוקי מלחמה באירופה. ועידת השלום בפריז (1919), ייצגה את הנסיון הרחב הראשון ליצור הסכמים גלובליים ורב צדדיים, שגולמו בחבר הלאומים.

הנטייה לכיוון התחייבויות רב צדדיות התגבר מאז, ולפיכך יש היום משמעות רבה ללימוד "משפט בינלאומי" כאמצעי ליישוב סכסוכים בין מדינות.

במשך השנים, התפתח קוד משפטי ליחסים בין מדינות. גם כשהמדינות היו במצבי מלחמה, שליחים בדרך כלל נחשבו כמוגנים מאלימות.

ידועים מקרים של דיפלומטיה והסכמים בינלאומיים כבר במזרח הקדום, ושרדו לנו אף הנוסחים של ההסכמים הללו, לדוגמה בין החיתים למצרים. גם בתנ"ך רואים עדויות למשפט בינלאומי, לדוגמה בוויכוח הארוך בין יפתח, שופט ישראלי, למלך בני עמון לגבי המעמד המשפטי של שטח מסוים בעבר הירדן המזרחי (שופטים פרק יא). מהוויכוח עולה בבירור כי היו מקובלים על שני הצדדים עקרונות מסוימים של צדק.

הנסיונות הפורמליים הראשונים למסד את המשפט הבינלאומי החלו באירופה בתקופת הרנסאנס.

בימי הביניים הייתה הכנסייה המגשרת העיקרית בסכסוכים בינלאומיים. בזמן מועצת קונסטנס (1414), פלוול וולודקוויק – הרקטור של האוניברסיטה היגלונית (קרקוב, פולין) – תאולוג, עורך דין ודיפלומט, הציג את התאוריה כי לכל האומות, גם הפגניות, יש זכות לממשל עצמאי ולחיים בשלום בארצם.

במאה ה-16 וה-17 באירופה, הכנסייה איבדה את השפעתה הישירה בעניינים בינלאומיים, כאשר מדינות קתוליות ופרוטסטנטיות הופיעו ונאבקו ביניהם על השלטון. בתחילת המאה ה-17, אפשר היה לומר באופן מכליל כמה דברים לגבי המצב הפוליטי:

יש הטוענים כי המשפט הבינלאומי התפתח על מנת להתמודד עם המדינות החדשות שקמו, אחרים טוענים כי החלל שנוצר לאחר ירידת הכנסייה והאפיפיורות הם שהביאו לצורך בחוקים כלליים חדשים.

פרנסיסקו דה ויטוריה, פרופסור דומיניקני לתאולוגיה באוניברסיטת סלמנקה הרצה על זכויותיהם של הילידים. הוא עשה זאת בזמן שספרד הייתה בשיא תפארתה, לאחר הכיבוש האלים של פרו ב־1536. קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, התנגד לפרופסור, אך ב־1542 חוקים חדשים קבעו כי הילידים מוגנים על ידי הכתר הספרדי. ויטוריה בדרך כלל נחשב למייסד של המשפט הבינלאומי המודרני.

הנזיר הצרפתי אמריק קרוס (1590-1648) חשב כי נציגים של כל המדינות שייפגשו במקום אחד על מנת לדון בסכסוכיהן, יוכלו למנוע מלחמה ולהביא לשלום. הוא הציע את הרעיון ב"הסינאינים החדשים" (The New Cyneas), כשהוא מציע את ונציה כעיר שבה יפגשו הנציגים, והציע כי האפיפיור הוא שישב בראש האספה. כמובן שבזמן מלחמת שלושים השנה (1618-1648), רעיון כזה לא היה מקובל על המדינות הפרוטסטנטיות. הוא גם אמר כי יש לבטל את הצבאות ולייסד בית דין בינלאומי. אף שהרעיונות שלו לביטול הצבאות לא נלקחו ברצינות, לאמריק קרוסה מגיע מקום של כבוד בהיסטוריה בשל ההבנה המוקדמת שלו, כי ארגונים בינלאומיים הכרחיים על מנת לפתור סכסוכים בינלאומיים.

