משתמש:Harel/גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה/כלכלת גרמניה זמני

כלכלת גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה

הפסקה אודות כלכלת גרמניה סוכמו מהרצאותיו של ד"ר שלמה פרלה, מומחה ליחסים בינלאומיים ומרצה באוניברסיטת בר-אילן.

לאחר הרפורמה במטבע בשנת 1948 התפתחה כלכלת גרמניה בתהליך מואץ שכונה "הנס הכלכלי". האבטלה של לאחר-המלחמה נעלמה בהדרגה, עד שבשנת 1962 לא נרשמה עוד למעשה אבטלה במדינה. הצורך ההולך וגובר בידיים עובדות הושבע בתחילה בזרם הפליטים ממזרח גרמניה. כאשר נחסם זרם זה, התחילו בייבוא עובדים זרים מחוץ לארץ.

הכלכלה הגרמנית התפתחה לאחר מלחמת העולם השנייה על רקע הטראומה של העם הגרמני. זוהי כלכלה שאת מאפייניה ניתן להגדיר בהחלט ככלכלה היסטורית.

שני יסודות לטראומה הגרמנית:

1. הנזק שגרמניה הסבה לעצמה 2. הנזק שגרמה לאחרים

הטראומה הזאת הוזנה ע"י יסודות רבים של אי-וודאות. למשל:

• האם קיימת גרמניה? • מהי דמותה של גרמניה? • ממה תתקיים גרמניה?

מיד לאחר המלחמה קולטת גרמניה כ-7 מיליון פליטים מן המזרח. רק כ- 40% מאספקת המזון הנדרשת עמדו לרשותה והרייכסמארק לא היה שווה את הנייר שעליו הודפס. רעב ותנאי חיים קשים היו מנת חלקם של הגרמנים בין השנים 1945-1947. הגרמנים גם חששו שהמעצמות המנצחות יחמסו את מה שנשאר בגרמניה לחלוטין.

מבחינה זו הייתה אובססיה בגרמניה להשיג ולשמור על יציבות כלכלית, אך לא רק כדי להתאושש ולהתקיים לאחר המלחמה אלא גם כדי למנוע שמצב כלכלי לא יציב בעתיד ומצב של סטאגפלאציה שוב ידרדרו את גרמניה למשטק רדיקאלי.

וכך, אם מדברים על "הנס הכלכלי" של גרמניה, יש להדגיש כי הוא עומד על שתי רגליים. הרגל האחת היא הרגל האמריקאית, היא תוכנית מארשל על כל נספחיה- והרגל השניה היא הרגל הגרמנית, היא כלכלת השוק המבוקרת של לודוויג ארהארד.

בתוכנית מארשל לבדה לא היה כדי לאושש את הכלכלה הגרמנית. בשנת העזרה הראשונה קיבלת גרמניה כמיליארד דולר (צרפת ואנגליה קיבלו יותר), עד סוף 1951 קיבלה גרמניה 1.3 מילארד (אנגליה- 2.7, צרפת 2.4) מתוך 12 מיליארד שהוזרמו לאירופה. בה בעת שהוזרמו כספי תוכנית מארשל, נמשך פירוק בתי חרושת גרמניים והגבלות כלכליות של כוחות הכיבוש היו בעינן.

יחד עם זאת דווקא כלכלה שנפגעה קשה יצרה לעצמה נקודות זינוק ליצירת תשתית חדשה.

מבחינתו של הגרמני הממוצע, קשורה ההתאוששות בראש ובראשונה ברפורמת המטבע מ- 18.6.48. על הרפורמה ניצח לודוויג ארהרד. מאז שגרמניה הפכה לרפובליקה במאי 1949המשיך ארהרד בביסוס מדיניות כלכלית ליברלית, היא "כלכלת השוק הסוציאליסטית", בניגוד למדינות של התערבות הממשלה בכלכלה שוורה של הלאמות שבה נקטו ממשלות בריטניה וצרפת בשנים שלאחר המלחמה.

