מלחמת עיראק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת עיראק
IraqWarHeader.jpg
תאריך התחלה: 20 במרץ 2003
תאריך סיום: 15 בדצמבר 2011
משך הסכסוך: 8 שנים ו-38 שבועות
מקום: המפרץ הפרסי
תוצאה: ניצחון הקואליציה, החלפת המשטר בעיראק.
הצדדים הלוחמים

Flag of the United States.svg ארצות הברית
Flag of the United Kingdom.svg בריטניה

Flag of NATO.svg נאט"ו

מדינות נוספות

מפקדים
כוחות
375,000  300,000 
אבידות
28,000-37,000 הרוגים.  הכוחות המזוינים של עיראק
16,623 הרוגים
100 נעדרים
קואליציה
4,790 הרוגים (4,476 ארצות הברית, 179 הממלכה המאוחדת, 139 אחרים)
2 נעדרים
36,000 פצועים
קבלנים
1000 הרוגים (מתוכם 200 אמריקאים)
כ-20 נעדרים
הצבא הטורקי
כ-100 הרוגים 
הנשיא ג'ורג' בוש, מוקף במנהיגי בית הסנאט האמריקני, מודיע ב-2 באוקטובר 2002 על החלטה משותפת, לאשר את השימוש בכוחות המזוינים של ארצות הברית נגד עיראק.
מחלקת הנדסה של חיל הנחתים האמריקני, פועלת בעיראק, 2004. ברקע ניתן לראות דחפור די-9 ונגמ"ש אמפיבי AAV.
טנק T-54 שרוף, שהושמד על ידי כוחות הקואליציה, נמצא על "כביש המוות".

מלחמת עיראק או מלחמת המפרץ השנייה (השם הרשמי בצבא ארצות הברית הוא מבצע חופש לעיראק, Operation Iraqi Freedom) הייתה פלישה של חילות קואליציה של מדינות בראשות ארצות הברית בהנהגת הנשיא ג'ורג' בוש הבן ובריטניה בראשות ראש הממשלה טוני בלייר לעיראק, החל מה-20 במרץ 2003, כדי להפיל את משטרו של סדאם חוסיין. בכמה מובנים, היה זה המשכה של מלחמת המפרץ שהתרחשה ב-1991. עיקר הלחימה נמשך שלושה שבועות, במהלכה נכבשה עיראק והופל משטרו של חוסיין, שנתפס מאוחר יותר, הועמד לדין והוצא להורג ב-2006. לאחר המלחמה נותרו כוחות הקואליציה בעיראק ונאבקו בכוחות גרילה מקומיים, במאבק שנמשך עד 15 בדצמבר 2011 ,‏[1] עת הכריזה ארצות הברית רשמית על סיום מעורבותה הצבאית בעיראק. בתשע שנות לחימה אלה, נמנו כ-4,800 הרוגים לכוחות הקואליציה, רובם אמריקאים, ולמעלה מ-100,000 הרוגים עיראקים.‏[2]

ההכנות למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העילה הרשמית למלחמה הייתה טענה בדבר הימצאות של נשק להשמדה המונית בידי משטרו של סדאם חוסיין העלול לסכן את מדינות האזור ושלום העולם. ראיות לכאורה לטענה זו הוצגו על ידי ממשלת ארצות הברית, בתיאום עם סוכנות הביון המרכזית. עם זאת, לאחר כ-7 שנים, ויותר מרבע מליון חיילים שסרקו וכבשו את המדינה, טרם נמצאה הוכחה לקיומו של נשק להשמדה המונית בעיראק, והחיפושים אחר נשק כזה הופסקו.

טענה נוספת הייתה כי למשטר סדאם חוסיין היו קשרים עם ארגון אל-קאעידה, אולם הטענה התבססה על שהות של ארגון טרור שנמצא דווקא בחלק הצפוני של עיראק שהיה נתון בידי שלטון אוטונומי של הכורדים.

לפני המלחמה ובמהלכה היו חיכוכים רבים בין האמריקנים והבריטים לעמיתיהם באירופה ובקרב ארצות העולם האחרות. חילוקי דעות אלו התבטאו בסירובן של צרפת סין ורוסיה להצביע בעד החלטה במועצת הביטחון של האו"ם, שתאשר לארצות הברית לעשות שימוש בכוח כדי לאלץ את סדאם לציית להחלטות מועצת הביטחון הקודמות. לאחר שארצות הברית לא הצליחה לגייס את הרוב הדרוש ונחלה כישלון גם במושב העצרת של האומות המאוחדות, החליטו האמריקנים והבריטים לחבור יחדיו ולתקוף במשולב את עיראק, בעזרת מספר מדינות נוספות, ללא קבלת אישור בינלאומי.

