מלחמת עיראק

מלחמת עיראק
תאריך: 20 במרץ 2003- 15 בדצמבר 2011 מקום: המפרץ הפרסי תוצאה: ניצחון הקואליציה, החלפת המשטר בעיראק. הצדדים הלוחמים עיראק ארצות הברית בריטניה מפקדים סדאם חוסיין טומי פרנקס כוחות 375,000 263,000 אבידות 28,000-37,000 הרוגים. הכוחות המזוינים של עיראק 16,623 הרוגים 100 נעדרים קואליציה 4,790 הרוגים(4,476 ארצות הברית, 179 הממלכה המאוחדת, 139 אחרים) 2 נעדרים 36,000 פצועים קבלנים 1000 הרוגים (מתוכם 200 אמריקאים) כ-20 נעדרים הצבא הטורקי כ-100 הרוגים

הנשיא ג'ורג' בוש, מוקף במנהיגי בית הסנאט האמריקני, מודיע ב-2 באוקטובר 2002 על החלטה משותפת ,לאשר את השימוש בכוחות המזוינים של ארצות הברית נגד עיראק.

מחלקת הנדסה של חיל הנחתים האמריקני, פועלת בעיראק, 2004. ברקע ניתן לראות דחפור די-9 ונגמ"ש אמפיבי AAV.

טנק T-54 שרוף, שהושמד על ידי כוחות הקואליציה, נמצא על "כביש המוות".

מלחמת עיראק או מלחמת המפרץ השנייה (השם הרשמי בצבא ארצות הברית, מבצע חופש לעיראק, Operation Iraqi Freedom) היא פלישה של חילות קואליציה של מדינות בראשות ארצות הברית ובריטניה ובדחיפת ג'ורג' בוש לעיראק בשנת 2003 כדי להפיל את משטרו של סדאם חוסיין. עיקר הלחימה נמשך שלושה שבועות, החל מה-20 במרץ 2003. ההערכות לגבי מספר הנפגעים בשלב זה נעות סביב עשרת־אלפים אזרחים עיראקים, כמה עשרות אלפים של חיילים עיראקיים, ו-172 מחיילי הכוחות התוקפים. בכמה מובנים, זהו חלקה השני של מלחמת המפרץ שהתרחשה ב-1991. לאחר המלחמה נותרו כוחות הקואליציה בעיראק ונאבקו בכוחות גרילה מקומיים, במאבק שנמשך עד 19 באוגוסט 2010 .

ב-15 בדצמבר 2011 הכריזה ארצות הברית רשמית על סיום מעורבותה הצבאית בעיראק. בתשע שנות לחימה נמנו 4,500 הרוגים אמריקאים וכ-100,000 הרוגים עיראקים.‏

ההכנות למלחמה

העילה הרשמית למלחמה הייתה הטענה שנשק להשמדה המונית בידי משטרו של סדאם חוסיין העלול לסכן את מדינות האזור ושלום העולם. ראיות לכאורה לטענה זו הוצגו על ידי ממשלת ארצות הברית, בתיאום עם סוכנות הביון המרכזית. עם זאת, לאחר כ-7 שנים, ויותר מרבע מליון חיילים שסרקו וכבשו את המדינה, טרם נמצאה הוכחה לקיומו של נשק להשמדה המונית בעיראק, והחיפושים אחר נשק כזה הופסקו.

טענה נוספת הייתה כי למשטר סדאם חוסיין היו קשרים עם ארגון אל קעידה, אולם הקשר כביכול התבסס על שהות של ארגון טרור שנמצא דווקא בחלק הצפוני של עיראק שהיה נתון בידי שלטון אוטונומי של הכורדים.

לפני המלחמה ובמהלכה היו חיכוכים רבים בין האמריקנים והבריטים לעמיתיהם באירופה ובקרב ארצות העולם האחרות. חילוקי דעות אלו התבטאו בסירובן של צרפת סין ורוסיה להצביע בעד החלטה במועצת הביטחון של האו"ם, שתאשר לארצות הברית לעשות שימוש בכוח כדי לאלץ את סדאם לציית להחלטות מועצת הביטחון הקודמות. לאחר שארצות הברית לא הצליחה לגייס את הרוב הדרוש ונחלה כישלון גם במושב העצרת של האומות המאוחדות, החליטו האמריקנים והבריטים לחבור יחדיו ולתקוף במשולב את עיראק, בעזרת מספר מדינות נוספות, ללא קבלת אישור בינלאומי.