אומנם הייצור הגרמני גדל מאוד במהלך שנות החמישים והשישים- ובשת 1969 הגיע התל"ג ל- 591 מיליארד מארק, וערך הייצוא ל- 114 מיליארד. עתה לא רק שגרמניה לא הועמדה בפני הצורך לפחת את המארק אלא גם להוסיף אותו.

גרמניה הפכה להיות המעצמה הכלכלית של אירופה וכל אשר ביבשה. עתה היה לשמור על היציבות הכלכלית על רקע הטראומה של מלחמת העולם השנייה, שהרי בתודעה הקולקטיבית הגרמנית ההסבר השכיח והקביל ביותר להצלחת הנאצים היא המצב הכלכלי הגרוע ובייחוד האבטלה.

משקלם של 7.5% אינפלציה (1973) או שני מיליון מובטלים (1982) בגרמניה, גדול מ- 10% אינפלציה או שלושה מיליוני מובטלים בבריטניה באותה תקופה- אך בגרמניה היו לנתונים אלו משמעות חמורה יותר מאשר בבריטניה.

בשנות החמישים חוותה גרמניה גידול כלכלי עצום ממדים (הגדול ביותר באירופה באותה תקופה). סופרים ואינטלקטואלים החלו לעסוק בבקורת השנים של הרייך השלישי.

התעשייה הגרמנית

הייחוד של התעשייה הגרמנית הוא בגיוון שלה, ברמת התחרות הבינלאומית אין אף מדינה אחרת, אפילו לא יפן- שהיא ברמת גיוון כזה. כלומר, הפירמות הגרמניות שהגיעו לרמת תחרות בינלאומית הם מתחום מגוון מאוד של תעשיות. בסיס היצוא של גרמניה הוא רחב.

ב- 1985 היו לא פחות מ- 345 תעשיות שחלקן ביצוא העולמי היה יותר מאשר 10.6%, שהוא החלק של גרמניה בממוצע מסך היצוא העולמי באותה השנה (לא בערך כספי). מבחינת הערך הכספי של הייצוא עולה, כי חמישים מתעשיות העלית של גרמניה (בערכים של שווי יצוא ביחס ליצוא הבינלאומי) מהווים רק 44.6% מכלל היצוא העולמי (בערך כספי), לעומת 51.6% של ארה"ב ו- 62.7% של יפן.

אין לגרמניה עמדות מכריעות בתעשיות מסוימות, אלא עמדות חזקות בתעשיות במגוון רחב: מצב זה מצביע על כך שהתעשיות הגרמניות הן באופן יחסי בעלות ספספיקציה גבוהה ומאופיינות ברמה גבוהה של ייצור וממילא האסטרטגיה של התחרות היא בעלת דיפרנציאציה גבוהה.

התעשייה הגרמנית מאופיינת גם במבני אשכולות רחבים, והחשוב שבהם הוא אשכול התעשיות הכימיות (שכולל את מוצרי הפלסטיק והמכשור הנלווה לתעשיות אלה כגון משאבות, מכשור מדידה ובקרה ואפילו שירותים כגון שירותי הנדסה לבניית מפעלים כימיים). אשכול תעשיית הכימיה בלבד (במנותק מאשכול הפטרוליום) היה ב- 1985 16% מכלל הייצוא העולמי באותו אשכול. במקום השני ארה"ב 12.7%, במקום השלישי בריטניה עם 8.1%, במקום הרביעי שוויץ עם 3.4%.

אשכול חשוב אחר הוא תעשיית המטלורגיה, וכן אשכול תעשיות הדפוס ותעשיית מוצרי הרפואה. באשר לתעשיית המזון וההלבשה, עיקר ההצטיינות של גרמניה זה בייצור מכשור לתעשיות אלה יותר מאשר במוצרים עצמם. יש קשר בין האשכולות עצמם: אשכול הכימיה קשור באשכול מוצרי הרפואה וכן אשכול הטכסטיל\הלבשה קשור לאשכול הכימיה.

