עיראק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרפובליקה העיראקית
الجمهورية العراقية
كۆماری عێراق
Flag of Iraq.svg Coat of arms (emblem) of Iraq 2008.svg
דגל סמל
מוטו לאומי: אלוהים הוא הגדול מכול (אָלְלָּהֻ אָכְּבָּר, התכביר)
המנון לאומי: מולדתי‏‏‏[1]
מיקום עיראק
יבשת אסיה, המזרח התיכון
שפה רשמית ערבית, כורדית‏‏‏[2]
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
בגדאד
33°20′N 44°26′E / 33.333°N 44.433°E / 33.333; 44.433
משטר רפובליקה פרלמנטרית
ראש המדינה
- נשיא
- ראש ממשלה
נשיא
פואד מעצום
חיידר אל-עבאדי
הקמה
- עצמאות

- תאריך
- עצמאות

- תאריך

מהאימפריה העות'מאנית
1 באוקטובר 1919
מהממלכה המאוחדת
3 באוקטובר 1932
שטח[3]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים
438,317 קמ"ר 
59 בעולם
1.1%
אוכלוסייה[4]‏ (הערכה ליולי 2014)
- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות
32,585,692 נפש 
39 בעולם
74.34 נפש לקמ"ר
127 בעולם
תמ"ג[5]‏ (הערכה לשנת 2013)
- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש
248,000 מיליון $ 
51 בעולם
7,611 $
137 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[6]‏ (2013)
- דירוג עולמי
0.642 
120 בעולם
מטבע דינר עיראקי ‏ (IQD)
אזור זמן UTC +3
סיומת אינטרנט .iq
קידומת בינלאומית 964+

הרפובליקה העיראקיתערבית: الجمهورية العراقية - אָלְגֻ'מְהוּרִיָה (א)לְעִרַאקִיּה, , בכורדית: كۆماری عێراق - Komarê Iraq) היא מדינה במזרח התיכון בדרום מערב אסיה. בצפון היא גובלת עם טורקיה, במערב בסוריה ובירדן, בדרום בערב הסעודית ובכווית, ובמזרח היא גובלת עם איראן. חיים בה מעל 31 מיליון בני אדם, רובם המכריע ערבים. 97% מתושבי המדינה מוסלמים, מהם כ-65% שיעים ו-35% סונים. בצפון-מזרח המדינה מתקיימת אוטונומיה כורדית, המכונה כורדיסטן העיראקית, ואילו בצפון-מערב המדינה ובמערבה שולטים למעשה מאמצע 2014 מורדים סונים קיצוניים מארגון המדינה האסלאמית בעיראק וא-שאם, החותרים אף להשתלטות על הבירה בגדאד.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא מכונה האזור המכונה היום בשם עיראק בשמות בבל וארם נהריים. היוונים קראו לאזור מסופוטמיה, משום שהוא נמצא בין נהר החידקל והפרת. (מסו - μέσος - "אמצע", פוטמיה - ποταμός - "נהרות"). משמעות השם עיראק (عراق - עראק) היא "חוף", "גדה" (של ים, נהר וכו'). משמעות אחרת מהשפה הערבית היא "לחות" - בהתייחס ליובש בחצי האי ערב, סברה אחרת מייחסת את מוצא השם לעיר העתיקה אורוכ, היא ארך האשורית הקדומה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של עיראק

עיראק הקדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האזור שבו מצויה כיום עיראק, ידוע בשם מסופוטמיה. מקום זה היה ביתה של הציוויליזציה העתיקה, השומרים. לאחר השומרים חיו באזור האכדים, הבבלים והאשורים. הקהילות האלו יצרו את הכתבים העתיקים ביותר ופיתחו את המדעים הראשונים, ביניהם מתמטיקה, משפטים ופילוסופיה. הציוויליזציות שחיו במקום, בזכות עדיפותן הטכנולוגית, הרחיבו את שליטתם על עמי האזור.

במאה השישית לפנה"ס האזור הפך לחלק מהאימפריה הפרסית תחת שלטון כורש. מצב זה ארך כ-220 שנה, עד כיבושו של אלכסנדר מוקדון את האזור והפיכתו לחלק מממלכת יוון למשך כמעט 200 שנה. לאחר מכן, כבשו הפרתים את האזור וסיפחו אותו לאימפריה הפרתית למשך כמאה שנה. הסאסנים היו הבאים לכבוש את האזור והפיכתו לחלק מהאימפריה הסאסאנית.

