ארצות הברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ארצות הברית של אמריקה (בקיצור המקובל: ארצות הברית, ובראשי תיבות: ארה"ב; באנגלית: United States of America, בקיצור: United States ובראשי תיבות: USA או US) היא פדרציה של 50 מדינות ומחוז פדרלי אחד. 48 מהמדינות יוצרות שטח יבשתי רציף המשתרע על פני 7,827,000 קמ"ר ביבשת אמריקה.

לשתי מדינות נוספות - אלסקה והוואי - אין גבול יבשתי עם שאר 48 המדינות. אלסקה היא חצי אי ענק (1,518,000 קמ"ר) מצפון-מערב לקנדה, על חופי אוקיינוס הקרח הצפוני (במקום בו מפריד מצר ברינג בין אמריקה הצפונית לבין רוסיה שביבשת אסיה). הוואי היא קבוצת איים השוכנת הרחק במרחבי האוקיינוס השקט, מערבה מן היבשת.

ארצות הברית היא מעצמת על, והיא בעלת חשיבות מכרעת בכלכלה, בביטחון וביחסי החוץ הבינלאומיים.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 1.1 התקופה הקדם קולוניאלית ותחילת הקולוניזציה 1.2 השגת עצמאות וההתפשטות מערבה 1.3 מלחמת האזרחים והתפתחות התעשייה 1.4 מלחמת העולם הראשונה, השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה 1.5 המלחמה הקרה וזכויות האזרח 1.6 מסוף המלחמה הקרה ועד היום 2 פוליטיקה וממשל 3 כלכלה 3.1 הכנסה בארה"ב 4 שלטון מקומי 5 גאוגרפיה 5.1 פני הארץ 5.2 אקלים 5.3 נהרות 6 דמוגרפיה 6.1 ערים וכרכי ערים 7 חינוך 8 צבא וביטחון 9 תרבות 9.1 ספרות, פילוסופיה ואמנות 9.2 קולינריה 9.3 ספורט 10 ראו גם 11 הערות שוליים 12 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של ארצות הברית

[עריכה] התקופה הקדם קולוניאלית ותחילת הקולוניזציה

ערכים מורחבים – שלוש עשרה המושבות

העדויות הארכאולוגיות והגאולוגיות מעידות על כך שאמריקה הצפונית הייתה מיושבת על ידי אנשים שהיגרו אליה מאסיה דרך מיצר ברינג כבר לפני 11,000 שנים ^[2]. אנשים אלו הפכו לילידים שאכלסו את אמריקה לפני הגעת משלחות הכיבוש והקולוניזציה האירופאיות בשלהי המאה ה-15. בשל טעותו של קולומבוס ילידים אלו כונו בתחילה בשם אינדיאנים (כלומר תושבי "אינדייה", היא הודו בשפות האירופאיות). תרבויות רבות שגשגו ביבשת אמריקה לפני הגעת האירופאים, ובהם האולמקים והאצטקים בדרום-מערב היבשת ותרבות אדנה במזרחה. התרבויות הללו התפתחו במהלך השנים והפכו לאוכלוסיות גדולות וצפופות.

בשנת 1492 הוביל הספן האיטלקי כריסטופר קולומבוס משלחת אשר מומנה באופן חלקי על ידי ספרד במטרה למצוא נתיב שיט חדש להודו מכיוון מערב. לאחר מסע של יותר מחודש ימים הגיעה המשלחת לאזור האיים הקאריביים ויצרו לראשונה קשר עם אכלוסיית הילדים במקום.

הנוכחות הספרדית המוקדמת ביותר על אדמת ארצות הברית של ימינו היא זו של חואן פונסה דה לאון, שהגיע לאזור ב-2 באפריל 1513 לחוף עשיר שאותו כינה לה פלורידה.^[3]

הספרדים שלחו מספר מתיישבים, והקימו את היישובים האירופאים הקבועים הראשונים בחלק היבשתי של ארצות הברית. ההתיישבות הראשונה הייתה בסנט אוגוסטין, פלורידה ב-1565, ולאחריה הספרדים התיישבו בסנטה פה, ניו מקסיקו, סן אנטוניו, טוסון, סן דייגו, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו. רוב היישובים הספרדיים הוקמו לאורך החוף הקליפורני של נהר סנטה פה בניו מקסיקו. במקביל סוחרי פרוות צרפתים החלו להקים ישובים באזור צרפת החדשה סביב הימות הגדולות.

