קרב בית חאנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב בית חאנון
מלחמה: מלחמות הצלבנים, מסע הצלב של הברונים
תיאור הקרב בכתב יד של מתיה פריס מהמאה ה 13. משמאל - צלבנים נמלטים משדה הקרב. מימין - שבויים נלקחים למצרים
תאריך התחלה: 13 בנובמבר 1239
תאריך סיום: 13 בנובמבר 1239
משך הסכסוך: יום
קרב אחרי: קרב הירביה 1244
מקום: בית חאנון
תוצאה: ניצחון הצבא המצרי
הצדדים הלוחמים

צלבנים צרפתים.

מפקדים

שמס א דין סונקור

הוגו דוכס בורגונדי, אנרי רוזן באר

כוחות
לא ידוע  כ 700 אבירים, מספר לא ידוע של חיילים רגלים ופרשים 
אבידות
לא ידוע.  לא ידוע, רוב הלוחמים הצלבנים נהרגו, השאר נפלו בשבי. 

קרב בית חאנון הוא קרב שהתנהל ב-13 בנובמבר 1239 על גבעת אום אל נאצר הנמצאת מערבית לבית חאנון, בין אבירים צלבנים לבין כוחותיו של הסולטאן האיובי של מצרים. קרב זה היה שיאו של מסע צלב של אבירים צרפתיים הידוע בשם מסע הצלב של הברונים והסתיים בתבוסה של הצבא הצלבני.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-13 נאבקה הממלכה הצלבנית על קיומה נגד אויבים מבחוץ - יורשיו של צלאח א-דין ואויבים מפנים - סכסוך פוליטי בין הברונים לבית איבלין לבין פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה על השליטה בממלכת ירושלים, וזאת בעוד האפיפיור גרגוריוס התשיעי לא טמן אף הוא את ידו בצלחת. מצב זה דחף את ממלכת ירושלים השנייה (ידועה גם כממלכת עכו) אל עברי פי פחת, צלבנים נלחמו בצלבנים בעכו בצידון ובקפריסין, ולמרות שהמדינה הצלבנית זכתה, כתוצאה מסכסוכים פנים אסלאמיים, לתקופה שלום (יחסי) קצרה שנמשכה עד לשנת 1243, מבחינה פנימית היא נחלשה מאד ונפרמו הקשרים שהחזיקו את אושיות השלטון של המדינה. בתקופה זו המנגנון המנהלי שלה שותק הלכה למעשה, ולמדינה הצלבנית אבדה יכולת התמרון הצבאי והפוליטי, ולקדמת הבמה עלו המסדרים הצבאיים.

המדינה הצלבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם צאת הקיסר פרידריך השני מארץ ישראל, ולאחר חתימת הסכם יפו בין הקיסר לסולטאן המצרי לבית איוב אלמלך אל כאמל, נקבעו גבולות המדינה הצלבנית לאורך מישור החוף מלבנון עד ליפו ומשם במסדרון צר ולא מבוצר שחיבר אל ירושלים ובית לחם שהבעלות עליהן חולקה בין המוסלמים והנוצרים. הסכם זה, שעורר בעת חתימתו מחלוקת ועד היום חלוקות הדעות על מהותו וערכו, יחד עם שרשרת תככים ועימותים בנסיכיות האיוביות הגובלות במדינה הצלבנית, הבטיחו באופן זמני את המשך קיומה של ממלכת ירושלים, אשר האיום הגדול על קיומה מצד כוח מוסלמי מאוחד הוסר באורח זמני.

מסע הצלב של הבארונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות ההכרה בחוזה השלום של יפו, המשיך האפיפיור לקרוא למסע צלב לגאולת ארץ ישראל מידי האסלאם. ואכן בשנת 1237 החלה היוזמה לקרום עור וגידים, ונקבע כי בקיץ 1239 יצא מסע הצלב אל ארץ הקודש. במהלך שנות ההתארגנות והתעמולה נערכו פרעות במהלכן נרצחו יהודים שהתגוררו באזורים אנז'ו, ובריטני. לאחר מחזור מחודש של תככים ועימותים בין הקיסר לאפיפיור יצא מסע הצלב מנמל מרסיי.