בתחילת המאה ה-7 לספירה החל האסלאם להתפשט מכיוון חצי האי ערב לאזור שבו מצויה כיום עיראק. בו דודו וחתנו של הנביא מוחמד, עלי אבן אבו טאלב העביר את בירת האימפריה המוסלמית לכופה בעיראק, כשהפך לח'ליף הרביעי. שושלת בית אומיה העבירה את בירת הח'ליפות לדמשק אך המשיכה לשלוט במחוז עיראק. השושלת שעקבה לאומיים, שושלת בית עבאס העבירה את בירת הח'ליפות לבגדאד וכך הפכה אותה לעיר החשובה לעולם המוסלמי ולערבים למשך כ-500 שנים.

ב-1258 בגדאד הוחרבה על ידי הכיבוש המונגולי שנמשך פחות מ-50 שנים עד שקיעתה של האימפריה המונגולית. במהלך סוף המאה ה-14 והמאה ה-15 שלטו באזור עיראק הטורקמנים. מרבית האזור בו כיום ממוקמת עיראק, נפל תחת שלטון האימפריה הספווית ב-1501. במאה ה-16 עיראק הפכה לחלק מהאימפריה העות'מאנית, אם כי הצפווים שלטו על חלק נרחב מעיראק במחצית הראשונה של המאה ה-17.

עיראק המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העולם הראשונה כבשו הבריטים את שטחה של עיראק מידי האימפריה העות'מאנית. גבולותיה של המדינה החדשה, עיראק, שורטטו בוועידת פריז בשנת 1919. שותפה מרכזית למהלך זה הייתה גרטרוד בל, ששכנעה את וינסטון צ'רצ'יל למנות את פייסל הראשון, מלך סוריה המודח, למלך הראשון של עיראק. על אף שעיראק זכתה לעצמאות מהממלכה המאוחדת, ב-1932 הבריטים שמרו על זכותם להעביר כוחות צבאיים דרך עיראק.

לאחר מותו של פייסל הראשון ב-1933 מלך על עיראק בנו גאזי עד שנת 1939. שנים אלו התאפיינו בחוסר שקט פנימי בשל ניסיונות חוזרים ונשנים של הצבא לתפוס את השלטון. את גאזי ירש בנו פייסל השני, אולם לאור העובדה כי היה בן ארבע בעת מות אביו, דודו עבד אל-אילאה כיהן כעוצר עד שמלאו לפייסל 18 שנים. ב-1941 פלשה הממלכה המאוחדת לעיראק בשל חששות מניתוק אספקת הנפט למערב ומהתקרבות ממשלת רשיד עלי אל-כילאני לגרמניה הנאצית. במשך שש שנים הייתה עיראק תחת הכיבוש הבריטי, שלאחריהן הוחזר שלטון המונרכיה ההאשמית ב-26 באוקטובר 1947. שליטיה האמיתיים של המדינה בתקופת השלטון הבריטי ועד 1958 היו הפוליטיקאי נורי א-סעיד, אשר כיהן כראש ממשלת עיראק 14 פעם בתקופה זו, ועבד אל-אילאה.

עיראק נטלה חלק בהתקפת מדינות ערב על ישראל במלחמת העצמאות, בשנת 1948. כ-17,000 חיילים עיראקים השתתפו במלחמה, וכ-500 נהרגו בקרבות. גם במלחמת ששת הימים השתתפה עיראק בלחימה בחזית הסורית, וב"מבצע מוקד" פגעה ישראל בצורה קשה בכוחה האווירי. במלחמת יום הכיפורים נטלה עיראק חלק פעם נוספת, וכ-300 מחייליה נהרגו.

ב-14 ביולי 1958 ביצע הצבא העיראקי הפיכה ולנשיא המדינה מונה אל"מ עבד אל כרים קאסם. קאסם ביטל את שותפות עיראק בברית בגדאד וכונן יחסים ידידותיים עם ברית המועצות. שלטון קאסם נמשך רק עד 1963 ובהפיכה צבאית מוצלחת תפס את השלטון עבד א-סלאם עארף. לאחר מותו של עארף ב-1966 נטל את מושכות השלטון אחיו עבד א-רחמן עארף. אולם שלטונו נמשך רק שנתיים עד להפיכה של מפלגת הבעת'. השפעתו של סדאם חוסיין גדלה לאורך השנים במפלגה (בין השאר בשל השתלטותו על כוחות הביטחון וחיסול יריביו הפוליטיים), עד שהוא החליף את אחמד חסן אל-בכר כראש מועצת הפיקוד המהפכנית (למעשה נשיא המדינה) ב-1979.