התיישבות הקבע הראשונה של אנגליה בעולם החדש היתה המושבה ג'יימסטאון בוירג'יניה אשר נוסדה ב-1607. בין סוף שנות העשרה של המאה ה-17 נשלחו ועד למהפכה האמריקאית חלק מהמושבות היו מושבות עונשין החל משנות ה-20 של המאה ה-17 ועד מלחמת העצמאות של ארצות הברית. מ-1614 החלה גם הולנד להקים ישובים באזור הדרומי של נהר ההדסון כולל את ניו אמסטרדם באי מנהטן. עד 1674 הכוחות האנגלים הצליחו לכבוש את המושבות ההולנדיות במהלך מלחמות הולנד-אנגליה. בעקבות הכיבוש שמה של המושבה ההולנדית הולנד החדשה שונה לניו יורק. על תחילת המאה ה-18 הפכו העבדים האפריקניים למקור עיקרי לעבודות כפיים רבות ברחבי היבשת.

לאחר שבשנת 1729 קרוליינה הצפונית הפכה למושבה נפרדת מקרוליינה הדרומית ולאחר יישוב ג'ורג'יה בשנת 1732, הושלמה היווסדותם של שלוש עשרה המושבות הבריטיות בחוף המזרחי של צפון אמריקה אשר יהפכו לבסוף לארצות הברית של אמריקה. לכל אחת מן המושבות היה שלטון עצמי - בכל מושבה מינה המלך האנגלי מושל ולצידו פקידים, אך לצידו גם המתיישבים השתתפו בשלטון, בעיקר בהחלטות שנוגעות למיסוי, גיוס לצבא ועניינים משפטיים. במהלך השנים במושבות נוצרה תרבות חדשה, ששילבה תרבות אנגלית ואירופאית, וכן אלמנטים של תרבות שלא התקיימה קודם, ושהתפתחה בעיקר בגלל התנאים הגאוגרפיים והתברואתיים בצפון אמריקה. על אף שתושבי שלוש עשרה המושבות היו כפופים לתשלום מסים לשלטונות הבריטים, לא היתה להם שום נציגות בבית הנבחרים של בריטניה הגדולה. המתיישבים, שמספרם הגיע כבר ל-3 מיליון בשנת 1770, החלו בהדרגה לראות את עצמם כאמריקנים עצמאיים בעלי מחשבות שונות משל הריבונות הבריטית הנוכחית. בעקבות זאת הם בזו לפיקוח הבריטי עליהם, למרות שהיה רופף ביותר כיוון שבריטניה הייתה טרודה בעצמה במלחמות דוגמת מלחמת שבע השנים.

[עריכה] השגת עצמאות וההתפשטות מערבה

באמצע המאה השמונה עשרה החלה תסיסה בקרב אוכלוסיית המושבות על רקע הטלת מיסים על ידי השלטון הבריטי מבלי לתת ייצוג פוליטי נאות לאנשי המושבות. המצב הגיע לרתיחה בשנות ה-70 של המאה, עם טבח בוסטון (1770) ומסיבת התה של בוסטון (1773). המושבות התארגנו במסגרת הקונגרס הקונטיננטלי (החל מ-1774), וב-1775 הקימו את הצבא הקונטיננטלי, העמידו בראשותו את ג'ורג' וושינגטון, ופתחו במלחמת העצמאות האמריקאית. במהלך המלחמה, ב-4 ביולי 1776, נחתמה בפילדלפיה הכרזת העצמאות של ארצות הברית. המלחמה, שנמשכה גם אחרי הכרזת העצמאות, הוכרעה עם ניצחון האמריקאים והצרפתים בקרב יורקטאון ב-1781, והסתיימה זמן קצר אחר כך. הבריטים הכירו בעצמאות המדינה הצעירה בחוזה פריז ב-1783.

בתחילה הייתה ארצות הברית קונפדרציה רופפת של שלוש עשרה המדינות. אולם מבנה זה לא היה מספיק למדינה, שהתאוששה מהמלחמה. ב-1787 כונסה בפילדלפיה הוועידה החוקתית על מנת לגבש חוקה, תוך מחלוקת בין הפדרליסטים, שרצו איחוד חזק יותר הכולל ממשלה פדרלית חזקה שיכולה לגבות מיסים, לבין מתנגדיהם שחששו מחידוש העריצות ממנה הם השתחררו זה עתה. חוקת ארצות הברית אושררה על ידי מספיק מדינות ב-1788 ונכנסה לתוקף ב-1789. לנשיא הראשון תחת החוקה החדשה נבחר ג'ורג' וושינגטון.