באופן כללי גרמניה הגיעה לבולטות בינלאומית בייצור מכונות, אך עיקר הבולטות היא במכונות המייצרות מוצרים שגם בהם היא הגיעה לבולטות (תעשיות חשובות אחרות הן בתחום האופטיקה, כלי בית מסוימים כגון פורצליין וכו').

אין לגרמניה בולטות בינלאומית בשירותים, במחשבים, מוצרי מיקרואלקטרוניקה וכמובן לא בכל הקשור בייצור כלי נשק. אין לגרמניה הרבה מחצבים הקשורים לתעשייה העולמית בעשרות השנים האחרונות. המחצב החשוב ביותר הוא הפחם החום שאיכותו היא מהטובים בעולם, התעשייה הכימית של גרמניה מבוססת בהרבה על מוצרי פחם זה.

מבחינת אדמת חקלאות פורייה, לא הייתה מספיקה אדמה כזו לפני איחוד שתי הגרמניות (המזרחית והמערבית). מתוך מצב זה של חסרון, התאמצה גרמניה לפתח את התעשיות הכימיות שלה על מנת לפצות עצמה על היעדר מחצבים. לפיכך יצרה גרמניה מכניזם חשוב ליצירת תנאי בסיס לקיומה של תעשייה משגשגת: ראשית לכל חינוך האוכלוסייה: רמת החינוך היא גבוהה ביותר ושמה את הדגש על בתי ספק וקולג'ים מקצועיים. המכללות הטכנולוגיות הללו הן יוקרתיות בעיניי הציבור יותר מאשר בארה"ב או בבריטניה.

הקולג'ים הטכנולוגיים אף יותר יוקרתיים מאשר האוניברסיטאות. ואכן רמת הלימודים במדעי החברה או במנהל אינה גבוהה בגרמניה (בנושא מנהל עסקים המדינה האירופאית המובילה היא שווצריה) ופירמות גרמניות שוכרות אנשי מנהל עסקים מחו"ל. יחד עם זאת, רמת האוניברסיטאות באופן כללי בגרמניה היא מהגבוהות בעולם. מצב זה נוצר כבר מסוף המאה ה- 19, וראשית המאה הנוכחית. מספר תוארי הדוקטור במדע וטכנולוגיה לנפש- גבוה יותר מאשר בארה"ב. נכון שכמה אוניברסיטאות בארה"ב מובילות בשטחים מסוימים, אך ברמה הכללית גרמניה נמצאת במקום גבוה במיוחד.

יש לזכור שרמת חינוך גבוהה הייתה בראש מעייניה של גרמניה כבר במאה שעברה. הייתה זו המדינה הראשונה שהכניסה את חינוך החובה. היה זה לא רק חינוך מבחינת הקניית השכלה אלא מבחינת Erziehung ("הקרב בקניגרף הוכרע ע"י מורה ביה"ס העממי הפרוסי").

מערכת החינוך הגבוה היא באחריות הממשלות המקומיות והן מכוונות מערכת בהתאם לצרכים התעשייתיים המקומיים- ומבחינה זו יש לכך עדיפות על פני מערכת חינוך ריכוזית. מכניזם אחר ליצירת תנאים הוא מערכת ההכשרה המקצועית לנוער שסיים עשר שנות לימוד. שיטה זו מובילה לספסיפקציה מקצועית גבוהה ביותר. בתעשיות האופטיות אפשר להגיע ל- 12 סוגים של התמחות. כתוצאה מכך יש לשוליות שגם לומדים- חלק מהזמן בביה"ס ידע תיאורטי נרחב בנוסף לידע מעשי.

אגב, קשה לחברות כאלה כגון Zeiss להקים חברות בת בחו"ל בהעדר עובדים מיומנים מספיק מחוץ לגרמניה.