מהלך המלחמה

ריכוז הכוחות במדינות השכנות נמשך חודשים מספר וב-20 במרץ 2003 ניתן האות למלחמה. חילות האוויר של כוחות הברית החלו פוגעים במתקנים ממשלתיים וצבאיים בבגדד וברחבי עיראק כולה, ואף מנסים לפגוע באופן אישי בסדאם חוסיין, בבני משפחתו ובעוזריו הקרובים. כוחות הקואליציה קיבלו סיוע מודיעיני, לוגיסטי וצבאי מכוחות הפשמרגה, המיליציות הכורדיות בצפון עיראק.

הצבא העיראקי לא הצליח להעמיד התנגדות משמעותית לכוחות הפולשים, מלבד במקומות מעטים, ויחידותיו קרסו. כעבור ימים ספורים נכבשה עיראק כולה ואחר כמה שבועות נתפסו או נהרגו מרבית קרוביו ושותפיו של סדאם חוסיין, בהם שני בניו, קוסאי ועודאי. אולם סדאם חוסיין עצמו שוטט חופשי או הסתתר. לטענת ארצות הברית , בימיו האחרונים בשלטון לאחר הפלישה, חוסיין עודד את הצבא להלחם בשיטות גרילה. ב-13 בדצמבר בשנת 2003 נלכד סדאם חוסיין בחווה מבודדת, לא הרחק מתיכרית, מחוז הולדתו.

חברות הקואליציה ותפקידן במלחמה

• ארצות הברית: 140,000 חיילים במערב, מרכז, וצפון עיראק.
• בריטניה: 7,900 חיילים בדרום מזרח עיראק, 3,500 נוספים מוצבים בכווית. בנוסף פיקדו כוחות בריטים על חיילי חברות אחרות בקואליציה.
• איטליה: 2,700 חיילים בדרום מרכז עיראק.
• פולין: 2,400 חיילים בדרום מרכז עיראק. בנוסף פיקדו כוחות פולנים על חברות אחרות בקואליציה.
• אוקראינה: 1,700 חיילים בדרום מרכז עיראק.
• הולנד: 1,400 חיילים בדרום עיראק.
• ספרד: 1,300 חיילים בנג'אף, בנוסף פיקדו כוחות ספרדים על חברות אחרות בקואליציה. סקרים הראו, שבספרד אחוז המתנגדים למלחמה היה הגדול באירופה - 90 אחוז. בעקבות הפיגועים שאירעו שלושה ימים לפני הבחירות בספרד, הוחלפה ממשלת אסנאר הפרו-אמריקאית, ונטשה את הקואליציה.
• תאילנד: 880 חיילים במשימה הומניטרית. עזבה את הקואליציה בספטמבר 2004.
• רומניה: 700 חיילים ששירתו תחת פיקוד איטלקי בדרום מזרח עיראק.
• אוסטרליה: 250 חיילים. 600 נוספים מוצבים בכווית.
• דרום קוריאה: 600 מהנדסים ואנשי רפואה. תוספת של 3600 חיילים מתוכננת.
• יפן: 550 חיילים בדרום עיראק, במשימה הומניטרית לבנייה מחדש את התשתית באזור.
• דנמרק: 496 חיילים בדרום מזרח עיראק.
• בולגריה: 485 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
• הונדורס: 368 חיילים, תחת פיקוד ספרדי. עזבה את הקואליציה עם עזיבת ספרד.
• אל סלוודור: 360 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
• הרפובליקה הדומיניקנית: 320 חיילים, תחת פיקוד ספרדי, בדרום מזרח עיראק. עזבה את הקואליציה עם עזיבת ספרד.
• הונגריה: 300 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
• ניקרגואה: 230 חיילים תחת פיקוד ספרדי. עזבה את הקואליציה (מיוחס לסיבות כלכליות).
• סינגפור: 191 חיילים, צומצמו ל-33 בהמשך.
• מונגוליה: 180 חיילים.
• גאורגיה: 159 חיילים, מתוכנן להגדיל את מספרם ל-600.
• אזרבייג'ן: 151 חיילים.
• נורבגיה: 150 חיילים, רובם עזבו כמתוכנן עם סיום משימתם ב-30 ביוני 2004.
• פורטוגל: 128 חיילי משטרה צבאית, תחת פיקוד איטלקי, בדרום מזרח עיראק.
• לטביה: 122 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
• ליטא: 105 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
• סלובקיה: 105 חיילי לוחמה כימית, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
• צ'כיה: 80 אנשי משטרה צבאית, נטשו בתחילת 2005.
• אלבניה: 70 אנשי כוחות מיוחדים, תחת פיקוד אמריקאי, במוסול (צפון מערב עיראק).
• ניו זילנד: 61 מהנדסים צבאיים. בספטמבר 2004 סיימו את שהותם המתוכננת, ולא הוחלפו.
• אסטוניה: 55 אנשי כוחות מיוחדים.
• הפיליפינים: 51 חיילים, חובשים ומהנדסים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק. עזבה את הקואליציה ככופר לחוטפי נהג משאית פיליפיני.
• איי טונגה: 45 חיילים.
• קזחסטן: 29 חיילים.
• מקדוניה: 28 אנשי כוחות מיוחדים.
• מולדובה: 24 חיילים בתחילת המלחמה, צומצמו ל-12 בהמשך.