עם תום המלחמה החלה התפשטות ארצות הברית מערבה, במה שנחשב כייעוד אלוהי. הם התחילו בהתיישבות באזורים שבין הרי האפלצ'ים לנהר המיסיסיפי, שלפחות להלכה היו חלק משטח המדינה, ואורגנו כטריטוריות שעתידות להפוך למדינות. ב-1803 חתמה ארצות הברית בראשותו של תומאס ג'פרסון עם צרפת של נפוליאון על הסכם רכישת לואיזיאנה בה נוסף לשטח ארצות הברית אזור המערב התיכון בין המיסיסיפי להרי הרוקי, וב-1819 קנתה ארצות הברית את פלורידה מספרד.

אולם ההתפשטות לא התקיימה רק בדרכי שלום. היא הביאה לעימותים נגד האינדיאנים, למלחמת 1812 נגד בריטניה, למהפכה הטקסנית (1835 - 1836) ומלחמת ארצות הברית-מקסיקו (1846 - 1848).

[עריכה] מלחמת האזרחים והתפתחות התעשייה

ערכים מורחבים – מלחמת האזרחים האמריקנית, תקופת השיקום, מלחמת ארצות הברית-ספרד

ההתפשטות מערבה תרמה רבות גם לעימות הפנימי בשאלת העבדות. ארצות הברית הייתה קרועה בין מדינות הצפון התעשייתיות בהן העבדות הייתה אסורה, למדינות הדרום החקלאיות שכלכלתן התבססה על העבדות. אף אחד מהצדדים לא הצליח לכפות את עמדתו, והמאבק התמקד סביב קבלת מדינות חדשות לברית, כאשר כל אחד מהצדדים חשש שייווצר רוב מוצק נגדו. במשך המחצית השנייה של המאה ה-19 נערכו מספר ניסיונות של פשרה (פשרת מיזורי מ-1820, ופשרת 1850) שדאגו שיישמר האיזון בין מדינות העבדות והמדינות החופשיות. אבל בשנות ה-50 חלה הקצנה בשני המחנות. תומכי העבדות הצליחו לבטל את השגי הצפון עם קבלת חוק קנזס-נברסקה, ופעלו לאכיפת הסגרת עבדים שברחו צפונה. לעומתם בצפון התחזקה תנועת ההתנגדות לעבדות וקמה המפלגה הרפובליקנית.

כאשר אברהם לינקולן נבחר לנשיאות מטעמה פרשו מדינות הדרום זו אחר זו מהברית והקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה, וניתן האות למלחמת האזרחים העקובה מדם שהתחוללה בין 1861 ל-1865, בה ניצח לבסוף הצפון.

עם תום המלחמה וביטול העבדות (בתיקון ה-13 לחוקה) עלתה שאלת שילובן מחדש של המדינות המורדות באיחוד, במסגרת מה שכונה "תקופת השיקום" ("Reconstruction"). לינקולן היה בעד עמדה פייסנית כלפי מדינות הדרום המובסות, אולם הוא נרצח כמעט מיד אחרי סיום המלחמה על ידי מתנקש דרומי, והקונגרס בו היו מיוצגות רק המדינות שנותרו נאמנות לאיחוד ושהיה בשליטה רפובליקנית, הוביל קו נוקשה ונקמני כלפי הדרום שכלל הטלת ממשל צבאי ותנאים נוקשים על קבלת המדינות הפורשות חזרה לברית. תקופת השיקום הסתיימה ב-1877, עם הוצאת הצבא הפדרלי ממדינות הדרום. היחס העויין של אנשי הדרום הלבנים המובסים כלפי הצפוניים והעבדים המשוחררים (כפי שהתבטא בהקמת הקו קלוקס קלן) גרם לכך שמצב האפרו-אמריקאים לא השתנה בהרבה ממצבם בתקופת העבדות עד לאמצע המאה ה-20, והתקיימה מדיניות ההפרדה הגזעית תחת הכותרת "שווה אך נפרד".

התקופה שלאחר המלחמה הייתה תקופה של צמיחה אדירה של המגזר התעשייתי בארצות הברית, ומהפכה של מעבר מחברה של חקלאים ובעלי מקצוע מומחים, לחברה מתועשת. המהפכה כללה גם מהפכה תחבורתית, של רישות המדינה במסילות ברזל, וגל הגירה עצום של כ-40 מיליון איש שהגיעו מאירופה וממזרח אסיה. הממשל עודד את התעשיינים החדשים הן בסובסידיות, והן במדיניות של מכסי מגן גבוהים. אולם לתקופה זו, שכונתה בביקורת "העידן המוזהב" (The gilded age), היו גם צדדים שליליים רבים: בעלי ההון החדשים ("הברונים השודדים"), צברו הון עצום בתקופה קצרה. בעלי הון מעטים השתלטו על הכלכלה על ידי הקמת קרטלים. הממשל הושחת, ונוצרו פערים חברתיים עצומים.

