כלכלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כלכלה היא מכלול הפעילות האנושית, המכוונת להשגת האמצעים החומריים הדרושים לאדם לצורך קיומו ורווחתו. כלכלה היא גם תחום מחקר במדעי החברה, העוסק ביחסים האנושיים והחברתיים שקשורים בהשגת אמצעים חומריים, והחוקים והיחסים החברתיים הנוגעים לייצורו וחלוקתו של קניין המשמש לצורכי אדם.

המחקר בתחום הכלכלה עוסק באופן בו משאבים נגישים (על סמך ההנחה העובדתית הבסיסית כי אלה מצויים במחסור), כגון חומרי גלם - משמשים, מעובדים, מיוצרים, מוקצים, מופצים ונצרכים - כמוצרים. כמו כן עוסקת הכלכלה במגוון הקשרים ויחסי החליפין בין בני אדם במהלך ייצור מוצרים, שיווקם וצריכתם. בין השאר, נוגעים תחומי חקר זה בהליכים של ייצור, הפצה, מסחר וצריכה של מוצרים ושירותים.

המונח "אקונומיה" או "אקונומיקה", שפירושו "כלכלה" ברוב שפות לועז הוא מונח שטבע הפילוסוף היווני אריסטו, לתיאור מדע העוסק בחקר חוקי משקי הבית. המילה אקונומיה מורכבת מהמילה היוונית οίκω (אִיקוֹ, בית או משק–בית) עם המילה νέμω (נֶמוֹ או נומוס, חוק). מונחים כמו "כלכלה מדינית", "כלכלה פוליטית", "כלכלה חברתית" או "כלכלה לאומית" שימשו את בני האדם החל מהמאה ה-17, אך במאה ה-20 הפך השימוש במונח "כלכלה" (economics) לבדה כנפוץ ושגור ביותר, בהשראת הספר "עקרונות הכלכלה" של אלפרד מרשל משנת 1890.

בראש עשר הכלכלות החזקות ביותר בעולם בתחילת המאה ה-21, ניצבות ארצות הברית, סין, יפן והודו

הגדרות שונות לכלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימות מספר הגדרות חליפיות לכלכלה. את הפשוטה מביניהן סיפק אדם סמית', מי שנחשב לאבי הכלכלה המודרנית, לפיו כלכלה היא "המדע החוקר את העושר". ביתר פירוט, הכלכלה על פי סמית' היא "חקר הייצור, ההפצה והחליפין" של עושר. ג'ון סטיוארט מיל סיפק הגדרה דומה: "המדע המעשי של ייצור והפצת עושר", כאשר את העושר לעניין זה תיאר כ"מלאי הדברים השימושיים".

אלפרד מרשל הסיט את ההגדרה של המדע מעושר לרווחה, כדי לתת ביטוי לפעילות כלכלית שאינה בהכרח קשורה לכסף או מתכות יקרות. לפיכך כלכלה עוסקת במכלול ההיבטים החומריים של החיים והפעילות החברתית המשפיעים על רווחתו ותועלתו של האדם.

ליונל רובינס ניסח הגדרה מודרנית של תורת הכלכלה: כלכלה היא חקר השימוש במשאבים המצויים בצמצום שיש בהם שימושים חלופיים. כלומר, הכלכלה עוסקת בחקר המחסור או בחקר השימוש האנושי באמצעים הנתונים במחסור שיכולים לשמש למטרות שונות. משמעות המונח "מחסור" אינה בצורת או מחסור ביבול וכדומה, אלא שלעולם לא יוכל העולם כפי שהוא בתצורתו הנוכחית לספק באופן מושלם רצון כל אחד שהרי יש גבול וסך מסוים לכל הדברים בעולם, בין אם זה סוגי מתכות, מזון או משאבים כאלו ואחרים. אם כן כל הדברים והמשאבים המצויים בעולם יש בהם "מחסור" ביחס להשלמת רצון כל האנשים ורווחתם המלאה, ועל בני האדם אפוא להפנות את אותם "משאבים שבצימצום" אל המקומות והצורות שם הם הכי נצרכים והכי מבוקשים. למשל, אדם יכול ליצור מחלב יוגורט או גלידה, או לחלופין לשווקו כמשקה כפי שהוא. בכך עוסקת תורת הכלכלה - להפנות את אותם משאבים אל המקומות בהם הם הכי מבוקשים על ידי האנשים, וכל זה למען רווחתה של החברה האנושית, וכדי שאנשים יחיו ברמת חיים גבוהה יותר.