תוצאה אחרת היא שעובדיה התעשייה בגרמניה רואים עצמם כטכנאים. כמה מהתפקידים התעשייתיים שנחשבים בארה"ב כתפקידי "צווארון כחול" הינם מאוד יוקרתיים בגרמניה. לגרמנים אין ג'וב אלא Beruf (ייעוד). כמו באיטליה קיימת מסורת מקצועית משפחתית, כלומר המומחיות המקצועית עוברת במשפחה.

מחקר ופיתוח: לגרמניה מסורת ארוכה של מחקר ופיתוח ברמה עולמית, במיוחד בכימיה, פיסיקה, מטלורגיה ורפואה- ובמקצועות אלה השיגה גרמניה פריצת דרך מדעית (קרני רנטגן ומכונת הדפוס המודרנית הומצאו בגרמניה). כיום אין הרבה פריצות דרך במדע ובטכנולוגיה שבאה מגרמניה. עיקר המחקר והפיתוח הם המגמה של שיפור תעשיות קיימות ובמגמה זו גרמניה היא המובילה בעולם. ייתכן שהסיבה היא שמרנות הצרכן.

ההשקעה במחקר ופיתוח היא גם מצב האוניברסיטאות וגם מצד הפירמות (הפירמות עצמן השקיעו ב- 1985 36.5 מיליארד מארקים, ב- 1975 השקיעו 14.5 מיליארד מארקים. ב- 1985 הייתה ההשקעה במחקר ופיתוח 2.5% מהתל"ג).

תנאי ביקוש: השוק המקומי היה בעל גודל ניכר בהרבה מהתעשיות החשובות. יחד עם זאת, כאשר הגיע שוק זה לרוויה, חיפשו הפירמות שווקים בחוץ. שלא כמו בריטניה וצרפת שביססו שווקים בחו"ל זה מכבר על בסיס המושבות שלהן, גרמניה נאלצה לעמוד בתחרות קשה יותר כדי לחדור לשווקים בינאלומיים. בייחוד לאחר שתי מלחמות העולם.

שלא כמו הצרכן האמריקאי או היפאני, אין הצרכן הגרמני להוט אחרי חידושים אך הוא עומד על כך שטיב המוצרים שאותם הוא דורש יהיו ללא פשרות. בהיותם שמרנים, הגרמנים קונים מוצרים לטווח ארוך ולא מחליפים אותם לעיתים קרובות ולכן מקפידים על טיב המוצרים. הוצאות המשפחה מחושבות. הגרמנים עד לפני שנים ספורות לא נהגו לקנות בכרטיסי אשראי אלא במזומן (ב- 1987 רק 2% השתמשו בכרטיסי אשראי, האחוז הנמוך באירופה).

העובדה שהעובדים והשוליות מיומנים ביותר, גם היא תורמת לדרישה למוצרי אספקה טובים מאת הספקים (מעצבי פלסטיק דורשים פלסטיק מעולה). דרישות הסטנדרט הגרמני, ה- DIN, הם גבוהות ביותר וכך אמצעי הביטחות במכונות. העובדה שאדמת החקלאות הפוריה אינה מספקת, הביאה את הגרמנים לייצור מכונות חקלאיות ודשנים ברמה גבוהה, כבר במאה ה- 19 ייצרו הגרמנים דשנים ברמה גבוהה.

מבנה ואסטרטגיה של הפירמות: מבחינת גודלן דומות הפירמות הגרמניות בעלות המעמד הבינלאומי לפירמות האיטלקיות. כלומר אלו הן פירמות קטנות ובינוניות בדרך כלל (אין הסבר). מבנה ההנהלה הוא היררכי ופטרי אכלי כמו במשפחה הגרמנית. כמו בפירמות האיטלקיות, יש מעורבות רבה של הבעלים בכל שלבי הפעילות- כגון בתהליכים הטכנולוגיים ובקשר עם העובדים.