כתגובה לכך הוקמו מספר תנועות מחאה ורפורמה: הפועלים החלו בהקמת האיגודים המקצועיים (בשנות ה-70' וה-80'), החקלאים הקימו את התנועה הפופוליסטית שהגיעה לשיאה בשנות ה-90', ואנשי המעמד הבינוני הובילו את הרפורמה הפרוגרסיבית שהשתלטה על הפוליטיקה האמריקאית בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20 (מתחילת ממשל תיאודור רוזוולט ועד תום ממשלו של וודרו וילסון), והובילה תיקונים בממשל, והטלת הגבלות על הקרטלים ופיקוח על המסחר.

[עריכה] מלחמת העולם הראשונה, השפל הגדול ומלחמת העולם השנייה

ערכים מורחבים – מלחמת העולם הראשונה, השפל הגדול, מלחמת העולם השנייה

בתחילת מלחמת העולם הראשונה ארצות הברית, בהנהגתו של וודרו וילסון, הקפידה על הנייטרליות, אולם, הקשרים ההיסטוריים והלשוניים בין ארצות הברית והממלכה המאוחדת, ותפיסת המלחמה (במיוחד אחרי נפילת השלטון הצארי באימפריה הרוסית) כמלחמה בין הדמוקרטיה לאוטוקרטיה גרמו לרוב הציבור לגלות אהדה רבה יותר לצד מדינות ההסכמה. אולם ב2 באפריל 1917 הצטרפה ארצות הברת לבעלות הברית ושברה את מאזן הכוחות.

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בהתמוטטות צבאית וכלכלית של גרמניה, אולם מבלי שגרמניה עצמה נכבשה. תוצאת ועידות השלום בפריז ביוני 1919, היה חוזה ורסאי - סופה הרשמי של המלחמה. בין 440 סעיפיו, דרש החוזה שגרמניה תקבל אחריות על פתיחת המלחמה ותשלם פיצויים כבדים. ההסכם כלל גם פסקה, שחייבה את הקמת חבר הלאומים. הסנאט האמריקאי מעולם לא אישר את האמנה, למרות מסע התמיכה באמנה שבו פצח נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון. ארצות הברית נשאה ונתנה על חוזה שלום נפרד עם גרמניה, שהושלם באוגוסט 1921.

בשנת 1920 תנועת זכויות האישה הביאה להתיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית אשר העניק זכויות פוליטיות לנשים האמריקאיות. באופן חלקי בשל כך שאינדיאנים רבים שרתו במלחמת העולם הראשונה, כל האינדיאנים בארצות הברית זכו לקבל אזרחות אמריקאית לפי חוק אשר חוקק בשנת 1924 (Indian Citizenship Act of 1924).

לאחר מלחמת העולם הראשונה, במשך רוב שנות ה-20, ארצות הברית נהנתה מתקופה של צמיחה כלכלית (בעיקר בתעשייה) ותרבותית שזכתה בהמשך לכינוי ל"שנות העשרים הסוערות". לאחר קריסת בורסת המניות של ניו יורק בשנת 1929 הסתיימה תקופת הצמיחה ופרץ השפל הגדול, הנחשב כיום לתקופת המיתון הקשה ביותר אי-פעם, שהובילה לזינוק חד באבטלה ולמיתון כבד. ב-1932 נבחר פרנקלין דלאנו רוזוולט מהמפלגה הדמוקרטית לנשיאות והחל במדיניות של רווחה (כמו למשל הקמת הביטוח הלאומי ב-1933) והאבטלה החלה פוחתת.

כבר בפרוץ מלחמת העולם השנייה ארה"ב העניקה משלוחי תחמושת וסיוע כלכלי קל לבריטניה במלחמתה כנגד גרמניה הנאצית. ב-7 בדצמבר 1941 תקפו מטוסי חיל האוויר היפני את מעגן הצי האמריקאי בפרל הארבור שבהוואי. בעקבות התקיפה, אישר הקונגרס את הצעת הנשיא רוזוולט על הכרזת מלחמה על מדינות הציר - גרמניה, איטליה, בולגריה, הונגריה, סלובקיה ויפן. ארה"ב נכנסה למלחמה דרך צפון אפריקה (אותה כבשה מידי כוחות צבא איטלקיים וצבא צרפת של וישי) והתקדמה בהדרגה לתוך איטליה, אחר כך לתוך אוסטריה וצרפת ולגרמניה עצמה.