מושגי יסוד בכלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצרים ושירותים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל שיטה כלכלית מתמקדת בראש ובראשונה במוצרים (או תוצרים): חומרים שעובדו באופן כלשהו ביד אדם. המכנה המשותף לכל המוצרים הכלכליים הוא, שכולם נוצרו בעקבות מאמץ אנושי מכוון ליצירתם, ויש להם ערך כלשהו עבור היוצר או עבור בני אדם אחרים הצורכים את המוצר. המאמץ האנושי המכוון מודרך על ידי השאיפה להקנות ערך למוצר. כאשר קיים מאמץ כזה ולמוצר יש ערך בעיני יוצרו או בעיני אחרים, ניתן לומר שהוא עבר "כִּילְכּוּל" או "אקונומיזציה"—הוא הפך מעצם למוצר כלכלי. פרי שנקטף הוא מוצר כלכלי וכמוהו גם מטוס, אף שכמותו ומורכבותו של המאמץ הדרוש כדי לייצר אותם משתנה.

בדומה לכך, שירות הוא מוצר שאינו חומרי, אלא פעולה שמבצע אדם המסיבה תועלת, כלומר מייצרת ערך עבורו או עבור אחרים. ייעוץ פסיכולוגי הוא דוגמה לשירות משום שעל אף שאינו מוצר חומרי, יש בו ערך עבור המטופל ונדרש מאמץ אנושי מכוון כדי לספק אותו.

על פי הגדרה זו סך כל המוצרים והשירותים הנצרכים על ידי בני אדם נחשבים כ"רווחה" אנושית.

ייצור באמצעות הון, עבודה ומשאבים נגישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגורמים הראשוניים המעצבים את כלכלתה של חברה מסוימת הם תנאי הסביבה: האקלים, הסביבה הטבעית, תנאי השטח, והמשאבים הטבעיים הנגישים. אוצרות הטבע משמשים לייצור מוצרים שונים.

גורם נוסף בייצור הוא ההון - סך כל הנכסים, גם הם כשלעצמם מוצרים, המשמשים לייצור מוצרים אחרים.

הגורם השלישי הוא העבודה, כלומר הזמן והמאמץ שמשקיע אדם בתהליך הייצור.

לדוגמה: כדי לייצר תכשיט מוגמר, דרושים כחומר גלם יהלומים גולמיים (אוצר טבע), דרושה מכונה לחיתוך, עיבוד וליטוש שלהם (הון) ודרוש עובד שישתמש במכונה כדי לעבד את היהלום (עבודה).

עקומת התמורה, עלות אלטרנטיבית ומחיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקומת התמורה

בידי אדם כמו גם בידי החברה בכללותה יש כמות מוגבלת של הון, עבודה וחומרי גלם. הם יכולים להשתמש בהם כדי לייצר מוצרים שונים. עקומת התמורה מייצגת את אפשרויות הייצור השונות, בעולם פשוט שבו יש שני מוצרים בלבד. השיפוע של העקומה בכל נקודה מבטא את עלותה האלטרנטיבית של יחידה מהמוצר האחד במונחי המוצר האחר. עלות זו היא המחיר של המוצר: על מה נצטרך לוותר כדי שתהיה לנו יחידה נוספת.

מסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שישנם אנשים הזקוקים למוצרים שאינם מייצרים בעצמם, מתקיים מסחר, כלומר קשרים בין אנשים למטרת חליפין. קשרי המסחר יכולים להתקיים בחליפין ישירים או סחר חליפין, בהם אנשים מעבירים זה לזה מוצר תמורת מוצר אחר. לעתים קרובות, מבוצע הסחר תוך שימוש במטבע—מוצר ביניים בעל ערך מוסכם. מחיר הנקוב בכסף מייצג את מחיר המוצר במונחי מצרף של כל המוצרים האחרים.

בכלכלות מורכבות יותר, ישנם אנשים שהתמחותם בתיווך בין יצרנים לבין צרכנים באמצעות השוק. אנשים אלו מכונים "סוחרים".

מקובל להבחין בין סחר פנים, מסחר בין פרטים המשתייכים לאותו משק או לאותה מדינה, לסחר חוץ המתבצע בין המשק לבין משקים אחרים. תוצאה חשובה, פרי ניתוחו הכלכלי של דייוויד ריקארדו היא שסחר חוץ מיטיב עם כל המשתתפים בו, בכך שהוא מאפשר להם להרחיב את עקומת התמורה שלהם ולהשיג רווחה גבוהה יותר משהיו יכולים בכוחות עצמם.