הפירמות הגרמניות מצטיינות בתהליכי ייצור מורכבים כגון בכל הקשור בסינתזות כימיות ובייצור מכונות מתוחכמות וכן בכל הקשור במוצרים הדורשים דיוק מרבי. מכאן שגם טכניקת המכירות לא מבוססת כל כך על פרסום כמו על מוניטין ועל שרות טכני טוב שאותו דורש הצרכן הגרמני.

מסקנה: ההצלחה היא בפירמות המייצרות מוצרים בעלי טווח קיום ארוך (מעל חמש שנים) ומורכבות טכנית הדורשת שירותים טובים. אין הצלחה למוצרים בעלי מחזור ייצור קצר (חיפושית פולקסווגן).

יחסי הנהלה-עובדים היו באופן מסורתי טובים, האיגודים המקצועיים הם פרגמאטיים. ההנהלות של הפירמות מאז ומתמיד נקטו מדיניות המונעת יחסי עבודה מעורערים (עוד בימי ביסמארק היו תיקונים סוציאליים יזומים ע"י הממשלה, מה שמנע התפרצויות מהפכניות). בשנים האחרונות הסתמנה מגמה ברורה של שמרנות ורתיעה מחידושים אצל ארגוני העובדים. האיגודים מעורבים פחות ופחות בתהליכי קבלת החלטות. נראה שתופעה זו מצביעה יותר על שינוי בעמדת הנהגת האיגודים ולא בעמדת החברים מן השורה. מכל מקום שמרנות זו, המתבטאת בין השאר בהתנגדות לגמישות בשעות העבודה (כגון התנגדות לעבודה בסוף שבוע) מפריעה לפריצת דרך בכמה תעשיות.ניהול הפירמות הגרמניות מתאפיין בפרגמטיזם. כמו ביפן, כך בגרמניה- הדרג הניהולי הבכיר הוא בעל השכלה טכנולוגית. הדגש בייצור הוא על מצוינות טכנולוגית ועל כן התחרות העסקית איננה מתבטאת בהורדת מחירים אלא בשיפור מתמיד של איכות המוצר.

המהפכה התעשייתית בגרמניה

המהפכה התעשייתית החלה בגרמניה יחסית מאוחר, ומכל מקום אחרי בריטניה וארה"ב. המהפכות הבורגיות ב- 1948 בהצליחו במקומות שונים באירופה- נכשלו בגרמניה, שם נשארה עדיין השיטה הפיאודלית על כנה. לא התפתחה יזמות פרטית או שוקי הון כמו בבריטניה.

התעשייה הגרמנית החלה מתפתחת רק בשליש האחרון של המאה ה- 19, כאשר גרמניה המאוחדת קמה בשנת 1871. כך הייתה זהות כרונולוגית ואח"כ גם תודעתית בין התעשייה לבין הלאומיות. התעשייה שירתה את הלאומיות והלאומיות שירתה את התעשייה.השיטה הפיאודלית החלה להתערער כאשר ביסמארק עודד העברה אוכלוסייה ממקום למקום לשם ניצול כוח אדם בתעשיית הברזל המתפתחת. נאסרה פעילותה של המפלגה הסוציאל דמוקרטית אך יחד עם זאת הקהה את העוקץ של תסיסת הפועלים על ידי שיזם חקיקה סוציאלית לטובתם. הוא דרש מהפועלים לתרום מפריונם וכוחם להתפתחות התעשייה למען החוסן הלאומי, ובתמורה הבטיח לדאוג לתנאיהם הסוציאליים.

כבר בעשור הראשון של המאה הנוכחית הפכה גרמניה למעצמה חזקה יותר מבריטניה. לאחר מלחמת העולם השנייה גרמניה שוב החלה מהתחלה, וכבר בחצי הראשון של שנות החמישים שוב חלפה גרמניה על פני בריטניה, כאשר כלכלתה צומחת בקצב רצחני של 8% בשנה. בניגוד לבריטניה ולארה"ב אשר פיתחו אסטרטגיה תעשייתית המושתת על המצאות טכנולוגיות במגוון שרחב של יזמות, נקטה גרמניה ולעניין זה גם יפן- באסטרטגיה של סגירת פערים סלקטיבית. כלומר, אימוץ של תעשיות וטכנולוגיות שנראו לה בעלי ערך.