ב-1944, זמן קצר אחרי הבחירות הרביעיות בהן התמודד וניצח רוזוולט, הוא נפטר. את מקומו ירש סגנו, הארי טרומן. טרומן היה חסר ניסיון או השכלה צבאית. אף על פי כן, ב-7 במאי 1945 נכנעו גרמניה וב-16 באוגוסט נכנעה יפן רשמית. ארה"ב החלה בגיבוש תוכניות שיקום למדינות אירופה ויפן. אם כי ברית המועצות, שכבשה את מדינות מזרח אירופה (פולין, מזרח גרמניה, צ'כוסלובקיה, הונגריה, רומניה ובולגריה, כאשר גם ביוגוסלביה ואלבניה היה שלטון בעל אופי סוציאליסטי) הפכה את העולם לדו-קוטבי, כאשר ברית המועצות עומדת בראש המחנה הקומוניסטי.

[עריכה] המלחמה הקרה וזכויות האזרח

ערכים מורחבים – המלחמה הקרה, התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית, מלחמת וייטנאם

לאחר מלחמת העולם השנייה התנהל מאבק בין ארצות הברית וברית המועצות על אזורי השליטה בעולם, כאשר דרום אמריקה נפלה להשפעה אמריקאית יותר, במזרח הרחוק התנהלו מלחמות בין הכוחות התומכים בקומוניזם שקיבלו תמיכה מברית המועצות לבין הכוחות שתמכו בקפיטליזם אשר קיבלו תמיכה מארצות הברית, לאחר מאבק עקוב מדם סין נפלה להשפעה קומוניסטית. ב-1950 בעקבות הבהלה שנוצרה מהפכת המזרח הרחוק לקומוניסטי ברובו, ארה"ב (ביחד עם כוחות המערב) השתתפה במלחמת קוריאה, שהיה בפועל ההתנגשות המזוינת הראשונה בין כוחות המערב (הקפיטליסטי-דמוקרטי) לבין כוחות הגוש המזרחי הקומוניסטי. ב-1952 תמו 20 שנות שלטון המפלגה הדמוקרטית עם ניצחונו של דווייט אייזנהאואר הרפובליקני. במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 עלתה המחתרת הקומוניסטית בצפון וייטנאם.

בשנת 1955 החלו האפרו-אמריקאים לפעול למען זכויותיהם ושילובם באוכלוסייה הכללית. כך, למשל, ב-1957 החלו תלמידים שחורים ללמוד בבית ספר תיכון ללבנים בליטל רוק, ארקנסו. מה גם סיפורה של רוזה פארקס, שסירבה לקום באוטובוס למען אדם לבן, שינה את פני ההיסטוריה. מדיניות "שווה אבל נפרד" הגיעה לקיצה. אך יחד עם זאת ההפלייה הגזעית נותרה מוחשית עד שב-1963 ארגוני השחורים בארצות הברית ארגנו צעדה לוושינגטון הבירה בו השתתפו כ-רבע מיליון בני אדם (רובם שחורים) בהם גם מרטין לותר קינג, שבו הוא השמיע את נאומו חוצב הלבבות "יש לי חלום". ב-1960 נבחר הנשיא הצעיר ביותר עד אז, ג'ון פיצג'רלד קנדי הדמוקרטי.

ב-1961 התעורר משבר הטילים בקובה, עם הנחתם של משגרי טילים סובייטים באי קובה, במרחק 145 ק"מ מחופי פלורידה. קנדי פעל לסיום המשבר באמצעים דיפלומטיים והצליח, וזכה להערכה רבה, בעולם ובבית. ב-1963 נרצח קנדי. מספר תאוריות קשר הועלו בנוגע לרצח. במקומו מונה סגנו, לינדון ביינס ג'ונסון.

ג'ונסון נבחר ברוב הגדול ביותר בתולדות ארה"ב ב-1964. אותה השנה הורה ג'ונסון לשלוח כוחות צבאיים קרביים לוייטנאם, זאת אחרי כמה שנים שבהן ארה"ב שלחה יועצים לדרום וייטנאם. ארה"ב החלה להתערב ולאט לאט התחזקה תנועת מחאה כנגד המלחמה. התנועה התחזקה ודרשה מג'ונסון ומזכיר ההגנה שלו, רוברט מקנמארה, להתפטר. מקנמרה פוטר רק בשלהי ימיו של ג'ונסון בבית הלבן, אך הכוחות לא פונו. ב-1968 הביס המועמד הרפובליקני, ריצ'רד מילהאוס ניקסון את יריבו האמפרי, ומונה לנשיא ארה"ב. הוא ניסה לסיים את מלחמת וייטנאם, ועשה זו כאשר בינואר 1972 נחתם ההסכם שהביא לפינוי הכוחות האמריקאיים מהמדינה ולמעשה התיר את כיבושה על ידי הוייטקונג הקומוניסטי.