שלטונו של סדאם חוסיין נמשך לאורך מלחמת איראן-עיראק (1980 - 1988), שבה השתמשה עיראק בנשק כימי וביולוגי נגד איראן והמיעוט הכורדי בשטחה. שלטון חוסיין היה ידוע לשמצה בשל הפרות זכויות האדם שביצע המשטר באזרחיו, בין השאר במעצרים פתאומיים והמוניים והריגות המוניות של מיעוטים או חשודים בריגול. ניסיונו של חוסיין לפתח נשק גרעיני כשל בעקבות מתקפת מנע ישראלית (מבצע אופרה) על הכור הגרעיני באוסירק ב-1981.

ב-1990 פלשה עיראק לכווית, ובעקבות כך פתחה נגדה ארצות הברית ומדינות נוספות במלחמת המפרץ וגירשה את צבאה מן השטח הכבוש. במהלך המלחמה הטילה עיראק עשרות טילי סקאד על מדינת ישראל, ייתכן שכתגובה להפצצת הכור עשר שנים קודם לכן.

מועצת הביטחון של האו"ם הטילה סנקציות על עיראק לאורך השנים בניסיון לאלץ את סדאם חוסיין להתפרק מהנשק להשמדה המונית שהיה בידיו. כיום מקובל שנשק כזה לא היה בנמצא. כתוצאה מטבח המוני שביצע משטר סדאם בשיעים ובכורדים בתום מלחמת המפרץ, אכפו הממלכה המאוחדת וארצות הברית אזורים אוטונומיים בצפון עיראק (בו מתגורר המיעוט הכורדי) ובדרום (בו מתגוררים השיעים) בהם נאסר על מטוסים עיראקים לטוס, כדי שלא יפגעו באוכלוסייה העיראקית. משטר סדאם שרד עד הפלתו במרס 2003 בעת הפלישה האמריקנית לעיראק.

לאחר מלחמת עיראק, נוהלה המדינה בידי קואליציה של המדינות שפלשו לעיראק בראשות ארצות הברית. בשנת 2005 הועברה השליטה האזרחית לממשלה העיראקית הזמנית שמונתה לאחר בחירות כלליות לפרלמנט זמני, שהתקיימו לראשונה בתולדות המדינה. גאזי אל יאוור נבחר לכהן כנשיא הזמני של עיראק לאחר העברת השלטון לממשלה הזמנית מידי ארצות הברית, ששלטה בה כשנה. אל יאוור כיהן בתפקיד מיוני 2004 ועד הבחירות באפריל 2005. בשנת 2006 הוקמה ממשלה עיראקית קבועה בראשות המפלגה השיעית הנתמכת על ידי איראן. מאז נפילת משטרו של סאדם חוסיין סובלת עיראק מפיגועים קשים בתדירות גבוהה, בעיקר על רקע המאבק בין השיעים לסונים על השליטה במדינה. על פי הערכות שונות נהרגו בין השנים 2004 ל-2008 בין 77 אלף ל-85 אלף בני אדם ונפצעו מעל ל-120 אלף‏[7]. רבים מתושבי עיראק נמלטו מארצם, וכך נוצרה בעיית פליטי עיראק.

בדצמבר 2011 עזבו את המדינה אחרוני החיילים האמריקנים שהיו מוצבים בעיראק.

Gnome globe current event.svg קטע זה עוסק באירוע אקטואלי או מתמשך. הנתונים בנושא זה משתנים במהירות, ועל כן ייתכן שהם חלקיים, לא מדויקים או לא מעודכנים.

ביוני 2014 פתחו מורדים סונים מארגון דאעש במתקפה כוללת נגד הממשלה במספר גזרות ברחבי עיראק והשתלטו על שטחים נרחבים במדינה.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת המודרנית עיראק שינתה את פניה הפוליטיים פעמים רבות. לאחר קריסת האימפריה העות'מאנית והפרדות העמים הערביים בעידודו של לורנס איש ערב, שרר שלטון מלוכני יציב יחסית בעיראק בראשות המלכים פייסל וע'אזי. לאחריהם עברה עיראק תהפוכות פוליטיות רבות - הפיכה בראשות ראשיד עלי אל-כילאני, שלטונו של נורי סעיד, שלטון קומוניסטי בראשות עבד אל-כרים קאסם ולאחריו האחים עבד א-סלאם עארף ועבד א-רחמן עארף. השלטון היציב שבא לאחר מכן הוא תקופת שלטונה של מפלגת הבעת' משנת 1968 עד 2003. ב-1979 תפס סדאם חוסיין את מושכות השלטון ונותר על כיסאו עד הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003.

