משתמש:Idanbarir/גדודי השלום (צבא המהדי)
 |
דף זה אינו ערך אנציקלופדי
| |
| דף זה אינו ערך אנציקלופדי | |
 סמל גדודי השלום | |
| תקופת הפעילות |
כצבא המהדי: 2003-2008 כגדודי השלום: 2014 – הווה |
|---|---|
| קבוצות אתניות | אסלאם שיעי |
| מנהיגים | מוקתדא א-סדר |
| אזורי פעילות | מדינת א-סדר, נג'ף, בצרה, כופה |
גדודי השלום (בערבית: سرايا السلام, תעתיק מדויק: סראיא אלסלאם) היא מיליציה שיעית שפועלת בעיראק מאז הפלישה האמריקנית למדינה בשנת 2003 ונקראה בשנים הראשונות לפעולתה בשם צבא המהדי (בערבית: جيش المهدي, תעתיק מדויק: ג'יש אלמהדי). המיליצי נודעה במאבקה המזוין נגד הכוחות האמריקניים ששהו במדינה ונגד מיליציות סוניות רדיקליות אחרות, כדוגמת ארגון אל-קאעדה. על אף היותה ארגון בעל אוריינטציה שיעית אדוקה, לא נמנעה המיליציה גם ממאבק נגד פלגים שיעיים מתחרים ונגד הממשל העיראקי, השיעי בעיקרו. בראשית דרכה הייתה המיליציה ארגון-גג שהעניק חסות לארגונים ולקבוצות קטנים יותר ובעלי נטייה לפיצולים ולהתפלגויות, אך עד מהרה התגבש כארגון אחד תחת הנהגתו של איש הדת מוקתדא א-סדר. לאחר הנסיגה האמריקנית מעיראק, עבר הארגון בהדרגה תהליך של הפיכה ממיליציה לוחמת לארגון בעל אוריינטציה חברתית ופוליטית ולימים שינה את שמו מ"צבא המהדי" לשמו החדש, גדודי השלום וכיום הוא מתפקד כאחד מבסיסי הפעולה של הזרם הסדרי, אחת מהסיעות הפוליטיות החזקות במערכת הפוליטית העיראקית.
הרקע לעליית המיליציה[עריכת קוד מקור | עריכה]
"צבא המהדי" קם כמיליציה מתוך הזרם הסדרי, בהנהגתו של איש הדת השיעי מוקתדא א-סדר, נצר למשפחת אנשי-דת שיעים נכבדים שנודעו בהתנגדותם למשטרו של סדאם חוסיין בין שנות ה-70 לשנות ה-90. חותנו של מוקתדא, האייתוללה מוחמד באקר א-סדר נרצח על-ידי משטר הבעת' בשנת 1980, לאחר שהקים תנועה פוליטית שיעית שאיימה על השלטון. אביו של מוקתדא, מוחמד סאדק א-סדר, היה איש-דת פופולרי שהתריס נגד שלטון הבעת' ויחסו לשיעים ונרצח בשל כך, לצד שניים מבנו, על-ידי שליחי המשטר בשנת 1999.[1]
הזרם הסדרי שבראשו עמד מוקתדא, הוא תנועה פוליטית וחברתית עממית חזקה שקראה תיגר על הזרם המרכזי הלא-פוליטי או "השתקני", במסורת השיעית בעיראק. זרם "שתקני" זה הובל על-ידי האייתוללה אל-ח'ואי שעמד בראש החווזה בנג'ף בשנות ה-80. השתקנים היו פסיביים בהתנגדותם למשטר, לא העניקו למשפחת א-סדר תמיכה ובעיקר הסתפקו בפעולה מרומזת ולא ישירה שמנעה מהם את השלכות ההתייצבות מול משטרו של סדאם חוסיין.[1] הרם הסדרי שבראשו עמד מוקתדא מאז 2003 היה, לעומת זאת, המשך טבעי לתנועות הפוליטיות השיעיות המעורבות של אביו ושל חותנו, נשען במידה רבה על קהל חסידיו של האב ועיקר הפופולריות שלו נבעה מקהלים בריכוזים השיעיים שבהם זכה אביו לתמיכה עד מותו.