הוגו גרוטיוס (1583-1645) היה הומניסט ומשפטן הולנדי, שנחשב כמרכזי בהתפתחות המשפט הבינלאומי. הוא נעשה לעורך דין כשהיה בן חמש עשרה. הוא נשפט למאסר עולם לאחר שהתנגד למוריץ מנסאו, נסיך אורנג', במשפט, אך הוא ברח לפריז. בצרפת פיתח את רעיונותיו על משפט בינלאומי בספרו "Mare Liberum" ("ים חופשי"), שבו תקף את הנסיונות של אנגליה, ספרד ופורטוגל לשלוט בחלקים מהים. הוא התפרסם בעולם ב-1625 עם פרסום ספרו "משפט המלחמה והשלום" (De Jure Belli ac Pacis), וספר זה נעשה לטקסט הקובע למשפט בינלאומי. הוא פורסם רק שנתיים לאחר "The New Cyneas ".

רבים מהתכנים של גרוטיוס הגיעו מהתנ"ך ומההיסטוריה הקלאסית (ממש כמו תאוריית המלחמה של אוגוסטינוס). בחיבורו הוא לא התנגד למלחמה ככלי פוליטי, אלא רק הגביל את המלחמה למקרים מסוימים שבהם היא לגיטימית. הוא פיתח את תאוריית המלחמה הצודקת. "מלחמה צודקת" צריכה לעמוד בקריטריונים מסוימים:

  1. היא על מנת למנוע פלישה.
  2. היא כדי להעניש עלבון כלפי אלהים.
  3. הסמכויות הנכונות צריכות להצהיר עליה.
  4. צריכה להיות לה מטרה מוסרית.
  5. היא צריכה להיות בעלת אפשרות לניצחון.
  6. אין להשתמש באמצעים ברוטליים.
  7. המטרה הסופית של המלחמה צריכה להיות בפרופורציה לאמצעים שהשתמשו בהם.

מדינאים בני הזמן האמינו כי לא ניתן להפסיק את המלחמה, ולכן הם התכוננו לה.

השר הראשי של הנרי הרביעי, דוכס סולי, הציע לייסד ברית של מדינות אירופאיות שתיפגש על מנת ליישב סכסוכים ולהלחם יחד בטורקים העות'מאנים, במקום בינם לבין עצמם. הוא קרא לרעיון זה "התוכנית הגדולה", אך הוא מעולם לא הצליח בו.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, מדינות העולם החליטו ליצור גוף בינלאומי. נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, הציע את "חבר הלאומים". אך בשל התנצחויות בקונגרס האמריקאי, ארצות הברית לא הצטרפה לחבר הלאומים, וזו הייתה אחת הסיבות לנפילתו.

כאשר מלחמת העולם השנייה פרצה, חבר הלאומים היה בסוף דרכו. אך באותו זמן, ארגון האומות המאוחדות החל להיווצר. ב־1 בינואר 1942, נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט פרסם את "הצהרת האומות המאוחדות" בשמן של 26 מדינות שהצהירו כי הם ילחמו כנגד מדינות הציר. עוד לפני סוף המלחמה, נציגים של 50 מדינות נפגשו בסן פרנסיסקו על מנת לנסח את הצ'רטר של גוף בינלאומי שיחליף את חבר הלאומים, וב־24 באוקטובר 1945 הוקם האו"ם.

ההיקף של המשפט הבינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערך והסמכות של המשפט הבינלאומי תלוי לחלוטין בהשתתפות מרצון של מדינות ביצירה, שמירה, ואכיפה שלו. למרות שיש מקרים יוצאי דופן, רוב המדינות מקבלות עליהן התחייבויות משפטיות למדינות אחרות מתוך אינטרס עצמי ולא מתוך ציות לחוקים גבוהים יותר משל המדינה עצמה. הייסוד של האומות המאוחדות נתן אפשרות לקהילה בינלאומית לאכוף את המשפט הבינלאומי על מדינות החברות באו"ם שמפרות את הצ'רטר שלו.

בעבר, נחשבו מדינות לצדדים היחידים למשפט הבינלאומי, לפי תאוריית "כדורי הביליארד". במאה השנים האחרונות גדל מאוד מספר הארגונים הבינלאומיים והישויות הלא-מדינתיות בזירה הבינלאומית וכיום, גם הם מוכרים כצדדים רלוונטיים.

פירושים מהעת האחרונה של משפט זכויות האדם הבינלאומי, משפט הומניטרי בינלאומי ומשפט מסחרי בינלאומי כללו תאגידים וחברות, ואף יחידים.

מאבקים עקרוניים בתוך המשפט הבינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כעניין פילוסופי, פוליטי וחוקתי, מדינות שואבות את האוטונומיה שלהן מלגיטימציה פנימית ולא בשל הסכמה של הקהילה הבינלאומית. מדינות יכולות, לפיכך, להסכים להתחייב באופן וולנטרי למשפט בינלאומי, אך הם לא יקבלו תהליך משפטי מחוץ להסכמתם הם. לפיכך, האינטרסים שלהם הם שיקבעו כיצד הם מפרשים את המשפט הבינלאומי.