בשל פרשת ווטרגייט בשנת 1974, ניקסון נאלץ להתפטר ובמקומו הושבע סגן הנשיא ג'רלד פורד כנשיא ארצות הברית במקום ניקסון המתפטר. במשך כהונתו של ג'ימי קרטר במהלך שנות השבעים המאוחרות, כלכלת ארצות הברית עברה סטגפלציה (שילוב של עליית מחירים במשק, התגברות האבטלה ונסיגה בפיתוח הכלכלי). בחירתו של רונלד רייגן כנשיא בשנת 1980 ציינה שינוי משמעותי לכיוון הימין בפוליטיקה אמריקאית אשר באו לידי ביטוי בעיקר במדיניות כלכלית שמרנית שכללה קיצוץ במיסים והפחתת הוצאות הרווחה (קו כלכלי אשר זכה לכינוי "רייגניזם"). לקראת סוף שנות השמונים, השלטונות הקומונסטיים במדינות אירופה החלו לקרוס זו אחר זו (אירוע שנודע כסתיו העמים) דבר אשר הוביל לבסוף להתפרקותה הרישמית של ברית המועצות בתחילת שנות התשעים.

[עריכה] מסוף המלחמה הקרה ועד היום

ערכים מורחבים – פיגועי 11 בספטמבר, המלחמה העולמית בטרור

לאחר פירוק ברית המועצות, נותרה ארצות הברית מעצמת העל היחידה בעולם, והיא החלה להפעיל כוח צבאי ברחבי העולם, ובייחוד במלחמת המפרץ הראשונה. לאחר בחירתו ב-1992, הוביל הנשיא ביל קלינטון את הצמיחה הכלכלית הארוכה ביותר בהיסטוריה האמריקנית, שהייתה תופעת לוואי של המהפכה הדיגיטלית וההזדמנויות העסקיות החדשות שנוצרו בעקבות התפתחות האינטרנט. בשנת 1998 הנשיא ביל קלינטון הודח על ידי בית הנבחרים בעקבות האשמות אשר קשורות לתביעה אזרחית וסקנדל מין אבל אף על פי כן הוא זוכה על ידי הסנאט ונשאר בתפקיד עד סיום כהונתו. הבחירות הנשיאותית מעוררות המחלוקת של שנת 2000 הוכרעו על ידי קביעה של בית הדין העליון אשר קבעה כי הנשיא יהיה מושל טקסס ג'ורג' ווקר בוש.

ב11 ספטמבר 2001, במהלך מתקפת טרור על ארצות הברית, טרוריסטים מוסלמים קיצוניים מאירגון אל-קאעידה, חטפו ארבעה מטוסי נוסעים, וריסקו שניים לתוך מגדלי התאומים שבמרכז הסחר העולמי בניו יורק, ואחד לתוך הפנטגון בוושינגטון וגרמו למותם של אלפי אנשים. בעקבות המתקפות הנשיא בוש הכריז על פתיחת המלחמה העולמית בטרור, אשר מטרתה לשים קץ לטרור הבינלאומי, על ידי מניעה מקבוצות אשר מוגדרת על ידי ארצות הברית ובעלי בריתה כ"ארגוני טרור" (לרוב קבוצות אסלאמיות כגון אל-קאעידה, חיזבאללה וחמאס) מלהוות איום על ארצות הברית ובעלי הברית שלה, ולשים קץ למתן החסות של מדינות לארגוני הטרור. בהמשך טבע בוש את המונח "ציר הרשע" אשר מתייחס לקבוצת מדינות התומכות בטרור ומפתחות נשק להשמדה המונית, אשר כוללות את איראן, עיראק, קובה וצפון קוריאה.

באוקטובר 2001 פתחה ארצות הברית במערכה צבאית באפגניסטן להפלת שילטון הטליבאן האיסלמי הקיצוני במדינה שנתן מחסה ותמיכה לאוסמה בן לאדן. חברי ארגון הטאליבן אשר ירדו למחתרת, ממשיכים עד היום להילחם במלחמת גרילה נגד כוחות נאט"ו באפגניסטן. כמו כן, ארצות הברית האשימה את עיראק בהחזקת נשק להשמדה המונית, ובעקבות כך במרץ 2003 ארצות הברית פתחה את המלחמה נגד עיראק, במטרה להפיל את שילטונו של הדיקטטור סדאם חוסיין. צבא ארצות הברית הצליח במהלך מתקפה צבאית מהירה יחסית, להביס את הכוחות העיראקים, להפיל את השילטון של סדאם חוסיין. אף על פי כן, עדיין לא הושגה רגיעה בעיראק. לאורך התקופה בה הצבא האמריקאי שוהה בעיראק, מחבלים מתאבדים רבים ביצעו פיגועי תופת אשר גרמו למותם של חיילים אמריקאים ותושבים עיראקים רבים. על אף שארצות הברית התמודדה עם לחצים מבחוץ ולחצים מבפנים לסגת מעיראק, ארצות עדיין מחזיקה כוחות צבאיים בעיראק.