עבור כוחות הקואליציה, תפקיד הכוחות הבינלאומיים היה בעיקר הענקת לגיטימציה בינלאומית לפלישה לעיראק. עם זאת, בחלק ניכר מהמדינות שהשתתפו במלחמה ניטש ויכוח לגבי נחיצות המלחמה. ארצות הברית התחשבה בשאלת הסיוע למלחמה בעת הדיונים על סיוע החוץ ושמיטת חובות.

חיפוש הנשק להשמדה המונית

נגמ"ש M2 בראדלי אמריקני בעיראק.

על אף חיפושים קדחתניים של צבא ארצות הברית ואנשי סוכנות הביון לא נמצא כל סימן להימצאות נשק ההשמדה המונית, שנטען כי עיראק מחזיקה בו. בתחילת פברואר 2004 נאלצו הנשיא בוש וראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, ליזום הקמת ועדות חקירה שיבדקו את הסיבות לכשל המודיעיני שהביא למסקנה השגויה. ביוזמת חבר הכנסת יובל שטייניץ, הוקמה גם בישראל ועדת חקירה, הוועדה לחקירת מערך המודיעין בעקבות המלחמה בעיראק, שבדקה את היערכות ישראל למלחמה ואת בזבוז מאות מיליוני השקלים, כתוצאה משורת צעדי ההתגוננות עליהן החליטה ממשלת ישראל, בהן גיוס אלפי חיילי מילואים ממערך הנ"מ ומפיקוד העורף וההנחיה לפתוח את ערכות המגן לאזרחים ולהכין את חדרי המיגון (הנחיה שלוותה בשידורי הדרכה של פיקוד העורף בערוץ 33 ובחלוקת עלוני היערכות בעיתונים).

צוות פקחים ששלח הממשל האמריקני והבריטים, שנועד לאתר את הנשק להשמדה המונית שיוחס לעיראק בראשות דייוויד קיי, ואחריו ריצ'רד דולפר הגיע למסקנה (שפורסמה ב-30 בספטמבר 2004) שלעיראק לא היה נשק השמדה המוני מבצעי בעת פתיחת המלחמה, ושמאז מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 היא לא ייצרה נשק כזה, וגם צמצמה באופן ניכר את תוכניותיה לייצרו. עם זאת קיווה סדאם שהסרת הסנקציות יאפשרו את חידוש התוכניות. כמו כן שיכנע סדאם את ראשי צבאו כאילו לעיראק יש נשק השמדה המוני, על מנת למנוע הפיכה נגדו.

חלק ניכר מהמודיעין לגבי שאלת הנשק הגרעיני הגיע למערב ולישראל מגורמי אופוזיציה עיראקיים בעלי אינטרס, שחלקם חזרו לעיראק בעקבות המלחמה ותפסו מוקדי שלטון. חלקם התגלו כאנשים מושחתים ובלתי אמינים.

ראש אמ"ן בזמן המלחמה, אהרון זאבי-פרקש, ציין בראיונות ששיירות של משאיות חצו את הגבול מעיראק לסוריה לפני המלחמה ובמהלכה, אך מטענן אינו ידוע בוודאות. הטענות הללו לא הוכחו בעולם, ונתפשו אצל המתנגדים למלחמה כתירוץ לכישלון המודיעיני או כעילה לפלוש גם לסוריה או איראן, אחרי עיראק ואפגניסטן.

בינואר 2005 הודיע צוות הפקחים שהחיפושים אחר נשק להשמדה המונית בעיראק ייפסקו. החיפושים לא חודשו מאז. בעקבות המסקנות שאליהן הגיע צוות הפקחים האמריקני והבריטי, מקובל כיום להאמין כי לעיראק לא היה נשק השמדה המוני מבצעי בעת פתיחת המלחמה, וההנחה שהיה נשק כזה התבססה על מודיעין מוטעה.