מלומדים ומנהיגים פוליטיים מסוימים טענו בזמן האחרון, כי המשפט הבינלאומי כבר התפתח למצב שבו הוא עצמאי מההסכמה של המדינות. יש נטייה גוברת לשפיטת המעשים הפנימיים של מדינות לאור הסטנדרטים של המשפט הבינלאומי. כמה מדינות, ובייחוד ארצות הברית, מתנגדות באופן נחרץ לפירוש הזה, וטוענות כי הערך הדומיננטי הוא ריבונות.

בנוסף, כמה מלומדים רואים היום את תהליכי השפיטה והחקיקה במשפט הבינלאומי כמקבילים לאלה של המשפט האזרחי הפנימי. שוב, המתנגדים טוענים כי רק הסכמה של המדינות יכולה לכפות עליהם את המשפט הבינלאומי.

מקורות המשפט הבינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מקורות המשפט הבינלאומי הפומבי

למשפט הבינלאומי הפומבי חמישה מקורות (לפי סדר חשיבותם):

  1. הסכמים בינלאומיים
  2. מנהגים
  3. עקרונות משפט כלליים, המשותפים לכל המדינות
  4. החלטות של בתי דין: הן מדינתיים הן של טריבונאלים בינלאומיים
  5. כתבי מלומדים ומשנתם של גדולי הסופרים

פירוש של המשפט הבינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר יש סכסוכים לגבי הפירוש המדויק והיישום של משפט בתוך מדינה, האחריות היא של בתי הדין להחליט מה פירושו של החוק. במשפט הבינלאומי ככלל, אין בתי דין בעלי סמכות מספקת לכך, והאחריות על פירוש החוק היא בדרך כלל של המדינות עצמם. לפיכך, באופן לא מפתיע, אין כמעט אף פעם הסכמה במקרים של סכסוך בפירוש החוק.

אמנת ויינה למשפט חוזי כותבת על נושא הפירוש כי: "הסכם צריך להתפרש ביושר, על פי המשמעות הרגילה של מושגי ההסכם בהקשרם, ולאור מטרתם".

אמירה זו היא בעצם פשרה בין שלוש תאוריות שונות של פירוש:

  • הגישה הטקסטואלית – אומרת כי צריך להתבסס על המשמעות הרגילה של הטקסט, ולטקסט האמיתי יש משקל רב.
  • גישה סובייקטיבית שאומרת שצריך להתחשב הרעיון שמאחורי ההסכם, בהקשר שלו, ובמה כותביו התכוונו כשכתבו אותו.
  • גישה שלישית מתבססת על פירוש "לאור המטרה", כלומר הפירוש המתאים ביותר ליעד של ההסכם, שגם נקרא "פירוש אפקטיבי".

אלה הם החוקים הכלליים של הפירוש; חוקים פרטניים עשויים לחול בתחומים שונים של משפט בינלאומי.

אכיפה על ידי המדינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר לנטייה הטבעית של המדינות לאכוף נורמות מסוימות, הכח של המשפט הבינלאומי תמיד הגיע מהלחץ שהמדינות מפעילות אחת על השנייה להתנהג באופן עקיב ולכבד את מחויבותיהן. כמו בכל מערכת משפטית, מעלימים עין מהפרות רבות של המשפט הבינלאומי. לרוב, הצורה היחידה שבה אוכפים את החוק הוא בצינורות דיפלומטיים ועל ידי השם הרע שיוצא למדינה שעוברת על החוק. למרות שההפרות הן למעשה רבות, מדינות מנסות להימנע מלהיראות כעוברות על החוק הבינלאומי.

מדינות גם יכולות להפעיל סנקציות באופן חד צדדי אחת על השנייה, כגון ניתוק קשרים דיפלומטיים או כלכליים, או בפעולות גומלין. במקרים מסוימים, בתי דין אזרחיים יכולים לפסוק כנגד מדינה זרה (וזהו כבר מעניינו של המשפט הבינלאומי הפרטי) בשל פגיעה, אף שכאן מדובר בעניינים מסובכים, שבו המשפט הבינלאומי מצטלב עם האזרחי.