משק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושג מרכזי נוסף בכלכלה הוא המשק: מערכת כלכלית שבה פרטים רבים, הקשורה או מיוחסת לאותם פרטים כקבוצה ונמצאת בבעלותם. ישנם סוגים רבים של משקים, שונים בגודלם ובאופיים, המאופיינים בהתייחסות שונה לתחרות, מידת התחרותיות בהם, חלוקת התפקידים, עושרו או עוניו של המשק, מידת פתיחותו של המשק למשקים אחרים, וכן הלאה.

המשקים הכלכליים הפשוטים ביותר הם משקים שכל חבריהם עוסקים בייצור מוצרים אותם יצרכו בעצמם באופן בלבדי. סיפורו של דניאל דיפו רובינזון קרוזו משמש בשיח הכלכלני כמשל למשק פשוט כזה. משקים פשוטים הם אוטרקיים, כלומר, הם חיים על אמצעיהם הם וסגורים בפני שווקים אחרים. במשקים פשוטים, לרוב כל יצרן הוא גם צרכן; כל היצרנים-צרכנים עוסקים גם בניהול וגם בחישובים הנוגעים לעלות הכרוכה (מבחינת מאמץ) בייצור מוצר.

במשקים מורכבים יותר נוצרת חלוקת עבודה: חלק מן האנשים מתמחים בעשיית דברים מסוימים, ואילו חלק אחר של האנשים מתמחה בעשיית דברים אחרים. פעולתם של האנשים השונים, לבד או במשולב, מביאה לייצור מוצרים. לדוגמה, כדי ליצור בגד צמר שישמש כסות בחורף, יכולה העבודה להתפצל בין רועה הדואג לכבשים ולתזונתן, גוזז צמר הגוזז את צמרן של הכבשים, אנשים הכובשים את הצמר לסיבים וכאלו האורגים מן הצמר את הבגד. קיום חלוקת עבודה הוא המבחין העיקרי בין משקים פשוטים למשקים מורכבים.

משקים בהם ישנה חלוקת עבודה אינם אוטרקיים לחלוטין, בדרך כלל. חלוקת העבודה דורשת התמחות, ולכן יש רווח ניכר ביצירת קשר עם אנשים המתמחים בעבודות מסוימות, כדי לבצע החלפה של מוצרים מסוג אחד במוצרים מסוג אחר.

היצע וביקוש ומנגנון השוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

שווי משקל במשק
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היצע וביקוש

השוק הוא המקום בו נפגשים הקונים והמוכרים של סחורות כדי לסחור בהן, בין אם מדובר במקום במובן המילולי או לא. מחירן של הסחורות נקבע בשוק בהתאם להיצע וביקוש: בכל רמת מחיר מעוניינים היצרנים למכור כמות מסוימת הנגזרת ממבנה העלויות של תהליך היצור, דהיינו מחירם של גורמי היצור וחומרי הגלם (זוהי "פונקציית ההיצע"), ואילו הצרכנים מעוניינים בכמות אחרת הנגזרת מה"תועלת" שהם מפיקים מהמוצר וממוצרים אחרים ("פונקציית הביקוש"). באופן גס ניתן לומר כי פונקציית ההיצע תהיה בדרך כלל פונקציה עולה - כלומר, היצרנים ייצרו ויציעו כמות גדולה יותר מן המוצר ככל שהמחיר גבוה יותר. פונקציית הביקוש, לעומת זאת, היא בדרך כלל פונקציה יורדת - כלומר, הצרכנים ידרשו כמות קטנה יותר מן המוצר ככל שעולה מחירו.

הכלכלה הנאו-קלאסית גורסת שהשוק יגיע לשיווי משקל ומחיר הסחורה בשוק יהיה המחיר בו הכמות המבוקשת תהיה זהה לזו המיוצרת. ההגיון העומד מאחורי שיווי משקל זה, הוא שברמת מחיר גבוהה ממנו ישרור מצב של "עודף היצע" - הכמות המוצעת גדולה מהכמות המבוקשת, דבר שיגרור הורדת מחיר מצד היצרנים שנותרו עם עודפי סחורה. באופן דומה, במחיר הנמוך ממחיר שיווי משקל ישרור מצב של "עודף ביקוש" - הכמות המבוקשת עולה על זו המוצעת, מצב שיוביל צרכנים לעוט על הסחורה המועטה המוצעת ולהציע עליה מחיר גבוה יותר. תהליכים אלה ייפסקו רק לכשיגיע השוק למצב של שיווי משקל, והשוק יתייצב ברמת מחיר מסוימת בה הכמות המבוקשת שווה לכמות המוצעת.