לאחר הפלת שלטון סדאם חוסיין ניסתה ארצות הברית ובעלות בריתה לכונן משטר דמוקרטי רב-מפלגתי במדינה, על בסיס פדרטיבי. מאמצים אלה נתקלו בהתנגדות מצד קבוצות חמושות שונות: נאמני המשטר הישן, קיצונים דתיים, ותנועות רדיקליות של מוסלמים שיעים וסונים.

ב-15 באוקטובר 2005 יותר מ-63 אחוזים מבעלי זכות ההצבעה בעיראק הגיעו לקלפיות, ו-78 אחוזים מהם תמכו בנוסח החוקה. מרבית המתנגדים היו מהאזורים הסוניים של עיראק. בהתאם לחוקה החדשה, עיראק ערכה בחירות לפרלמנט ב-15 בדצמבר 2005, בהם כ-70 אחוזים מבעלי זכות ההצבעה מימשו את זכותם. מרבית העיראקים משלוש העדות הגדולות בחרו במחוקקים שלהם בהתאם לעדתם.

במערכת הבחירות שנערכה במרס 2010 זכתה רשימת "אל עיראקיה", רשימה מתונה בהנהגת איאד עלאווי, במספר הרב ביותר של מושבים בפרלמנט. למרות זאת, המשיך נורי אל-מאלכי ממפלגת א-דעוה השיעית לכהן כראש ממשלת עיראק.

בפברואר 2012 הודיעה מפלגת עיראקייה הסונית על החרמת הפרלמנט בשל מחלוקת עם אל-מאלכי השיעי. מספר ימים לאחר מכן, הוציאה הממשלה השיעית צו מעצר נגד סגן נשיא עיראק טארק אל-האשמי שנמלט תחילה לאזור המצוי בשליטת הכורדים, משם לערב הסעודית, לקטאר ולבסוף מצא מקלט מדיני בטורקיה. הוא הואשם באחריות ל-150 התקפות נגד אנשי כוחות הביטחון ואזרחי המדינה בין השנים 2005 ל-2011. בספטמבר 2012 הורשע (לאחר שנשפט בהיעדרו) במעורבות ישירה בהריגת עורכת דין וגנרל בצבא עיראק ונגזר עליו עונש מוות בתלייה. אל-האשמי טוען כי מדובר ברדיפה פוליטית על רקע היריבות בין מפלגת השלטון השיעית למפלגתו הסונית.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלת עיראק מתבססת על מגזר נפט, שבאופן מסורתי סיפק כ-95 אחוזים מרווחי היצוא. בעקבות מלחמת איראן - עיראק, והנזק שהסבו האיראנים לתעשיית הנפט העיראקית נכנסה הכלכלה העיראקית למשבר. בתגובה המשטר הנהיג מדיניות צנע, לווה רבות ממדינות וארגונים אחרים ומאוחר יותר דחה את שילום החובות החיצוניים שלו. כיום מוערך כי הפסדיה הכלכליים של עיראק מהמלחמה עם איראן עומדים על לפחות 100 מיליארד דולר אמריקני. לאחר תום המלחמה ב-1988 עלה שוב יצוא הנפט מעיראק עם בנייתם של צינורות להובלת נפט ושיקום מתקנים ומשאבות. שילוב של מחירי נפט נמוכים, הצורך לשלם את החובות שנלקחו במהלך המלחמה (כ-3 מיליארד דולר בשנה) ומחיר שיקום המדינה החמירו את המשבר, שגרם בסופו של דבר לפלישה העיראקית לכווית.

ב-20 בנובמבר 2004 הסכימו 19 המדינות העשירות בעולם לוותר על 80 אחוזים (33 מיליארד דולר) מתוך כלל חובותיה של עיראק (42 מיליארד) למדינות אלו. סך חובה החיצוני של עיראק שעמד בעת הפלישה ב-2003 על 120 מיליארד דולר, גדל בשנת 2004 בעוד חמישה מיליארד דולר.

