You Say Potatoe, I Say Potato
| פרק מ"מרפי בראון" | |
|---|---|
 | |
| מרפי בראון מציגה משפחות בעלות הרכב שונה מהמקובל בתגובתה הפומבית לדן קווייל | |
| מספר פרק | 1 ו-2 |
| מספר עונה | 5 |
| תאריך שידור מקורי | 21 בספטמבר 1992 |
| אורך | 60 דקות (שני החלקים) |
| שפה | אנגלית |
| תסריט |
גרי דונציג וסטיבן פיטרמן, על פי סיפור מאת סטיבן פיטרמן, גרי דונציג וקורבי סיאמיס |
| בימוי | פיטר בונרז |
| דף הפרק ב-IMDb | |
"You Say Potatoe, I Say Potato" הוא שמו של פרק כפול בסדרת הטלוויזיה האמריקאית, "מרפי בראון". הפרקים היו הראשונים בעונתה החמישית של הסדרה ושודרו זה אחרי זה ב-21 בספטמבר 1992. את הפרקים ביים פיטר בונרז על פי תסריט מאת גרי דונציג וסטיבן פיטרמן. בפרק צפו עם שידורו 71 מיליון צופים, מה שהפך אותו לאחד הפרקים הנצפים בתולדות הטלוויזיה.[1]
בפרק, שפתח את העונה החמישית של הסדרה, מנסה בראון להסתגל לחייה החדשים כאם יחידנית, לילות ללא שינה, מציאת אומנת מתאימה ושם לתינוק. לתדהמתה, כשהיא צופה בנאומו של סגן נשיא ארצות הברית, דן קווייל, בטלוויזיה, היא מגלה שקווייל מבקר את העובדה שהטלוויזיה מציגה אותה, בהיותה אם חד הורית, בשעות הפריים טיים ומערערת בכך, לדבריו, על מוסד המשפחה.
רקע ליצירת הפרק[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך מערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1992, התחוללו בלוס אנג'לס מהומות שהחלו לאחר זיכוים של השוטרים שהכו את רודני קינג, אזרח אמריקאי ממוצא שחור, ושנראו בסרטון שצילם אזרח אמריקאי שחזה במעשה. בעקבות פרסום הסרטון גאה המתח הגזעי במדינה, ושיאו החל במהומות שפרצו ב-29 באפריל 1992. ב-18 במאי אותה שנה שודר פרק הסיום של עונתה הרביעית של מרפי בראון, ובו נולד לבראון תינוק, אותו בחרה לגדל כאם יחידנית. יום לאחר מכן, ב-19 במאי, במסגרת מסע הבחירות של הנשיא המכהן ג'ורג' בוש וסגנו דן קווייל לכהונה שנייה, נאם קווייל במועדון הקומונוולת' של קליפורניה(אנ') והתייחס למהומות שהתחוללו שבועות ספורים לפני כן. בנאומו שאל קווייל מה הוביל למהומות, וציין שמלבד האשמה הברורה של המתפרעים, הרי שמתחת לפני השטח מתחולל בארצות הברית תהליך של פירוק ערכי המשפחה הבסיסיים, וציין שתהליך זה בשילוב עם מדיניות הרווחה, מביא לכך שהאוכלוסייה המוחלשת בארצות הברית נשארת מאחור. לקראת סוף נאומו אמר קווייל ש”לא עוזר שהטלוויזיה משדרת בשעת צפיית השיא את מרפי בראון, דמות שמייצגת לכאורה את האישה המודרנית האינטליגנטית ובעלת השכר הגבוה, לועגת לחשיבות של האבות בכך שהיא יולדת תינוק לבדה, ומתייחסת לזה כאל בחירה של סגנון חיים”.[1]
הנאום בן 3,000 המילים, שעסק בבעיית הנצחת העוני והתייחס למרפי בראון במשפט אחד בלבד, כונה מאותו רגע בתקשורת "נאום מרפי בראון", וגרר התייחסויות רבות בתקשורת, כמו גם שאלות שנשאל הנשיא בוש בנושא במהלך מסיבת העיתונאים לכבוד ביקורו של ראש ממשלת קנדה. הדיילי ניוז יצא למחרת היום בכותרת ראשית שכיסתה את העמוד הראשון כולו ובה נכתב ”קווייל למרפי בראון: זנזונת שכמוך!”. בתגובה לנאומו של קווייל יצאה יוצרת הסדרה, דיאן אינגליש, בהצהרה קצרה לתקשורת ובה מסרה כי ”אם סגן הנשיא חושב שזו בושה שאישה לא נשואה מביאה לעולם ילד, ואם הוא מאמין שאישה לא יכולה לגדל ילד באופן ראוי והולם ללא אב, כדאי שידאג שהפלות יישארו בטוחות וחוקיות”. למרות שסגן הנשיא קווייל לא צפה מעולם בסדרה, הרי שהוא הכיר אותה היטב מאחר שהיא נהגה ללגלג עליו באופן קבוע, כשלמעשה כותבי הסדרה קיבלו הנחיה להכניס לכל פרק לפחות "בדיחת דן קווייל" אחת. הבית הלבן הגיב בדרכים שונות בניסיון להתמודד עם המשבר התקשורתי, בין השאר שיבח קצין העיתונות של הבית הלבן את עמידתו של סגן הנשיא נגד ה"גלוריפיקציה" שעשתה הסדרה לאימהות יחידנית, וכן שיבח את עמדת ההתנגדות להפלות של הסדרה "מרפי בראון", תוך התעלמות מכך שגיבורת הסדרה שקלה את האפשרות בכובד ראש בטרם החליטה להמשיך את ההריון, דבר שלא הייתה יכולה לעשות לו ההפלות היו לא חוקיות.[1]