מוקתדא א-סדר, בנו הרביעי של מוחמד סאדק א-סדר, שנשוי לאחת מבנותיו של מוחמד באקר א-סדר, הפך במפתיע ליורש מסורת זו של מעורבות פוליטית. למרות שחסרה לו ההסמכה הדתית והעובדה שהיה אנונימי במידה רבה עד 2003, בעקבות הפלישה האמריקנית מוקתדא א-סדר התגלה במהירות כדמות חזקה וכריזמטית והפך במהרה למנהיכ הזרם הסדרי. כמי שראה עצמו כממשיך דרכם של אביו ושל חותנו, ביקש מוקתדא לספק באמצעות הזרם הסדרי ביטחון, רווחה ותמיכה לאוכלוסיות השיעיות המודרות חברתית בשכונות העוני של בגדאד ובערים בדרום עיראק. הממסד השיעי המסורתי, מצדו, ראה את מוקתדא א-סדר כמעורר אספסוף וראה ביחסיו עם ההמונים העניים, אותם אנשים שמשפחת א-סדר דאגה להם בעבר, איום. מובן כי בעיניו של הממסד השיעי מעמדו הדתי הנחות של מוקתדא וחוסר ההסמכה הרשמי שלו כאיש-דת, לצד הפופולריות הרבה שזכה בקרב נאמניו, נתפשו כאיום על ההגמוניה הדתית של הממסד השיעי ושל החווזה של נג'ף. מוקתדא לא ראה עצמו כפוף לאף אחד בחווזה ולא הביע נאמנות כלפי האייתוללה עלי סיסתאני או גורמים אחרים. מנגד, ראש הרשות הזמנית של הקואליציה, פול ברמר, לא הבין את ההיסטוריה המשפחתית של א-סדר ולא התייחס למוקתדא הצעיר כמנהיג שיכול להשפיע על פלח מכריע באוכלוסיית עיראק. דבר זה הוביל את ברמר להתחבר להנהגות שיעיות אחרות כדוגמת עלי סיסתאני ולא לייחס משמעות ממשית או רלוונטיות לא-סדר. בהמשך הבין ברמר את טעותו והחל להתייחס אליו כאיום רציני.[2]
מוקתדא א-סדר הפך במהירות מאיש דת אנונימי למפעיל כוח מרכזי בעיראק שלאחר הפלישה. הוא יכול היה לעשות זאת מכיוון שירש לגיטימציה עצומה מהשילוב של אביו כסמכות דתית לבין חובה חברתית. הזרם הסדרי, תוך גיבוי מצד צבא המהדי, הפך במהרה לממשלה חלופית המספקת שירותים חברתיים עבור הקבוצות המוחלשות בעיראק, שהמדינה המשתקמת לא יכלה לספק.[3]
האנרכיה ששררה בעיראק לאחר הפלת הבעת' והפלישה האמריקנית במקביל לוואקום הפוליטי במדינה היו למוקתדא א-סדר תנאים חשובים שאפשרו את הקמת צבא המהדי ביולי 2003. התנגדותו העזה של א-סדר לנוכחות האמריקנית במדינה עוררה התלהבות רבה בקרב השיעים המדוכאים שחששו מפני החלפת דיקטטורת הבעת' בכיבוש של גורם זר. מתוך כל אלו קם צבא המהדי כמיליציה מגוננת מפני הכאוס, הבלבול וחוסר הוודאות לגבי העתיד.[3] למרות שהנהגת התנועה ובראשה מוקתדא א-סדר הצליחו לגייס את השיעים, הם לא הצליחו לשלוט בארגון שהיה בנוי מקבוצות שיעיות קטנות חמושות שניהלו ממשל מקומי במקומות עליהם השתלטו כמו בתי חולים, מרכזים קהילתיים במיוחד במעוזים הנאמנים למוחמד סאדק א-סדר ובראשם רובע מדינת א-סדר בבגדאד וערים שונות בדרום עיראק. [1]
המיליציה, כזרוע הצבאית של הזרם הסדרי, פעלה במישור המלחמתי והצליחה להגיע לסילוק כוחות צבא אמריקניים מעיראק ומיצבה את עצמה כאחד הכוחות השיעיים המרכזיים אשר פעלו בעיראק באותה תקופה. פעולות אלו היו חיוניות לשמירה על הזרם הסדרי, ועל א-סדר עצמו בחיים. עם זאת, הוא מעולם לא קיבל שליטה מלאה בתנועה שהייתה מפולגת וחלק מהפלגים המשיכו להיות מנוצלים ומודרכים על-ידי איראן. מוקתדא א-סדר ניווט בדרך שלקחה את תנועתו ממעמדה הראשוני ככוח פשוט נגד כיבוש, לנקודת מפנה להכרה כמפלגה פוליטית לגיטימית מרכזית בפוליטיקה העיראקית.[2][1]