בעת ההכנות למלחמה כינה גנרל דיוויד מקירנן, מפקד כוחות המתקפה הקרקעית של צבא ארצות הברית וכוחות הקואליציה, את מבצע כיבוש עיראק בשם קוברה 2 לזכר מתקפתו של גנרל ג'ורג' פאטון בצרפת במלחמת העולם השנייה.‏[3]

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריכוז הכוחות במדינות השכנות נמשך חודשים מספר וב-20 במרץ 2003 ניתן האות למלחמה. חילות האוויר של כוחות הברית החלו פוגעים במתקנים ממשלתיים וצבאיים בבגדד וברחבי עיראק כולה, ואף ניסו לפגוע באופן אישי בסדאם חוסיין, בבני משפחתו ובעוזריו הקרובים. כוחות הקואליציה קיבלו סיוע מודיעיני, לוגיסטי וצבאי מכוחות הפשמרגה, המיליציות הכורדיות בצפון עיראק.

ההערכות לגבי מספר הנפגעים בשלב זה נעות סביב עשרת־אלפים אזרחים עיראקים, כמה עשרות אלפים של חיילים עיראקיים, ו-172 מחיילי הכוחות התוקפים.‏[4]

הצבא העיראקי לא הצליח להעמיד התנגדות משמעותית לכוחות הפולשים, מלבד במקומות מעטים, ויחידותיו קרסו. כעבור ימים ספורים נכבשה עיראק כולה ואחר כמה שבועות נתפסו או נהרגו מרבית קרוביו ושותפיו של סדאם חוסיין, בהם שני בניו, קוסאי ועודאי. סדאם חוסיין עצמו נמלט והסתתר. לטענת ארצות הברית, בימיו האחרונים בשלטון לאחר הפלישה, עודד חוסיין את הצבא להלחם בשיטות גרילה. ב-13 בדצמבר בשנת 2003 נלכד סדאם חוסיין בחווה מבודדת, לא הרחק מתיכרית, מחוז הולדתו.

חיפוש הנשק להשמדה המונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נגמ"ש M2 בראדלי אמריקני בעיראק.

על אף חיפושים קדחתניים של צבא ארצות הברית ואנשי סוכנות הביון לא נמצא כל סימן להימצאות נשק ההשמדה המונית, שנטען כי עיראק מחזיקה בו. בתחילת פברואר 2004 נאלצו הנשיא בוש וראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, ליזום הקמת ועדות חקירה שיבדקו את הסיבות לכשל המודיעיני שהביא למסקנה השגויה.

צוות פקחים ששלח הממשל האמריקני והבריטים, שנועד לאתר את הנשק להשמדה המונית שיוחס לעיראק בראשות דייוויד קיי, ואחריו ריצ'רד דולפר הגיע למסקנה (שפורסמה ב-30 בספטמבר 2004) שלעיראק לא היה נשק השמדה המוני מבצעי בעת פתיחת המלחמה, ושמאז מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 היא לא ייצרה נשק כזה, וגם צמצמה באופן ניכר את תוכניותיה לייצרו. עם זאת קיווה סדאם שהסרת הסנקציות יאפשרו את חידוש התוכניות. כמו כן שיכנע סדאם את ראשי צבאו כאילו לעיראק יש נשק השמדה המוני, על מנת למנוע הפיכה נגדו.

בינואר 2005 הודיע צוות הפקחים שהחיפושים אחר נשק להשמדה המונית בעיראק ייפסקו. בעקבות המסקנות שאליהן הגיע צוות הפקחים האמריקני והבריטי, מקובל כיום להאמין כי לעיראק לא היה נשק השמדה המוני מבצעי בעת פתיחת המלחמה, וההנחה שהיה נשק כזה התבססה על מודיעין מוטעה. חלק ניכר מהמודיעין לגבי שאלת הנשק הגרעיני הגיע למערב ולישראל מגורמי אופוזיציה עיראקיים בעלי אינטרס, שחלקם חזרו לעיראק בעקבות המלחמה ותפסו מוקדי שלטון. חלקם התגלו כאנשים מושחתים ובלתי אמינים. בפברואר 2011 הודה מודיע עיקרי של סוכנות הביון הגרמנית כי בדה את סיפוריו על נשק ביולוגי בעיראק, כי קיווה שהדבר יסייע להפיל את סדאם חוסיין.‏[5]