בפברואר 2011 הודה מודיע עיקרי של סוכנות הביון הגרמנית כי בדה את סיפוריו על נשק ביולוגי בעיראק, כי קיווה שהדבר יסייע להפיל את סדאם חוסיין. .

ישראל במלחמה

בישראל היה חשש כבד מפני התקפות טילים מעיראק כמו במלחמת המפרץ ב-1991, ועקב כך הוכרז מצב חירום - כל התושבים התבקשו להכין את המקלטים והחדרים האטומים, ולשאת עמם לכל מקום את ערכות המגן מחשש להתקפה כימית או ביולוגית על ישראל.

מערך הנ"מ בחיל האוויר הישראלי נערך גם הוא למלחמה בעיראק והיה אחד מן הכוחות הצבאיים היחידים שהיו בכוננות גבוהה לקראת האירועים הקרבים. סוללות הפטריוט הישראליות לאחר תרגיל ג'וניפר קוברה המשותף עם האמריקאים התפרסו במקביל ל-3 סוללות אמרקאיות ברחבי ישראל כהכנה ליירוט טילי הסקאד שהיו עתידים לנחות מעיראק. בהגנה השתתפה יחידת חרב מגן שזו הייתה מלחמתה הראשונה.

החששות בישראל נבעו מאיומיו של סדאם חוסיין ערב המלחמה כי ישראל תותקף, בין היתר על ידי חומרים כימיים שנחשבו כי ישנם לעיראק. בסופו של דבר, לא נחתו טילים על ישראל ונראה כי הפאניקה הייתה מוגזמת.

ההתנגדות למלחמה

מפגינים נגד המלחמה צועדים אל בניין הקפיטול בוושינגטון, ספטמבר 2007

האווירה הציבורית בארצות הברית בעקבות פיגועי 11 בספטמבר הובילה בהתחלה לתמיכה כמעט מלאה במלחמה בציבור האמריקני. אולם, ברוב מדינות אירופה המערבית ראה הציבור את מדיניות ארצות הברית, כשימוש ציני באירועים טראגיים על מנת לקדם אינטרסים אחרים, כגון השתלטות כלכלית על המשאב המרכזי של עיראק - הנפט. התעקשות ארצות הברית לצאת למלחמה גם ללא תמיכת האומות המאוחדות הובילה לגל של הפגנות באירופה כנגד המלחמה. בוש דיבר על כך שקיימת "אירופה ישנה", שכללה את מדינות אירופה הוותיקות הליברליות שהתנגדו למלחמה, ובראשן צרפת, מול "אירופה החדשה", שכללה בעיקר את הדמוקרטיות החדשות של מזרח אירופה, שנטו לסייע לארצות הברית במלחמה נגד סדאם. כשם שבאירופה התגבר גל אמריקנופובי, בארצות הברית עבר גל פרנקופובי, שהתבטא למשל בהצעה להחליף את שמו של הצ'יפס, המכונה בארצות הברית "טוגנים צרפתיים" (French fries) ל"טוגני חופש".

לאחר כיבוש עיראק, הודיע בוש כי המלחמה תמה, ונחת במטוס קרב של הצי האמריקני על סיפון של נושאת מטוסים, כשמאחורי הדוכן שמעליו נאם, הוצב שלט ובו כתוב כי "המשימה הושלמה". אולם כאשר החלו פעולות הגרילה הנרחבות כנגד הכוחות המזוינים של ארצות הברית, החלה לרדת הפופולריות של המלחמה גם בקרב הציבור האמריקני, וההכרזה של בוש על סיפון נושאת המטוסים, נתפסה כהתרברבות שהקדימה את זמנה. אי מציאת הנשק להשמדה המונית, שהיווה את העילה ליציאה למלחמה, סייעה למגמה זו. כמו כן נתגלה כי טענות נוספות של ארצות הברית נגד השלטון העיראקי לא התבססו כולן על המציאות. כך נתגלה, כי טענתו של הנשיא בוש בנאום מצב האומה בינואר 2003, כי סדאם ניסה לרכוש אורניום מהרפובליקה האפריקאית ניז'ר, התבססה על מידע מודיעיני מסולף. גם הקשרים כביכול של עיראק עם ארגון הטרור האסלאמי אל קאעידה לא הוכחו, ובמכתב שנתגלה עם תפיסת סדאם חוסיין הוא אף קרא לתומכיו להיזהר משיתוף פעולה עם אנשי הארגון האסלאמיסטי.