בשלהי 2005 והמחצית הראשונה של 2006 עיראק שינתה את צורת התשלום של חובות נוספים שלה, והפחיתה כ-16 מיליארד מחובה החיצוני. למרות האלימות, ישנם מספר נתונים מעודדים על כלכלת עיראק[1], בין השאר הגדלת התמ"ג כך שב-2006 עיראק ניצבה במקום ה-58 בעולם.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת עיראק

ניתן לחלק את עיראק למספר אזורים עיקריים:

  • אזור הסהר הפורה לאורך הפרת והחידקל - הוא רצועה המיושבת בצפיפות
  • מרבית עיראק - אזור שהוא מדברי ומיושב בדלילות
  • אזור כורדיסטן בצפון שהוא אזור הררי וגשום

אקלים עיראק הוא סובטרופי כי רוב חלקי הארץ הם מדבר וכמות המשקעים השנתית מגיעה שם ל-100 מ"מ - מדרום לבגדאד יורדים רק כ-30 יום גשם. הבדלי הטמפרטורה בין הקיץ לחורף גדולים מאוד. עולם החי והצומח: רק בהרים היו בעבר יערות דלים, הארץ מורכבת משלושה רבעים של מדבר ו-5% משטח עיראק חסר כל צמח וחי. במשך 25-50 ימים בשנה נושבות רוחות שמאל הגורמות לסופות חול חזקות.

במשך שנים בגבול הדרומי היה קיים אזור נייטרלי בין עיראק וערב הסעודית. הסדרת הגבולות באזור בוצע בשנת 1983.

שלטון מקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחוזות עיראק

עיראק מחולקת ל-18 מחוזות אשר נקראים בערבית מֻחאפַט'את (محافظات, צורת יחיד מֻחאפַט'ה محافظة):

  1. בגדאד (محافظة بغداد)
  2. מחוז סלאח א-דין (محافظة صلاح الدين)
  3. מחוז דיאלא (محافظة ديالى)
  4. מחוז ואסט (محافظة واسط)
  5. מחוז מיסאן (محافظة ميسان)
  6. אל-בצרה (אל-בסרה, محافظة البصرة)
  7. מחוז ד'י קאר (محافظة ذي قار)
  8. מחוז אל-מות'נא (محافظة المثنى)
  9. מחוז אל-קאדיסיה (محافظة القادسية)
  1. מחוז באבל (בבל, محافظة بابل)
  2. מחוז כרבלא (محافظة كربلاء)
  3. מחוז נג'ף (محافظة النجف)
  4. מחוז אל-אנבר (محافظة الأنبار)
  5. מחוז נינוה (محافظة نينوى)
  6. מחוז דהוכ (محافظة دهوك)
  7. ארביל (محافظة إربيل)
  8. א-תאמים (כירכוכ)(محافظة التأميم - كركوك)
  9. מחוז א-סולימאניה (محافظة السليمانية)
מחוזות עיראק

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום לווין של עיראק

בעיראק חיים כיום מעל-31 מיליון איש, 75 אחוזים מהם ערבים; הקבוצות האתניות הגדולות האחרות הן הכורדים, האשורים, הטורקמנים, הפרסים, הארמנים ואחרים (המהווים כ-5 אחוזים) המתגוררים בצפון המדינה. ערבית וכורדית הן שפות רשמיות, סורית (הדומה לארמית) וטורקמנית הן שפות רשמיות באזורים בהם מרוכזות קבוצות אתניות אלו.

97% מהתושבים בעיראק הם מוסלמים. לטענת רוב המקורות המערביים, כ-65% מהמוסלמים הם שיעים, ואילו הסונים מהווים 35%. עם זאת, האוכלוסייה הסונית בעיראק טוענת ברובה כי הנתונים הללו שגויים. בין האוכלוסייה הסונית בעיראק יש למנות את הכורדים אשר נאבקים לעצמאות מדינית בחבל ארץ הנקרא כורדיסטן שבצפון עיראק. לפי הערכות שונות הכורדים הם בני העם הגדול בעולם ללא מדינה עצמאית. קבוצות דתיות נספות בעיראק הם האשורים, שמרביתם נוצרים קתולים וחלקם חברים בכנסייה האשורית מהווים את חלק הארי מקרב הנוצרים בעיראק. כמו כן היזידים בני העדה הכורדית והבהאים שמוצאה באסלאם השיעי באיראן, אך איננה מוגדרת כזרם בתוכו.