במערכת כלכלית מציאותית קיימים שווקים רבים המקיימים ביניהם יחסי גומלין. הצרכן בשוק העבודה הוא המפעל המבקש עובדים ומתפקד כיצרן בשוק המוצר. הצרכן בשוק המוצר האחד הוא גם צרכן בשוקי מוצר אחרים וגם "יצרן" המציע את זמנו בשוק העבודה.

ישנם חילוקי דעות בין כלכלנים אם הליכי הדגם של היצע וביקוש אכן חותרים להגעה לנקודת "שיווי משקל" שבה הביקוש וההיצע מאוזנים, או שהשוק נמצא בתהליך של הפרה מתמדת של שיווי משקל או אפילו של אי שיווי משקל כחלק ממבנה השוק.

מיקרו-כלכלה ומקרו-כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחקר הכלכלי מתחלק באופן גס לשניים:

  • מיקרו-כלכלה עוסקת בבעיות של יצרנים בודדים, שווקים בודדים וצרכנים בודדים.
  • מקרו-כלכלה עוסקת באופן מצרפי במשק כולו. לדוגמה: במקום לבחון את ההיצע והביקוש בשוק מסוים היא מתמקדת בסך התוצר של המשק כולו. במקום לבחון את מחירו של מוצר מסוים היא תבחן את רמת המחירים הכללית במשק.

החלוקה הדואלית הזו אינה חד משמעית: מחקר כלכלי בתחומים רבים אינו נופל כולו תחת הענף המיקרוכלכלי או המקרוכלכלי. יתרה מזאת, כל תאוריה מקרוכלכלית טובה זקוקה ליסודות מיקרוכלכליים איתנים, שכן תוצרתם של השווקים המצטרפים לכדי התוצר המצרפי המקרוכלכלי היא מטבעה מיקרוכלכלית.

צריכה, חיסכון והשקעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפרטים השונים בחברה יש הכנסה ממספר מקורות: שכר עבודה, רנטה, שהיא התשלום שהם מקבלים עבור שימוש בהון שבבעלותם ועוד. החלק מהכנסתם אשר בו הם משתמשים במשך תקופה מסוימת כדי לקנות מוצרים ושירותים נקרא הצריכה שלהם בתקופה זו. יתרת הכנסתם שלא הוציאו בתקופה היא החיסכון.

השקעה היא מושג נפרד, הנוגע לחברות היצרניות. חברה משקיעה כאשר היא קונה הון אשר בעזרתו תייצר בעתיד מוצרים. השימוש היומיומי המוכר לנו במילה השקעה כדי לתאר את פעולתו של פרט שקנה נייר ערך או הפקיד כסף בבנק הוא טעות נפוצה. במובן הכלכלי, חברות הן המשקיעות. עם זאת, ידוע מחקר המקרו-כלכלה שסך כל החיסכון במשק בתקופה מסוימת שווה לסך כל ההשקעות במשק (בניכוי השקעות זרות נטו).

מודל כלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי לייצג את המשתנים הרבים המרכיבים את העולם הכלכלי או היבט מסוים שלו, בונה החוקר מודל כלכלי המתאר הפשטה או קירוב של המציאות בצורה של כללים או משוואות השולטות על התנהגותם של שחקנים בשוק. ככל תאוריה מדעית המודל נבחן במידה שבה הוא מסביר תופעות הנצפות במציאות ובתחזיות הניתנות לאימות שהוא מספק.

מודל כלכלי יתייחס למשתנים אקסוגניים או חיצוניים למודל, שכל שינוי בהם משנה את תוצאותיו אך אינו מתואר על ידו, ולמשתנים אנדוגניים, שאת טיב השינויים בהם המודל מסביר בעצמו על ידי תלות במשתנים אחרים הכלולים במודל.

התחום של אמידה כמותית של מודלים כלכליים ומשתנים כלכליים נקרא אקונומטריקה.

דוגמה למודל מרכזי בכלכלה הוא מודל IS/LM המקשר בין ריבית, היצע הכסף, תעסוקה, הכנסה לאומית ומשתנים מקרוכלכליים נוספים ברוח הכלכלה הקיינסיאנית.

גודל שולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביסוד ההחלטות הכלכליות שאנו מקבלים עומד הגודל השולי או ההשפעה השולית של שינוי בן יחידה אחת במשתנה אחד על משתנה אחר. המונח המתמטי המקביל הוא הנגזרת הנקודתית.

המושגים השוליים המשמעותיים ביותר הם התועלת השולית שמפיק הצרכן מיחידה נוספת של מוצר והעלות השולית ליצרן של ייצור היחידה הנוספת. הכלל בכלכלה הוא שהתועלת השולית מהמצרך יורדת כפונקציה של הכמות הנצרכת ואילו העלות השולית לייצורו עולה.