למדינות יש את הזכות להשתמש בכוח להגנה עצמית כנגד מדינה שפעלה בכח כנגד הטריטוריה שלה או העצמאות הפוליטית שלה. מדינות גם יכולות להשתמש בכח להגנה עצמית קולקטיבית, כאשר הכח מופעל כנגד מדינה אחרת. המדינה שהותקפה צריכה לאשר את ההשתתפות של מדינות אחרות להגנתה העצמית. זכות זו מעוגנת בצ'רטר של האומות המאוחדות.

אכיפה על ידי גופים בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרות של הצ'רטר של האו"ם על ידי חברי האו"ם יכולות להדון בעצרת הכללית. העצרת הכללית אינה יכולה לקבל החלטות פעולה, אך תחת ההחלטה "מתאחדים לשלום" (Uniting for Peace, GA/RES/0377), היא הצהירה כי היא יכולה לאשר שימוש בכח אם הייתה הפרה של השלום או פעולות איבה, אם מועצת הביטחון לא פעלה בשל הצבעה שלילית של אחד מהחברים הקבועים (כלומר, וטו). היא יכולה לתבוע פעולות כלליות אחרות (כגון סנקציות פוליטיות) אם המצב "איום על השלום" קטן יותר. המשמעות המשפטית של ההחלטה הזו אינה ברורה, שכן המועצה הכללית אינה יכולה להחליט החלטות לפעולה.

ניתן להעלות הפרות לדיון גם במועצת הביטחון. מועצת הביטחון יכולה להחליט החלטות תחת פרק 6 של הצ'רטר של האו"ם, ולהמליץ על "פתרון לסכסוך". החלטות כאלה אינן קובעות מבחינת המשפט הבינלאומי, אם כי הם בדרך כלל מבטאות את דעת המועצה. במקרים יוצאי דופן, מועצת הביטחון יכולה להעביר החלטה תחת פרק 7 של הצ'רטר, המתייחס ל"איומים על השלום, הפרות של השלום ופעולות איבה", והחלטות אלה קובעות תחת המשפט הבינלאומי, וניתן ליישם אותם בסנקציות כלכליות, פעולות צבאיות, או שימוש אחר בכוח תחת החסות של האו"ם. נטען כי גם החלטות שלא הועברו תחת פרק 7 יכולות להיות קובעות, והבסיס המשפטי לזה הוא הכוחות הרחבים יותר של המועצה תחת סעיף 24(2), שקובע כי "בביצוע חובות אלה (אחריות על השלום והביטחון הבינלאומי) המועצה תפעל בתיאום עם המטרות והעקרונות של האומות המאוחדות". האופי הקובע של החלטות כאלה נתמך בידי בית הדין הבינלאומי לצדק בדעה המייעצת שלו על נמיביה.

מדינות יכולות גם, בהסכמה הדדית, להביא סכסוכים לגישור ופשרה לבית הדין הבינלאומי לצדק, שממוקם בהאג, בהולנד. הפסקים שניתנים על ידי בית הדין במקרים כאלה הם קובעים, אף כי אין לו כלים לאכוף את החלטותיו.

בית הדין יכול לתת דעה מייעצת על כל שאלה משפטית לבקשת כל גוף שקיבל את הסמכות לבקשה כזו מהצ'רטר של האו"ם. בכמה ממקרי הייעוץ שהגיעו אל בית הדין, היו מחלוקות לגבי מידת הסמכות והיכולת של בית הדין.

מקרים שמגיעים לבית הדין הם פעמים רבות מסובכים מאוד (היו רק 150 מקרים כאלה מאז נוסד בית הדין ב-1945), והם יכולים להמשך שנים ארוכות ולמלא אלפי דפים של ראיות וערעורים, ולהעסיק את עורכי הדין הטובים ביותר למשפט ציבורי בינלאומי בעולם.

בשנת 2005, היו 12 מקרים בדיון לפני בית הדין. החלטות במקרים של גישור עשויות להיות קובעות או לא, על פי הסכם הגישור, ואילו החלטות במקרים של סכסוך ללא גישור שנטענים בפני בית הדין, הן תמיד קובעות כלפי המדינות המעורבות.

למרות שמדינות (ובזמן האחרון, גם ארגונים בינלאומיים) הם בדרך כלל היחידות שפועלות כצדדים במשפט בינלאומי, לאמנות מסוימות, כגון האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות, יש פרוטוקול אופציונלי המאפשר ליחידים שזכויותיהם הופרו בידי מדינות חברות, לעתור לוועידת זכויות האדם הבינלאומית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]