השפעת המלחמה על הבחירות לנשיאות ארצות הברית

הירידה בפופולריות של המלחמה תרמה רבות לעלייתו המפתיעה של הווארד דין במרוץ למינוי הדמוקרטי לנשיאות. מכיוון שהוא התנגד למלחמה עוד לפני פריצתה הוא ריכז סביב מועמדותו את רוב מתנגדי המלחמה, והראה כי בסיס התומכים של המפלגה מתנגד לה.

בזאת הוא גרם גם למועמדים האחרים, בהם כאלה שתמכו מלכתחילה ביציאה למלחמה, להתחיל לתקוף את בוש על התנהלותו במלחמה. גם כאשר דין נשר מהמרוץ הפך הנושא לנקודה ראשית במסגרת מסע הבחירות. המועמד הסופי של המפלגה הדמוקרטית, ג'ון קרי, הירבה לומר, שבניגוד לבוש הוא יודע משהו באמת על נחיתה על נושאות מטוסים, ברומזו להכרזה של בוש על סיום המלחמה.

אמון הציבור בניהול המלחמה צנח, והשפיע על ירידתו של בוש בסקרים. גם לכידתו של סדאם שיפרה את תמיכת הציבור במלחמה ובבוש רק באופן זמני. למרות זאת ניצח בוש את קרי בבחירות של שנת 2004.

השנים הראשונות של הקדנציה השנייה של ג'ורג' בוש לוותה בירידה נוספת בסקרים, עקב המשך הקרבות בעיראק והדיווחים על התעללות באוכלוסייה המקומית ובמיוחד בשבויים.

התפתחויות פוליטיות ומדיניות לאחר לכידת סדאם חוסיין

קריסתו של משטר העריצות של סדאם בעיראק ושהות של צבא מערבי בעיראק הביאו למספר התפתחויות חיוביות מבחינת מטרות "הקואליציה" וישראל:

• במדיניותה של לוב חל מפנה. שליטה, מועמר קדאפי, החליט להתפרק מנשק לא קונבנציונלי, כשפניו לחבירה כלכלית עם המערב.
• נסיגת כוחות סוריה מלבנון, לאחר ההפגנות בעקבות רצח רפיק אל-חרירי. בחירות דמוקרטיות שבהן ניצחו הכוחות המתנגדים לסוריה.
• שליטה של ארצות הברית בשדות הנפט והגז הטבעי. לשליטה זו חשיבות מכרעת על כלכלתה של עיראק.
• הנשיא הסורי, בשאר אל אסד, יצא לביקור היסטורי בטורקיה, המדינה השכנה עמה היה אביו, חאפז אל אסד, מסוכסך במשך דור.
• איראן התירה לפקחים מטעם הסוכנות לאנרגיה אטומית לבדוק את מתקניה הגרעינים. לאחר "שקיעתה" של ארצות הברית הקשיחה טהראן את עמדתה, וחזרה להעשרת אורניום.
• נביטת ניצני דמוקרטיה במדינות ערב: בחירות בעיראק וברשות הפלסטינית.
• מובארק התיר לאחרים להתמודד בבחירות וחיזק את הקשר עם ישראל באמצעות עסקאות גז וסיוע לתוכנית ההתנתקות.
• קשר גלוי של פקיסטן עם ישראל. העלמות אפשרות תקיפה של ישראל מצד "החזית המזרחית".
• החוקה העיראקית החדשה אושרה במשאל עם ברוב של 78 אחוז על אף הטרור, עם אחוזי הצבעה גבוהים. על פי ארצות הברית, זוהי החוקה הדמוקרטית הראשונה במדינה ערבית. בקרב המתנגדים למלחמה, נטען כי החוקה קובעת מדיניות כלכלית נאו ליברלית בעיראק ובעצם נועדה לנטילת משאבי הנפט והגז על ידי מדינות זרות. כמו כן, התרבו התלונות על כך שהחוקה עברה במחוזות השיעים ברוב של 99%, שאינו מעיד על בחירות דמוקרטיות ומזכיר תוצאות מימי משטר סדאם חוסיין.