תיבו משאמפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

חותם של תיבו משאמפאן

מסע הצלב של הברונים כלל כ 1500 אצילים צרפתיים ובראשם תיבו הראשון משאמפן וברי שהיה גם מלך נאוורה על פי נישואין וידוע גם כתיבו מנאוורה. תיבו משאמפאן ( צרפתית: Thibaut de Champagne) היה דמות מפורסמת בצרפת והיה ידוע בכינוי "המשורר" (צרפתית: Thibaut le Chansonnier) אך גם בחוסר אמינות והפכפכות פוליטית שהכתימו את שמו וגרמו לבני מעמדו להטיל ספק בטוהר מוצאו, ללעוג למראהו ולהשמיץ את אישיותו, בתקופת שפל פוליטית זאת ועל מנת להציל את שמו ולהתרחק לתקופה מהפוליטיקה הצרפתית יצא תיבו למסע הצלב בראשות אצילים צרפתיים רמי מעלה ובהם דוכס בורגונדי.

הכנה לקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 1 בספטמבר 1239 נחת הצבא הצלבני של מסע הצלב של הברונים בעכו וחנה מחוץ לחומות העיר. במחנה התנהלו דיונים לגבי המהלכים הצבאיים העתידיים ודרכי פעולה אפשריות.

לאחר התייעצות עם הבכירים שבאצילי הצלבנים בארץ ישראל - ראשי הכנסייה הלטינית המקומית וראשי המסדרים הצבאיים הוחלט לנוע דרומה ולבצר את אשקלון ולאחר מכן לעלות צפונה ולהתקיף את דמשק.

תוכנית זו שכוונה כנגד שני נסיכים איוביים מסוכסכים - סולטאן מצרים מחד ואמיר דמשק שעמד באותה עת בראש קואליציה אנטי מצרית הצליחה לאחד את הנסיכים היריבים כנגד הצלבנים. תוכנית זו, משקפת הלכה למעשה לא רק את דרך הפעולה הגרועה ביותר אותה ניתן היה לנקוט אלא גם את סימני הפירוד בין מסדר ההוספיטלרים ששאפו ודחפו לברית עם דמשק נגד מצרים והטמפלרים שדחפו לברית עם מצרים כנגד דמשק.

מחקר חדש "מסעי הצלב של 1239-41 ותוצאותיהם" מאת פטר גקסון שפורסם על ידי אוניברסיטת מינסוטה מציין כי המצב המדיני - פוליטי בין הנסיכים האיוביים של מצרים וסוריה היה כה נזיל ולא יציב ובמהלכו התחלפו נאמנויות ובריתות עד שמנהיגי מסע הצלב, הצלבנים המקומיים וראשי המסדרים לא יכלו לכוון מאמץ כנגד מטרה אחת. ‏[1]

ביום 2 בנובמבר החל המחנה לנוע דרומה. מאחר שלצבא הצלבני היו חסרים סוסים חלו האבירים - שלא היו רגילים להליכה ממושכת ברגל - וחלקם חלו עד שהיה צורך לאשפז אותם במבצר עתלית.

מעתלית המשיך הצבא הצלבני ליפו ובה חנה למשך שבועיים. שהות זאת נתנה בידי הצבא המצרי את הזמן הנדרש להתארגנות ותגבור כוחותיו בסמוך לעזה.

קרב ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת החנייה ביפו הגיע לידי הצלבנים מידע על שיירה מוסלמית העושה דרכה לכוון צפון ועליה סחורות רבות המיועדות לנסיך האיובי של דמשק אלמלך א-צאלח אסמעיל . צמד אבירים צרפתיים אירגנו את כוחותיהם והתקיפו את השיירה בשחר של יום 4 בנובמבר. לאחר קרב מר התגברו הצלבנים על כוח הליווי של השיירה וחזרו עמוסי שלל רב ומזון לבסיס הצלבני ביפו שלמראה הלוחמים החוזרים עם ביזה ומזון חגגו את הניצחון.