אכן, בפיתוח ובניהול האסטרטגיה התעשייתית שלה, גרמניה היא בעלת מאפיינים של Late industrial: בחירה של תעשיות, של התאמות ומוצרים אשר יבטיחו לה יתרון תחרותי.

הגרמנים, כמו היפנים, למדו את התעשיות של בריטניה וארה"ב, עשו להם גודיפיקציה, העתיקו אותם ושיפרו אותם על פי הבנתם. היעד התעשייתי ידוע ועל כן הוא מאפשר לבנקאים ולפוליטיקאים, למהדסים, למחנכים ולארגוני העובדים- לפעול יחדיו כדי להעתיק מהמדינה המפותחת המתחרה ולאחר זמן קצר לחלוף על פניה (למשל: היעד הוא להקים תעשיית מכוניות מודרנית).

מכיוון שבעלי מניות וממציאים אינם נוטלים על עצמם סיכונים גדולים, הרווחים שלהם פחותים מהמקבילים להם בארה"ב או בבריטניה. ובאשר המפתחים והמשכללים הם הכוח העיקרי בפיתוח התעשייה, שכן המיומנות המקצועית שלהם חשובה ביותר, הרי רמת השכר שלהם גבוהה. יחסי העבודה הם לפיכך קונסטרוקטיביים, ורמת הפיריון מונעת אינפלציה גבוהה.

התפקיד המרכזי של הבנקאות באסטרטגיה זו יובן על רקע העובדה שהבנק הגרמני שנוסד ב- 1870, עוד לפני הקמת הרייך הגרמני ומאז הוא היה מקור המימון העיקרי- כשהוא והבנקים האחרים, באמצעות איגודי תעשייה, מספקים אשראי בריבית נמוכה לטווח ארוך לאותם תעשיות וטכנולוגיות שכבר פעלו בבריטניה ובארה"ב.אכן זוהי המדיניות של 'התעשייה המאוחרת': לעשות סדר בבלגאן של הממציאים ולהימנע מהטעויות שלהם.

למשל, בכל הקשור בשמירת זכויות פטנטים, גרמניה ואח"כ גם יפן, ביטלו שמירת זכויות זו ועודדו פירמות להפיץ את הפטנטים שלהם תמורת תמריצים ממשלתיים. קשה לראות שיטה זו פועלת באמריקה האינדיווידאוליסטית. בגישה זו של הפצת פטנטים גרמו הגרמנים לעידוד הצמיחה התעשייתית.

הבנקים בגרמניה יכלו אם כן להשפיע על מגמת ההתפתחות התעשייתית בכך שהם רכשו אחזקות מיעוט ניכרות בפירמות שונות של תעשייה אחת. מבחינה זו הבנקים הם גופים לא ממשלתיים שדואגים להתפתחותה של תעשייה מסוימת מעל ומעבר לכל תחרות בין פירמות. הבנקים מאמצים בכך שיטה של ראיה כלל תעשייתית רחבה, ומבחינה זו הם יוצרים רקע של חיבור בין אינטרסים מקרו-כלכליים לאינטרסים מיקרו-כלכליים.

הגרמנים, יודעים אם כן לאן פניהם מועדות מבחינת תכנון הכלכלה הלאומית. הם פחות מתעניינים באקסופרינטים תעשייתיים נוסח אמריקה כגון "ננסה ונראה אם תעשייה מסוימת או עסק מסוים הם טובים". הם מתעניינים במטרה ברורה ומפנים את כל הכוחות למטרה זו. הרקע התרבותי לכך הוא שהחשיבה הגרמנית היא חשיבה הוליסטית. הם רואים את השלם ורק אח"כ את החלקים. החשיבה האמריקנית אולי בגלל האינדיווידואליזם הקיצוני היא "חשיבה טכנית". מבחינת פיתוח התעשייה הייתה לסוג החשיבה הגרמנית יתרון. אולם כפי שראינו חשיבה זו יכולה להיות מסוכנת לעולם ולהם במישור בפוליטי-היסטורי.