לדוגמה, נניח שבשוק מציע רוכל מים עשרה ליטרים של מים למכירה. צרכן כלשהו בשוק מעוניין לרכוש מים. בליטר הראשון הוא מתכוון להרוות את צמאונו, בליטר השני, להרוות את צמאונו של סוסו, בשלישי, לשטוף את פניו ולהתרענן, ברביעי לנקות את עגלתו ובחמישי להשקות את הפרחים בביתו. התועלת השולית שלו ממים יורדת. מצד שני ליצרן יש באר אחת קרובה שמספקת לו ליטר אחד של מים למכירה ובאר נוספת רחוקה שממנה יוכל להפיק כמות נוספת. העלות השולית של ייצור המים עולה עבורו.

הכמות של המוצר בשוק תהיה זו שבה העלות השולית של האחד שווה לתועלת השולית של האחר. מעבר לנקודה זו לא כדאי לצרכן לשלם ליצרן את עלות היחידה הנוספת משום שהוא מפיק ממנה פחות תועלת. המחיר בשוק יהיה שווה לאותה עלות שולית גם כן.

ריבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלות מתקדמות משתמשות בכסף כאמור כדי לייצג את ערכם של כלל הסחורות והשירותים במשק. לכסף יש ערך-זמן והוא נקרא ריבית. עובדה היא שלאורך ההיסטוריה אנשים משלמים לבעלי ממון ריבית תמורת הזכות לקבלו במועד נתון ולהחזירו במועד מאוחר יותר. ההסברים הכלכליים לכך שהם משלמים אותה הם:

  • העדפת זמן - הלווה מפיק רווחה גבוהה יותר משקל היום מאשר משקל מחר.
  • הכסף יכול לשמש לרכישת הון לפעילות יצרנית ולרכישת נכסים מניבים אחרים.

בגלל ההשפעה המקרוכלכלית הרבה שיש לשער הריבית על השקעות וצריכה במשק היא נשלטת ברוב המדינות על ידי הממשלה או על ידי בנק מרכזי הפועל מטעמה. השליטה בגובה הריבית על ידי הממשלה משמעותה גובה הריבית שהממשלה מוכנה לשלם כדי לקבל כסף. לדוגמה, אם ממשלה מנפיקה איגרת חוב לעשר שנים בריבית של 5 אחוז, משמעות הדבר היא שקונה שירכוש אגרות כאלו באלף שקל, ייהנה מריבית של 5 אחוז לשנה על האיגרות שרכש, עם הגיע מועד הפדיון של האיגרת (כלומר, המועד בו הממשלה משלמת למלווה את סכום ההלוואה בתוספת ריבית).

על פי התאוריה, בימים רגילים אמורה הממשלה (גם באמצעות הבנק המרכזי) לפעול כדי לקבוע את הריבית בגובה המכונה "טבעי". כלומר בגובה שניתן להניח שאליו הייתה מגיעה לולא התערבה הממשלה. בעתות משבר, היא אמורה להעלות או להוריד את גובה הריבית כדי להשיג מטרות כלכליות כמו עידוד הצמיחה במשק או ריסון אינפלציה. מבקרי התערבות הממשלה טוענים כי בהיעדר שוק אשראי חופשי אין כל דרך לדעת מה הגובה "הטבעי" של הריבית, כך שבמקרה הטוב הממשלה מגששת באפלה, ובמקרה הרע היא פועלת מאינטרסים צרים. כך למשל הממשלה עשויה לשמור על ריבית נמוכה כדי לעודד את הציבור לצרוך, מה שיגרום לעלייה במצב הרוח הציבורי, ובסופו של דבר ייתרגם לתמיכה פוליטית בממשלה המכהנת.

תפקיד הממשלה בכלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינות בנות זמננו מאורגנות ומנוהלות על ידי ממשלות. תפקידו של השלטון במדינות דמוקרטיות ובמדינות לא דמוקרטיות היא עניין שנוי במחלוקת לאורך ההיסטוריה האנושית ובמיוחד עם עלייתה של ההגות הליברלית. על פי ההמשגה הנהוגה בכלכלה הממשלה מספקת לאזרחיה שירותים כגון ביטחון ואכיפת חוקים (ובכלל זה זכויות קניין). אך ישנן גם עמדות אחרות שאינן רואות בממשלה רק שחקן כלכלי בתוך השוק, אלא גורם משמעותי היוצר את השוק ומכונן אותו.