יהדות עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות עיראק

יהדות עיראק, הנקראת גם 'יהדות בבל', היא אחת מהקהילות היהודיות העתיקות והמשפיעות ביותר. היהודים גורשו על ידי נבוכדנצר השני לבבל לאחר חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס. צאצאיהם של גולים אלו, הבטיחו את קיומה של קהילה יהודית בעיראק שהפכה לחשובה ביותר בעולם היהודי לאחר הכיבוש הרומי וחורבן בית המקדש השני.

אחד מהגורמים ליציבות של הקהילה היהודית בבבל, הייתה העובדה שהאזור נשלט מהמאה השלישית לספירה ואילך על ידי האימפריה הסאסאנית הפרסית, שמנעה את ניסיונות הפלישה של הביזנטים והערבים, ונתנה אוטונומיה דתית ותרבותית ליהודים תחת שלטונה. שנים הללו, ותחת התנאים הנוחים יחסית בבבל פרח בה הלימוד התורני, ובתקופת האמוראים (מחתימת המשנה במאה השלישית ועד לסוף המאה החמישית לספירה) נכתבה בה אחת היצירות המרכזיות של העם היהודי - התלמוד הבבלי, המסכם דיונים הלכתיים ואגדתיים שנערכו בישיבות המפוארות של בבל - ישיבת סורא, ישיבת פומבדיתא, ישיבת נהרדעא ועוד.

הקהילה שגשגה כמרכז יהודי עד ימי הביניים, עם פלישת המונגולים והרדיפה הדתית שניהלו. במהלך שלטון האימפריה העות'מאנית, השתפר מצבם של היהודים, אך הקהילה לא הצליחה לחזור לתקופת תור הזהב שלה.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-19 השתתפו היהודים במנהל, ועסקו בעיקר במסחר. ב-1908 קיבלו רשמית שוויון זכויות וחופש דת. כמה צירים יהודים נבחרו כנציגי עיראק לפרלמנט הטורקי. בימי פייסל הראשון, כאשר הבריטים שלטו למעשה, הובטחו זכויות היהודים, 5 נציגים יהודים נבחרו לפרלמנט והם שותפו במוסדות השלטון, במנהל ובמסחר.

בעיראק שהייתה תחת מנדט בריטי מ-1920, מעמדם המשפטי של היהודים היה זהה למעמד המוסלמים, ובמפקד של 1920 בעיראק היו 87,488 יהודים. ניתנו ליהודים 5 מושבים בפרלמנט, זכות לנהל מערכות חינוך ודת עצמאיות וכן להתקבל למוסדות-חינוך ממלכתיים ולמשרות ממלכתיות. כמו כן, בתקופה זו היה יהודי בשם ששון יחזקאל שכיהן בשנים 1920-1923 כשר האוצר של עיראק, אשר תרומתו לפיתוח כלכלת עיראק ניכרה למשך שנים רבות. מעמד זה נשמר גם כאשר קיבלה עיראק עצמאות ב-1932 תחת שלטון פייסל הראשון. אולם כשהוא מת, וגאזי מלך עיראק החליפו ב-1933, החלה אפליה ומעמדם הורע, ורבים מהם נושלו ופוטרו ממקומות עבודותיהם. בנוסף, החלה הפצת תעמולה אנטישמית ואנטי-ציונית מצד הנאצים והמופתי של ירושלים, עד שבאה לידי ביטוי אף בפרעות פיזיות. בחג השבועות בשנת תש"א, התחולל פוגרום ביהודי בגדאד הידוע בשם "הפרהוד", על רקע דיכוי המרד של רשיד עלי. בפוגרום נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ- 50,000 בני אדם‏[8]. הפּרעות שימשו כגורם מאיץ לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק ולתהליך שבסופו של דבר הביא לעליית יהודי עיראק לארץ והיוו את תחילת קיצה של הקהילה היהודית העתיקה ביותר מחוץ לארץ ישראל.

בראש כל קהילה יהודית עמד "חכם באשי", אף על פי שבקהילות מסוימות, הארגון היה שונה. (בבגדאד למשל, בראשות הקהילה עמדה מועצה "אזרחית" בת 60 חברים שעסקה בעיקר בענייני מסים ומועצה דתית בהנהגת רב ראשי, שדנה בנושאי נישואין, גירושים וירושה). רבים מהילדים נשלחו ללמוד בבי"ס של "כל ישראל חברים" שם קיבלו חינוך כללי ויהודי (שלא ניתן היה לקבלו ב"חדרים", בגלל שמרנות דתית).