המסע לבית חאנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצילים צרפתיים אחרים ובראשם הדוכס מבורגונדי ורוזן באר שקינאו ב"תהילה" של שודדי השיירה יצאו דרומה ביום 12 בנובמבר מהמחנה ביפו לכוון דרום. תיבו משאמפאן עם אצילים אחרים ניסה לשכנע אותם להשאר עם המחנה העיקרי ולהמשיך את המסע דרומה לכוון אשקלון בצורה מסודרת אך ללא הצלחה.

המסע הוביל את הגדודים הצלבניים על פני החולות של מישור החוף על פני אשקלון שביצוריה נהרסו על ידי צלאח א דין והייתה לכאורה המטרה הראשונה של הכוח הצלבני. מסיבה לא ברורה המשיך הגדודים הצלבניים דרומה, ייתכן כי הרצון בתהילה או השאיפה לביזה דחפו את הצלבנים. במחקרו מצביע פיטר ג'קסון המסתמך על היסטוריוגרפיה של התקופה המשך להיסטוריה של וויליאם מצור הידוע גם בשם "רוטולין" או "הטקסט של עכו" ולפיו חיפשו הצלבנים הצרפתיים עדרים של סוסים וחיות בית אחרות שעל פי מידע שנמסר להם מצלבנים מקומיים רעו באזור‏[2] ולא התכוונו לכנס לעימות עם הצבא המצרי. הצלבנים חנו בסמוך לנחל שקמהערבית ואדי אל-חַסִי) למשך כשעה בעוד האצילים דנים באפשרויות הפתוחות בפניהם - האם לסגת לכוון אשקלון ולהמתין לגוף העיקרי של הצבא שאמור היה להיות בתנועה דרומה או לממשיך דרומה - לכוון מטרה לא ברורה, לבסוף הוחלט על המשך המסע דרומה והצלבנים חצו את הנחל בסמוך למקום בו נמצאת דיר סניד, והמשיכו דרומה במשך כל הלילה עד שהגיעו עם בוקר לבית חאנון.

קרב בית חאנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב עצמו, מעבר לחשיבותו ההיסטורית המוגבלת מהווה דוגמה לטקטיקות הלחימה הצלבנית - נוצרית השונות מול טקטיקות הלחימה המוסלמיות. הצבא הצלבני חנה בבקעה המוקפת בדיונות של חול ככל הנראה מתוך תקווה שהגבעות יסתירו את הכוח הצלבני מסיורים ותצפיות של אויבים פוטנציאליים. למרות אמצעי זהירות אלו, נתגלתה תנועת הצבא הצלבני לתצפיות מוסלמיות ובאמצעות מערכת של סימני עשן הוכוונו גדודים של הצבא המצרי אל בקעת בית חאנון.

שלב ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד הצלבנים נחים או סועדים את לבם הופיעו לוחמים מוסלמיים על הגבעות ותקפו את המחנה בחצים ובאבנים, בעוד חיל הפרשים המוסלמי הוצב בחסימה על הגישה מתוך העמק דרומה. ההתקפה מוסלמית גבתה קורבנות הן מקרב הלוחמים הצלבניים והן מקרב הסוסים עליהם רכבו האבירים. מחמת תנאי השטח והחול העמוק - האבירים לא יכלו לנוע ולהתקיף את הלוחמים המוסלמיים שעל ראש הדיונות ואלו נהדפו על ידי הקשתים ושימוש בקשת מוצלבת (רובה קשת) אך אספקתם המוגבלת של החצים כמעט ואזלה.

שלב שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהפוגה שחלה בקרב עם הדיפת ההתקפה המוסלמית החלו האצילים הצלבניים לדון באשר לצעדיהם הבאים.