שאלה חשובה בכלכלה ציבורית היא איזה מוצר צריך להיות מסופק על ידי ממשלה ואיזה לא. על פי גישה זו הממשלה, כמו כל אזרח, מנהלת תקציב שבו רשומים מצד אחד ההכנסות שלה ומן הצד השני הוצאותיה. את הכנסותיה שואבת הממשלה ממסים—תשלומים הנגבים מאזרחי המדינה על פי הכנסתם (כמו "מס הכנסה"), על פי צריכתם (כמו "מס ערך מוסף"), על פי ערך נכסיהם (כמו "מס רכוש"), או על פי סכום קבוע שאינו תלוי באף אחד מאלה ("מס גולגולת"). כמו כן לווה הממשלה כספים בשוק המקומי או בחו"ל. כאשר גובה הכנסותיה של הממשלה מתשלומי המסים של אזרחיה אינו מגיע לגובה ההוצאות שלה, נוצר מצב המכונה גרעון תקציבי או גרעון בתקציב השוטף. הממשלה צריכה לממן את הגרעון הזה. לעתים, היא מבצעת זאת באמצעות הגברת נטל המס נטילת הלוואות או הדפסת כסף. סך כל ההלוואות שהממשלה נוטלת מכונה חוב לאומי והוא מחולק ל"חוב פנימי" (כלומר, הלוואות שנוטלת הממשלה מאזרחיה) ו"חוב חיצוני" (כלומר, הלוואות שנוטלת הממשלה מגורמים מחוץ לארץ).

קפיטליזם מול סוציאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – קפיטליזם, סוציאליזם

סוגית התערבות הפוליטיקאים והממשלה בשוק היא שאלה מרכזית בכלכלה, ומידת התערבותם הרצויה בשווקים ובפעילות הכלכלית היא נושא הנתון במחלוקת תמידית בין הימין הכלכלי התומך בממשלה מינימלית, בנטל מס נמוך ובשווקים חופשיים ככל האפשר, לבין השמאל הכלכלי התומך בממשלה גדולה הגובה מאזרחיה מסים פרוגרסיביים (התלויים בגודל ההכנסה או הרכוש) ומספקת להם שירותים רבים, כגון חינוך ובריאות.

תורת הקפיטליזם דוגלת בשיטה של סחר המקדש זכויות קניין וכלכלה מבוזרת כמעט בכול תחומי החיים, ואילו הסוציאליזם תומך בתכנון כלכלי ריכוזי הכולל גם עזרה לחלשים ומעוטי היכולת על חשבון חופשיותם של בעלי היכולת והעשירים, על ידי הטלת מסים והקצאת תקציבים לקצבאות לעניים. מתנגדי ההתערבות מביאים כדוגמה את ברית המועצות, בה התקיים שלטון קומוניסטי-ריכוזי ששלט על השוק באופן מוחלט, ושרר בה מחסור תמידי בהרבה מאד מוצרים בסיסיים, זאת למרות שהיו בשטחה אוצרות טבע אדירים ואמצעים טכנולוגיים מהמתקדמים בעולם. הדוגמה שמשמשת את הסוציאליסטים היא ההתפוררות החברתית במונחים של עוני פשע ומערכת חינוך חלשה, שניגרמת על ידי חוסר האיזון בין פעילות פרטית לחשיבה מערכתית.

תאוריה כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנחות יסוד של הניתוח הכלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקר העוסק בכלכלה מניח בדרך כלל כמה הנחות יסוד בעבודתו. אין פירוש הדבר שההנחות מתקיימות תמיד: לעתים הן מתקיימות באופן מקורב בלבד או לא מתקיימות כלל. כלכלנים רבים בוחנים את ההנחות ורואים כיצד משתנה מודל כלכלי כשמסירים הנחה מסוימת. עם זאת, בדרך כלל ההנחות מפשטות את הניתוח הכלכלי המורכב מטבעו ומאפשרות להגיע למסקנות משמעותיות ממודל בסיסי. מודל זה מהווה מכאן ואילך נקודת מוצא וקנה מידה להשוואה עם תוצאותיהם של מודלים מורכבים ומציאותיים יותר.

הנחות היסוד כוללות:

בעלות על הקניין 

הנחת יסוד של כל דיון כלכלי היא זכות הקניין משום שאיש לא יטרח לייצר מוצר בלא ערובה שיוכל להנות ממנו. האופן שבו משטר מגדיר זכויות קניין ומגן עליהן משפיע על הכלכלה תחת משטר זה במידה רבה. שינוי בזכות הקניין, כגון שלילת העבדות כזכות לקניין על אדם אחר, הוא תמיד בעל השלכות כלכליות מרחיקות לכת.