חברות הקואליציה ותפקידן במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Flag of the United States.svg ארצות הברית: 140,000 חיילים במערב, מרכז, וצפון עיראק.
  • Flag of the United Kingdom.svg בריטניה: 7,900 חיילים בדרום מזרח עיראק, 3,500 נוספים מוצבים בכווית. בנוסף פיקדו כוחות בריטים על חיילי חברות אחרות בקואליציה.
  • Flag of Italy.svg איטליה: 2,700 חיילים בדרום מרכז עיראק.
  • Flag of Poland.svg פולין: 2,400 חיילים בדרום מרכז עיראק. בנוסף פיקדו כוחות פולנים על חברות אחרות בקואליציה.
  • Flag of Ukraine.svg אוקראינה: 1,700 חיילים בדרום מרכז עיראק.
  • Flag of the Netherlands.svg הולנד: 1,400 חיילים בדרום עיראק.
  • Flag of Spain.svg ספרד: 1,300 חיילים בנג'אף, בנוסף פיקדו כוחות ספרדים על חברות אחרות בקואליציה. סקרים הראו, שבספרד אחוז המתנגדים למלחמה היה הגדול באירופה - 90 אחוז. בעקבות הפיגועים שאירעו שלושה ימים לפני הבחירות בספרד, הוחלפה ממשלת אסנאר הפרו-אמריקאית, ונטשה את הקואליציה.
  • Flag of Thailand.svg תאילנד: 880 חיילים במשימה הומניטרית. עזבה את הקואליציה בספטמבר 2004.
  • Flag of Romania.svg רומניה: 700 חיילים ששירתו תחת פיקוד איטלקי בדרום מזרח עיראק.
  • Flag of Australia.svg אוסטרליה: 250 חיילים. 600 נוספים מוצבים בכווית.
  • Flag of South Korea.svg דרום קוריאה: 600 מהנדסים ואנשי רפואה. תוספת של 3600 חיילים מתוכננת.
  • Flag of Japan.svg יפן: 550 חיילים בדרום עיראק, במשימה הומניטרית לבנייה מחדש את התשתית באזור.
  • Flag of Denmark.svg דנמרק: 496 חיילים בדרום מזרח עיראק.
  • Flag of Bulgaria.svg בולגריה: 485 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
  • Flag of Honduras.svg הונדורס: 368 חיילים, תחת פיקוד ספרדי. עזבה את הקואליציה עם עזיבת ספרד.
  • Flag of El Salvador.svg אל סלוודור: 360 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
  • Flag of the Dominican Republic.svg הרפובליקה הדומיניקנית: 320 חיילים, תחת פיקוד ספרדי, בדרום מזרח עיראק. עזבה את הקואליציה עם עזיבת ספרד.
  • Flag of Hungary.svg הונגריה: 300 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
  • Flag of Nicaragua.svg ניקרגואה: 230 חיילים תחת פיקוד ספרדי. עזבה את הקואליציה (מיוחס לסיבות כלכליות).
  • Flag of Singapore.svg סינגפור: 191 חיילים, צומצמו ל-33 בהמשך.
  • Flag of Mongolia.svg מונגוליה: 180 חיילים.
  • Flag of Georgia.svg גאורגיה: 159 חיילים, מתוכנן להגדיל את מספרם ל-600.
  • Flag of Azerbaijan.svg אזרבייג'ן: 151 חיילים.
  • Flag of Norway.svg נורבגיה: 150 חיילים, רובם עזבו כמתוכנן עם סיום משימתם ב-30 ביוני 2004.
  • Flag of Portugal.svg פורטוגל: 128 חיילי משטרה צבאית, תחת פיקוד איטלקי, בדרום מזרח עיראק.
  • Flag of Latvia.svg לטביה: 122 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
  • Flag of Lithuania.svg ליטא: 105 חיילים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
  • Flag of Slovakia.svg סלובקיה: 105 חיילי לוחמה כימית, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק.
  • Flag of the Czech Republic.svg צ'כיה: 80 אנשי משטרה צבאית, נטשו בתחילת 2005.
  • Flag of Albania.svg אלבניה: 70 אנשי כוחות מיוחדים, תחת פיקוד אמריקאי, במוסול (צפון מערב עיראק).
  • Flag of New Zealand.svg ניו זילנד: 61 מהנדסים צבאיים. בספטמבר 2004 סיימו את שהותם המתוכננת, ולא הוחלפו.
  • Flag of Estonia.svg אסטוניה: 55 אנשי כוחות מיוחדים.
  • Flag of the Philippines.svg הפיליפינים: 51 חיילים, חובשים ומהנדסים, תחת פיקוד פולני, בדרום מרכז עיראק. עזבה את הקואליציה ככופר לחוטפי נהג משאית פיליפיני.
  • Flag of Tonga.svg איי טונגה: 45 חיילים.
  • Flag of Kazakhstan.svg קזחסטן: 29 חיילים.
  • Flag of Macedonia.svg מקדוניה: 28 אנשי כוחות מיוחדים.
  • Flag of Moldova.svg מולדובה: 24 חיילים בתחילת המלחמה, צומצמו ל-12 בהמשך.

עבור כוחות הקואליציה, תפקיד הכוחות הבינלאומיים היה בעיקר הענקת לגיטימציה בינלאומית לפלישה לעיראק. עם זאת, בחלק ניכר מהמדינות שהשתתפו במלחמה ניטש ויכוח לגבי נחיצות המלחמה. ארצות הברית התחשבה בשאלת הסיוע למלחמה בעת הדיונים על סיוע החוץ ושמיטת חובות.

ישראל במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל היה חשש כבד מפני התקפות טילים מעיראק כמו במלחמת המפרץ ב-1991, ועקב כך הוכרז מצב חירום - כל התושבים התבקשו להכין את המקלטים והחדרים האטומים, ולשאת עמם לכל מקום את ערכות המגן מחשש להתקפה כימית או ביולוגית על ישראל.