יריבויות פוליטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוחמד אל-יעקובי, איש דת שיעי בולט, טען כי מוחמד סאדק א-סדר הגדיר אותו כיורשו החוקי במנהיגות הזרם הסדרי מכיוון שהיו לו ידע וסמכות דתית גדולים יותר מאשר אלה של מוקתדא. כאשר התעלמו מתביעתו, הקים יעקובי את מפלגת אל-פדילה ביולי 2003. הזרוע הצבאית של "אל-פדילה" הפכה ליריבה המושבעת של צבא המהדי, במיוחד במה שיהפוך למאבק גדול לשליטה בהכנסות מהברחת נפט בבצרה.[2]
א-סדר לא צורף למועצת הממשל העיראקית החדשה בראשותו של ברמר ועובדה זו כרמה לתסכול וזעם רב בקרב תומכיו של א-סדר והציבה את ברמר במסלול התנגשות בלתי נמנע איתם. היחסים בין כוחות הקואליציה לסדריסטים הסלימו במרץ 2004, כאשר נעצר פעיל סדריסטי המקורב למוקתדא והעיתון של התנועה "אל-חווזה" נסגר על-ידי הרשויות האמריקניות. בתגובה, התנועה הטילה מצור על המקומות השיעים הקדושים בעיראק – בנג'ף, בכרבלא ובכופה – והשתלטה על דרכי הגישה והכניסות אליהם ועל ההכנסות מהם. הפסקת אש בין הצדדים הושגה לבסוף במאי 2004 אך היא הופרה כבר באוגוסט באותה השנה.[2]
באוגוסט 2004, פלשו כוחות הקואליציה למקומות הקדושים על מנת לפרק את צבא המהדי ולעצור את א-סדר. העימות הפך לא רק לעימות התנגדות לכיבוש האמריקני הזר אלא למאבק פנים-שיעי חריף. בקרבות בעיר נג'ף ספגה התנועה אבדות רבות. סכסוכים על ההתנהלות האסטרטגית שפרצו בין מוקתדא לבין קייס אל-ח'זעלי, אחד מסגניו הבכירים במיליציה, הובילו את ח'זעלי להתנתק מהארגון ולהקים מיליציה חדשה בשם עסאיב אהל אל-חק. תורמים שונים התנערו מא-סדר והתנועה הפסידה מקורות מימון רבים בשעה שהנטל הכלכלי עליה היה גדול במיוחד ושהיה עליה לדאוג למשפחות הרוגי המיליציה.[4]
עד סוף 2004 שמר א-סדר על פרופיל נמוך, לא ברור אם בשל מצב הארגון או בשל הצורך להתארגן מחדש. למרות ההפסדים שספגה המיליציה, רעיון ההתנגדות שהטיפה לו צבר פופולריות. א-סדר יצא מההתבודדות שלו בתחילת 2005, שהייתה גם שנת הבחירות הדמוקרטית הראשונה בעיראק. הוא אימץ נימה מפויסת יותר כלפי ממשלת עיראק והפנה את מרב תשומת ליבו לפוליטיקה.[2]
חלק מנאמניו של א-סדר לא היו מרוצים מהדגש החדש ששם מוקתדא על השתתפות פוליטית. מחויבותו החדשה לריבונות וללאומיות העיראקית, כמו גם התנגדותו הנחרצת למעורבות זרה כלשהיא, הקימו עליו רבים מתומכיו. אל-חזע'לי, שהיה עדיין חלק מצבא המהדי קשר את פעילותו יותר ויותר לכוחות משמרות המהפכה האיראניים עד לפרישתו הסופית מן המיליציה.[3] אבו דורא, מנהיג נוסף שפרש מן המיליציה באותה עת, הפעיל חוליות מוות ידועות לשמצה בבגדאד שהיו אחראיות לחטיפה, עינויים ורצח של אלפי אזרחים סונים בשנים 2004-2006.[2][5]
המעורבות האיראנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