חברה המעניקה לכהני דת זכויות על משאבים מסוימים משנה את חלוקת הרווחה הכלכלית בין הפרטים. בחברות מודרניות, הבעלות מעוגנת בחוקים העוסקים בזכות הקניין ובנורמות חברתיות ואתיות, כשנקבעות לה מגבלות שונות. החוקים מגדירים את מגבלות השימוש באמצעי ייצור, כמו באיסור על שימוש בקניין כדי לפגוע בקניינו של אדם אחר (גניבה), אופן הורשת נכסים, חוקים המבטיחים זכויות יוצרים, ועוד.

רציונליות 

בכלכלה נהוג להניח כנקודת מוצא שאנשים מתנהגים באופן רציונלי: שהם מקבלים את ההחלטות שמביאות למקסימום את רווחתם ושאינם מתרשלים או מתעצלים לקבל את החלטותיהם הכלכליות. המחקר הכלכלי המודרני מספק מודלים מציאותיים יותר המסירים הנחה זו או מחלישים אותה, כגון אלו של דניאל כהנמן, אשר היה מחלוצי הכלכלה ההתנהגותית אולם על פי רוב ניתוח כלכלי שאינו עוסק במפורש באי-רציונליות כולל את הנחת הרציונליות.

שוק משוכלל 
  • אטומיות - ישנו מספר רב של יצרנים וצרכנים וכל אחד מהם אינו גדול מספיק כדי להשפיע על מחיר השוק.
  • הומוגניות - מוצריהם של כל היצרנים בשוק זהים ותחליפיים לחלוטין.
  • מידע מושלם - לכל השחקנים בשוק יש את כל המידע על פעולות האחרים, לרבות המחיר השורר בשוק.
  • גישה חופשית - אין חסמי כניסה לשוק המונעים מיצרנים להיכנס ולצאת ממנו בחופשיות. בכלל זה ניידות מושלמת של אמצעי היצור והצרכנים.

פוזיטיביות לעומת נורמטיביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריה כלכלית נקראת פוזיטיבית אם היא מגבילה את עצמה לתיאור המציאות כפי שהיא. לעומתה, תאוריה נורמטיבית שופטת מה טוב ורע במציאות כלכלית וכיצד יש לשנות אותה. מחקר שמגלה מה הגורמים לאי שוויון כלכלי ולעוני הוא בגדד פוזיטיבי אבל הקביעה כי ממשלות צריכות לנקוט צעדים כדי לצמצמם (כגון מיסוי פרוגרסיבי או סובסידיות) היא נורמטיבית.

סיווג הכלכלה כמדע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן הגדרות שונות וסותרות ביחס לתחום החקר שאליו שייכת הכלכלה ואמצעי החקר הצריכים לשמש בה. לפי הגדרה מקובלת אחת, כפי שגורס למשל מילטון פרידמן, הכלכלה היא מדע מדויק המעלה היפותזות, בודק אותן באמצעות מודלים ונוסחאות מתמטיות וסטטיסטיות המכילים מספר מוגבל של משתנים מדידים, מקיים תצפיות ומדידות, ומגיע למסקנות פוזיטיביות ביחס לקשרים שעל בסיס חומרי בין בני אדם.

הכלים המשמשים את החוקרים על–פי גישה זו הם בעיקר מודלים מתמטיים שונים, המנסים לגלות ולקבוע חוקיות מסוימת בפעולתה של מערכת כלכלית, כשלצורך הגעה למסקנות נעשה שימוש במדידות מדויקות של הצטברות של פעולות, המנותחות באמצעים סטטיסטיים, על פי יחסן למודלים המתמטיים.

מגישה זו נגזר באופן הכרחי צמצום שדה החקר בתחום הכלכלה רק למשתנים שניתן לכמת ולמדוד, ומאידך, יש טענה חזקה מצד החוקרים בגישה זו לרמה גבוהה של דיוק מדעי במסקנות החקר, עד כדי כך שניתן להעלות המלצות לקובעי מדיניות בנוגע לפעולות כלכליות רבות. מאידך, צמצום שדה החקר גוזר גם נייטרליות, לפחות לכאורה, בנוגע לערכיות ההכרעות. הכלכלה המדעית אינה יכולה לומר אם צעד מסוים מועיל או מזיק לחברה, נכון או לא נכון מבחינה פוליטית: היא יכולה רק לטעון כי צעד מסוים מועיל לצמיחה כלכלית או מזיק לה, מעודד או מדכא אינפלציה, וכדומה. במלים אחרות: הכלכלה כמדע מדויק היא פוזיטיבית בהכרח, כמו מתמטיקה או פיזיקה. תפישות עולם פוליטיות-כלכליות ככלכלת שוק או סוציאליזם הן נורמטיביות ואינן נכנסות תחת 'ההגדרה המדעית' של הכלכלה.