מערך הנ"מ בחיל האוויר הישראלי נערך גם הוא למלחמה בעיראק והיה אחד מן הכוחות הצבאיים היחידים שהיו בכוננות גבוהה לקראת האירועים הקרבים. סוללות הפטריוט הישראליות לאחר תרגיל ג'וניפר קוברה המשותף עם האמריקאים התפרסו במקביל ל-3 סוללות אמרקאיות ברחבי ישראל כהכנה ליירוט טילי הסקאד שהיו עתידים לנחות מעיראק. בהגנה השתתפה יחידת חרב מגן שזו הייתה מלחמתה הראשונה.

החששות בישראל נבעו מאיומיו של סדאם חוסיין ערב המלחמה כי ישראל תותקף, בין היתר על ידי חומרים כימיים שנחשבו כי ישנם לעיראק. בסופו של דבר, לא נחתו טילים על ישראל ונראה כי החששות היו מוגזמים.

ביוזמת חבר הכנסת יובל שטייניץ, הוקמה בישראל ועדת חקירה, הוועדה לחקירת מערך המודיעין בעקבות המלחמה בעיראק, שבדקה את היערכות ישראל למלחמה ואת בזבוז מאות מיליוני השקלים, כתוצאה משורת צעדי ההתגוננות עליהן החליטה ממשלת ישראל, בהן גיוס אלפי חיילי מילואים ממערך הנ"מ ומפיקוד העורף וההנחיה לפתוח את ערכות המגן לאזרחים ולהכין את חדרי המיגון (הנחיה שלוותה בשידורי הדרכה של פיקוד העורף בערוץ 33 ובחלוקת עלוני היערכות בעיתונים).

ההתנגדות למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפגינים נגד המלחמה צועדים אל בניין הקפיטול בוושינגטון, ספטמבר 2007

האווירה הציבורית בארצות הברית בעקבות פיגועי 11 בספטמבר הובילה בהתחלה לתמיכה כמעט מלאה במלחמה בציבור האמריקני. אולם, ברוב מדינות אירופה המערבית ראה הציבור את מדיניות ארצות הברית, כשימוש ציני באירועים טראגיים על מנת לקדם אינטרסים אחרים, כגון השתלטות כלכלית על המשאב המרכזי של עיראק - הנפט. התעקשות ארצות הברית לצאת למלחמה גם ללא תמיכת האומות המאוחדות הובילה לגל של הפגנות באירופה כנגד המלחמה. בוש דיבר על כך שקיימת "אירופה ישנה", שכללה את מדינות אירופה הוותיקות הליברליות שהתנגדו למלחמה, ובראשן צרפת, מול "אירופה החדשה", שכללה בעיקר את הדמוקרטיות החדשות של מזרח אירופה, שנטו לסייע לארצות הברית במלחמה נגד סדאם. כשם שבאירופה התגבר גל אמריקנופובי (כלומר, גל של סלידה מאמריקה), בארצות הברית עבר גל פרנקופובי (כלומר, סלידה מצרפת), שהתבטא למשל בהצעה להחליף את שמו של הצ'יפס, המכונה בארצות הברית "טוגנים צרפתיים" (French fries) ל"טוגני חופש".

לאחר כיבוש עיראק, הודיע בוש כי המלחמה תמה, ונחת במטוס קרב של הצי האמריקני על סיפון של נושאת מטוסים, כשמאחורי הדוכן שמעליו נאם, הוצב שלט ובו כתוב כי "המשימה הושלמה". אולם כאשר החלו פעולות הגרילה הנרחבות כנגד הכוחות המזוינים של ארצות הברית, החלה לרדת הפופולריות של המלחמה גם בקרב הציבור האמריקני, וההכרזה של בוש על סיפון נושאת המטוסים, נתפסה כהתרברבות שהקדימה את זמנה. אי מציאת הנשק להשמדה המונית, שהיווה את העילה ליציאה למלחמה, סייעה למגמה זו. כמו כן נתגלה כי טענות נוספות של ארצות הברית נגד השלטון העיראקי לא התבססו כולן על המציאות. כך נתגלה, כי טענתו של הנשיא בוש בנאום מצב האומה בינואר 2003, כי סדאם ניסה לרכוש אורניום מהרפובליקה האפריקאית ניז'ר, התבססה על מידע מודיעיני מסולף. גם הקשרים כביכול של עיראק עם ארגון הטרור האסלאמי אל קאעידה לא הוכחו, ובמכתב שנתגלה עם תפיסת סדאם חוסיין הוא אף קרא לתומכיו להיזהר משיתוף פעולה עם אנשי הארגון האסלאמיסטי.