איראן הייתה מעורבת כל העת בהתרחשויות בארגון – ברמה הכלכלית סייעה איראן לפלגים שונים בתוך צבא המהדי, לאחר שזה נתקל בקשיים כלכליים לאחר הפלישה של כוחות הקואליציה.[3] פשיטות אמריקניות ועיראקיות בעמארה הובילו לגילוי ים של מטמוני נשק מרובים שכללו תחמושת איראנית רבה.[3] עמארה ואזורים נוספים בשליטת צבא המהדי היו מוקד להברחת נשק איראני. חלק מהשימוש במטענים הגיע ממטענים משוכללים בייצור איראני. לוחמים בארגון אף אומנו על-ידי חיזבאללה ואיראן.[1] עם זאת איראן ניסתה לשמור על יחסים טובים עם הממשלה בעיראק ועם פלגים שיעיים אחרים. יועצים איראניים נשלחו לעיראק על מנת לסייע לא-סדר שהפך את צבא המהדי לדומה יותר ויותר לחיזבאללה הלבנוני.[2]
המעורבות בהרג העדתי בעיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיגוע טרור שהתרחש ב-22 בפברואר 2006 במסגד אל-עסכריה בסמארא, אחד מהמקומות הקדושים ביותר לאסלאם השיעי על-ידי ארגון הטרור אל-קאעדה בעיראק, הביא את א-סדר לשקם את התנועה. בעקבות הפיגוע פרצו במדינה מהומות אלימות בין סונים לשיעים, כשיותר מ-100 גופות נמצאו ביום שאחרי הפיגוע ובסך הכול יותר מ-1,000 בני אדם איבדו את חייהם בימים שאחרי המתקפה.[3]
צבא המהדי קם לתחייה תחילה כמגן השיעה במדינת א-סדר ולאחר מכן כמיליציה להגנה מפני הארגונים הצבאיים הסונים. מה שהביא להחמרת אי היציבות המנהיגותית בתוך התנועה והתחזקות של מפקדים מקומיים שאינם ממלאים אחר פקודותיו של א-סדר. הפשע הפך רווח בקרב הקבוצות המקומיות של הארגון והפעילות הפלילית הביאה לרווחים משמעותיים לתנועה בין השנים 2006-7.[1]
המעורבות בהרג עדתי התבטאה עוד יותר כאשר חברי הארגון חדרו לשורות המשטרה בשנים 2006-7 והשתמשו במשרד הפנים, הגוף האחראי על המשטרה בעיראק, כבסיס לחטיפה והרג סונים. נוצרה במשרד אווירה של פחד והפחדה כשבאזורים מרכזיים של הערים הוקמו מחסומים שהוצגו כמחסומי משטרה. כאשר נעצרו מכוניות ובהן נוסעים סונים, הדיירים נחטפו ועונו לעתים קרובות. לאחר שנהרגו, גופותיהם הופקדו במקום הראשוני של החטיפה, והדגימו את הפטור מעונש שהארגון נהנה ממנו.[2]
הייתה גם תנופה כלכלית להמשך והרחבת פעילויות כאלה. כאשר חוליות המוות בבגדאד נעשו מיומנות במיוחד בחטיפה, עינויים ורצח, גניבת מכוניות הפכה לסוג של מימון. חוליות המוות מימנו בדרך כלל את פעולותיהן על-ידי גניבת כל דבר בעל ערך מהקורבנות, ולעתים קרובות הדברים היקרים ביותר היו מכוניותיהם. הארגון פינה שכונות של תושבים סונים. כאשר פונו סונים מאזורים הנשלטים על-ידי השיעים, השתלטו על בתיהם לעתים קרובות על-ידי אנשי צבא המהדי, ששכרו אותם או מכרו אותם.[2][5]
בסופו של דבר מעגל האלימות הביא להתרחקות של תושבים שיעים מהארגון שנתפס פעם כמגן שלהם מפני הסונים. הארגון, שנתפס עד אז כלגיטימי מפני שהעניק לשיעים שירותים חברתיים, הגנה, קורת גג, אוכל ירד ממעמדו. יותר ויותר פלגים התנערו מהארגון. דיווחים מסוף 2006 מצביעים על כך שא-סדר ונאמניו כבר ניסו לנקות את התנועה על-ידי מתן שמות מפקדים סוררים לכוחות האמריקניים והעיראקיים. בנובמבר 2006, לאחר שינוי במועד נסיגת הכוחות האמריקניים מעיראק, נסוגו חברי צבא המהדי מהממשלה.[2]