בבחירות לנשיאות ארצות הברית של 2008 יתמודדו מועמד המפלגה הרפובליקנית, מושל אריזונה ג'ון מקיין מול מועמד המפלגה הדמוקרטית מושל אילינוי והמתמודד האפרו-אמריקני הראשון ברק אובאמה.

[עריכה] פוליטיקה וממשל

ערך מורחב – פוליטיקה של ארצות הברית, הממשל הפדרלי של ארצות הברית, המשפט בארצות הברית

ארצות הברית היא דמוקרטיה נשיאותית פדרלית, שמתנהלת על פי החוקה שהתקבלה בשנת 1789.

הנשיא נבחר בבחירות כלליות, בשיטה סבוכה בה האזרחים בכל מדינה מצביעים לנציגי המדינה בחבר האלקטורים. הקונגרס האמריקאי הנו הרשות המחוקקת (ברמה הפדראלית) והוא מורכב משני בתים בו נבחרים בבחירות אישיות: בית הנבחרים בו לכל מדינה יש ייצוג פרופורציונלי לאוכלוסייתה, והסנאט בו לכל מדינה יש ייצוג של שני סנטורים.

בגלל שכל מערכות הבחירות הן אישיות ומתנהלות כמעט תמיד בסיבוב יחיד בו "המנצח לוקח את הכל", הכוח הפוליטי מצוי כמעט בלבדית בידיהן של שתי מפלגות גדולות. מאז סוף המאה ה-19 שתי מפלגות אלה הן המפלגה הדמוקרטית והמפלגה הרפובליקנית. המפלגה הדמוקרטית נחשבת לשמאלית יותר ("ליברלית") והרפובליקנית לימנית ("שמרנית"). כיום המפלגה הרפבוליקנית מזוהה עם העסקים הגדולים, עם שמרנות דתית, עם התנגדות להפלות ועם ניציות ביטחונית. המפלגה הדמוקרטית מזוהה עם מדיניות של יותר שוויון כלכלי, ושוויון למיעוטים (ובפרט לאפרו-אמריקאים), עם המאבק לזכויות אדם ואזרח, ועם פתיחות כלפי העולם והמוסדות הבינלאומיים. מבחינה גאוגרפית מרוכזים תומכי המפלגה הדמוקרטית, בצפון מזרח ארצות הברית, במערב המדינה, ובאזורים תעשייתיים בצפון מרכז המדינה, ובערים הגדולות. לעומת זאת הרפובליקנים שולטים בדרום ארצות הברית (אזור שבאופן מסורתי היה דווקא מעוז דמוקרטי), שדוגלות בעיקרון הייצוג (כמו בישראל), נותנת החוקה בארצות הברית סמכויות רחבות לנשיא. משטר זה מכונה בשם "משטר נשיאותי". משנבחר הנשיא, ועד סוף תקופת כהונתו, אינו זקוק לאמון מצד רוב הקונגרס. אומנם הקונגרס רשאי להעבירו מכהונתו על ידי תהליך מיוחד של העמדה לדין על ייסוד האשמה בבגידה, קבלת שוחד או פשעים ועבירות חמורות אחרות, אך עד היום לא הועבר אף נשיא אחד של ארצות הברית מכהונתו. הנשיא ה-17, אנדרו ג'ונסון, היה הכי קרוב לכך.

סמכויות הנשיא רחבות מאוד ומתפשטות על כל תחום הרשות המבצעת. בארצות הברית אין ממשלה לפי המתכונת המקובלת, זאת אומרת גוף קיבוצי של שרים, אשר מחליט ברוב קולות. הקבינט מורכב ממזכירי מחלקות הממשל הפדרלי, ובנוסף מורכב גם מחטיבות אדמיניסטרטיביות מיוחדות (דהיינו, שמטעמי ניהול וארגון).

בראש הרשות השופטת נמצא בית המשפט העליון של ארצות הברית שלו יכולת ביקורת שיפוטית, כלומר, הסמכות לבטל חוקים העומדים בסתירה לעקרונות החוקה. מתחת לבית המשפט העליון ישנה היירכיה של בתי משפט פדרלים לערעורים ובתי משפט מחוזיים פדרלים ומתחתם מערכות המשפט של המדינות השונות. כמו רבות מארצות העולם ששורשיהן בממלכת בריטניה נהוגה בארה"ב שיטת המשפט המקובל.