השפעת המלחמה על הבחירות לנשיאות ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הירידה בפופולריות של המלחמה תרמה רבות לעלייתו המפתיעה של הווארד דין במרוץ למינוי הדמוקרטי לנשיאות. מכיוון שהוא התנגד למלחמה עוד לפני פריצתה הוא ריכז סביב מועמדותו את רוב מתנגדי המלחמה, והראה כי בסיס התומכים של המפלגה מתנגד לה. בזאת הוא גרם גם למועמדים האחרים, בהם כאלה שתמכו מלכתחילה ביציאה למלחמה, להתחיל לתקוף את בוש על התנהלותו במלחמה. גם כאשר דין נשר מהמרוץ הפך הנושא לנקודה ראשית במסגרת מסע הבחירות. המועמד הסופי של המפלגה הדמוקרטית, ג'ון קרי, הירבה לומר, שבניגוד לבוש הוא יודע משהו באמת על נחיתה על נושאות מטוסים, ברומזו להכרזה של בוש על סיום המלחמה (וגם להשתמטותו של בוש ממלחמת וייטנאם, בעוד קרי עצמו הינו חייל מעוטר ממלחמה זו).

אמון הציבור בניהול המלחמה צנח, והשפיע על ירידתו של בוש בסקרים. גם לכידתו של סדאם שיפרה את תמיכת הציבור במלחמה ובבוש רק באופן זמני. למרות זאת ניצח בוש את קרי בבחירות של שנת 2004. השנים הראשונות של הקדנציה השנייה של ג'ורג' בוש לוותה בירידה נוספת בסקרים, עקב המשך הקרבות בעיראק והדיווחים על מקרי התעללות באוכלוסייה המקומית ובמיוחד בשבויים.

המשך הלחימה לאחר 2003[עריכת קוד מקור | עריכה]

פול ברמר, הנציב העליון של עיראק, בין מאי 2003 ליוני 2004, שהיה בעל השפעה רבה על עיצובה מחדש של עיראק

ב-9 במאי 2003 מינה הנשיא בוש את הדיפלומט פול ברמר כשגריר מיוחד מטעמו לעיראק. ברמר היה למעשה הנציב העליון של עיראק שעמד בראש ה-CPA. המטרה המרכזית הייתה לנרמל את עיראק, לייצב אותה שלטונית ולבצע דמוקרטיזציה של עיראק. כאשר ברמר הגיע לעיראק עיראק הייתה מצויה באנרכיה שלטונית: בניני ממשלה עלו באש ואזרחים בזזו את משרדי הממשלה ומוסדות ממלכתיים. האתגר הראשון שלו היה להפסיק תופעות אלו. ההחלטות הראשונות הבולטות שלו היו: בצו מספר 1: פירוק מפלגת הבעת', ואיסור על החברות בה. כל חברי הבעת' הבכירים אולצו לעזוב את משרותיהם במשרדי הממשלה, בצבא ובמערכת החינוך. הוראה מרכזית אחרת שלו בצו מספר 2, הייתה לפרק את הצבא העיראקי הסוני. בהחלטות אלו פגע בדומיננטיות הסונית של נאמני סאדאם חוסיין במרכזי השלטון העיראקי, אך גם ערער את היציבות השלטונית. החלטות אלו הובילו בין היתר לכך שעשרות אלפי קצינים וחיילים עיראקים סונים הלכו לבתיהם עם נשקיהם והיוו לאחר מכן כוח עתודה להתקוממות הסונית.

ביולי 2003 הקים אישר את הקמתה של מועצת ניהול ביניים עיראקית של צירים שנבחרו מקרב קבוצות ויחידים שתמכו בפלישה האמריקנית. לברמר נשמרה זכות וטו על החלטות המועצה. במהלך כהונתו של ברמר שנמשכה 14 חודשים, אושרה בעיראק החוקה הזמנית, שהפכה לנושא שנוי במחלוקת, אבל צעדים אלו לא הובילו ליציבות שלטונית, והסונים שמודרו מהשלטון התארגנו והגיבו בפעילות טרור. המצב הביטחוני בעיראק בתקופה זו היה כה מעורער, עד כדי כך שברמר ואנשיו הסתגרו במתחם מוגן בארמונותיו לשעבר של סאדם חוסיין בבגדד שנקרא "האזור הירוק", ובסיום כהונתו ב-28 ביוני 2004 כאשר הועברו הסמכויות הפורמליות משלטון הכיבוש האמריקאי לממשלה העיראקית הזמנית, בשל חשש לפיגוע ראווה, ברמר לא הוטס ישירות לארה"ב במטוס מטען כפי שהיה נהוג, אלא הוברח בתרגילי הטעיה במטוס קטן לירדן ומשם הוטס לארה"ב.

כיבוש בגדאד, שהביא לנפילת שלטונו של סדאם חוסיין, ואף לכידתו של סדאם חוסיין עצמו, והניסיונות לייצב את עיראק לא הביאו לסוף הלחימה בעיראק. גורמי מחתרת סונים שפעלו ברחבי עיראק גרמו למאות הרוגים בקרב חיילי הקואליציה, ולכמה אלפי הרוגים בקרב תושבי עיראק. כלי הנשק העיקריים של המתנגדים לכיבוש היו פיגועים באמצעות מכוניות תופת, פיגועי התאבדות, ירי רקטות נ"ט ונשק קל מן המארב. עם זאת, החוקה העיראקית החדשה אושרה במשאל עם ברוב של 78 אחוז על אף הטרור, עם אחוזי הצבעה גבוהים. על פי ארצות הברית, זוהי החוקה הדמוקרטית הראשונה במדינה ערבית. בקרב המתנגדים למלחמה, נטען כי החוקה קובעת מדיניות כלכלית נאו ליברלית בעיראק ובעצם נועדה לנטילת משאבי הנפט והגז על ידי מדינות זרות.