היהודים מילאו תפקיד חשוב בימיה הראשונים של עיראק העצמאית. אולם התגברות הרדיפה הפוליטית והקמתה של מדינת ישראל ב-1948 גרמו למרבית יהודי עיראק, שמנו אז כ-150,000 איש, לעזוב את מולדתם. בתקופת שלטון מפלגת הבעת' האנטי-ישראלית, עזבו מרבית היהודים הנותרים את עיראק בשיתוף פעולה של המוסד עם הכורדים. כיום נותרו בעיראק פחות מ-1000 יהודים אשר עוסקים בעיקר בייצור דבש ומוצרי עור.

עיראק וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ישראל-עיראק

עיראק הצטרפה לכוחות התוקפים את מדינת ישראל ב-1948 וצבאה אף הגיע עד למבואות העיר כפר סבא. לאחר המלחמה עיראק עמדה בסירובה לדון עם ישראל על שביתת נשק ולכן מצב המלחמה בין שתי המדינות לא פסק מעולם. יהודים תושבי עיראק אשר בחרו לעזוב לישראל, נשללה מהם אזרחותם ועל תעודות המעבר שניתנו להם במקום תעודות הזהות שלהם נכתב 'אסור לאדם זה לחזור לעיראק'.

בנאומים חוזרים ונשנים שב סדאם חוסיין ואיים בהשמדתה של ישראל. מחשש למתקפה גרעינית על ישראל הופצץ הכור האטומי בעיראק על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי ביוני 1981.

יממה לאחר פתיחת מלחמת המפרץ הותקפה ישראל על ידי טילי קרקע־קרקע מסוג סקאד בעלי ראש נפץ קונבנציונלי, ששוגרו ממערב עיראק אל עבר גוש דן, מפרץ חיפה והנגב. התקפות אלה לא נסתיימו עד תום המלחמה.

לאחר נפילת סדאם, נשאל איאד עלאווי לגבי האפשרות לכינון יחסים דיפלומטיים עם ישראל, אך הוא דחה אפשרות כזו. למרות זאת, מנהיג הממשלה האזורית של כורדיסטן, מסעוד ברזאני, אמר שלו הממשל העיראקי הפדרלי יאשר קשרים עם ישראל, הוא ישקול פתיחת שגרירות בכורדיסטן.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיראק המודרנית קיימות מזכרות רבות לעברן המפואר של הציוויליזציות שחיו במקום. עיראק היא בין המדינות העשירות במקדשים ובמסגדים. לאחר הפלישה האמריקנית ב-2003 אוצרות תרבות נבזזו ממוזיאון בגדאד הגדול במדינה.

בשל החלוקה האתנית והדתית בעיראק, לכל אחד מהאזורים במדינה ישנו יחוד תרבותי משלו, החל מהמסגדים הסונים, שרבים מהם נבנו בתקופת סדאם, דרך המקדשים השיעיים העתיקים וכלה בתרבות הכורדית בצפון המדינה.

עיראק ידועה כמקום המצאת העוּד. רבים מנגניה הטובים של עיראק בעבר היו יהודים, שעזבו לישראל והקימו להקה בקול ישראל. עד נפילת סדאם חוסיין, תחנת הרדיו הפופולרית ביותר הייתה "קול הצעירים". היא שידרה מוזיקה מערבית מודרנית, שקנייתה התאפשרה רק דרך ירדן בשל הסנקציות שהוטלו על המשטר. עיראק ניפקה לעולם הערבי מספר כוכבים בולטים בשנים האחרונות, הבולט בהם הוא זמר הפופ כאט'ם אל-סאהר.