גישה אחרת לתחום חקר הכלכלה גורסת כי מספר המשתנים הכרוכים בפעולות כלכליות רב מדי ופעולתם צפויה פחות מדי מכדי שאפשר יהיה לבנות מודלים מתמטיים שייצגו בצורה נאמנה דיה את ההתרחשות הכלכלית בפועל. כדי לבנות מודלים מתמטיים או סטטיסטיים שניתן להשתמש בהם, גורסת גישה זו, יש צורך בפישוט המציאות והסרת משתנים רבים ממנה, עד כדי כך שהמודל המתמטי חדל מלייצג התרחשות כלכלית ממשית ולכן ערכו המעשי מועט. עבור הדוגלים בגישה זו, כלכלה היא בעיקרה תחום של הגות ולמידה, בו מנסה החוקר להשים כללי-אב בסיסיים ביחס להתנהגות אנושית להתרחשויות כלכליות, תוך שימוש בכלים של לוגיקה, הגיון, היסקים והיקשים. מטרת החוקר כאן היא לצאת מהנחות בסיס פשוטות יחסית ועל דרך ההגיון להגיע להבנת הכללים הרחבים יותר של התנהגות אנושית בתחום הכלכלי.

תמ"ג PPT לפי נפש בשנת 2008

הגישה הרואה בכלכלה תחום חקר עיוני רווחה בעבר, בעיקר בימי התגבשותה של הכלכלה כתחום מובחן מתחומים כמו פוליטיקה או מדיניות. זו הגישה המאפיינת את רוב הוגי הכלכלה הקלאסית, אסכולת הערך השולי ובימינו, האסכולה האוסטרית. לעומתה, הגישה הרואה בכלכלה מדע מדויק התפתחה בשלהי המאה ה-19 והתפשטה בעולם החקר הכלכלי החל משנות ה-20 של המאה ה-20. לקראת סוף שנות ה-50 הפכה לגישה המובילה, וכיום היא הגישה הדומיננטית ומהווה ציר מרכזי בלימודי כלכלה. רוב האסכולות המודרניות בכלכלה תואמות גישה זו לפחות במידה מסוימת. חלק מענפי הידע הכלכלי, כמו אקונומטריקה או תורת המשחקים מבוססים על הנחה זו.

תפיסה שלישית, האופיינית למרקסיזם היא סינתזה של מחשבה עיונית-פילוסופית וניסיון להראות כי גם מחקר אמפירי מאשש את מסקנותיה. כלכלה כזו עוסקת בעיקר בהתפתחות ההיסטורית, החברתית והפוליטית של היחסים הכלכליים.

ישנם מבקרים חריפים יותר של הכלכלה הטוענים כי המחקר הכלכלי משמש כהצדקה לשימור הסדר הקיים, וכי הכלכלנים אינם יכולים ואינם צריכים לקבוע כיצד יש לחלק משאבים בין בני האדם, וסוגיה זו שמורה לתחום הפוליטי.

אתיקה בכלכלה ועסקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתיקה כוללת בתוכה ציות מוחלט לחוק ומעבר לכך, אלא גם המעשה הראוי מבחינה מוסרית וחברתית.

למודעות לאתיקה(כלומר מוסר ושמירה על החוק) חשיבות עליונה בהתנהלות כלכלית בריאה.

מודעות נמוכה לאתיקה בכלכלה ובעסקים תפגע בכלכלה על ידי שחיתויות, גזל, ועבירות על פי דיני העונשין כגון שימוש במידע פנים, הסתרת מידע מהותי מבעלי עניין, גניבת זכויות יוצרים, הרצת מניות, עבירה על חוקי ניירות ערך,פרסום מטעה , וכל עבירה על החוק שפוגעת בכלכלה.

עבירות צווארון לבן נחשבות לעבירות שפוגעות בכלכלה שמקורם בגזל.

קיימים רשויות שתפקידם למנוע עבירות כלכליות כגון רשות המסים, הרשות לניירות ערך, הרשות להגבלים עסקיים, הרשות להגנת הצרכן.

חברה אנושית שתשמור על רמה אתית גבוה באופן טבעי תהיה כלכלה תהיה בריאה ויעילה יותר לעומת חברה אנושית שלא תשמור על רמה אתית מה שיכול לגרום לפגיעה בכלכלה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: כלכלה
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדעי החברה

סוציולוגיהאנתרופולוגיהמדע המדינהיחסים בינלאומייםמדיניות ציבוריתפסיכולוגיהקרימינולוגיהכלכלהתקשורת