בחודש אפריל 2004 כתגובה לטרור הסוני החלה התקוממות שיעית באחדות מערי עיראק, התקוממות שגרמה אף לאובדן שליטה של כוחות הקואליציה באחדות מערים אלה, ולחטיפתם של אזרחים זרים כבני ערובה. התגובה של כוחות הקואליציה הייתה תקיפה ביותר, והביאה תוך ימים מעטים למאות הרוגים עיראקיים. עיראק פורקה לשלוש מדינות דה פקטו: שיעית, סונית וכורדית. הלחימה הבין העדתית בין שלוש העדות החריפה והמשיכה לגבות את חייהם של עשרות אלפי עיראקים.

לרוב ההתקפות כנגד כוחות הקואליציה, כוחות הביטחון של הממשלה העיראקית ואזרחים עיראקים היה אחראי ארגונו של אבו מוסעב א-זרקאווי. באוקטובר 2004 הודיע זרקאווי על הצטרפותו לאל-קאעידה. בנוסף להתקפות מטענים, רכבי תופת ורקטות נ"ט - הנהיג זרקאווי שיטה של חטיפת אזרחים זרים והתניית שחרורם בעזיבתם של כוחות הקואליציה. כאשר לא נכנעו כוחות הקואליציה לאולטימטום נהגו החוטפים לערוף את ראשי החטופים ולהפיץ את הקלטת המתעדת זאת בטלוויזיה, בייחוד ברשת אל-ג'זירה. אחד החטופים הידועים היה היהודי ניק ברג, הראשון שראשו נערף. השימוש בטקטיקת החטיפות פחת במידה רבה-אם בשל פגיעה ביעילות הטקטיקה בזכות נחישות המדינות שלא להיכנע לתכתיבי ארגוני הטרור, ואם בזכות הצלחות של הקואליציה בלחימה מול ארגוני הטרור. ב-8 ביוני 2006, חוסל א-זרקאווי.

גם בשנים הבאות, נמשך גל פיגועי הטרור בעיראק וכלל שימוש במכוניות תופת גם נגד אזרחים עיראקים. בפיגועים אלה נרצחו מאות חיילים ואנשי מנהל מכוחות הקואליציה וכן אלפי אזרחים ושוטרים עיראקים. לצד הטרור ולוחמת הגרילה כנגד כוחות הקואליציה, התנהלה בעיראק בשנים שלאחר המלחמה מלחמת דת בין הסונים לשיעים, במסגרתה ביצעו ארגוני טרור סונים פיגועים כנגד מסגדים שגרמו למאות הרוגים. ב-22 בפברואר 2006 פוצצה כיפתו של המקדש הקדוש לשיעים, מסגד אל-עסכריה, פיגוע הידוע כ"פיגוע במסגד אל-עסכריה" בעיר סאמרא, בו נהרגו למעלה מ-100 מתפללים. השיעים פתחו בתגובה במהומות והציתו מספר מסגדים סוניים.‏[6] לפי הוושינגטון פוסט נהרגו בפיגוע ובגלי ההדף בעקבותיו כ-1,300 בני אדם. רבים מתושבי עיראק נמלטו מארצם, ביוצרם את בעיית פליטי עיראק.

במרץ 2006 הודתה קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה, כי במלחמה בעיראק נעשו טעויות רבות. על פי סקרי דעת קהל, במהלך 2006 ירדה הפופולריות של הנשיא האמריקני לשפל חסר תקדים שלא היה כמוהו מאז ריצ'רד ניקסון. הסיבה העיקרית לכך, הייתה טיפולו במלחמה בעיראק. בדצמבר 2006, לאחר שטען במערכת הבחירות כי ארצות הברית ניצחה בעיראק, הודה ג'ורג' בוש כי מדובר לא בניצחון ולא בהפסד כרגע. לאחר מותו, התפרסם ראיון עם נשיא ארצות הברית הרפובליקני ג'ראלד פורד עם העיתונאי בוב וודוורד ובו הביע הסתייגות מהכניסה למלחמה בעיראק. המלחמה גם יצרה קרע ניכר בין מדינות רבות באירופה לבין ארצות הברית. מאמצי ממשל בוש לשפר את היחסים בכהונתו השנייה, אילצו את הממשל לנקוט במדיניות פייסנית יותר כלפי איראן, ולאפשר לשלישייה האירופית (בריטניה, גרמניה וצרפת) להמשיך במשא ומתן עם איראן לאורך כשנתיים.