הספורט הפופולרי בעיראק הוא כדורגל, נבחרת עיראק העפילה פעם אחת למונדיאל ב-1986.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏ההמנון אומץ לאחר הפלת סדאם חוסיין כאשר הכורדים אימצו המנון לאומי משלהם.‏
  2. ^ כורדית היא שפה רשמית מ-28 ביוני 2004. והאוכלוסייה האזרית דוברים גם בשפה הארמית.‏
  3. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  4. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  5. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
  6. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2013 בדו"ח 2014 של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
  7. ^ סוכנויות הידיעות, צבא ארה"ב: 77 אלף נהרגו בעיראק ב-5 שנים, באתר ynet‏, 14 באוקטובר 2010
  8. ^ מרכז המידע אודות השואה, יד ושם ביה"ס המרכזי להוראת השואה


מחוזות עיראק
מחוז בגדאד · מחוז סלאח א-דין · מחוז דיאלא · מחוז ואסט · מחוז מיסאן · מחוז אל-בצרה · מחוז ד'י קאר · מחוז אל-מות'נא · מחוז אל-קאדיסיה · מחוז באבל · מחוז כרבלא · מחוז א-נג'ף · מחוז אל-אנבר · מחוז נינוה · מחוז דהוכ · מחוז ארביל · מחוז כירכוכ · מחוז א-סולימאניה מחוזות עיראק
מדינות אסיה

אוזבקיסטן · אזרבייג'ן · איחוד האמירויות הערביות · אינדונזיה 3 · איראן · אפגניסטן · ארמניה · בהוטן · בחריין · בנגלדש · ברוניי · גאורגיה 1 · הודו · המלדיביים · הפיליפינים · הרפובליקה הסינית 2 · הרפובליקה העממית של סין · וייטנאם · טג'יקיסטן · טורקיה 1 · טורקמניסטן · יפן · ירדן · ישראל · כווית · לאוס · לבנון · מונגוליה · מזרח טימור 3 · מיאנמר · מלזיה · נפאל · סוריה · סינגפור · סרי לנקה · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · פקיסטן · קוריאה הדרומית · קוריאה הצפונית · קזחסטן 1 · קטאר · קירגיזסטן · קמבודיה · קפריסין · רוסיה 1 · תאילנד · תימן


הערות: 1 חלק משטח המדינה נמצא באירופה. 2 הרפובליקה הסינית (טאיוואן) לא מוכרת על ידי האומות המאוחדות כמדינה רשמית. 3 חלק משטח המדינה נמצא באוקיאניה.
אסיה
מדינות המזרח התיכון

איחוד האמירויות הערביות · איראן · בחריין · טורקיה · ישראל · ירדן · כווית · לבנון · מצרים · סוריה · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · קטאר · קפריסין · תימן

פורטל: המזרח התיכון
P middle east.png
מדינות המפרץ הפרסי

איראן · איחוד האמירויות הערביות · בחריין · כווית · עומאן · עיראק · ערב הסעודית · קטאר

חברות הליגה הערבית

איחוד האמירויות הערביותאיי קומורואלג'יריהבחרייןג'יבוטיהרשות הפלסטיניתירדןכוויתלבנוןלובמאוריטניהמצריםמרוקוסודאןסומליהסוריה (מושעית) • עומאןעיראקערב הסעודיתקטארתוניסיהתימן

ארגון הוועידה האסלאמית

מדינות חברות: אפגניסטן | אלג'יריה | צ'אד | מצרים | גינאה | אינדונזיה | איראן | ירדן | כווית | לבנון | לוב | מלזיה | מאלי | מאוריטניה | מרוקו | ניז'ר | פקיסטן | תימן | ערב הסעודית | סנגל | פלסטין (מיוצגת על ידי אש"ף) | סודאן | סומליה | תוניסיה | טורקיה | בחריין | עומאן | קטאר | איחוד האמירויות הערביות | סיירה לאונה | בנגלדש | גבון | גמביה | גינאה ביסאו | אוגנדה | בורקינה פאסו | קמרון | קומורו | עיראק | המלדיביים | ג'יבוטי | בנין | ברוניי | ניגריה | אזרבייג'ן | אלבניה | קירגיזסטן | טג'יקיסטן | טורקמניסטן | מוזמביק | קזחסטן | אוזבקיסטן | סורינאם | טוגו | גיאנה | חוף השנהב

מדינה מושעית: סוריה

מדינות משקיפות: בוסניה והרצגובינה | הרפובליקה המרכז-אפריקאית | צפון קפריסין | תאילנד | רוסיה

ארגונים בינלאומיים משקיפים: הליגה הערבית | האו"ם | המדינות הבלתי-מזדהות | ארגון אחדות אפריקה
Flag of OIC.svg
אופ"ק - ארגון המדינות המייצאות נפט

אלג'יריהאיחוד האמירויות הערביותאנגולהאיראןונצואלהכוויתלובניגריהעיראקערב הסעודיתקטאר