[עריכה] כלכלה

ערך מורחב – כלכלת ארצות הברית

הכלכלה של ארצות הברית היא כלכלה מעורבת, מבוססת קפיטליזם, גדולה ומפותחת, עשירה באוצרות טבע ורוב שטחיה פוריים. על פי קרן המטבע הבינלאומית התוצר המקומי גולמי של ארצות הברית עומד על יותר מ-13,000 מיליארד דולר, המהווה כ-20% מהתמ"ג העולמי, שני רק לתוצר המקומי הגולמי הכולל של מדינות האיחוד האירופי. המדינה ממוקמת במקום השמיני בעולם ביחס של תמ"ג נומינאלי לנפש ובמקום הרביעי בעולם ביחס של תמ"ג לנפש במונחי כוח קנייה (PPP). ארצות הברית היא היבואן הגדול ביותר של סחורות ושירותים, והיצואן השני בגודלו. שותפותיה העיקריות למסחר הן: קנדה, סין, מקסיקו, יפן והאיחוד האירופי. המטבע הוא הדולר האמריקני.

אומדנים עבור שנת 2007:

• תוצר מקומי גולמי: 13,130 מיליארד דולר
• תוצר מקומי גולמי לנפש: 44,000 דולר
• צמיחה: 3.3 אחוז (2005-2006)
• כוח עבודה (כולל מובטלים): 151.4 מיליון נפש
• אבטלה: 4.7 אחוז (ספטמבר 2007)
• שיעור האוכלוסייה מתחת לקו העוני: 12.6-13.3 אחוז (2005)
• החוב הלאומי: 64.7 אחוז מהתמ"ג (2005)

קצת למעלה מחמישית משטח ארצות הברית מעובד לצרכי חקלאות שלחין.

[עריכה] הכנסה בארה"ב

על פי הלמ"ס האמריקאי, ההכנסה החציונית ברוטו למשק בית (לשנה) ב-2005 הייתה 46,326 דולר, כאשר ההבדלים בין המדינות השונות בארה"ב הם מהותיים, למשל, בעוד ההכנסה לשנה בניו ג'רזי הייתה 60,246 דולר, במיסיסיפי גובהה 34,396 דולר. ההכנסה החציונית לנפש הייתה 25,036$ בשנה, ההכנסה החציונית לשכיר הייתה כ-40 אלף דולר.

פערי ההכנסות מבחינת מוצא גזעי מראים על הבדל שכר שכירים ממוצא אפריקאי והיספאני (לרוב מקסיקנים) על פני עמיתיהם ממוצא לבן (אירופאי) ואסייתי (לרוב מהמזרח הרחוק). ההכנסה החציונית למשק בית שבראשו עומד אדם ממוצא אסייתי היא הגבוהה ביותר והיא עומדת על $57,518, ללבנים $48,977 ולאפריקאים $30,134.

פערי ההכנסות בארה"ב הם מהגבוהים בעולם, בשנת 2006 העשירון העליון הרוויח פי-16 יותר מהעשירון התחתון. כאשר החמישון התחתון מרוויח עד 18,500 דולר לשנה, החמישון העליון מרוויח יותר מ-92,000 דולר לשנה למשק בית.

שווי כולל חציוני (Median net wealth) ב-2004 היה 93,100$ למשק בית. הרבעון העליון היה בעל נכסים בשווי של 422,400$ למשק בית (לא כולל שווי בית המגורים העיקרי). על-אף הקונספציה הרווחת של החלום האמריקאי והניעות החברתית של ארצות הברית שמשכה מהגרים רבים למדינה במשך המאה ה-19 וה-20, חוקרים רבים קובעים שהניעות החברתית בארצות הברית נמוכה יחסית למדינות מערב אירופה וקנדה.

[עריכה] שלטון מקומי

ערך מורחב – מדינות ארצות הברית

ארצות הברית היא פדרציה של 50 מדינות. כאשר חלוקת הסמכויות בין השלטון המקומי במדינות השונות לשלטון הפדרלי נקבעת על פי חוקת ארצות הברית. למרות השינויים שבוצעו בחוקה לאורך השנים בדבר חלוקת התפקידים, נשמר קונצנזוס מסוים לחלוקת התפקידים כאשר בנושאים היומיומיים כגון חינוך, בריאות, תשתיות ודומיהם נמצאים בסמכות השלטון המקומי במדינות השונות, ואילו נושאים הדורשים ראיה גלובלית כלל מדינית כגון מדיניות בינלאומית, מדיניות צבאית וסחר חוץ נמצאים בסמכות השלטון הפדרלי.