גזר דינו של סדאם חוסיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 בנובמבר 2006 לאחר משפט ממושך נגזר דינו של סדאם חוסיין למוות בגין הריגת 128 אנשים ממוצא שיעי בדוג'אייל. ב-25 בדצמבר 2006 דחה השופט במשפטו את הערעור שהגיש וקבע כי חוסיין יוצא להורג בתלייה בתוך 30 יום. זאת, לאחר שבקשתו למיצוי הדין ביריה נדחתה. חוסיין הוצא להורג בתלייה בשעה שש בבוקר ב-30 בדצמבר 2006 בגיל 69, בזמן חג הקורבן המוסלמי (עיד אל אדחה). המשפט ספג ביקורת על ידי חלק מהקהיליה הבינלאומית והערבית. טענת הקהיליה הבינלאומית הייתה שצריך להעמידו בבית הדין הבינלאומי בהאג ולא בבית משפט בחסות אמריקאית ששופטיו אינם מקובלים על ידי רבים. לאחר מותו, משפחתו דרשה שייקבר בתימן ויוחזר לעיראק רק לאחר "שתשוחרר מהכוחות האמריקאים".

המהלכים שהביאו לסוף המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרדריק וקימברלי קגן בבצרה, 2008

בינואר 2007 כתב פרדריק קגן, חוקר בכיר ב"מכון היוזמה האמריקאית לחקר מדיניות ציבורית" - AEI, בתמיכת אשתו קימברלי קגן ו"המכון לחקר המלחמות" - ISW שהיא נשיאתו, דו"ח על עיראק, הנקרא "לבחור בניצחון: תוכנית להצלחה בעיראק". ה-AEI הינו אחד מגופי החשיבה הנאו-קונסרבטיבים - שמרנים, הקשורים אל המפלגה הרפובליקנית, הוותיקים ביותר בארצות הברית (נוסד ב-1943) והדו"ח הזה נחשב לרב השפעה ביותר וככזה ששינה את כיוון פני המלחמה בעיראק במהלך 2007. הדו"ח נכתב כתגובה לדו"ח שהגיש ג'יימס בייקר שר החוץ וראש מטה הבית הלבן לשעבר, יחד עם חבר הקונגרס הדמוקרטי מאינדיאנה לי המילטון, באותו נושא, בדצמבר 2006, ואשר טען שארצות הברית איננה יכולה לנצח בעיראק בכוח הזרוע, אלא נדרשת גישה פוליטית במקום הגישה הכוחנית. דו"ח בייקר-המילטון המליץ להוציא בהדרגה את הכוחות האמריקאים בעיראק מכלל פעילות צבאית שם ולהעביר את נטל הלחימה בטרור לכוחות המקומיים. בניגוד להם המליץ דו"ח קגן דווקא להכניס עוד כוחות אמריקאים לעיראק ולהגביר את הלחימה הצבאית הישירה של האמריקאים שם.

נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש (הבן) העדיף את המלצות קגן על פני המלצות בייקר-המילטון, ובהתאם לכך מינה בראש הכוחות הצבאיים את הגנרל דייוויד פטראוס, ותיגבר את הכוחות האמריקאים הלוחמים בעיראק בינואר-מאי 2007, במה שכונה לאחר מכן ה-"Surge" ("הנחשול" או "ההסתערות"), שהתמקד באבטחת האוכלוסייה האזרחית ומיגור כוחות הטרור, וכלל את הוצאת הכוחות הצבאיים ממחנות הצבא, והקמת נוכחות מתמשכת, במיוחד בשכונות המאוימות ביותר של עיראק, במהלכים צבאיים אגרסיביים כנגד כוחות המורדים, וכן בביסוס כוחות חמושים מקומיים שנקראו "בני עיראק" ושילובם במסגרות הצבאיות המקומיות. המהלך הזה נתמך על ידי הזרם הנאו-קונסרבטיבי בארצות הברית, אך נתקל מראשיתו בהתנגדות פוליטית עזה, בעיקר מהכיוון השמאלי של המפה הפוליטית האמריקאית, אך גם מהשמרנים שהיו להם כמובן כוח והשפעה רבה על הנשיא ובתוך המפלגה הרפובליקנית.

בסופו של דבר, ה-Surge שינה את פני הלחימה בטרור בעיראק לטובת ארצות הברית ואיפשר את תחילת נסיגת הכוחות האמריקאים משם,‏[7].‏[8] אם בשנים 2007-2004 היה מספר ההרוגים של כוחות הקואליציה בעיראק: כ-900 מדי שנה (2007 - 961 הרוגים, הגדול ביותר מאז הפלישה במרץ 2003), הרי ב-2008 כבר ירד המספר ל-322, ומאז הוא הלך וירד מדי שנה, בהתאם לתזה של קגן ומדיניות ה-Surge בעיראק. ב-2009 היו לכוחות הקואליציה 150 הרוגים בעיראק, ב-2010 "רק" 60 הרוגים, ב-2011 - 54 הרוגים וב-2012 הרוג אחד בלבד.‏[9]

עם התייצבות המצב הביטחוני ירד גם מספר האזרחים העיראקים שנפגעו. אם עד ה-Surge ובתחילתו נהרגו מידי חודש כ-2,500 עד 3,000 אזרחים, הרי בספטמבר 2007 כבר ירד מספר ההרוגים האזרחים לכחצי מזה (1,271) ומאז הוא המשיך וירד בהדרגה מידי חודש. ב-2007 כולה היה מספר ההרוגים האזרחים בעיראק כ-25,000 איש. ב-2008 ירד המספר לכ-9,000 איש, ב-2009 - 4,700 איש וב-2010 ו-2011 נהרגו בעיראק כ-4,100 אזרחים בשנה.