הפולמוס נמשך לאורך כל הקיץ, והיווה את אחד הסמנים הראשונים למלחמת התרבות האמריקאית, בין הימין לשמאל הפוליטי במדינה. באוגוסט אותה שנה זכתה קנדיס ברגן, המגלמת את דמותה של בראון, בפרס אמי על התפקיד, ואת נאום הניצחון שלה פתחה בתודה סרקסטית לסגן הנשיא. בסוף הנאום הודתה לכותבי הסדרה ”על כתיבת המילים כמו גם על כך שאייתו אותן נכון”, עוד עקיצה לכיוון קווייל, שאיית את המילה "Potato" בצורה שגויה ("Potatoe") בביקור שערך בבית ספר יסודי (אירוע ממנו נגזר גם שם הפרק). למחרת הגיב סגן הנשיא באומרו שהטענה לפיה תקף אימהות חד הוריות היא שקר.[1]
הפרק, ששודר כחודש לאחר מכן, זכה בזמן שידורו לכ-71 מיליון צופים,[1] שהיוו כ-41% ממשקי הבית בארצות הברית באותן שנים.[2]
ההשפעה של הפרק לאורך השנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרק נחשב למקרה ראשון שבו טלוויזיה מתוסרטת ופוליטיקה התנגשו זו בזו בצורה פומבית וייצרית.[3] בנוסף, האירוע בעקבותיו נכתב הפרק נחשב לאחד מרגעיו המביכים ביותר של סגן הנשיא קווייל, וככזה שסייע לקבע את דמותו כפוליטיקאי זניח.[4] בעקבות הביקורת שלח קווייל להפקת התוכנית מכתב ברכה להולדת הבן שאליו צורפה בובת פיל כמתנה לאייברי, התינוק הבדיוני של בראון. ההפקה שלחה את הבובה למקלט להומלסים, על מנת שישמש "ילד אמיתי".[5]
בראיון כעשור לאחר שידורו של הפרק הודתה ברגן כי נאומו של קווייל היה "חכם לחלוטין", וכי הסכימה עם עמדתו לגבי חשיבותם של אבות.[3]
בכתבה לרגל 20 שנה להקרנת הפרק טענה הכותבת כי בראייה לאחור, דן קווייל צדק וכי האזהרה שלו נדמית היום כ"נבואית". הכותבת ציינה שהעלייה במספר התינוקות הנולדים מחוץ למסגרת הנישואים בארצות הברית מ-31% מכלל הלידות ב-1992, כשהפרק שודר לראשונה, לכ-40% בשנת 2009, מעידה על כך שהאופן שבו התקשורת מציגה את הנושא באופן חיובי מביא לשינוי בתפישת המשפחה בארצות הברית. הכותבת הוסיפה שנישואין מבטיחים מערכת הורית יציבה יותר עבור הילד, ציינה הגוף המחקרי בנושא מעיד שהמסגרת המסורתית של המשפחה עדיפה לילדים ושמסגרת דו הורית נכונה יותר גם מבחינה כלכלית ומבטיחה את רווחת הילד.[6]
בשנת 2020 ציין האתר "סימפלי" את הפרק כאחד מפרקי הטלוויזיה הקלאסיים ששינו את פני הטלוויזיה לנצח. הכותב ציין שההחלטה להגיב לביקורת של קווייל במסגרת העלילה, על ידי הדמות עצמה, הייתה החלטה מבריקה שהפכה את הפרק לבלתי נשכח ושברה את הקיר הרביעי בין הדמות לצופים.[7]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
"You Say Potatoe, I Say Potato", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 Gillian Brockell, How ‘Murphy Brown’ became a target for Dan Quayle’s moralizing, September 27, 2018, The Washington Post
- ^ Meredith Blake, 25 years later, looking back at ‘Murphy Brown’, December 23, 2013, Los Angeles Time
- ^ 1 2 Aly Semigran, Feminism Flashback: Remember When the World Freaked Out About 'Murphy Brown'?, October 20, 2014, VH1
- ^ Chris Lamb, VP debates are often forgettable – but Dan Quayle never recovered from his 1988 debate mistake, October 6, 2020, The Conversation
- ^ Janet Cawley, For Quayle, Another Hollywood Target, September 23, 1992, Chicago Tribune
- ^ Isabel Sawhill, 20 years later, it turns out Dan Quayle was right about Murphy Brown and unmarried moms, May 25, 2012, Washington Post
- ^ Jake Schroeder, 30 Classic Episodes That Changed Television Forever, September 14, 2020, Simpli