החשיבה ההוליסטית של הגרמנים, דהיינו לראות את השלם קודם ראיית החלקים, באה לידי ביטוי במשאל בין מנהלים שנערך הן בארה"ב והן בגרמניה באשר להשקפתם על מבנה החברה. בפני הנשאלים הוצבו שתי השקפות:

1. הפירמה היא מערכת של פונקציות, משימות, אנשים, מכונות ותשלומים. 2. הפירמה היא קבוצה של אנשים העובדים יחד ותוך מערכת יחסים ביניהם.

74% מהמנהלים האמריקאים העדיפו את ההגדרה הראשונה, בעוד שרק 41% מקרב המנהלים הגרמנים העדיפו את ההגדרה הראשונה. בניגוד לאמריקנים, הגרמנים אינם חושבים שהמטרה היחידה של הפירמה היא עשיית רווחים. המטרה של הפירמה היא הרבה יותר מורכבת וכוללת בתוכה מטרות לאומיות. הגישה ההוליסטית וההתעניינות במערכת של סדר, היא שהביאה את הגרמנים להתמחות בהנדסה ובייצור מכונות וכן גרמה לכך שעיקר התל"ג של גרמניה יהא מבוסס על ייצור בכלל.

הפסיכולוג קורט לווין מבחין בין הטיפוס האמריקני ש-"מרחב החיים" הפרטי שלו הוא קטן ביחס ל- "מרחב החיים" הציבורי, לבין הטיפוס הגרמני ש- "מרחב החיים" הפרטי שלו הוא גדול ביחס ל-"מרחב החיים" הציבורי. הביטוי להבדלים אלו הוא:

האמריקני מתחבר לאחרים ביתר קלות וללא גינוני נימוס מיותרים. הגרמני תוחם את מרחב החיים הפרטי שלו בפני זרים ואינו נותן להם להיכנס. ממילא, הזהות של הגרמני נשארת סטאטית בקונטקסטים שונים של חייו. גם במסיבות קוקטייל יפנו לאדם בתואר האקדמי או המקצוע שלו, אשת פרופסור תהיה גב' פרופ' שמידט. לכן נראים הגרמנים באופן כללי כסגורים ומנוכרים. אך יש צד שני למטבע: ברגע שגרמני אפשר לזולתו להיכנס לתחום החיים הפרטי שלו, הרי הוא רואה בו חלק מעצמותו, וקיימת חברות טובה- וחברות זו באה בייחוד לידי ביטוי בתחומים המקצועיים.

אין זאת אומרת שכל העובדים בפירמה מסוימת מנהלים יחסי גומלין ביניהם בדרך זו של אינטימיות וחברות, אך ישנו מספר של עובדי מפתח שיצרו אינטימיות שכה דרושה לעבודה של שיתוף פעולה בסביבה שבה ייצור מכונות מתוחכמות דורש העברת ידע רב ומדויק בין יחידות שונות של הפירמה. כלומר ביחס לאמריקנים, סגל העובדים בפירמה הגרמנית הוא מגובש ומתוזמר בצורה טובה יותר. זוהי גם הסיבה שחלק ניכר של הפירמות הגרמניות הינן בגודל בינוני ובעלות מגמה לייצור מוצרים ייחודיים (למשל פירמה לייצור מכונות ללישת בצק), והם אינם מעוניינים לגדול יותר מדי מעבר לגודל שבו קשה כבר לעובדים לחדור לתחום המרחב הפרטי של עמיתיהם. בפירמות בינוניות או קטנות כאלה נוצר מין מיזוג בין הפנימיות של העובדים (שהיא תמיד מסובכת לגבי האדם הגרמני) לבין הפנימיות של המכונה שאותה הם מייצרים.