התפתחויות שליליות מבחינת תוכניות "הקואליציה" בעקבות המלחמה:

• לא התגלה מידע נוסף אודות קיומו של נשק להשמדה המונית בעיראק.
• לא חלה רגיעה בעיראק, וההתנגדות לכיבוש האמריקני מתגברת והולכת.
• נוצר קרע גדול בין אירופה ואזרחיה לבין ארצות הברית, שלא היה כמוהו מאז מלחמת וייטנאם. מאמצי הממשל בוש לשפר את היחסים בכהונתו השנייה, אילצו את הממשל לנקוט במדיניות פייסנית יותר כלפי איראן, ולאפשר לשלישייה האירופית להמשיך במשא ומתן עם איראן לאורך כשנתיים.
• מעמד האישה בעיראק הדרדר מאוד. מערכת החינוך והחשמל שותקה והכלכלה נהרסה בעקבות הממשל החדש הנחשב מושחת.
• סניפים של ארגון הטרור האיסלאמי הקיצוני אל-קאעידה מתגבשים בעיראק.
• בחירות דמוקרטיות במדינות ערב מחזקות גורמים איסלמיים דווקא ולא חילוניים ליברליים.
• פירוק עיראק לשלוש מדינות דה פקטו: שיעית, סונית וכורדית. לחימה בין עדתית חריפה בין שלושת העדות, שגבתה עד כה את חייהם של עשרות אלפי עיראקים.
• הרוב השיעי, המושפע רבות מהשכנה השיעית איראן שולט בממשלה בבגדאד.

אירועים אלימים לאחר סוף המלחמה

כיבוש בגדאד, שהביא לנפילת שלטונו של סדאם חוסיין, ואף לכידתו של סדאם חוסיין עצמו, לא הביאו לסוף הלחימה בעיראק. גורמי מחתרת שפעלו ברחבי עיראק גרמו למאות הרוגים בקרב חיילי הקואליציה, ולכמה אלפי הרוגים בקרב תושבי עיראק. כלי הנשק העיקריים של המתנגדים לכיבוש היו פיגועים באמצעות מכוניות תופת, פיגועי התאבדות, ירי רקטות נ"ט ונשק קל מן המארב.

בחודש אפריל 2004 החלה התקוממות שיעית באחדות מערי עיראק, התקוממות שגרמה אף לאובדן שליטה של כוחות הקואליציה באחדות מערים אלה, ולחטיפתם של אזרחים זרים כבני ערובה. התגובה של כוחות הקואליציה הייתה תקיפה ביותר, והביאה תוך ימים מעטים למאות הרוגים עיראקיים.

לרוב ההתקפות כנגד כוחות הקואליציה, כוחות הביטחון של הממשלה העיראקית ואזרחים עיראקים היה אחראי ארגונו של אבו מוסעב א-זרקאווי. באוקטובר 2004 הודיע זרקאווי על הצטרפותו לאל קעידה.

בנוסף להתקפות מטענים, רכבי תופת ורקטות נ"ט - הנהיג זרקאווי שיטה של חטיפת אזרחים זרים והתניית שחרורם בעזיבתם של כוחות הקואליציה. כאשר לא נכנעו כוחות הקואליציה לאולטימטום נהגו החוטפים לערוף את ראשי החטופים ולהפיץ את הקלטת המתעדת זאת בטלוויזיה, בייחוד ברשת אל-ג'זירה. אחד החטופים הידועים היה היהודי ניק ברג, הראשון שראשו נערף. השימוש בטקטיקת החטיפות פחת במידה רבה-אם בשל פגיעה ביעילות הטקטיקה בזכות נחישות המדינות שלא להיכנע לתכתיבי ארגוני הטרור, ואם בזכות הצלחות של הקואליציה בלחימה מול ארגוני הטרור.

ב-8 ביוני 2006, חוסל אבו מוסעב א-זרקאווי, ראש ארגון אל-קעידה בעיראק.

גם בשנים הבאות, נמשך גל פיגועי הטרור בעיראק וכלל שימוש במכוניות תופת גם נגד אזרחים עיראקים. בפיגועים אלה נרצחו מאות חיילים ואנשי מנהל מכוחות הקואליציה וכן אלפי אזרחים ושוטרים עיראקים.

לצד הטרור ולוחמת הגרילה כנגד כוחות הקואליציה, התנהלה בעיראק בשנים שלאחר המלחמה מלחמת דת בין הסונים לשיעים, במסגרתה ביצעו ארגוני טרור סונים פיגועים כנגד מסגדים שגרמו למאות הרוגים. ב-22 בפברואר 2006 פוצצה כיפתו של המקדש הקדוש לשיעים, מסגד אל-עסכריה, פיגוע הידוע כ"פיגוע במסגד אל-עסכריה" בעיר סאמרא, בו נהרגו למעלה מ-100 מתפללים. השיעים פתחו בתגובה במהומות והציתו מספר מסגדים סוניים‏. לפי הוושינגטון פוסט נהרגו בפיגוע ובגלי ההדף בעקבותיו כ-1,300 בני אדם.