האצילים המקומיים שנילוו לכוח הצרפתי והיו בקיאים בתורת הלחימה המוסלמית ועל פי השערת פיטר ג'קסון - הבינו כי הם עומדים מול הצבא המצרי ולא לוחמים מקומיים ‏[3] הציעו לבצע נסיגה בדרך ממנה הגיע הצבא - שעדיין הייתה פתוחה. האבירים הצרפתיים גרסו כי יש להישאר ולהילחם בנימוק שנסיגה תותיר את החיילים הרגלים ללא הגנה ונתונים לרחמי הצבא המצרי.

האבירים הצלבניים המקומיים בראשות גוטייה מיפו ועימם הדוכס מבורגונדי רכבו צפונה לכוון אשקלון כשהם מבטיחים להזעיק תגבורת.

שלב שלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

משאזלו החצים של הקשתים הצלבניים חזרו הקשתים המוסלמיים להטריד את הצבא הצלבני מטווחים הולכים וקטנים. האבירים הצלבניים תקפו את הפרשים המוסלמיים שחסמו את היציאה מהעמק. במקום הצר ומול מטרה נייחת וברורה הצליחה ההתקפה הצלבנית לשבור את שורות הפרשים המצרים ולצאת מטווח הקשתים. בשלב זה נקט המפקד המצרי שמס א-דין סונקור בתרגיל במהלכו ניהל הצבא המצרי נסיגה מבויימת במטרה למשוך את הצלבנים אל מלכודת שסופה כיתור. האבירים הצלבניים בלעו את הפיתיון ויצאו במרדף מתוך העמק כשהם מאבדים את ההגנה היחסית של מבנה תקיפה צפוף שורות ומצאו עצמם על גבעה הקרויה מאז "אום אל נאצר" (אם הניצחונות - לסימול הניצחון על הצלבנים) מול הפרשים המצרים שחזרו אל הקרב וגדודים שהופיעו בעורפם. הקרב איבד את ערכו הצבאי והפך לטבח. הצבא הצלבני הושמד מלבד מספר קטן של אצילים שנלקחו בשבי והובלו לקהיר. ‏[4]

סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבית חנון נבנה מסגד הקרוי מסגד אום אל נאצר (אם הנצחונות) או מסגד בית חאנון.‏[5] הסולטאן המצרי חגג את ניצחונו על ידי עיטור חומות קהיר בראשי האצילים הצלבניים ומאוחר יותר הוקם מסגד לזכר הניצחון מסגד אנצאר ובקרבתו נקברו החיילים המוסלמים שנהרגו בקרב. על גבי המסגד נקבעה כתובת המשמשת המקור המוסלמי היחיד לתיאור הקרב. כתובת זו נחקרה ופורסמה על ידי יגאל ידין[6]

למחרת יום הקרב הגיע תיבו משאמפאן לאשקלון שם הגיעו אליו הידיעות על הקרב וגורל חבריו לנשק. הצעתו לצאת למרדף אחרי הצבא המצרי נדחתה על ידי ראשי המסדרים הצבאיים בטענה כי המרדף עלול לסכן את חיי השבויים.

ביקורת מבית ומבחוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב סיים - הלכה למעשה- את הפרק הצבאי של מסע הצלב של הברונים. האצילים ששרדו את הקטסטרופה ביקרו בערים בארץ הקודש ללא תוכנית ומבלי למצות את הפוטנציאל הנותר של כוחם הצבאי.

התמוססות המומנטום של מסע הצלב ושהייתם חסרת המעשה של מנהיגיו הולידו אווירה עוינת כלפיהם בקרב התושבים הלטיניים של ארץ ישראל שהפיצו את השמועה הזדונית כי מנהיגי מסע הצלב כרתו ברית סודית עם המוסלמים שמונעת מהם ליטול יוזמה התקפית, האבירים הפשוטים שבאו לארץ ישראל תוך נטילת הלוואות ומשכנתאות מתוך תקווה כי הביזה והשלל יכסו את השקעתם לא הסתירו את ביקורתם כנגד מנהיגי המסע.