הקרב בעמארה והשלכותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוקטובר 2006, עלתה שיירתו של עלי קאסם א-תמימי, ראש יחידת המודיעין של משטרת מחוז מיסאן וחבר בארגון בדר, על מטען צד והוא נהרג יחד עם מלוויו. אנשי בדר האשימו את צבא המהדי בהריגה ובתגובה לכך תפסה המשטרה את אחיו של החשוד בהטמנת המטען, שהיה חבר בצבא המהדי. בעקבות המעצר, פרצו ב-17 באוקטובר קרבות קשים בעיר אל-עמארה בדרום עיראק, כשכ-800 רעולי פנים מצבא המהדי הסתערו על שלוש תחנות משטרה בעיר.[6] בסופו של דבר נסוגו כוחות צבא המהדי מעמדותיהן בעמארה בעקבות משא ומתן בין מנהיגים שבטים ומנהיגים פוליטיים מקומיים ונציגים, לרבות שליחים של ראש הממשלה נורי אל-מאלכי. במקביל, גדוד מצבא עיראק שנשלח מבצרה השתלט על העיר והשיב בה את הסדר על כנו.[1] הפגנת הכוח המתריסה של כוחות המיליציה הדגישה את החולשות של כוחות הביטחון העיראקים ואת עוצמתו של צבא המהדי, שהצליח לפעול כמעט ללא מעצורים בעיראק. עובדה זו גרמה לרבים להאשים את צבא המהדי בפתיחת מלחמת האזרחים בעיראק. באוגוסט 2007 נחתמה הפסקת אש בין הצדדים.[3]
במהלך שנת 2007 ביקש א-סדר למצב את עצמו כנציג האחדות הלאומית והחל להפגין פתיחות כלפי מנהיגי השבטים הסונים שהיו מאוגדים תחת תנועת ההתעוררות העיראקית (א-סחווה), שהתרחקו יותר ויותר מאל-קאעדה בעיראק. במקביל, החל מסע טיהור פנים-ארגוני של פעילים שעסקו בפעילות פלילית. עם זאת, תהליך זה לא התנהל בצורה חלקה לחלוטין. ההנהגה נתקלה לעתים קרובות בתלונות על כך שהפסקת האש הפכה את נאמני א-סדר לפגיעים יותר לקבוצות שיעיות יריבות או שפשעים כמו שוד וגניבות מכוניות גברו.[1]
קרבות בבצרה ובמדינת א-סדר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפברואר 2008 האריך א-סדר את הפסקת האש שנחתמה באוגוסט 2007 אך הממשלה העיראקית בראשות נורי אל-מאלכי הייתה מעוניינת להביא לפירוק סופי של צבא המהדי ולכן ב-25 במרץ נכנסו אל-מאלכי וכוחות הביטחון העיראקיים לבצרה במטרה להחזיר את השליטה בה לידי הממשלה.[2] המתקפה על בצרה הייתה קשה מאוד עבור צבא המהדי והארגון ספג אבדות כבדות. עד 30 במרץ הסכימו א-סדר וממשלת עיראק להפסקת אש בסיועו של קאסם סולימאני ראש כוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים.[2]
קרב בצרה הסלים במהרה למתקפה נוספת במדינת א-סדר, שהפעם הביאה לירי רקטות מתמשך. למרות ההתנגדות העזה נהרגו כ-700 אנשי מיליציה, וב-11 במאי 2008 ביקש א-סדר הפסקת אש. כעבור שבוע עברו כוחות עיראקיים להשתלט על העיר. הקרב צמצם את כוחו הצבאי של הארגון ופגע בשליטה החברתית והפלילית שלו.[2]
ובכל זאת, המתקפה של אל-מאלכי וכוחות קואליציה יצרה גם הזדמנויות חדשות למוקתדא א-סדר, אשר ישב באותה עת בקום באיראן. למעשה, זה אפשר לו להתנתק מאותם חלקים בתנועה שבהם חסרה לו שליטה, ולהניע מחדש ולהחיות אלמנטים אחרים, כמו תוכניותיו החברתיות והדתיות. בדיעבד, הכישלונות בבצרה ובמדינת א-סדר אפשרו לו לעבור ישירות למיינסטרים הפוליטי.[1]
התפנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-13 ביוני 2008 פרסם א-סדר מכתב שבו קבע שינוי אסטרטגי באופן הפעולה של הארגון בעיראק. א-סדר הצהיר כי הוא מחלק את צבא המהדי לשני אגפים מובחנים: האגף הגדול, שהוגדר כ"אגף פוליטי" וככזה המעניק שירותים חברתיים, יורכב מרוב נאמניו; ואילו האגף הקטן יותר יהפוך ל"פלוגות מיוחדות" בשם "פלוגות היום המובטח" (ליווא אל-יום אל-מוועוד) שיכללו לוחמי עילית מנוסים שמשימתם תהיה המשך ההתנגדות לכיבוש האמריקני.[4]
בפברואר 2014 א-סדר הודיע שהוא פורש מהחיים הפוליטיים וסוגר את כל משרדיו למעט ארגוני הצדקה שלו. תוך מספר ימים הוא נשא נאום חוצב להבות שבו קרא לאל-מאלכי דיקטטור ועריץ, מתח ביקורת על הפרלמנט וגינה גם את מפלגתו בגין שחיתות כלכלית. כמו כן הוא הודיע שיפרק את המיליציה מנשקה, והחל בתהליך זה ואף קרא לתנועות צבאיות אחרות לעשות כמותו. עם זאת פירוק המיליציה מנשקה מעולם לא הושלם.[1]
כוונתו של א-סדר לסגת מהחיים הפוליטיים ומתפקידו בראשות צבא המהדי נדחקה בשל ההתקדמות המהירה של מורדי ארגון המדינה האסלאמית (דאעש) לכיוון עיראק. נפילת מוסול ביוני 2014 קלעה את עיראק למשבר עמוק, וא-סדר הצטרף לאליטות הפוליטיות העיראקיות שקראו להקמת ממשלת חירום. הוא חידש את פעילותו של צבא המהדי תוך שינוי שמו ל"גדודי השלום", זאת במטרה לתת לארגון שם חדש בעל קונוטציה חיובית.[2][7] גיוס לוחמים שיעים למיליציה נערך במדינת א-סדר, בנג'ף ובבצרה וקיבל חיזוק מפתווה (פסק הלכה אסלאמי) של האייתוללה עלי סיסתאני, שקראה לכל עיראקי בעל יכולת להצטרף למאבק נגד דאע"ש.[4]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Anthony H. Cordesman, Sadr and the Mahdi Army: Evolution, Capabilities, and a New Direction, The Center for Strategic and International Studies (CSIS), August 4, 2008 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 Phil Williams and Dan Bisbee, Jaish al-Mahdi in Iraq, PRISM | National Defense University, May 24, 2016 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 Mapping Militant Organizations, Mahdi Army, Center for International Security and Cooperation (CISAC), April 2003 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 admin, The Return of Moqtada al-Sadr and the Revival of the Mahdi Army, Combating Terrorism Center at West Point, 2010-06-03 (באנגלית)
- ^ 1 2 Andrew Buncombe and Patrick Cockburn, Iraq's death squads: On the brink of civil war, The Independent, February 26, 2006
- ^ איסתימראר אל-מוואג'האת פי אל-עמארה ואל-מאלכי ירסל ופדן אמניין לל-תחקיק (המשך ההתנגשויות באל-עמארה; אל-מאלכי שולח משלחת ביטחוניות לביצוע חקירות), באתר DW, 20 באוקטובר 2006 (באנגלית)
- ^ Promised Day Brigades, Mapping Militant Organizations, November 1, 2008 (באנגלית)