במרץ 2006 הודתה קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה, כי במלחמה בעיראק נעשו טעויות רבות. על פי סקרי דעת קהל, במהלך 2006 ירדה הפופולריות של הנשיא האמריקני לשפל חסר תקדים שלא היה כמוהו מאז ריצ'רד ניקסון. הסיבה העיקרית לכך, הייתה טיפולו במלחמה בעיראק. בדצמבר 2006, לאחר שטען במערכת הבחירות כי ארצות הברית ניצחה בעיראק, הודה ג'ורג' בוש כי מדובר לא בניצחון ולא בהפסד כרגע. לאחר מותו, התפרסם ראיון עם נשיא ארצות הברית הרפובליקני ג'ראלד פורד עם העיתונאי בוב וודוורד ובו הביע הסתייגות מהכניסה למלחמה בעיראק.

רבים מתושבי עיראק נמלטו מארצם, ביוצרם את בעיית פליטי עיראק.

גזר דינו של סדאם חוסיין

ב-5 בנובמבר 2006 לאחר משפט ממושך נגזר דינו של סדאם חוסיין למוות בגין הריגת 128 אנשים ממוצא שיעי בדוג'אייל. ב-25 בדצמבר 2006 דחה השופט במשפטו את הערעור שהגיש וקבע כי חוסיין יוצא להורג בתלייה בתוך 30 יום. זאת, לאחר שבקשתו למיצוי הדין ביריה נדחתה. חוסיין הוצא להורג בתלייה בשעה שש בבוקר ב-30 בדצמבר 2006 בגיל 69, בזמן חג הקורבן המוסלמי (עיד אל אדחה). המשפט זכה לביקורת על ידי חלק מהקהיליה הבינלאומית והערבית. טענת הקהיליה הבינלאומית הייתה שצריך להעמידו בבית הדין הבינלאומי בהאג ולא בבית משפט בחסות אמריקאית ששופטיו אינם מקובלים על ידי רבים. לאחר מותו, משפחתו דרשה שייקבר בתימן ויוחזר לעיראק רק לאחר "שתשוחרר מהכוחות האמריקאים".

ה-Surge שהביא לסוף המלחמה

בינואר 2007 כתב פרדריק קגן, חוקר בכיר ב"מכון היוזמה האמריקאית לחקר מדיניות ציבורית" - AEI, שהינו אחד מגופי החשיבה השמרנים (הקשורים למפלגה הרפובליקנית) הוותיקים ביותר בארצות הברית (נוסד ב-1943), בתמיכת אשתו קימברלי קגן ו"המכון לחקר המלחמות" - ISW שהיא נשיאתו, דו"ח על עיראק, הנקרא "לבחור בנצחון: תוכנית להצלחה בעיראק". הדו"ח הזה נחשב לרב השפעה ביותר וככזה ששינה את כיוון פני המלחמה בעיראק במהלך 2007. הדו"ח נכתב כתגובה לדו"ח שהגיש ג'יימס בייקר שר החוץ וראש מטה הבית הלבן לשעבר, יחד עם חבר הקונגרס הדמוקרטי מאינדיאנה לי המילטון, באותו נושא, בדצמבר 2006, ואשר טען שארצות הברית איננה יכולה לנצח בעיראק בכוח הזרוע, אלא נדרשת גישה פוליטית במקום הגישה הכוחנית. דו"ח בייקר - המילטון המליץ להוציא בהדרגה את הכוחות האמריקאים בעיראק מכלל פעילות צבאית שם ולהעביר את נטל הלחימה בטרור לכוחות המקומיים. בניגוד להם המליץ דו"ח קגן דווקא להכניס עוד כוחות אמריקאים לעיראק ולהגביר את הלחימה הצבאית הישירה של האמריקאים שם.

נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש (הבן) העדיף את המלצות קגן על פני המלצות בייקר - המילטון, ובהתאם לכך תיגבר את הכוחות האמריקאים הלוחמים בעיראק בינואר-מאי 2007, במה שכונה לאחר מכן ה-"Surge". המהלך הזה נתמך על ידי הזרם הנאו-קונסרבטיבי בארצות הברית, אך נתקל מראשיתו בהתנגדות פוליטית עזה, בעיקר מהכיוון השמאלי של המפה הפוליטית האמריקאית, אך גם מהשמרנים שהיו להם כמובן כוח והשפעה רבה על הנשיא ובתוך המפלגה הרפובליקנית.