ביקורת אחרת הופנתה כנגד האבירים הצלבניים המקומיים שלכאורה נטשו את האבירים הצרפתיים למר גורלם. ביקורת זו מוצאת הד בהיסטוריוגרפיה קופטית של אותה תקופה:

" הקרבות שהתנהלו בשנה הזאת בין הפרנקים והמוסלמים נסתיימו במפלת הפרנקים והסיבה לכך נעוצה בעובדה שהפרנקים שבאו מארצות המערב לא הכירו את מבנה הארץ וגם לא את צורת הלחימה של המוסלמים. הם התחלקו לגדודים וחדרו לפנים הארץ , בשעה שהפרנקים של המזרח שחפצו להחזיק בארץ לבדם נתנו להם להסתדר כיכולתם , כשהם מעדיפים בעצמם ולפי מנהגם לכרות ברית עם אויביהם נגד בני דתם"[7]

ביקורת ברוח דומה הופנתה על ידי השבויים הצלבניים - כנגד המסדרים הצבאיים‏[8] על פי טענה זו המסדרים הצבאיים היו צריכים לקחת את מסע הצלב ולוחמיו תחת חסותם והדרכתם אך הם בגדו באחיהם הנוצרים והביאו לניצחון המוסלמים ולמפלת הצלבנים.

קרב אחרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שארית שהותו בארץ ניהל תיבו משאמפאן משא ומתן עם הנסיך האיובי של דמשק ועל פי ההסכם שנחתם יצאו האבירים הצלבניים עם חיילים מדמשק לעימות צבאי נוסף מול הצבא המצרי וזאת תמורת העברת שטחים הגובלים מצפון עם המדינה הצלבנית. הצבאות הנוצרי - דמשקאי והצבא המצרי נפגשו בסמוך לתל אל עג'ול בעימות שתחילתו הייתה כעין הקדמה לקרב הירביה. אך ברגע מכריע זה ערקו הלוחמים הסוריים אל המחנה המצרי מאחר שסירבו להלחם כנגד מוסלמים. הצלבנים מצאו עצמם מול כוח מוסלמי מאוחד ניתקו מגע ונסוגו במהירות לכוון אשקלון.

בשלב זה, חתם תיבו משאמפאן הסכם עם השולטאן המצרי ותמורת הבטחות לא ברורות מצד הצלבנים התחייב הסולטאן המצרי לשחרר את השבויים שנתפסו בקרב בית חאנון. משהגיעו חלק מהשבויים למחנה הצלבני עלה תיבו מאמפאן לרגל לירושלים ולאחר מכן בספטמבר 1240 מיהר לעזוב את ארץ ישראל. שחרור שאר השבויים וקבורת עצמות החללים הצלבניים שמתו בקרב בית חאנון נעשה במהלך מסע הצלב של ריצ'רד מקורנוול שנחת בחופי הארץ מאוחר יותר באותו חודש.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://www.tc.umn.edu/~cmedst/gmap/uploaded/The%20Crusades%20of%201239%20to%2041%20and%20Their%20Aftermath.pdf‏
  2. ^ ‏שם, עמוד 39
  3. ^ ‏"מסעי הצלב של 1239-41 ותוצאותיהם" מאת פטר ג'קסון עמוד 39‏
  4. ^ כריסטופר מרשל. השימוש בהתקפה במזרח הלטיני 1192-1291 החברה להיסטוריה צבאית של ימי הביניים עמוד 224
  5. ^ משה שרון, Corpus Inscriptionum Arabicarum Palaestinae Vol. 2, E.J. Brill, Leiden 1999., עמ' 98
  6. ^ קובץ PDF ידיעות החברה לחקירת א"י ועתיקותיה. "כתובת של התקופה האיובית מבית חאנון" גיליון י"ב תש"ו עמוד 84 ואילך. סריקה במאגר DLIR
  7. ^ ‏ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל (שני כרכים), מוסד ביאליק ודביר ירושלים כרך ב' עמוד 261.
  8. ^ ‏שם, שם‏