אוטוג'ירו
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. | |
אוטוג'ירו (Autogyro, וידוע אף בשמות: gyroplane, gyrocopter, rotaplane) הוא כלי טיס העושה שימוש בכנף סובבת אשר נעה באוטורוטציה, ללא הנעת מנוע, לצורך עילוי, ובמדחף אחורי, המונע בדומה למטוס עם כנף קבועה, כדי ליצור דחף. בעוד בצורתו החיצונית האוטוג'ירו מזכיר מסוק, הכנף הסובבת של כלי טיס זה נעה אך ורק כאשר קיימת זרימת אוויר דרך להבי הרוטור (הכנף הסובבת).
כלי טיס זה הומצא על ידי חואן דה לה סיירבה במטרה ליצור כלי טיס היכול לטוס בבטיחות במהירויות נמוכות. האוטוג'ירו ביצע טיסת בכורה ב-9 בינואר 1923 במדריד. האוטוג'ירו הראשון היה מצויד במסחב קדמי, הסוחב את כלי הטיס, בדומה לרוב מטוסי מדחף בעלי כנף קבועה. דגמים מאוחרים יותר של האוטוג'ירו הם בעלי מדחף אחורי, הדוחף את כלי הטיס קדימה. השם Autogiro היה סימן מסחר בבעלות חברתו של ממציא כלי הטיס, Cierva Autogiro Company.
דרך פעולה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוטוג'ירו מאופיין ברוטור שאינו מחובר למנוע. המרכיב האנכי של התגובה האווירודינמית הכוללת של הרוטור מעניקה עילוי לכלי הטיס ומאפשרת את מעופו של האוטוג'ירו. המדחף המחובר למנוע מעניק את הדחף קדימה, ניתן למקם מדחף זה בחזית כמסחב מושך, או באחורי כלי הטיס כמדחף דוחף.
בעוד שרוטור המסוק מחובר למנוע ובהנעת אקטיבית של כנפי המדחף העליון באוויר, אוויר כלפי מטה, באוטוג'ירו נוצר עילוי בשל זרימת האוויר מעל ומתחת לרוטור. כנפי הרוטור מסתובבות באופן חופשי באוטורוטציה. זרימת האוויר מעל הרוטור בעלת לחץ נמוך משל לחץ האוויר שמתחת לרוטור, מה שיוצר "דחיפה" מעלה ובמילים אחרות - עילוי.
אמצעי ניהוג
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוטוג'ירו קיימים שלושה אמצעי שליטה על ניהוג כלי הטיס: סטיק, דוושות ומצערת. הסטיק מטה את הרוטור בכיוון הרצוי כדי להאיץ או להאט וכן לפניות ימינה או שמאלה. הדוושות משמשות לעזרה בשליטה על הכיוון, והמצערת משמשת לשליטה על הגובה באמצעות הדחף שנוצר על ידי המדחף המחובר למנוע.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חואן דה לה סיירבה היה מהנדס ספרדי וחובב תעופה נלהב. בשנת 1921 הוא השתתף בתחרות עיצוב לצורך פיתוח מפציץ לצבא ספרד. דה לה סיירבה תכנן מטוס בעל שלושה מנועים, אולם בעת טיסת מבחן דממו מנועי המטוס והוא התרסק. בעיית כשל בפעולת מנוע המטוס הטרידה את לה סיירבה והוא החל לנסות ולפתח כלי טיס אשר יכול לטוס בבטחה גם במהירויות נמוכות. תוצאת הפיתוח הייתה האוטוג'ירו הראשון אשר טס בשנת 1923. לאוטוג'ירו הראשון היה גוף של מטוס עם מדחף בעל מנוע המותקן בחזית ומדחף עילי המותקן על תורן, וכן מייצב אופקי ואנכי.
שלושת הדגמים הראשונים של דה לה סיירבה (C1, C2 ו-C3) היו כלי טיס בלתי מאוישים לא יציבים עקב פגמים מבניים ואווירודינמיים במדחפיהם.
הדגם הרביעי של האוטוג'ירו, C4, ביצע טיסה מוצלחת ב-9 בינואר 1923 בשדה התעופה במדריד. ב-C4 היה ניתן לשנות את זווית כנפי המדחף העילי כדי לפצות על חוסר הסימטריה בעילוי. שלושה ימים לאחר טיסת הבכורה אירע כשל מנוע באוטוג'ירו, זמן קצר לאחר ההמראה וכלי הטיס נחת לאיטו בבטחה. אירוע זה אישש את מטרתו של דה לה סיירבה לבנות כלי טיס היכול לטוס גם במהירויות אופקיות נמוכות.
הדגם השישי של האוטוג'ירו נבנה על ידי דה לה סיירבה בסיוע של זרוע האוויר של צבא ספרד, זאת לאחר שכילה את משאביו בבניית חמשת הדגמים הראשונים. הדגם השישי (C6) טס לראשונה בפברואר 1925, כולל טיסה של 10.5 ק"מ אותם גמא ב-8 דקות, הישג משמעותי לכל מטוס מדחף באותה עת. זמן קצר לאחר פיתוח C6 קיבל דה לה סיירבה את הצעתו של התעשיין הסקוטי ג'יימס ג. ויר להקים את חברת אוטוג'ירו סיירבה (Cierva Autogiro Company) באנגליה, זאת לאחר שהדגים את יכולות כלי הטיס בפני שר התעופה הבריטי. בכך הפכה בריטניה למרכז העולמי לפיתוח האוטוג'ירו.
התרסקות אוטוג'ירו בפברואר 1927 בגלל כשל באחד מכנפי המדחף העילי, הוביל לשיפורים נוספים במבנה המדחף העילי ולפיתוחו של דגם שמיני (C8). ב-18 בספטמבר 1928 חצה הדגם השמיני של האוטוג'ירו את תעלת למאנש לראשונה והמשיך לסיור ברחבי אירופה.
במהלך מלחמת העולם השנייה חיל האוויר המלכותי השתמש במטוסים מסוג זה לתחזוקת תחנות מק"מ. גרמנים ניצלו אותם לצורכי מודיעין. הצבא היפני הקיסרי פיתחו מטוסים לצורכי מודיעין וככלי נגד צוללות. חיל האוויר הסובייטי הקים יחידה מיוחדת שפעלה בחזית אך פורקה בשנת 1942 מחוסר חלקי חילוף.
פיתוח מטוסים אוטוג'ירו נמשך גם אחרי סיום המלחמה. במהלך אולימפיאדת סולט לייק סיטי אוטוג'ירו נוצל לצורכי אבטחה.
הערכה שכ-1000 מטוסים מסוג זה נמצאים בשרות. בשנת 2009 החל ייצור "בטרפליי סופר סקיי סייקל" המתאים להרכבה עצמית.