בסופו של דבר, ה-Surge שינה את פני הלחימה בטרור בעיראק לטובת ארצות הברית ואיפשר את תחילת נסיגת הכוחות האמריקאים משם ‏, ‏. אם בשנים 2007-2004 היה מספר ההרוגים של כוחות הקואליציה בעיראק: כ-900 מדי שנה (2007 - 961 הרוגים, הגדול ביותר מאז הפלישה במרץ 2003), הרי ב-2008 כבר ירד המספר ל-322, ומאז הוא הלך וירד מדי שנה, בהתאם לתזה של קגן ומדיניות ה-Surge בעיראק. ב-2009 היו לכוחות הקואליציה 150 הרוגים בעיראק וב-2010 "רק" 60 הרוגים ‏.

עם התייצבות המצב הביטחוני ירד גם מספר האזרחים העיראקים שנפגעו. אם עד ה-Surge ובתחילתו נהרגו מידי חודש כ-2,500 עד 3,000 אזרחים, הרי בספטמבר 2007 כבר ירד מספר ההרוגים האזרחים לכחצי מזה (1,271) ומאז הוא המשיך וירד בהדרגה מידי חודש. ב-2007 כולה היה מספר ההרוגים האזרחים בעיראק כ-25,000 איש. ב-2008 ירד המספר לכ-9,000 איש, ב-2009 - 4,700 איש וב-2010 נהרגו בעיראק "רק" כ-4,000 אזרחים ‏.

באוקטובר 2011 הודיע הנשיא ברק אובמה על השלמה הוצאת כל הכוחות המזוינים של ארצות הברית מעיראק עד סוף השנה, ובכך עורר את חשש ערב הסעודית, ירדן, ישראל ומדינות אחרות באזור המזרח התיכון והמפרץ הפרסי, מהתגברות השפעתה של איראן והאיום הצבאי שיתעצם מצידה כתוצאה ישירה מכך‏. ב-14 בדצמבר 2011 חזר החייל האמריקאי האחרון לארה"ב. מומחים העריכו את עלות המלחמה לארה"ב ביותר מטריליון דולר‏.

ב-15 בדצמבר 2011 הכריזה ארצות הברית רשמית על סיום מעורבותה הצבאית בעיראק. בתשע שנות לחימה נמנו 4,500 הרוגים אמריקאים וכ-100,000 הרוגים עיראקים.‏

אבדות והרוגים

כוחות הקואליציה

נכון ל-5 ביוני 2009 נהרגו בעיראק 4,313 חיילים אמריקנים, 179 חיילים בריטים, 33 איטלקים, 22 פולנים, 18 אוקראינים, 13 בולגרים, 11 ספרדים, 7 דנים, 5 גאורגים, 5 אל-סלבדורים, 4 סלובקים, 3 לטבים, 3 רומנים, שני הולנדים, שני אסטונים, שני תאילנדים, צ'כי אחד, פיג'י אחד, הונגרי אחד, קזחי אחד וקוריאני אחד. בסה"כ 4,630 חיילים.

צבא עיראק, המליציות החמושות וארגוני הטרור

• ההערכות הן ש-15,000 חיילים עיראקים נהרגו בזמן המלחמה.
• כמה אלפי חמושים נהרגו במהלך הקרבות שאחרי נפילת עיראק.

אזרחים עיראקים

• נרשמו בין 21,000 ל-24,000 אזרחים שנהרגו. אולם, מחקרים מראים כי מתו כמאה אלף עיראקים בסך הכול, כתוצאה מהמלחמה והשלכותיה.
• כמה אלפי אזרחים נהרגו בקרבות שלאחר הלחימה וכן בפעולות טרור של המליציות של אל-זרקוואי וארגונים חמושים אחרים.

אזרחים זרים וגופים בינלאומיים

• סה"כ: 169.
• עיתונאים: 32.
• עובדי או"ם: 22.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מלחמת עיראק

• מלחמת המפרץ השנייה, באנציקלופדיה ynet
• פרויקט: המלחמה בעיראק Operation Enduring Freedom, סיקור מיוחד באתר CNN
• אבדות הקואליציה במלחמת עיראק, אתר CNN
• אבדות כוחות הקואליציה במלחמה
• אבדות לעיראק במלחמה, אתר CBC קנדה
• מומחה אמריקני מעריך כי ישראל תשלם את המחיר העיקרי על כישלון המלחמה, ynet.