באוקטובר 2011 הודיע הנשיא ברק אובמה על השלמה הוצאת כל הכוחות המזוינים של ארצות הברית מעיראק עד סוף השנה, ובכך עורר את חשש ערב הסעודית, ירדן, ישראל ומדינות אחרות באזור המזרח התיכון והמפרץ הפרסי, מהתגברות השפעתה של איראן והאיום הצבאי שיתעצם מצידה כתוצאה ישירה מכך.‏[10] ב-14 בדצמבר 2011 חזר החייל האמריקאי האחרון לארצות הברית וב-15 בדצמבר 2011 הכריזה ארצות הברית רשמית על סיום מעורבותה הצבאית בעיראק.

מאז יצא החייל האמריקאי האחרון מעיראק החל מספר ההרוגים האזרחים העיראקים לעלות שוב ובשנת 2012 הוא עמד על כ-4,700 איש‏[11] וב-2013 מעריכים את מספר ההרוגים האזרחים העירקים במלחמת האזרחים הפנימית שם, בכ-9,000.

מומחים העריכו את עלות המלחמה לארצות הברית ביותר מטריליון דולר.‏[12] בתשע שנות לחימה נמנו כ- 4,500 הרוגים אמריקאים וכ-120,000 הרוגים עיראקים.‏[13][14]

אבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לסיום הלחימה נהרגו בעיראק 4,799 חיילים של כוחות הקואליציה, ביניהם 4,487 אמריקנים, 179 חיילים בריטים, 33 איטלקים, 22 פולנים, 18 אוקראינים, 13 בולגרים, 11 ספרדים, 7 דנים, 5 גאורגים, 5 אל-סלבדורים, 4 סלובקים, 3 לטבים, 3 רומנים, שני הולנדים, שני אסטונים, שני תאילנדים, צ'כי אחד, פיג'י אחד, הונגרי אחד, קזחי אחד וקוריאני אחד. בנוסף נהרגו כ-169 אזרחים זרים ופעילים בגופים בינלאומיים, מתוכם כ-32 עיתונאים, ו-22 עובדי או"ם.

ההערכות הן שכ-16,600 לוחמים עיראקים שלחמו לטובת כוחות הקואליציה נהרגו בזמן המלחמה.

בזמן השבועות הראשונים של המלחמה ב-2003 נהרגו בין 7600 ל-11,000 חיילים עיראקיים, ולאחר שלב זה ועד שנת 2011- בין 21,000 ו-26,000. בנוסף אליהם, ההערכות נעות בין 66,000 ל-131,000 אזרחים עיראקים שנהרגו בסך הכול, כתוצאה מהמלחמה והשלכותיה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Iraqi Freedom ends as last combat soldiers leave Baghdad
  2. ^ נטשה מוזגוביהארצות הברית סיימה את הלחימה בעיראק, באתר הארץ, 15 בדצמבר 2011
  3. ^ מייקל ר. גורדון וברנרד א. טריינור, "קוברה 2", הוצאת משרד הביטחון, 2010, עמוד 105.
  4. ^ בסיכום חודשי מרץ-אפריל 2003: Iraq Coalition Casualties: Fatalities by Year and Month, באתר iCasualties
  5. ^ גרדיאןהעיראקי ששכנע את ארצות הברית כי לארצו יש נשק ביולוגי מודה ששיקר, באתר הארץ, 16 בפברואר 2011
  6. ^ סוכנויות הידיעות, עיראק: מסגד שיעי פוצץ, באתר nrg‏, 22 בפברואר 2006
  7. ^ מרק בנג'מין / קבוצת החקר האמיתית על עיראק
  8. ^ אבידות אמריקאיות בעיראק, לפני ואחרי ה - Surge
  9. ^ אבידות הקואליציה בעיראק לפי חודש ושנה באתר ICasualties
  10. ^ אמיר אורן, הנסיגה מעיראק - נוכחות ארצות הברית תסתיים, האיום האיראני יתעצם, הארץ, 23 באוקטובר 2011
  11. ^ באתר Iraq Body Count
  12. ^ סוכנויות הידיעות תשע שנות מלחמה בעיראק גבו מארצות הברית מחיר של יותר מטריליון דולר, TheMarker, 14 בדצמבר 2011
  13. ^ נטשה מוזגוביהארצות הברית סיימה את הלחימה בעיראק, באתר הארץ, 15 בדצמבר 2011
  14. ^ באתר Iraq Body Count